- הוסף לסימניות
- #1
פרק 1
23:57
אפרת
התאורה הבוהקת בחדר הקטן, המעוצב בסגנון קריר, עוד לא כבתה, היא הייתה בשיא העירנות שלה, כוס קפה שחור, מר, מונחת על ידה, היא לא העיפה עליה מבט.
אפרת ישבה במשרד הביתי שלה, מביטה במזרק הירוק, הדקיק, שבידה השמאלית, תוהה מה לעשות איתו. הוא האחרון שנשאר לה.
היא נשמה עמוקות. אני רגועה. הכל טוב. היא ניסתה להשתלט על הרעד שבידיה, בחורה קשוחה שכמוה, מחזירה את מבטה למחשב העל שלה, מבטה נחוש, אוהב, עיניה מחייכות.
הגיע הזמן שלה. הזמן הגדול. אפרת נשפה, עכשיו נותר לה רק לקוות שהבחור הרחפן הזה בבית.
"נתי!" סיפוק מילא את קולה, גורם לו להישמע גבוה יותר ממה שהתכוונה.
"כן, אפי, מה המצב?" הוא הגיע במהירות לחדר, חיוך זעיר מרחף על פניו. מזהה את הנימה שלה. "מה עכשיו?" הוא הוסיף כשראה את תנוחתה הקרבית.
היא נדמתה בעיניו כמצביא בעת קרב, ידה מושטת קדימה כמעה עם המזרק, ידה האחת לופתת את שולחן הזכוכית שלה. שלא תחתך.
"לנסות עליך את ההמצאה שלי?" היא ניגשה ישר לעניין, מעוררת אותו ממחשבותיו המשוטטות במהירות הקול. "קיבלתי ארבעה כאלה, רק בגלל שאתה אחי אתה זוכה להיות אחד מהראשונים שישתמשו בזה, רוצה?" היא ידעה שנכון לנקודת הזמן הזו, אנשים יחששו מהפיתוח שלה, אח שלה לא. היא גם היתה בטוחה שבעוד שנים בודדות, כל העולם ישתמש בפיתוח שלה.
"מי הראשון שזכה?"
"אני". היא גיחכה. "נו?"
נתי לא היסס. ב-2083 המצאות כגון אלה נפוצות בשוק, ואם אחותו חתומה על הפיתוח, הוא מסכים. בייחוד לאחר שלושת השנים הארוכות בהן הדבר היחיד שהוא שמע ממנו היה 'משחזר הזיכרונות ע"פ פקודה' שלה. נתי הנהן קלות.
"הראש ישיבה שלי לא יאהב את זה". הוא הפטיר. "את יודעת". זה היה ברור שייצאו נגד הפיתוח שלה, מנוון את השכל, את החשיבה. אבל יעיל. מאוד.
"זה לא כואב". היא המהמה בלי קשר לדבריו. יודעת שהוא אכן בחור בן 19 וארבעה חודשים, אבל יודעת אחות נפש אחיה...
נתנאל
הוא נכנס לבית המדרש של הישיבה, מוצא את מקומו במהירות על יד השולחן השמאלי, הקיצוני ביותר.
'יש לי היום מבחן' הוא שיגר מחשבה לאפי, מחייך. יודע שיהיה לה סיפוק לשמוע שהוא אולי יעשה שימוש רציני בשבב שלה היום.
'בהצלחה' היא החזירה, מחייכת גם היא.
חיוך לזה, קריצה לשני, טפיחת שכם על השלישי וטופס הבחינה הגיע לידיו, הוא הסתער על הדף עם עט הפיילוט השחור שלו, מזכרת מימים עברו, כותב במהירות.
תשובה אחת מלאה, שתיים שלוש.
אופס.
הוא נתקע. מנסה להיזכר. לא מצליח.
נתי הביט סביבו, עיניו משוטטות כאילו חסרות תכלית, הסריקה לא השביעה את רצונו. הוא שם לב למשגיח משהה עליו את מבטו, אחרי שלוש דקות ושש הגנבות מבטים לכיוון המועד לפורענות, הוא נרגע, עצם את עיניו לרגע, מתרכז.
למדתי את זה עם ישראל דהן, בחדר בישיבה. הוא העלה את הזכרונות למוחו, מתחבר לשבב הזעיר.
השבב התחיל לעבוד.
הוא התחיל ללכת אחורה, לאט לאט, שלב אחר שלב.
הם ישבו על המיטה.
הסוגיה הזכירה להם את מוטי קאהן.
הם צחקו.
השבב המשיך לפעול, מעיף במהירות שברירי זיכרונות עד שהגיע לזיכרון המבוקש, מבקש להציג אותו בפני נתי.
"מה אתה עושה?"
נתי זינק ממקומו, קצה התשובה נח באצבעותיו רוצה להיפלט על הדף. ההמשך חסר. הוא הביט, תוהה משהו, במשגיח שהביט בו בעיניים מצומצמות.
"שאלתי מה אתה עושה?" הלחישה נשמעה היטב באוזניו של נתי. הוא שילב את אצבעותיו בלחץ קל. יודע היטב שמעשיה של אחותו ידועים ומפורסמים בעולם, לא רק בארץ. לא יהיה חכם לחשוב שבדיוק מהמשגיח שלו המידע נעלם.
"מנסה להיזכר בתשובה". הוא פלט חרש. משפיל את מבטו לשניה לדף השלושת רבעי מלא שלו.
המשגיח השתהה עוד רגע קטן לידו, חוזר למקומו.
נתי כלא בבטנו נשיפת הקלה. היא תחכה עוד קצת. רק עד סיום המבחן.
23:57
אפרת
התאורה הבוהקת בחדר הקטן, המעוצב בסגנון קריר, עוד לא כבתה, היא הייתה בשיא העירנות שלה, כוס קפה שחור, מר, מונחת על ידה, היא לא העיפה עליה מבט.
אפרת ישבה במשרד הביתי שלה, מביטה במזרק הירוק, הדקיק, שבידה השמאלית, תוהה מה לעשות איתו. הוא האחרון שנשאר לה.
היא נשמה עמוקות. אני רגועה. הכל טוב. היא ניסתה להשתלט על הרעד שבידיה, בחורה קשוחה שכמוה, מחזירה את מבטה למחשב העל שלה, מבטה נחוש, אוהב, עיניה מחייכות.
הגיע הזמן שלה. הזמן הגדול. אפרת נשפה, עכשיו נותר לה רק לקוות שהבחור הרחפן הזה בבית.
"נתי!" סיפוק מילא את קולה, גורם לו להישמע גבוה יותר ממה שהתכוונה.
"כן, אפי, מה המצב?" הוא הגיע במהירות לחדר, חיוך זעיר מרחף על פניו. מזהה את הנימה שלה. "מה עכשיו?" הוא הוסיף כשראה את תנוחתה הקרבית.
היא נדמתה בעיניו כמצביא בעת קרב, ידה מושטת קדימה כמעה עם המזרק, ידה האחת לופתת את שולחן הזכוכית שלה. שלא תחתך.
"לנסות עליך את ההמצאה שלי?" היא ניגשה ישר לעניין, מעוררת אותו ממחשבותיו המשוטטות במהירות הקול. "קיבלתי ארבעה כאלה, רק בגלל שאתה אחי אתה זוכה להיות אחד מהראשונים שישתמשו בזה, רוצה?" היא ידעה שנכון לנקודת הזמן הזו, אנשים יחששו מהפיתוח שלה, אח שלה לא. היא גם היתה בטוחה שבעוד שנים בודדות, כל העולם ישתמש בפיתוח שלה.
"מי הראשון שזכה?"
"אני". היא גיחכה. "נו?"
נתי לא היסס. ב-2083 המצאות כגון אלה נפוצות בשוק, ואם אחותו חתומה על הפיתוח, הוא מסכים. בייחוד לאחר שלושת השנים הארוכות בהן הדבר היחיד שהוא שמע ממנו היה 'משחזר הזיכרונות ע"פ פקודה' שלה. נתי הנהן קלות.
"הראש ישיבה שלי לא יאהב את זה". הוא הפטיר. "את יודעת". זה היה ברור שייצאו נגד הפיתוח שלה, מנוון את השכל, את החשיבה. אבל יעיל. מאוד.
"זה לא כואב". היא המהמה בלי קשר לדבריו. יודעת שהוא אכן בחור בן 19 וארבעה חודשים, אבל יודעת אחות נפש אחיה...
נתנאל
הוא נכנס לבית המדרש של הישיבה, מוצא את מקומו במהירות על יד השולחן השמאלי, הקיצוני ביותר.
'יש לי היום מבחן' הוא שיגר מחשבה לאפי, מחייך. יודע שיהיה לה סיפוק לשמוע שהוא אולי יעשה שימוש רציני בשבב שלה היום.
'בהצלחה' היא החזירה, מחייכת גם היא.
חיוך לזה, קריצה לשני, טפיחת שכם על השלישי וטופס הבחינה הגיע לידיו, הוא הסתער על הדף עם עט הפיילוט השחור שלו, מזכרת מימים עברו, כותב במהירות.
תשובה אחת מלאה, שתיים שלוש.
אופס.
הוא נתקע. מנסה להיזכר. לא מצליח.
נתי הביט סביבו, עיניו משוטטות כאילו חסרות תכלית, הסריקה לא השביעה את רצונו. הוא שם לב למשגיח משהה עליו את מבטו, אחרי שלוש דקות ושש הגנבות מבטים לכיוון המועד לפורענות, הוא נרגע, עצם את עיניו לרגע, מתרכז.
למדתי את זה עם ישראל דהן, בחדר בישיבה. הוא העלה את הזכרונות למוחו, מתחבר לשבב הזעיר.
השבב התחיל לעבוד.
הוא התחיל ללכת אחורה, לאט לאט, שלב אחר שלב.
הם ישבו על המיטה.
הסוגיה הזכירה להם את מוטי קאהן.
הם צחקו.
השבב המשיך לפעול, מעיף במהירות שברירי זיכרונות עד שהגיע לזיכרון המבוקש, מבקש להציג אותו בפני נתי.
"מה אתה עושה?"
נתי זינק ממקומו, קצה התשובה נח באצבעותיו רוצה להיפלט על הדף. ההמשך חסר. הוא הביט, תוהה משהו, במשגיח שהביט בו בעיניים מצומצמות.
"שאלתי מה אתה עושה?" הלחישה נשמעה היטב באוזניו של נתי. הוא שילב את אצבעותיו בלחץ קל. יודע היטב שמעשיה של אחותו ידועים ומפורסמים בעולם, לא רק בארץ. לא יהיה חכם לחשוב שבדיוק מהמשגיח שלו המידע נעלם.
"מנסה להיזכר בתשובה". הוא פלט חרש. משפיל את מבטו לשניה לדף השלושת רבעי מלא שלו.
המשגיח השתהה עוד רגע קטן לידו, חוזר למקומו.
נתי כלא בבטנו נשיפת הקלה. היא תחכה עוד קצת. רק עד סיום המבחן.
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים