סיפור בהמשכים עִיסְבָּלְאָן

[מנוחה כהן]

שאלה לקוראים-
האם אורך הקטע שאני מעלה נעים לקריאה?
תרצו ארוך יותר/קצר יותר?

 

[מירי11111]

שאלה לקוראים-
האם אורך הקטע שאני מעלה נעים לקריאה?
תרצו ארוך יותר/קצר יותר?

אני רוצה את כל הסיפור בנשימה אחת
זה מסוג הסיפורים שכיף להחזיק ליד המיטה באופן קבוע.

תמשיכי ותמרחי כהוגן

 

[אש קודש!]

ארוך יותר

פליז!

 

[מנוחה כהן]

הווה | יער ההרים הגדול
הבוקר הגיע ואיתו שמש עליזה וצחקנית. הם התעוררו מלאים בתקווה ורצון לעשיה. נראה היה שקורי תוכנית נרקמו על האדמה מאליהם.
"נלך חזרה לבית של טובל" פתח מתנאל, "ניכנס לחדר השינה וניקח את המפתח!" חתך אותו נאודיאן.
"האם נגיע מחר בצהריים, זו בדיוק השעה שטובל הולכת אל השוק"
"וצריך גם לזכור שאולי התיבה השניה קשורה אלינו גם כן! צריך לבדוק אותה." אמר מאת' ברצינות.
נאודיאן צחק אל סאן, שהיא עסוק בפיצוח אגוזים. "כדאי שננסה גם להשיג קצת כסף ואוכל, אם אנחנו מתכננים אחר כך להגיע אל טוארק."
מתריאן הנהן בהסכמה ונאודיאן הוסיף, ברצינות לא אופיינית: "מעניין איך אבא נראה, מאת'. נראה לך שהוא מלך אמיתי?"
מאת' שפשף את סנטרו בידיו הימנית, לא מודע לכך שתנועה זו היא ירושה מאביו. "הכל יכול להיות, נאו'", השיב, ויצא מן המערה.

הווה | גִלְשוֹטִיָס
הם פסעו בחצרה המטופחת של טובל ריסאף, משתדלים שלא לפצח עלים יבשים בדרכם אל החלון הקטן של חדר השירות, הפונה אל החצר האחורית.
מתריאן עזר לאחיו לטפס, ואחר משך את עצמו אל אדן החלון, נאודיאן עוזר לו מבפנים.
מבט חטוף אל המטבח והסלון, ומשנוכחו לדעת כי השטח נקי מיהרו אל חדרה של טובל.
"נאו'! אתה מחפש את המפתח, אני מחפש את התיבה, כמו שסיכמנו!" לחש מתריאן, פותח בזהירות את דלתות הארון. נאודיאן לא השיב, הוא היה עסוק בפתיחת המגירות בזו אחר זו וחיפוש בין מצעי המיטה.
לאחר כמה דקות חיפושים, שבתחילה היו זהירים ואחר כך הפכו ליותר ויותר נסערים, הבינו הצמד שהתיבה והמפתח לא נמצאים בחדר.
אכזבה פשטה בהם. הם היו בטוחים כי בכך יהיה לגלות את הסוד, וכעת נוספה להם עוד תעלומה לפתור! למרות שהשתדלו לשמור על מצב רוח ואופטימיות, עכשיו גם לנאודיאן העליז היה קשה לחייך.
בשקט יצאו מביתם לשעבר, צועדים מבלי לתאם קודם אל הפונדק שבקצה העיירה.
אולי ארוחת ערב ושינה טובה יתנו להם את הרעיון אליו הם נזקקו כעת, כדי לנצח את החיים.

הווה | טוׂאָרְק
"לשר האוצר נבחר האביר קיסמאן, לשר הממונה על החקלאות נבחר האציל גטיכאן, למשרת היועץ לענייני חוץ-ממלכתיים…" תנועת ידו של המלך עצרה את הדיווח בתחילתו. "תודה על זמנך, סגן נואתלק. אנא העבר את הדיווח אל ראש הממשלה." נאנח.
הסגן השתחווה, כובש את תמיהתו היטב, ויצא מן האולם. אחד המשרתים ניגש אל המלך, בידו כוס יין קר ומגבת רטובה לצנן את חומו של היום.
המלך לגם קלות מן היין, נאנח בשנית וקרא אל שלישו, שחיכה בחוץ בקוצר רוח. "מה בפיך?" שאל עוד לפני שדרש בשלומו, חורג ממנהגו.
"קיבלנו דיווח מהמשרת בפונדק, מלכי. צמד נערים בני תשע אכן עברו בפונדק לפני שלושה ימים! המשרת הכניס לתיקם את המכתב, הוד מלכותך, ויצא בעצמו על סוס מהיר אל העיר הקרובה כדי לעדכן את משמר המלך בעניין!"
השליש, התרגשותו שופעת ממנו אגלים אגלים, השתחווה, מחכה לפקודתו של המלך לקום.
"השבח לקל! השבח לקל!" קם המלך מכיסאו. "הם, כנראה, בחיים! יש נצר לשושלת!"
לרגע חזר אל עולם העשייה, ירד את המדרגות המפרידות בין בימת כיסאו אל האולם, הושיט את ידו אל השליש, אומר לו בחום: "בשורות טובות מאיש טוב! אנא, עקוב אחרי העניין עבורי, ויידע אותי בכל פרט!"
"ברצון, הוד מלכותך!" קד השליש, לקולו משתרבבת נימה זרה, דקה ביותר וכמעט לא מורגשת.

העיר התחתית | טוׂאָרְק
"הם יצאו לכיוון טוארק", הקול נשמע עמום מתחת למעטה הבד שכיסה את הפנים. "אם אנשיך ימתינו בקרבת גשר נֵרוֹפִיץ הם יפגשו אותם לאחר שבוע של רכיבה, בערך."
הדובר השני היה חשאי פחות. פניו בעלות התווים הזרים היו גלויות. הוא גיחך בקול, הצלקת שעל אפו מתבלטת.
"זה שאתה לא אוהב את התוכנית של השליט שלך", אמר לו האיש במסיכה, קולו זהיר ושעשוע קל מורגש בו, "לא אומר שאתה יכול לצחוק עליה בקול!"
"לא שאכפת לי," הוסיף אחרי רגע של מחשבה. "במילא כל מה שמעניין אותי הוא להחזיר את האדמה שלי אלי".
"תקבל אותה אם התוכנית תצליח, מן הסתם. אבל אני לא כל כך בטוח שזה מה שיהיה…
נו, אני אעביר את החדשות לגִ'יסָה. ניצור איתך שוב קשר כשיהיה צורך." קרץ לרעול. הוא הוציא מתחת לשכמייתו הצבעונית שקית רקומה, פתח בתנועה מהירה את השרוך הסוגר את שוליה והציץ פנימה, אומד את חתיכות הזהב. "קח. חמש מאות מטבעות זהב עבור המידע. אם יתברר שהדיווח נכון תקבל כפול, כמו שסיכמנו."
הצרור החליף ידיים, ובעוד האיש במסיכה מחפש משפט חכם נוסף להשמיע, הספיק הזר לקחת את רגליו ולהסתלק מהאזור.

 

[מירי11111]

אז עכשיו מתחיל גם מתח!!!

מושלם!
ואהבתי את השמות של השרים.

 

[מנוחה כהן]

אז עכשיו מתחיל גם מתח!!!

מושלם!
ואהבתי את השמות של השרים.

תודה!

 

[מנוחה כהן]

הפרק השבועי + שני פרקים חדשים יעלו היום במקום יום רביעי,
אז קחו הפוגה מהנקיונות ותהנו

אה, ויש גם קצ'.
הסיפור יוצא לחופשה למשך שבועיים בעז''ה.
נחזור ביום רביעי כ''ח ניסן עם פרק חדש...
חכו לנו

 

[מנוחה כהן]

הווה | אי שם בדרך אל טוֹאָרְק
הרוח שהסתלסלה סביבם הפיצה את ריחו המלוח של הנהר שהתחבר אל ריחם המתקתק של פרחי צוף. יחד עם מראם של הרי הדרום שהיו צבועים בצבעי ירוק וסגול יצר הטבע תמונת נוף עוצרת נשימה.
האויר היה צלול והראות מעולה. השמש הסתתרה מאחורי ענני נוצה רכים ששייטו בשמיים התכולים, ומידי פעם הואילה לשלוח את קרניה מטה. פרפר צהוב כנפיים ריפרף בינהם, בורח מנשיפתו של הסנאי בכל פעם שהתקרב אל שפמו יתר על המידה.
אבל למרות כל היופי והצבעוניות ששררו ביקום, הם לא הצליחו להעלות על שפתם אפילו לא חיוך אחד.
באוזני שניהם זימזמה אותה תחושה. מישהו, אולי כמה מישהם, מעלימים מהם את האמת ומוליכים אותם במסלול שנקבע להם מראש כמו בובות על חוט.
בלי לדבר הם רכבו, משתדלים לשמור על קצב התקדמות מהיר, עצרו למנוחה רק כאשר שקעה השמש כדי להעביר את שעות החשיכה על מקום מוצק ולתת הפוגה לסוסים.

על ההר ממול בנה מישהו סוכה קטנה לצידו של עץ עשיר בעלים. "מקום מעולה לבסיס", העיר גָיוּן כשהכינו את השטח למשימה, "ממש רואה ואינו נראה."
כעת ישב בתוכה, גביע מלא ביין תפוחים תוסס בידו הימנית. מידי פעם הושיט את ידו השמאלית אל הקערה שעמדה על ידו, תופס אגוז או שניים ומקפיץ אל פיו.
בחוץ עמד מִיעָל וצפה אל הדרך העוברת למטה.
במרחק שמיעה מהם מוקמו נקודות תצפית נוספות לאורך הנתיב שהוביל אל גשר נֵרוֹפִיץ, וגם בהן ישבו צ'וֹנְטוּגִים דרוכים. הפקודה שקיבלו היתה ברורה ובעיניהם לא היה ערך לשום דבר חוץ מנאמנות מוחלטת לגִ'יסָה.

"די" הכריז פתאום נאודיאן, עוצר את סוסו.
למעלה ידו של מיעל נשלחה אל המשרוקית התלויה על צווארו. עצירה משמעותה עיכוב של כל הכוח.

מתריאן משך ברצועת הסוס האפור, מאט את קצב הצעידה. "מה קרה הפעם?" שאל בקוצר רוח מהול בעייפות את נואדיאן שירד מסוסו ומשך אותו לצד הדרך.
"אני רעב, מאת'. זה מה שקרה. אבל זה בסדר. הכי חשוב להמשיך לרכב אל הרוח, כדי לשאול אותה אולי היא ראתה את אבא שלנו."
מתריאן נדהם מעוצמת המרירות שהכיל קולו של אחיו.
בשקט הלקה את עצמו על כך שלא שם לב לשינוי שחל בו. תמיד היה שמח וזורם גם כשעמד לפני אתגר גדול ממידותיו, עד שכולם התרגלו לא לקחת את קשייו בחשבון כיוון שהוא מסתדר לבד.
"אז מה אם נגמר לנו הלחם, ומאז אתמול לא אכלנו כלום. מה זה משנה שכבר שלושה ימים אנחנו רק רוכבים ונחים ויש לנו עוד בערך שבוע של רכיבה עד עיר הבירה. מה זה משנה שאנחנו שני ילדים קטנ-"
"די!" צעק עכשיו מתריאן. ידיו היו מונחות על אוזניו, עיניו עצומות ועל פניו הבעה קשה.

מיעל קרא לגיון לצאת לצפות איתו יחד, חבל שיפסיד את ההצגה. מידי פעם התבונן בשעון החול שהפך כדי למדוד כמה זמן אורך העיכוב.

נאודיאן נבהל. מאז שעזבו את ביתה של טובל לא שמע את אחיו צועק. אולי באמת הגזים בכמות התלונות שהפיק בשלושת הימים האחרונים…
אחרי שהשתרר סוף סוף שקט מצידו של נאודיאן פתח מתריאן את עיניו. "אנחנו רוכבים אל הרוח, מאת', זה נכון. אנחנו לא יודעים איפה אבא שלנו, ולא בטוחים שהוא ישמח לקבל אותנו, זה גם נכון.
נגמר לנו האוכל וגם הכוח ועדיין יש לנו דרך ארוכה. הכל נכון. אז למה?
למה אנחנו עושים את כל זה?"
נאודיאן הרים עיניים רטובות אל אחיו, "למה, באמת?" שאל בשקט.
"כי אם אנחנו אכן צאצאיו של המלך ההוא, שאמר שמשפחתו יכולה להצליח רק אם היא מאוחדת, אז אנחנו חייביו להגיע אל אבא!" מתריאן ריכך את קולו.
"אז למה הוא השאיר אותנו אצל טובל כשהיינו קטנים? ובכלל, לא היתה משפחה אחרת, טובה יותר, בשבילנו?" שוב גאתה המרירות, מאיימת להציף את מתריאן.
זו שאלה טובה. שאלה ששאל את עצמו בכל רגע במהלך הימים האחרונים. שאלה שאין לו עליה תשובה.
אבל הוא חייב למצוא אחת כזו, שתניח את דעתו של נאודיאן עד שיגיעו אל אבא!
"אולי", הוא מציע בשקט, "לא היה אף אחד שהסכים לארח אצלו לזמן בלתי ידוע צמד תינוקים שהם במקרה גם הנסיכים? אל תשכח שבזמן ההוא היה מרד גדול בעיר הבירה."
פתאום גדלו עיניו של נאודיאן באימה. "ומה… מה קרה לאמא שלנו?"
מתריאן שתק, ידו מלטפת הלוך ושוב את פרוותו של הסנאי האחוז בחוזקה בידיו של נאודיאן.

"אתה מצליח לשמוע מה שהם אומרים?" שאל את מיעל. "לא, אבל תראה את הבעת הפנים שלהם, זה נראה שהם לא מסכימים על משהו."
"צריך להעביר את המידע לפוּנְדבּוּ. אני אלך", גיון התנדב מיד. נמאסה עליו הישיבה הבטלה.
מיעל צחק, "לך", הרים את ידו בתנועת ברכה ושב לתצפית המעניינת.

"אני חושב שאני יכול להמשיך לרכב, מאת'". נאודיאן היה נחוש לפצות את אחיו. "שמעתי שבחִיצְגָאט מוכרים מקלות סוכר טעימים במיוחד. אני אקנה לך אחד, נו..." משך בידיו של מתריאן.
מתריאן חייך. "בשביל מה זה טוב?" חיקה את טון דיבורה של טובל, "מיותר!" פסק.
צחוקם התגלגל במרחב.

הדי הצחוק עלו מעלה, אל מיעל שעדיין אחז בידו את משרוקית העץ ואל גיון שאחז בידיו את המושכות, מתכוון להצליף על סוסו השחור.
במוחם עברה מחשבה זהה.
נער אחד מבין השניים שלמטה לא יגיע הערב לחִיצְגָאט.
ועל אף שגם גיון וגם מיעל העדיפו, באופן אישי, שהילד המדובר יהיה זה שרוכב על הסוס הבורדו ועל כתפו סנאי, הרי שההכרח לא יגונה.

 

[מנוחה כהן]

הווה | טוׂאָרְק
הדמות שנכנסה אל אולם הכתר בצהרי אותו יום לא דמתה במאום לאותו שליש גאה וטווסי שהתייצב בו לפני כשבוע וחצי. בגדיו החגיגיים כמו דהו ונעליו שטופפו בקצביות עליזה חרקו כעת על מרצפות השיש, מפיקות צלילים עמומים, חסרי חן.
"בהוראת המלך שלחתי קבוצת חיילים נאמנים מן העיר חִיצְגָאט לקראת הילדים. הם היו אמורים לפגוש אותם בקרבת גשר נֵרוֹפִיץ, אבל כשהגיעו למקום…" קולו צלל.
יהוסף הרים את ראשו מן המסמך שהיה על השולחן. "כשהגיעו למקום?" שאל בענייניות.
"הם שלחו איגרת בהולה, מלכי. פתחתי אותה מתוקף תפקידי, אבל התוכן…"
"מה אירע על יד גשר נֵרוֹפִיץ?" שאל שוב המלך.
השליש התפתל על מקומו ואז כרע באחת, מצמיד את מצחו אל הרצפה הקרה.
"הייתי צריך לצאת אליהם בעצמי, הוד מלכותך. זהו מחדל שהייתי יכול למנוע. הענש אותי, הוד מלכותך."
יהוסף קם ממקומו. "איני מבין דבר", ציין בנחת, כאילו מדובר בדיון תיאורטי. "אנא קום, בָּקוּךְ ידידי, והסבר מהתחלה עד הסוף. מה אירע? מה כתבו החיילים באיגרת?" רק אלוקים יודע כמה כוחות נדרשו לו באותו הזמן כדי לשלוט בעצמו.
השליש קם, מביט בעצבנות לעבר הפתח. הם סיכמו במפורש שיגיע חייל לדווח על החטיפה בעצמו! אז למה הוא לא מגיע?
המלך עמד שם, מחכה למילותיו, והוא כיחכח בגרונו בהשלמה. אחר כך יתחשבן עם הצ'וֹנְטוּג השחצן.
"על פי האיגרת שהגיעה אלינו", נעצר כשהבחין בזוית עיניו בהתרחשות קלה על יד הדלת. שומר הסף ניגש אל שומר ראשו של המלך, לוחש על אוזניו כמה מילים. האחרון הנהן בראשו, ושומר הסף הכניס בתנועת יד חייל מאובק שרגליו רועדות.
השליש נשם לרווחה.
בדומה ללביאה המגיבה על התגרות בצאצאיה בתקיפה, גם שליטים מבטאים בדרך כלל את צערם בכעס. אמנם לאורך השנים ששירת את בית עיסבלאן לא ראה זאת בעיניו, אבל כעת שמח להעביר את התפקיד ועימו הזעם המידי אל החייל המבוהל.
"הוד מלכותך". החייל קד, מושיט לעבר המלך איגרת מגולגלת.
"דבר", הורה המלך.
החייל נותר עומד כך, כפוף וידיו מושטות קדימה. "כשהגענו אל בסיס גשר נֵרוֹפִיץ הבחנו בחיצים רבים שננעצו על העצים מסביב ועל הקרקע. נראה היה שהתחולל במקום קרב. על האדמה היו סימני פרסות וטביעות רגליים, אך כל סימן לנערים או לסוסיהם לא נראה.
השקט היה חשוד והמפקד החליט כי עלינו לחפש באזור אחרי ממצאים נוספים.
לאחר כמה דקות מצאה חוליה אחת חץ מוכתם בדם, ולידו טיפות דם שיצרו מסלול אל היער.
עקבנו אחרי נתיב הדם, שהפך לברור יותר כאשר הגענו לאזור הצמחייה. הערכנו כי האדם הפצוע יתקשה להתרחק ואכן לאחר כחצי שעה שמענו גניחות וציוצים מוזרים.
התקרבנו למקום בזהירות וראינו נער ששערו כצבע הדבש ועיניו עצומות שוכב בתוך שלולית דם. ידו השמאלית תופסת בצלעו הימנית והוא נושם בקושי. לידו קיפץ סנאי וצווח בהיסטריה.
הזעקנו חובש אל המקום והוא העניק לנער טיפול ראשוני, ולאחר דקות מספר הנער פתח את עיניו. הוא שאל היכן נאודיאן, אך לא מצאנו עקבות לאחיו.
גם הסוסים נעלמו."
החייל השתתק, הרים את עיניו למלך שעורו הפך ללבן. נאודיאן! זהו שמו של אביו. כעת לא היה ספק בעיניו כי צמד הנערים אכן בניו האבודים.
יהוסף העביר את ידו על פניו, מנסה להתעשת. הפוגעים יודעים אם כך שמדובר בנסיכים. מה עליו לעשות?
ארצו טרם התאוששה לגמרי משנות המלחמה הארוכות, ועכשיו מכה נוספת.
"אמור לשר הצבא שיכנס", ביקש יהוסף מהשליש, קולו מנותק, ולחייל הורה להיזדקף.
"האם תוכל לפרט יותר?" שאל.
החייל הנהן. "הייתי במקום, הוד מלכותך."
"האם כך, האם היה סימן על החיצים? האם נמצאו עקבות דם נוספות? האם הזכיר הנער את שמו? מה פשר הסנאי? האם הועברו דרישות כל שהן אל מפקד המשמר בחיצגט? היכן הנער הפצוע כעת?"
החייל כיווץ את פניו בריכוז.
"החיצים היו ללא כל סימן מיוחד, אך אחד מחברי שביקר פעם בצ'וֹנְטוּגָל אמר כי הם מזכירים לו את החיצים שראה שם.
לא מצאנו עקבות דם נוספים, אך מצאנו עשביה רמוסה בצד ההפוך מחיצגט, מהיכן שהגיעו הנערים.
הנער לא הזכיר את שמו. איבוד הדם גרם לו לעירפול. מידי פעם הוא צועק וקורא לנאודיאן הנעלם.
הסנאי לא מוכן לעזוב את מיטת הנער, נראה כי הם מכרים ותיקים.
ככל הידוע לי לא הועברה דרישה שכזאת, אך ייתכן שהועברה לאחר שיצאתי אל הדרך.
הנער הפצוע נמצא בחיצגאט, בביתו של מפקד המשמר בעיר."
החייל גמר לענות והתנשם בהקלה.
"הנך משוחרר", אמר קול חדש מאחוריו. החייל הסתובב ופניו פגשו בשר הצבא. "תודה, המפקד", הצדיע.
הוא קד פעם נוספת אל המלך, ויצא אחורנית מן האולם.
יהוסף הפנה את מבטו אל בָּקוּךְ. "דאג בבקשה שהנער יגיע אל הארמון במהירות האפשרית. הנך משוחרר להיום."
בקוך קד במגושמות.
משהו בצורה בה התגלגלו האירועים לא הסתדר לו. הוא ילך אל הצ'וֹנְטוּג המצולק וידרוש הסברים.

 

[מנוחה כהן]

הווה | חיצגאט
החייל הצעיר שהופקד על שמירת הנער הרשה לעצמו לעצום עיניים לכמה דקות, כשלפתע נשמעו מילמולים הולכים וגברים מכיוון הנער. "נאו…דיאן… התי…בה… קח… אותה… אית…ך…"
שוב הוא קורא לאחיו, המסכן. אבל מהי התיבה? כשהוא סקרן רכן עָבִנוּד אל הנער, מבקש לשמוע עוד. "תפת…ח או…תה י…ש בה סו…ד…"
עבנוד התנער ודפק על מצחו. טיפש אחד! דכן הרופא ביקש שתקפיד שתמיד תהיה על מצחו של הנער מטלית לחה, ואתה שכחת!
הוא נטל את הסמרטוט בידיו, מתכונן לקום מכיסאו שהוצב על יד המיטה ולגשת את קערת המים שבצד החדר, אבל יד שתפסה בו מנעה זאת ממנו.
בזהירות סובב את ראשו, נדהם לגלות כי הנער התעורר! ואם לא די בכך, הוא הצליח להתרומם לספק ישיבה.
עבנוד הנרגש שמט את המטלית מידיו, ולא מחשבה ניגש וחיבק את הנער. "כל כך פחדתי שלא תתעורר לעולם!" אמר באוזנו באושר. "ברוך הבא לחיצגט" אמר כשהרפה מחיבוקו.
הנער, מבולבל למדי, נעץ בעבנוד עיניים עגולות, ושתק. "עכשיו כשהתעוררת אתה שותק? אתה חייב להסביר לי בדיוק מה אמרת כשישנ-!" עבנוד הסתובב בחדר, מפטפט לעצמו בקול ובתנועות ידיים נמרצות, שוכח את השעה ואת העובדה כי הנער עדיין פצוע הזקוק למנוחה.
"סליחה, אני יכול לקבל לחם?" נאודיאן היה רעב. יותר רעב מכל יום אחר. עוד רגע החור הגדול שבבטנו יבלע אותו.
"מה?!" עבנוד נעצר, ידו קפאה באמצע התנועה ופיו נפתח ונסגר לחילופין. נאודיאן התחיל לצחוק, ואז פלט גניחה ותפס את מותן ימין. "למה כואב לי?" שאל את עבנוד שעדיין ניסה לעכל את המצב.
"קיבלת שם חץ, נערי. מתנה לא מוצלחת מחבר לא מוצלח" מלמל בשקט. "ואח שלי?!" זיכרון האירוע שהחל לפעום במוחו עמעם את הכרתו, אבל הוא היה חייב לדעת שהכל בסדר עם מתריאן.
"נאודיאן? הוא…" זו היתה בין הפעמים הבודדות שעבנוד שקל את מילותיו. "הוא ישן עכשיו", השלים בחיפזון, מסיט את עיניו אל הרצפה.
רגע עמד השקט ביניהם. היסוסו ואשמתו של החייל התעבו בחדר, ואז פרץ נאודיאן בצחוק, משתנק. עבנוד קפץ אליו, דופק על גבו בבהילות. מה קרה לו? אולי הוא לקה בראשו? בגלל שלא שמתי את הסמרטוט? עבנוד התחיל להאשים את עצמו.
לאט החל נאודיאן להירגע, פולט מידי כמה שניות צחקוק נוסף, מלטף את הסנאי שהתעורר מהרעש.
"אההמ," פתאום עבנוד נזכר שהוא לא יודע איך קוראים לילד הזה, שצוחק כמו משוגע באמצע הלילה. "אני, כלומר, איך קוראים לך?"
נאודיאן הרים את עיני הים שלו ונעץ אותן עמוק בעיניו החומות של החייל שישב על ידו. "מתריאן", שלח את ידו להיכרות רשמית, "נעים להכיר." נחירת צחוק עזה נפלטה מפיו ולמשך כמה רגעים חשב שלעולם לא יפסיק לצחוק יותר.

 

[AUVI]

רגע, אמאלה, איזה יופי, אבל מה קרא כאן? נאודיאן מציג את עצמו בשם מתריאן? נראה לי שכן...
ואיך למען ה' זה יכול להיות שעל אחד משני הנסיכים שאחריהם נערך חיפוש שכזה, מופקד חייל בודד, שלא ממהר לדווח לאף אחד כי הנסיך התעורר??

והפרקים לא ארוכים בכלל, ובטח שלא מידי!
אני מוכנה לקרוא גם פי שלוש מזה...
איזה מדהים, תודה רבה!

 

[מנוחה כהן]

נאודיאן מציג את עצמו בשם מתריאן? נראה לי שכן...

בדיוק ככה

ואיך למען ה' זה יכול להיות שעל אחד משני הנסיכים שאחריהם נערך חיפוש שכזה, מופקד חייל בודד, שלא ממהר לדווח לאף אחד כי הנסיך התעורר??

תודה על השאלה!
שומרים עליו הרבה מאד חיילים, רק ספציפית את תפקיד ה'שומר' קיבל עבנוד... הוא אמור להיות צמוד לנאודיאן כל הזמן.
למה הוא לא מדווח?
כי מדובר בחייל צעיר ותם שהתגובה הראשונה שלו היא חיבוק ולא לקרוא למפקד
אולי עד אחרי פסח הוא יתעשת

 

[מנוחה כהן]

והפרקים לא ארוכים בכלל, ובטח שלא מידי!
אני מוכנה לקרוא גם פי שלוש מזה...

תודה רבה!

 

[AUVI]

שומרים עליו הרבה מאד חיילים, רק ספציפית את תפקיד ה'שומר' קיבל עבנוד... הוא אמור להיות צמוד לנאודיאן כל הזמן.
למה הוא לא מדווח?
כי מדובר בחייל צעיר ותם שהתגובה הראשונה שלו היא חיבוק ולא לקרוא למפקד

שישתלט על עצמו מהר, אחרת המפקד יכעס

 

[מנוחה כהן]

חזרנו
והערב איתנו... זהירות ספויילר:

המפקד יכעס

הפרק יהיה קצר אבל הכי חשוב להמשיך את הרצף

 

[מנוחה כהן]

הווה | חיצגאט
"מה קורה כאן?"
גבר מוצק בעל עור בהיר עד מאד עמד בדלת, ידו האחת מונחת על חרבו וידו השניה תומכת במשקוף. עבנוד ניסה להתרומם מכריעתו על יד המיטה, אך רגליו הסתבכו בקצה השמיכה שהשתלשל מטה. ידו הורמה בהצדעה אילמת.
"הנער התעורר, המפקד", דיווח ביובש רב, רוצה לספק למפקדו הרגוע סיבה להתעלם מתנוחתו הלא מכבדת, וגורם לנאודיאן, שהספיק להבין כי מדובר על חייל בעל אישיות לא צבאית בעליל להחניק עוד פרץ צחוק. "והוא סיפר כי קוראים לו מתריאן".
המפקד השיט את מבטו בין נאודיאן, שבת צחוק עדיין נחה על פניו ובין החייל הנבוך.
רגע אחד עוד המתין, מחכה אולי לרמז שיתנו לו על מה שקרה לפני שנכנס אל החדר, ושניה לאחר מכן כבר ניצב על יד המיטה, ידו מושטת קדימה.
"בוקר טוב, מתריאן", הוא אומר רכות, לוחץ את ידו של נאודיאן המופתע. "אני שמח לראות כי אתה חש בטוב." נאודיאן הנהן בראשו, בולע בקושי את הנוזל שהתעקש להזדחל אל עיניו. עד עכשיו עמד יפה במשימה שהטיל עליו מתריאן.
אין ספק שהוא יוכל להשלים אותה בהצלחה.
ממנו עברה היד אל עבנוד, תופסת בכתפו ומאלצת אותו לעמוד, מגלה לנאודיאן עד כמה החייל ששמר עליו גבוה.
"חייל."
קולו של המפקד קר.
"כן המפקד!" עבנוד נמתח בעמידת דום, ידו השמאלית נצמד למצחו בהצדעה, ונאודיאן מוצא את עצמו מרחם, ממש כך, על החייל העליז.
"מה היתה ההוראה שניתנה לך?"
"להשגיח על מצבו של הנס-של הנער" עבנוד מתקן את עצמו במהירות, נושך את שפתיו. עוד שגיאה אחת שלו והוא יכול לומר להתראות לכל חלומות הגבורה שרקם לעצמו כששכב על המזרון הדק בחורבה העצובה הזאת שאחותו כינתה בשם בית. הוא המשיך במהירות, דוחק את הרהוריו הצידה בכוח. "לפי הוראות הרופא ולדווח למפקד כאשר הנער יתעורר."
"אתה זוכר היטב, חייל. ואם כך," אם היה יכול קולו של המפקד להקפיא חפצים כבר מזמן היה החדר סביבם הופך לקרח. "למה הסעיף השני בהוראה לא התבצע?"
מחט ננעצה בגבו המתוח מידי של עבנוד והחלה חודרת אט אט אל הבשר. הוא יכול לשכוח משלושים המטבעות שתיכנן לשלוח לסִגְיוֹן בסוף החודש, כאשר יקבל את משכורתו. במצב הנוכחי מוטב שיתפלל כי יתנו לו לשלוח אליה מכתב שיבשר על מאסרו. נאודיאן שעמד כל הזמן הזה, צופה בעניין על המתרחש מולו, החליט כי הגיע זמנו להתערב.
"סליחה?" הוא שולח את חיוכו המקסים אל בהיר העור שנראה כבעל דרגה בכירה. "אני יכול לקבל לחם? אני קצת רעב." הוא אומר בפשטות, באותו טון בו השתמש רבע שעה קודם לכן.
סוף סוף מתיק הקצין את עיניו מפניו של עבנוד ומואיל בטובו להסתכל לכיוונו. מבטו חרך את פניו של נאודיאן. "מתריאן?" ווידא.
"אכן". נאודיאן קד קלות, טופח לסנאי על הגב מוסיף באותה עובדתיות בהירה "וזהו סאן, חבר שלי."
גבותיו השחורות של המפקד ננעצות אי שם למעלה. "כבר תגיע הנה ארוחת בוקר," סימן בראשו לעבר עבנוד וזה לקח את רגליו ויצא במהירות מהחדר, לא מעניק לנאודיאן מבט נוסף.

אי שם
עגמומיות נפלה עליו. עד עכשיו התוכנית עבדה כמצופה, הם חשבו שהוא נאודיאן וחקרו אותו ללא הרף על היעלמותו של הסנאי. אפילו הוא לא ידע שסאן כל כך חשוב לנאודיאן!
אבל עכשיו, בדיוק כשהמתח היה צריך לרדת ותעלומת התיבה והמלך להיפתר- בדיוק עכשיו התחיל בלאגן חדש, מאיים להטביע אותו בגליו.
אין לו מושג לאן מובילים אותו.
בהשערה הכי פרועה של נאודיאן, ובינו לבינו הודה בכך שהוא פרוע, הוא לא חלם שהעוקב שלהם היא חבורת זרים שעל כתפם השמאלית משתלשלות נוצות טווס ארוכות.
כשנעו במבנה תקיפה, אחד בראש ואחריו שניים, מאחוריהם שורה ארוכה של שמונה לוחמים ובשתי השורות האחרונות שוב שניים ואחד במאסף, נפרסו הנוצות סביבם כאילו היו ציפור נוי מאחת הארצות הרחוקות.
רק כששלפו את חרבותיהם הקצרות הבינו כי מדובר בעוף דורס.
במהלכו של הקרב הקצר קיפצה במוחו מחשבה יחידה- גם צופית יפיפיה עלולה להתגלות כעיט מאיים ביום מן הימים. ואם ציפור כך, על אחת כמה וכמה תיבה מסתורית ואבא נעלם.
האם הוא רוצה לדעת את האמת?
השאלה חבטה בו.
הדבר היחיד שיכול לעשות במצבו הנוכחי היה לחשוב, שכן ידיו היו קשורות למוטות הברזל שסגרו על העגלה ופיו סתום בחתיכת בד.
מידי פעם הם עצרו ומישהו נתן לו לשתות, ומיד לאחר מכן המשיכו. השמש שהלכה והעריבה סינוורה את עיניו הדומעות של מתריאן.
אין לו בעיה להיראות חלש. הזרים בוודאי ראו כי נאודיאן יודע טוב מאד להתלונן. מעניין איך נאודיאן מסתדר שם, כשהוא משחק את דמותו של האח הקשוח והבוגר.
מתריאן הניח את ראשו על המוט הקרוב, בוהה בציפורים נודדות שחצו את קו הראיה שלו. הן טסות לכיוון מוגדר, יחד עם אחיותיהן. יש להן כיוון, יש להן בית, יש להן משפחה.
הוא רק ילד קטן בן שתיים עשרה שמוקף בארבעה עשר טווסים כהי עור, מובל למקום בלתי ידוע ודואג עד מאד לתאום שלו.

 

[מירי11111]

מושלם!
תודה!

 

[AUVI]

הווה | חיצגאט
"מה קורה כאן?"
גבר מוצק בעל עור בהיר עד מאד עמד בדלת, ידו האחת מונחת על חרבו וידו השניה תומכת במשקוף. עבנוד ניסה להתרומם מכריעתו על יד המיטה, אך רגליו הסתבכו בקצה השמיכה שהשתלשל מטה. ידו הורמה בהצדעה אילמת.
"הנער התעורר, המפקד", דיווח ביובש רב, רוצה לספק למפקדו הרגוע סיבה להתעלם מתנוחתו הלא מכבדת, וגורם לנאודיאן, שהספיק להבין כי מדובר על חייל בעל אישיות לא צבאית בעליל להחניק עוד פרץ צחוק. "והוא סיפר כי קוראים לו מתריאן".
המפקד השיט את מבטו בין נאודיאן, שבת צחוק עדיין נחה על פניו ובין החייל הנבוך.
רגע אחד עוד המתין, מחכה אולי לרמז שיתנו לו על מה שקרה לפני שנכנס אל החדר, ושניה לאחר מכן כבר ניצב על יד המיטה, ידו מושטת קדימה.
"בוקר טוב, מתריאן", הוא אומר רכות, לוחץ את ידו של נאודיאן המופתע. "אני שמח לראות כי אתה חש בטוב." נאודיאן הנהן בראשו, בולע בקושי את הנוזל שהתעקש להזדחל אל עיניו. עד עכשיו עמד יפה במשימה שהטיל עליו מתריאן.
אין ספק שהוא יוכל להשלים אותה בהצלחה.
ממנו עברה היד אל עבנוד, תופסת בכתפו ומאלצת אותו לעמוד, מגלה לנאודיאן עד כמה החייל ששמר עליו גבוה.
"חייל."
קולו של המפקד קר.
"כן המפקד!" עבנוד נמתח בעמידת דום, ידו השמאלית נצמד למצחו בהצדעה, ונאודיאן מוצא את עצמו מרחם, ממש כך, על החייל העליז.
"מה היתה ההוראה שניתנה לך?"
"להשגיח על מצבו של הנס-של הנער" עבנוד מתקן את עצמו במהירות, נושך את שפתיו. עוד שגיאה אחת שלו והוא יכול לומר להתראות לכל חלומות הגבורה שרקם לעצמו כששכב על המזרון הדק בחורבה העצובה הזאת שאחותו כינתה בשם בית. הוא המשיך במהירות, דוחק את הרהוריו הצידה בכוח. "לפי הוראות הרופא ולדווח למפקד כאשר הנער יתעורר."
"אתה זוכר היטב, חייל. ואם כך," אם היה יכול קולו של המפקד להקפיא חפצים כבר מזמן היה החדר סביבם הופך לקרח. "למה הסעיף השני בהוראה לא התבצע?"
מחט ננעצה בגבו המתוח מידי של עבנוד והחלה חודרת אט אט אל הבשר. הוא יכול לשכוח משלושים המטבעות שתיכנן לשלוח לסִגְיוֹן בסוף החודש, כאשר יקבל את משכורתו. במצב הנוכחי מוטב שיתפלל כי יתנו לו לשלוח אליה מכתב שיבשר על מאסרו. נאודיאן שעמד כל הזמן הזה, צופה בעניין על המתרחש מולו, החליט כי הגיע זמנו להתערב.
"סליחה?" הוא שולח את חיוכו המקסים אל בהיר העור שנראה כבעל דרגה בכירה. "אני יכול לקבל לחם? אני קצת רעב." הוא אומר בפשטות, באותו טון בו השתמש רבע שעה קודם לכן.
סוף סוף מתיק הקצין את עיניו מפניו של עבנוד ומואיל בטובו להסתכל לכיוונו. מבטו חרך את פניו של נאודיאן. "מתריאן?" ווידא.
"אכן". נאודיאן קד קלות, טופח לסנאי על הגב מוסיף באותה עובדתיות בהירה "וזהו סאן, חבר שלי."
גבותיו השחורות של המפקד ננעצות אי שם למעלה. "כבר תגיע הנה ארוחת בוקר," סימן בראשו לעבר עבנוד וזה לקח את רגליו ויצא במהירות מהחדר, לא מעניק לנאודיאן מבט נוסף.

אי שם
עגמומיות נפלה עליו. עד עכשיו התוכנית עבדה כמצופה, הם חשבו שהוא נאודיאן וחקרו אותו ללא הרף על היעלמותו של הסנאי. אפילו הוא לא ידע שסאן כל כך חשוב לנאודיאן!
אבל עכשיו, בדיוק כשהמתח היה צריך לרדת ותעלומת התיבה והמלך להיפתר- בדיוק עכשיו התחיל בלאגן חדש, מאיים להטביע אותו בגליו.
אין לו מושג לאן מובילים אותו.
בהשערה הכי פרועה של נאודיאן, ובינו לבינו הודה בכך שהוא פרוע, הוא לא חלם שהעוקב שלהם היא חבורת זרים שעל כתפם השמאלית משתלשלות נוצות טווס ארוכות.
כשנעו במבנה תקיפה, אחד בראש ואחריו שניים, מאחוריהם שורה ארוכה של שמונה לוחמים ובשתי השורות האחרונות שוב שניים ואחד במאסף, נפרסו הנוצות סביבם כאילו היו ציפור נוי מאחת הארצות הרחוקות.
רק כששלפו את חרבותיהם הקצרות הבינו כי מדובר בעוף דורס.
במהלכו של הקרב הקצר קיפצה במוחו מחשבה יחידה- גם צופית יפיפיה עלולה להתגלות כעיט מאיים ביום מן הימים. ואם ציפור כך, על אחת כמה וכמה תיבה מסתורית ואבא נעלם.
האם הוא רוצה לדעת את האמת?
השאלה חבטה בו.
הדבר היחיד שיכול לעשות במצבו הנוכחי היה לחשוב, שכן ידיו היו קשורות למוטות הברזל שסגרו על העגלה ופיו סתום בחתיכת בד.
מידי פעם הם עצרו ומישהו נתן לו לשתות, ומיד לאחר מכן המשיכו. השמש שהלכה והעריבה סינוורה את עיניו הדומעות של מתריאן.
אין לו בעיה להיראות חלש. הזרים בוודאי ראו כי נאודיאן יודע טוב מאד להתלונן. מעניין איך נאודיאן מסתדר שם, כשהוא משחק את דמותו של האח הקשוח והבוגר.
מתריאן הניח את ראשו על המוט הקרוב, בוהה בציפורים נודדות שחצו את קו הראיה שלו. הן טסות לכיוון מוגדר, יחד עם אחיותיהן. יש להן כיוון, יש להן בית, יש להן משפחה.
הוא רק ילד קטן בן שתיים עשרה שמוקף בארבעה עשר טווסים כהי עור, מובל למקום בלתי ידוע ודואג עד מאד לתאום שלו.

יופי מזוקק!
מסכן עבנוד

 

[RIVKA W]

אני עוקבת ברתק.
אפשר רק כמה הערות?

מדובר על חייל

לא מדובר בחייל?

נאודיאן קד קלות, טופח לסנאי על הגב

הוא לא שוכב?

 

[מנוחה כהן]

עבנוד הוא חייל עם אישיות לא צבאית בעליל,
ונאודיאן התיישב כבר קודם

ואם לא די בכך, הוא הצליח להתרומם לספק ישיבה