סימו או סימאו

[מתגעגע]

איך כותבים סימו את עיניהם או סימאו?

 

[מתגעגע]

ואם בחז"ל מחליפים זכר ונקבה גם בזה תעתיקו מהם?

בזכר ונקבה וכדומה יש סיבה וטעם מבואר למה חז"ל שינו, וברור שהם לא שינו בכדי שנלמד מזה שכך צריך לכתוב, משא"כ בעניינינו מי אמר ש'סימו' זה מילה לא תקנית, אולי רש"י סבר שזו מילה תקנית.​

ב. בהחלט נמצאו 'טעויות לשוניות' בדברי רבותינו הראשונים. אך אין זה אומר שדבריהם טעות אלא שהשתמשו במטבע לשון לא נכונה, כך שאין סתירה בכך לקבלתנו שדבריהם נכתבו ברוח הקודש. יתר על כן - כשבתורה כתוב באופן חד פעמי על נקבה בלשון זכר - האם זה מגדיר שימוש כזה כתיקני?! ולחילופין, האם זו טעות?! - חלילה, אלא הכל במידה ובמשורה. וכמו שבתורה הקדושה זה מכוון אך לא תקין - על אחת כמה וכמה בדברי הראשונים שאפשר לומר כן.​

ברור שגם בחלקם של הראשונים כמלאכים נפלה טעות כידוע, אבל כל עוד שאין לנו הכרח לומר כך, צריך להיזהר לא להחליט בוודאות שהלשון לא תקני וכדומה!!! ובעניינינו אין זה טעות דמוכח, ואין הכרח שכך רש"י ומהר"י קרא סברו.​

כל דבריו של רש"י הקדוש נכתבו ברוח הקדש. ואין זה סותר שאפשר למצוא בדבריו דברים שלא נכונים מבחינת הדקדוק, וודאי וק"ו לצדיקים מתקופת האחרונים שכולם הסכימו עליהם שרוח הקדש שרתה עליהם, וכתביהם מלאים שיבושים דקדוקיים. הדקדוק הוא מקצוע בתורה, מקצוע חשוב, אך לא אחד מעיקרי הדת, ולא כל הגדולים התוודעו לו. לכן, רוח הקדש ממש אינו ענין לכאן.​

רש"י היה ראש המדקדקים, קשה לומר שבדיוק הוא טעה בדקדוק, אמנם ברור שגם בחלקם של הראשונים כמלאכים נפלה טעות כידוע, (והיות ודבריהם נכתבו ברוח הקודש ברור שגם הטעות שלהם הוא חלק מהרוח הקודש ונסתר מבינתנו לרדת לסוף דעתם), וכמובן שאין ללמוד מטעותם שכך צריך לכתוב, אבל כל עוד שאין לנו הכרח לומר שזה אכן טעות, צריך להיזהר לא להחליט בוודאות שדבריהם לא נכונים מבחינת הדקדוק!!!​

 

[מתגעגע]

התדעו מי כתבו?

הרמ"א בתשובה למהרש"ל - שו"ת הרמ"א סימן ז'

 

[מתגעגע]

בעיקרון המערכת לא מאפשרת פולמוס השקפתי, אני צודק? או שזה לא נקרא?
@הכלבויניק ?

 

[חגי פאהן]

בעיקרון המערכת לא מאפשרת פולמוס השקפתי, אני צודק? או שזה לא נקרא?

תימה. בשביל מה שאלת בפורום דקדוק איך אומרים, לא כדי לשמוע איך אומרים לפי הדקדוק? מי הפריע לך לכתוב כמו רש"י?

 

[מתגעגע]

תימה. בשביל מה שאלת בפורום דקדוק איך אומרים, לא כדי לשמוע איך אומרים לפי הדקדוק? מי הפריע לך לכתוב כמו רש"י?

רק הצגתי צד שני, אני עדיין מסתפק.

 

[פוניבז'-וולף]

איך כותבים סימו את עיניהם או סימאו?

עם דגש בתוך המ' סימו, ובלי דגש כלומר לא מנוקד, סימאו.

 

[מתגעגע]

עם דגש בתוך המ' סימו, ובלי דגש כלומר לא מנוקד, סימאו.

מדהים! איפה היית עד עכשיו? ראית את זה בכתובים או מסברא?

 

[פוניבז'-וולף]

מדהים! איפה היית עד עכשיו? ראית את זה בכתובים או מסברא?

רצון נסיון וכשרון...

 

[חגי פאהן]

איזה חלק - שהוא מארמית או שהא' אינה שורשית?

שניהם. אם כותבים בארמית אכן כותבים סַמּוּ כמו כל נל"א: קרו, סני, יחטי, מטמינן, מתנבי (כמו "סמי עיניה דדין" ר"ה כד ב), אבל התנחומא ורש"י כותבים את זה במשפט בלשון הקודש.

וגם לי יש שאלה: ס.מ.א הוא אחד מ-5 שרשי קס"ם ח"ן שגם בעברית במשקל קל סביל מאבדים את לה"פ א' (קרוי, סמוי, מצוי, חבוי, נשוי) להיראות כנל"ה, לפחות ככה לימדו אותי. אבל העפתי מבט בטבלת השרשים של רב נקד וראיתי עוד הרבה שרשים של נל"א שבהטיות שונות מקובל להעיף מהן את הא' - דיכוי, חיטוי, יצתה, מילוי, קפוי (פסחים נ ע"א. השורש ק.פ.א, נכון?). אז מה כ"כ מיוחד בקס"ם ח"ן? נראה כאילו גם השרשים האחרים אם רק היתה להם משמעות במשקל פעול גם בהם הא' היתה עפה. @אפכא מסתברא

תנחומא קדושים אות ח

אגב, פה המו"ל בחר בגירסה אחרת - ושברו את עיניו, ובהערה מביא עוד גרסאות וכותב "ובנדפס וסימו את עיניו".

 

[מתגעגע]

אגב, פה המו"ל בחר בגירסה אחרת - ושברו את עיניו, ובהערה מביא עוד גרסאות וכותב "ובנדפס וסימו את עיניו".

תנחומא ישן שונה בהרבה דברים מהתנחומא הרגיל .

 

[דיונון]

שניהם. אם כותבים בארמית אכן כותבים סַמּוּ כמו כל נל"א: קרו, סני, יחטי, מטמינן, מתנבי (כמו "סמי עיניה דדין" ר"ה כד ב), אבל התנחומא ורש"י כותבים את זה במשפט בלשון הקודש.

הצעתי הסבר מדוע חז"ל השתמשו בהטייה ארמית - בגלל שהמילה לקוחה מארמית.
אם כי בפרשת השבוע העוברת ישנה דרשת חז"ל 'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו וגו' הברכה באסמיך'. אתאן לידי חקירה האם תיבות בלע"ז הנמצאות בתורה מקורן גם כן מלשון הקודש אלא שנשתכחו או שהתורה השתמשה בלשון זרה, ובנוסף יש לדון לרלוונטיות הסבר זה בדרשת רבי יצחק על 'אסמיך'.
עלה ברעיוני דבר מעניין בענין, כדלהלן אות ב.

א. ירושלמי כתובות פ"ד ה"א תחילת הגמרא 'סימה את עינה'.
ב. 'תנשמת' הוא שמם של שני בעלי חיים בתורה - עטלף וחפרפרת (רש"י שם, וכתרגומו כן הוא בצרפתית בת ימינו).
המשותף לשניהם מלבד שמם ודמיונם החיצוני (עפ"י רש"י) הוא העוורון, וכמו שמציין רש"י עצמו על החפרפרת:
"התנשמת" - היא קלב"א שורי"ץ ודומה לעכבר ופורחת בלילה ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה ואין לה עינים וקורין לה טלפ"א.
אפשר לייחס את שמם של בעלי חיים אלו (בפרט ששניים קרויים באותו שם. ולומר שקרויים בשם שווה בגלל הדמיון החיצוני - הרי דמיונו הראשוני של עטלף הוא לעכבר כדברי רש"י) למומם המרכזי - העוורון. ובחילוף ס-ש הרי לנו תנסמת או בגרסת לשון הקודש - תנשמת. כל הזכויות שמורות

 

[אפכא מסתברא]

כפי שציין @חגי פאהן לעיל, יש זליגה רבה (הן בלשון חכמים והן, להבדיל בכל ההבדלות, בעברית המודרנית) משרשי נחי ל"א לכיוון שרשי נחי ל"ה, ולא בטוח שנכון לכנות זאת שיבוש. כאשר עלינו להכריע איזו לשון לנקוט בטקסט כלשהו, הגישה אמורה להיות - איזו לשון תהיה מובנת ללא פקפוק על ידי מנעד רחב ככל האפשר של המשתמשים בטקסט. להערכתי, בשאלה של סימו - סמאו - 'סמאו' בוודאי חד משמעי לעומת 'סימו' (שיש בו מקום לטעות ל'סִיְּמוּ' או ללכת לכיוונים אחרים, כגון שרשי הכפולים).

 

[מתגעגע]

כאשר עלינו להכריע איזו לשון לנקוט בטקסט כלשהו, הגישה אמורה להיות - איזו לשון תהיה מובנת ללא פקפוק על ידי מנעד רחב ככל האפשר של המשתמשים בטקסט. להערכתי, בשאלה של סימו - סמאו - 'סמאו' בוודאי חד משמעי לעומת 'סימו' (שיש בו מקום לטעות ל'סִיְּמוּ' או ללכת לכיוונים אחרים, כגון שרשי הכפולים).

מסכים בהחלט
אלא אם כן מנקדים את המילה 'סימו' שאז אין מקום לטעות, אני צודק?

 

[אפכא מסתברא]

לנקד 'סִימוּ' מלא זה בוודאי שיבוש - ממה נפשך, אם זה בלשה"ק על משקל נחי ל"ה צ"ל סִמּוּ ואם זה בארמית צ"ל סַמּוּ, בפתח.

 

[מתגעגע]

לנקד 'סִימוּ' מלא זה בוודאי שיבוש - ממה נפשך, אם זה בלשה"ק על משקל נחי ל"ה צ"ל סִמּוּ ואם זה בארמית צ"ל סַמּוּ, בפתח.​

לא הבנתי, כשרוצים לכתוב בארמית סִמּוּ ית עיניה, כותבים סַמּוּ ית עיניה?​

 

[CO2]

בחז"ל כתוב הרבה פעמים "סימו", א"כ ב"כתיבה תורנית" זה כתיבה נכונה?

אתם בעצם מעלים פה שאלה, מהי המשמעות / המטרה של כתיבה תורנית
לעניות דעתי, הכתיבה התורנית המצויה, המטרה שלה היא לתווך לעם את דברי חז"ל
הרי בכתיבה תורנית אף אחד אינו מתיימר ח"ו לכתוב דברים שמשתווים לדברי חז"ל, משום בחינה
אלא כוונתנו לתווך לעם את דבריהם, בסוגים שונים ורמות שונות - פירושים 'על הלשון', פרפראות, מאמרים וכו' וכו'
אם כן איזו סיבה יש לחרוג בכתיבה תורנית מצורת הכתיבה הרגילה - שבה בוודאי לא נצמדים ללשון חז"ל במאה אחוזים כדי לשמור על לשון מקובלת ומובנת על הקוראים.
לעניות דעתי, אם כותבים בכתיבה תורנית בשפה בלתי מובנת וקולחת במאה אחוזים - החמיצו את המטרה

 

[חגי פאהן]

לא הבנתי, כשרוצים לכתוב בארמית סִמּוּ ית עיניה, כותבים סַמּוּ ית עיניה?​

כן. כמו "דִּי מַנִּי מַלְכָּא" (דניאל ב כד) = אשר מִנָּה המלך. "מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי" (שם מח) המלך לדניאל גידל. "וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת" (ד לא) = ולעליון בירכתי ולחי העולם שיבחתי והידרתי.

 

[מתגעגע]

יש זליגה רבה (הן בלשון חכמים והן, להבדיל בכל ההבדלות, בעברית המודרנית) משרשי נחי ל"א לכיוון שרשי נחי ל"ה

מה זה בקצרה שרשי נחי ל"א ושרשי נחי ל"ה

זה אצלי כמו תורכית

 

[מתגעגע]

כן. כמו "דִּי מַנִּי מַלְכָּא" (דניאל ב כד) = אשר מִנָּה המלך. "מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי" (שם מח) המלך לדניאל גידל. "וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת" (ד לא) = ולעליון בירכתי ולחי העולם שיבחתי והידרתי.

תן לי בבקשה דוגמא לחיריק שמתחלף בארמית לפת"ח כמו סִמּוּ - סַמּוּ

 

[אפכא מסתברא]

תן לי בבקשה דוגמא לחיריק שמתחלף בארמית לפת"ח כמו סִמּוּ - סַמּוּ

גִּלּוּ (לשה"ק)- גַּלּוּ (ארמית) ועוד הרבה. הבניין המקביל לפיעל של לשה"ק הוא פַּעֵל (בארמית).
לעצם השאלה - המלה 'סימאו' היא חד משמעית ומובנת לכל המשתמשים (גם בעלי תשובה טריים...) בין אם היא מנוקדת ובין אם לא, בין מלאה בין חסרה, ואשר על כן עדיף להשתמש בה, אלא אם כן הטקסט שלך מתיחס לדברי חז"ל או רש"י שבהם כתוב במפורש 'סימו' וברצונך לשמור על זיקה לדבריהם.
בדומה לזה - השרש 'קרא' מופיע גם כ'קורין', 'קרו' - כאשר אתה כותב טקסט עצמאי, אם רצונך להיות ברור לכל הרי שתכתוב 'קראו' ו'קוראים', ואם אתה מתיחס למדרש או לרש"י מסוים, לדוגמא, שבו מופיע 'קרו' או 'קורין', אפשר להשתמש בצורה זו.

מה זה בקצרה שרשי נחי ל"א ושרשי נחי ל"ה

נחי ל"א אלו השרשים שהאות האחרונה שלהם היא א' (רפא, ברא, סמא, קרא, צבא וכל כיו"ב). נחי ל"ה אלו השרשים שהאות האחרונה שלהם היא ה' (גלה, שבה, חלה, כרה, דלה, דמה וכל כיו"ב).
יש הרבה מה לומר בקשר לזה, והטוב ביותר לקחת ספר דקדוק טוב וללמוד ממנו או, מוטב, למצוא מורה טוב.