הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
ישבתי ברגליים משוכלות על המיטה, נשען על הקיר ומוצא את עצמי בוהה באוויר.
הפלתי לרצפה את הביוגרפיה העבה ונטלתי את היתד מלפני שבוע, מרפרף בלי לקרוא אף מילה.
הגרביים מאתמול עדיין זרוקות, שרוכי הנעליים נקרעו בשני הקצוות.
סגרתי את החלון, לא מעוניין לשמוע את הקולות.
שנהג המונית הקולני והנוסע הצווחני יסתדרו בלעדיי.
נכון, אני בקונכייה.
גם לא מחפש מוצא.
הכל התחיל בסעודה שלישית.
הייתי משועמם כהרגלי וקראתי עלון מזדמן.
הוא דווקא היה רציני, לא מלא בסיפורי קובי לוי.
אדהכי והכי ראיתי שם תורה על פרשת השבוע,
את היישוב על פי הפסוק לא קלטתי, אבל תורף דבריו של הרבי החסידי פגעו בי.
הרבי אמר שישנם שלושה אופנים להתעוררות בתשובה:
ואני תפסתי חלושעס'.
אני לא מחובר לזמן ולרוח התקופה. אני כנראה נמנה על הקבוצה השלישית, אלו שנזכרים בנעילה.
הקשיים, אללה ירחמו, טפו טפו, מקווה שהשם יחוס עליי גם ככה.
ואיפה אני ואיפה לימוד התורה. בדרך כלל אנחנו נפגשים רק בכריכה.
מאז אני ככה.
אין לי כח לעשות את הצעד הבא.
אני גם לא יכול להתעלם כאילו כלום לא קרה.
כי בעיקרון אני שייך לכל השלושה (ח"ו על הקשיים).
אני עדיין חווה ברמת התודעה את האלולים של שנות הישיבה, אני גם לא עמ'הארץ מוצהר, חגגתי כבר מספיק סיומי מסכתא.
לא הייתי עצוב.
לא פעלתי להפר איזושהי גזירה.
רק ישבתי על המיטה, אולי מנסה להדוף את הביקורת, את הקריאה הפנימית לפעולה.
בהתחלה שמעתי רק המהומים, החלון כבר היה סגור זה חייב להיות מתוך הבית, סגרתי את דלת החדר.
אולי אדישות, כנראה זה השריון שאני מנסה לעטות על עצמי.
לא להקשיב, לא להאזין, לא להבהל, לא לחשוב.
לא תמיד צריך לפעול.
טמנתי את אוזניי בין נוצות הכרית, אבל עכשיו הבת שלי כבר ממש בכתה.
לא רציתי לפתוח את הדלת, אין לי כח לגשת אליה, שעה שלמה עמלתי להרדים אותה.
את המוצץ היא העיפה אחרי חצי דקה, הבקבוק עזר בדיוק עוד חמש דקות.
לא היה שום היגיון בבכי שלה, גם שום סיבה למה אני אמור להחזיק אותה על הידיים, אבל היא המשיכה לבכות בקולי קולות וזה בדיוק מה שקרה.
זה מה שאני הולך לעשות, ידעתי ברגע שהיא נרדמה וראשה נח בשלווה על כתפיי.
בדיוק ככה, אני גם הולך לבכות.
אני יגיע כמו אורח לתקיעת שופר, בלי שעשיתי צעד אחד כדי להתעורר בתשובה ואני פשוט אתחיל להזיל דמעות.
נכון זה לא הגיוני, להגיע היישר מהרביצה ולחפש את כנפי השכינה.
אבל מה אכפת לי, אני הולך לבכות עד שירימו אותי על הידיים.
גם אני אמרתי בהתחלה שכאקט חינוכי אני לא אוציא אותה מהמיטה, אבל כולם נשברים בסוף כשילדה קטנה בוכה ללא הפסקה.
ישבתי ברגליים משוכלות על המיטה, נשען על הקיר ומוצא את עצמי בוהה באוויר.
הפלתי לרצפה את הביוגרפיה העבה ונטלתי את היתד מלפני שבוע, מרפרף בלי לקרוא אף מילה.
הגרביים מאתמול עדיין זרוקות, שרוכי הנעליים נקרעו בשני הקצוות.
סגרתי את החלון, לא מעוניין לשמוע את הקולות.
שנהג המונית הקולני והנוסע הצווחני יסתדרו בלעדיי.
נכון, אני בקונכייה.
גם לא מחפש מוצא.
הכל התחיל בסעודה שלישית.
הייתי משועמם כהרגלי וקראתי עלון מזדמן.
הוא דווקא היה רציני, לא מלא בסיפורי קובי לוי.
אדהכי והכי ראיתי שם תורה על פרשת השבוע,
את היישוב על פי הפסוק לא קלטתי, אבל תורף דבריו של הרבי החסידי פגעו בי.
הרבי אמר שישנם שלושה אופנים להתעוררות בתשובה:
- התעוררות מהזמן: יש כאלו שמתעוררים בתחילת חודש אלול, אחרים לפני תקיעת שופר ויש שתופסים את עצמם רק לקראת סוף תפילת נעילה.
- קשיים: כל אחד נזכר מהקדוש ברוך הוא בעת צרה.
- מתוך לימוד התורה: לימוד התורה בטהרה מביאה את האדם לידי התעוררות וחשבון נפש על מעשיו.
ואני תפסתי חלושעס'.
אני לא מחובר לזמן ולרוח התקופה. אני כנראה נמנה על הקבוצה השלישית, אלו שנזכרים בנעילה.
הקשיים, אללה ירחמו, טפו טפו, מקווה שהשם יחוס עליי גם ככה.
ואיפה אני ואיפה לימוד התורה. בדרך כלל אנחנו נפגשים רק בכריכה.
מאז אני ככה.
אין לי כח לעשות את הצעד הבא.
אני גם לא יכול להתעלם כאילו כלום לא קרה.
כי בעיקרון אני שייך לכל השלושה (ח"ו על הקשיים).
אני עדיין חווה ברמת התודעה את האלולים של שנות הישיבה, אני גם לא עמ'הארץ מוצהר, חגגתי כבר מספיק סיומי מסכתא.
לא הייתי עצוב.
לא פעלתי להפר איזושהי גזירה.
רק ישבתי על המיטה, אולי מנסה להדוף את הביקורת, את הקריאה הפנימית לפעולה.
בהתחלה שמעתי רק המהומים, החלון כבר היה סגור זה חייב להיות מתוך הבית, סגרתי את דלת החדר.
אולי אדישות, כנראה זה השריון שאני מנסה לעטות על עצמי.
לא להקשיב, לא להאזין, לא להבהל, לא לחשוב.
לא תמיד צריך לפעול.
טמנתי את אוזניי בין נוצות הכרית, אבל עכשיו הבת שלי כבר ממש בכתה.
לא רציתי לפתוח את הדלת, אין לי כח לגשת אליה, שעה שלמה עמלתי להרדים אותה.
את המוצץ היא העיפה אחרי חצי דקה, הבקבוק עזר בדיוק עוד חמש דקות.
לא היה שום היגיון בבכי שלה, גם שום סיבה למה אני אמור להחזיק אותה על הידיים, אבל היא המשיכה לבכות בקולי קולות וזה בדיוק מה שקרה.
זה מה שאני הולך לעשות, ידעתי ברגע שהיא נרדמה וראשה נח בשלווה על כתפיי.
בדיוק ככה, אני גם הולך לבכות.
אני יגיע כמו אורח לתקיעת שופר, בלי שעשיתי צעד אחד כדי להתעורר בתשובה ואני פשוט אתחיל להזיל דמעות.
נכון זה לא הגיוני, להגיע היישר מהרביצה ולחפש את כנפי השכינה.
אבל מה אכפת לי, אני הולך לבכות עד שירימו אותי על הידיים.
גם אני אמרתי בהתחלה שכאקט חינוכי אני לא אוציא אותה מהמיטה, אבל כולם נשברים בסוף כשילדה קטנה בוכה ללא הפסקה.
נערך לאחרונה ב:
