הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אוקי, קטע קצת שונה
והייתי שמחה לשמוע מה מבינים ממנו, מה לא
וסכוי טוב שההמשך שלו יזכה לחזות עוד עיינים חוץ מאשר הראש המבולגן שלי,
שם הוא צופה על העינים שלי, אבל מבפנים.
<בהצלחה>
אבא סימס לו, ורוני חייך. הוא נופף בידו לשלום, וירד במדרגות. <ביי אבא. ניפגש בצהריים>
<זכרת לקחת את הלחם?> אבא שאל, ושם אימוג'י דואג.
רוני הרים ראש תוהה. <לא בטוח. אני רץ לבדוק>
הוא עלה בחזרה שתיים-שתיים, וחטף את השקית מידיו של אבא.
<מתי אתה מסיים?> אבא שאל.
רוני חייך, ושלח- <
>
<חלאס לדאוג, אבא. נכון שאימא לא פה, אבל אני לא ילדה בת 3!>
אבא הרתיח מים לקפה. <טוב, טוב. ההסעה שלך!>
ואחרי רגע נוסף: <
>
רוני הרים גבה משועשעת. אבא אף פעם, אבל אף פעם, לא היה כזה.
<אני רץ להסעה>
הוא פתח את דלת הבית, ורץ בתנופה.
מאוחר מידי. האוטובוס עבר מול עיניו בדהרה.
<אבא הפסדתי את ההסעה> הוא כתב בלי נשימה.
<מממ>
רוני נעמד, מיוזע.
<קח אוטובוס> אבא הגיב קצרות.
<אני יאחר!> רוני העווה את פרצופו. שונא לאחר!
<אאחר> אבא כתב.
רוני לא יכל שלא לחייך.
<זה ילמד אותך לפעם הבאה>
אבא שלח, והקליד עוד. רוני התקדם לעבר התחנה, עין אחת במסך עין אחת באוטובוס.
<היי רוני רון> דוקו סימס. <בוקר טוב>
<גם לך. הפסדתי את ההסעה> רוני התיישב על הספסל, נדחק בין זקן משועמם לגבר צעיר עם חולצת ספורט.
<אויש. איזה מעצבן! תאחר?> דוקו, שוב.
<אני חושב שכן. אני לא יודע מתי האוטובוס הבא. רגע אני בודק>
רוני פתח את המפה של האזורים הסמוכים אליו, בחר את הפרופיל של הצעיר שלידו.
<אתה יודע מתי האוטובוס הבא?> הוא כתב.
הצעיר פתח את ההודעה שלו, רוני ראה בזוית העין.
ומבלי להרים אפילו ראש, ענה: <לא>
רוני השיב ב<תודה>.
הצעיר לא הציץ אפילו לרגע מהמסך, כדי לראות מיהו.
אבא מקליד
אבא מקליד
<אני פותח מחשב. יום טוב> הוא שלח לבסוף.
זה לא היה הדבר היחיד שאבא רצה להגיד לו, מסתבר.
ההקלדה הייתה ארוכה בשביל מלל כזה קצר.
אבל לא היה לו כח לחשוב על משמעויות עמוקות מידי,
ורוני עצם עיינים, מרגיש תשוש להפליא.
האוטובוס התקרב בנהמת מנוע,
<איזה קו זה?> הוא שלח לרוני הודעה.
רוני הרים עיניים. הבחור הזה עיוור? הוא לא יכול לראות בעצמו?
<135> הוא כתב, ולאחר רגע הוסיף: <יש לך בעיה או משהו? אתה לא יכול לבדוק בעצמך?>
ההוספה היתה טפשית, והוא הבין את זה מיד.
מאוחר מידי.
<לא. אני פשוט באמצע שיחה חשובה>
הבחור ענה, ועדיין לא הרים עיניים מהמסך.
רוני שלח מבט חמוץ לעבר חולצת הספורט שעלתה לפניו.
***
<בוקר טוב. זה רוני. אני מאחר. אפשר להיכנס?>
רוני נעמד מאחורי הדלת, והתחבר לרשת הקבוצתית.
<למה איחרת?> המורה שאל. <ברשמי אין כניסה למאחרים>
<הפסדתי את ההסעה> רוני הרים מבט אומלל אל הדלת. <אני מתנצל. זה לא יקרה שוב>
<אתה יכול להיכנס, אבל זה יירשם לך ביומן> הגיעה התשובה לבסוף, אחרי שניות ארוכות.
<תודה>
רוני פתח את הדלת, ונכנס.
<בוקר טוב>
הוא שלח לכולם, וקיבל כמה בוקר טוב'ים כתשובה. רוני התיישב ליד אייבי, עייף.
<מה לומדים?> הוא שלח ברשת הנסתרת לאייבי.
<מתמטיקה. מתרגלים עכשיו> אייבי הגיב.
הכיתה הייתה שקטה, אף תלמיד לא דפק, אכל או צחק.
המורה ישב על כסאו, מעביר מבטו על פני התלמידים, השקועים כל אחד בלפטופ שלו.
<רוני ואייבי, לסגור פלאפונים>
הוא כתב לשתיהם, והבעה זעופה על פניו.
רוני הרים עיניים נבוכות. <טוב> הוא הנהן. <וסליחה>
המורה חייך. <זה בסדר. אנחנו בעמוד 53>
רוני כיבה את הטלפון, והכניס אותו לתיק.
הוא הדליק את הלפטופ, ובהה בעייפות בהודעות שרצו שם.
עוד יום.
והייתי שמחה לשמוע מה מבינים ממנו, מה לא
וסכוי טוב שההמשך שלו יזכה לחזות עוד עיינים חוץ מאשר הראש המבולגן שלי,
שם הוא צופה על העינים שלי, אבל מבפנים.
<בהצלחה>
אבא סימס לו, ורוני חייך. הוא נופף בידו לשלום, וירד במדרגות. <ביי אבא. ניפגש בצהריים>
<זכרת לקחת את הלחם?> אבא שאל, ושם אימוג'י דואג.
רוני הרים ראש תוהה. <לא בטוח. אני רץ לבדוק>
הוא עלה בחזרה שתיים-שתיים, וחטף את השקית מידיו של אבא.
<מתי אתה מסיים?> אבא שאל.
רוני חייך, ושלח- <
<חלאס לדאוג, אבא. נכון שאימא לא פה, אבל אני לא ילדה בת 3!>
אבא הרתיח מים לקפה. <טוב, טוב. ההסעה שלך!>
ואחרי רגע נוסף: <
רוני הרים גבה משועשעת. אבא אף פעם, אבל אף פעם, לא היה כזה.
<אני רץ להסעה>
הוא פתח את דלת הבית, ורץ בתנופה.
מאוחר מידי. האוטובוס עבר מול עיניו בדהרה.
<אבא הפסדתי את ההסעה> הוא כתב בלי נשימה.
<מממ>
רוני נעמד, מיוזע.
<קח אוטובוס> אבא הגיב קצרות.
<אני יאחר!> רוני העווה את פרצופו. שונא לאחר!
<אאחר> אבא כתב.
רוני לא יכל שלא לחייך.
<זה ילמד אותך לפעם הבאה>
אבא שלח, והקליד עוד. רוני התקדם לעבר התחנה, עין אחת במסך עין אחת באוטובוס.
<היי רוני רון> דוקו סימס. <בוקר טוב>
<גם לך. הפסדתי את ההסעה> רוני התיישב על הספסל, נדחק בין זקן משועמם לגבר צעיר עם חולצת ספורט.
<אויש. איזה מעצבן! תאחר?> דוקו, שוב.
<אני חושב שכן. אני לא יודע מתי האוטובוס הבא. רגע אני בודק>
רוני פתח את המפה של האזורים הסמוכים אליו, בחר את הפרופיל של הצעיר שלידו.
<אתה יודע מתי האוטובוס הבא?> הוא כתב.
הצעיר פתח את ההודעה שלו, רוני ראה בזוית העין.
ומבלי להרים אפילו ראש, ענה: <לא>
רוני השיב ב<תודה>.
הצעיר לא הציץ אפילו לרגע מהמסך, כדי לראות מיהו.
אבא מקליד
אבא מקליד
<אני פותח מחשב. יום טוב> הוא שלח לבסוף.
זה לא היה הדבר היחיד שאבא רצה להגיד לו, מסתבר.
ההקלדה הייתה ארוכה בשביל מלל כזה קצר.
אבל לא היה לו כח לחשוב על משמעויות עמוקות מידי,
ורוני עצם עיינים, מרגיש תשוש להפליא.
האוטובוס התקרב בנהמת מנוע,
<איזה קו זה?> הוא שלח לרוני הודעה.
רוני הרים עיניים. הבחור הזה עיוור? הוא לא יכול לראות בעצמו?
<135> הוא כתב, ולאחר רגע הוסיף: <יש לך בעיה או משהו? אתה לא יכול לבדוק בעצמך?>
ההוספה היתה טפשית, והוא הבין את זה מיד.
מאוחר מידי.
<לא. אני פשוט באמצע שיחה חשובה>
הבחור ענה, ועדיין לא הרים עיניים מהמסך.
רוני שלח מבט חמוץ לעבר חולצת הספורט שעלתה לפניו.
***
<בוקר טוב. זה רוני. אני מאחר. אפשר להיכנס?>
רוני נעמד מאחורי הדלת, והתחבר לרשת הקבוצתית.
<למה איחרת?> המורה שאל. <ברשמי אין כניסה למאחרים>
<הפסדתי את ההסעה> רוני הרים מבט אומלל אל הדלת. <אני מתנצל. זה לא יקרה שוב>
<אתה יכול להיכנס, אבל זה יירשם לך ביומן> הגיעה התשובה לבסוף, אחרי שניות ארוכות.
<תודה>
רוני פתח את הדלת, ונכנס.
<בוקר טוב>
הוא שלח לכולם, וקיבל כמה בוקר טוב'ים כתשובה. רוני התיישב ליד אייבי, עייף.
<מה לומדים?> הוא שלח ברשת הנסתרת לאייבי.
<מתמטיקה. מתרגלים עכשיו> אייבי הגיב.
הכיתה הייתה שקטה, אף תלמיד לא דפק, אכל או צחק.
המורה ישב על כסאו, מעביר מבטו על פני התלמידים, השקועים כל אחד בלפטופ שלו.
<רוני ואייבי, לסגור פלאפונים>
הוא כתב לשתיהם, והבעה זעופה על פניו.
רוני הרים עיניים נבוכות. <טוב> הוא הנהן. <וסליחה>
המורה חייך. <זה בסדר. אנחנו בעמוד 53>
רוני כיבה את הטלפון, והכניס אותו לתיק.
הוא הדליק את הלפטופ, ובהה בעייפות בהודעות שרצו שם.
עוד יום.
