סיפור בהמשכים אני רק רוצה לכתוב על קצת שעמום נחמד

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

יום ראשון, ההפסקה של הבוקר. לא הספקתי לבדוק תאריך.

בום!
הכיסא נפל בחבטה עזה. ראיתי אותו מתקרב אל הרצפה, כאילו מישהו מתך את השנייה הזאת על כמה דקות מיותרות שלא היה לו מה לעשות איתם. אני מודה שזה היה קצת מוזר, לראות את הכיסא נופל באיטיות כשאני עליו.

אבל עדיף שאני יתחיל אתחיל מההתחלה.

לא כתבתי כאן "יומני היקר". גם ככה אני היחיד בכיתה שכותב יומן וזה בולט מספיק, אני לא צריך עוד צומת...שומת...נו, תשומת לב. חוץ מזה, אני לא אוהב להשוויץ על דברים יקרים. ילדים שמשווצים על דברים יקרים צריכים אחר כך לא לאהוב דברים זולים, כדי לא להרוס לעצמם את ההשווצה.

"בטח שתחשוב ככה, אתה הילד הכי זול שאני מכיר" חזקי ענה לי כשאמרתי לו את זה. הוא הגזים קצת, אבל אני באמת ילד זול. לא עני, פשוט אממ... פשוט. ילד פשוט ללא שום קשר לפרסום המטופש ועילת המסתורין המטופשת שהוצמדה לו.

אבל נחזור לסיפור עם הכיסא.

"אתה מגזים קצת, אני לא כל כך זול" עניתי לחזקי. זה היה לפני ההפסקה, אז כל השיחה התנהלה בלחישות.

"ממש", חזקי צחקק "המכנסיים שלך הם שאריות מסט של איזה בן דוד, הקלמר שלך לא התחלף מאז כיתה א', החולצה שלך ממכירת סוף העונה בלידר"

"חולצות" תיקנתי. כל החולצות שלי ממכירת סוף העונה בלידר.
"המשקפיים שלך בטוח מאיזה עודפים, עם הנחה מקופת חולים ואחרי ששנתיים נתקעת בעמודים, חברת המגפיים שלך נקראת: חיקוי סיני של בלנסטון לא מקורי" הוא המשיך בשלו "ועל התיק שלך רשום איתמר".

כמובן שאיתמר זה לא אני, זה אחי הגדול. אני צריך כבר לכתוב את השם שלי.

ככה תכננתי להתחיל את היומן הזה. לכתוב :" שלום, חברים שלי קוראים לי רפאלי" וכולי... אבל רציתי להסביר לחזקי למה אני כותב יומן חדש, ולמה חשוב שהוא יהיה משעמם, ולמה נמאס לי מעילת המסתורין הזאת, ושבסופו של דבר אני סתם ילד פשוט ושאני רוצה באמת להיות אחד כזה, וחזקי רצה להסביר לי כמה אני זול....
וכל זה היה באמצע השיעור, ולכן החלק עם הכיסא.

"רפאל לוי" צל ענקי לחש ברעם מעליי, בעוצמת זעם בינונית, "אתה יכול להפסיק להתלחשש עם אדון אברהמוב?"

הרמתי את ראשי ברהד ברעד קל. צופה בפניו האדומות של הרב אבן.

שלא תבינו לא נכון, הרב אבן הוא רב טוב מאוד ואני לא מפחד ממנו חלילה. רק גורם ההפתעה גרם לי לנתר בבהלה ולגלות אגב כך שהפלתי את כסאי בזמן שאני עליו, צופה באיטיות בחבטה הכואבת שדוהרת לעברי מכיוון הרצפה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
תודה לכל הקוראים, המגיבים והמיילקים!
מקורי, מעניין, חמוד!!
קטע שונה ומעניין במיוחד!
נשמע שהולך להיות משהו מענין בסגנון קצת שונה....
מסכן רפאלי, הוא כתב במפורש שהסיפור אמור להיות משעמם...

מתח

שמשוויצים
מסתמא טעויות מקלדת.

סגנון הכתיבה ייחודי ומושך.
ממתינים להמשך.
צודק בהחלט. כבר אי אפשר לערוך...
אגב יש שגיאת כתיב נוספת שדווקא נכתבה בכוונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
יום ראשון, עכשיו כבר ערב. כ' כסליו. בעצם כבר כא' כי כבר ערב.

הילת מסתורין, לא עילת.
לפני שאני נסחף עם תיאור אירועי הבוקר אני חייב לתקן את את זה. כתבתי עילת במקום הילת בדף הקודם. וגם משווצים ומתך.

האמת שדווקא עילת מסתורין מתאים לי יותר מהילת מסתורין.
הילת זה אור של מסתורין שמטייל סביבי, כאילו אני נסיך קורן טוב לב ועוצמה. עילת זה תירוץ, זה מעיל גדול מידי וכבד שהלבישו עליי. חוץ מזה שעילת דומה לעלית, ואני אוהב שוקולד.
דרך אגב, אני יושב עם מילון עכשיו לכן אני יודע את כל זה. אני גאון כל כך בעברית... לא גאון, שכחתי לכתוב לא, אני לא גאון כל כך בעברית...

סליחה,
אז הכיסא.

זה לקח חלקיק שנייה, הכיסא הוטח לרצפה כמו בחור ישיבה צעיר בעדאלאידע שבדיוק נכנס אלינו לבית והיה צריך לנקות את... לא משנה, החבטה של הכיסא ברצפה הייתה רצינית מאוד.
הבטתי עליו בהקלה, חושב על המכה שהייתי מקבל אם לא הייתי מזנק מיד, ואז מבחין בבעטה בבעתה שהזינוק שלי היה מרשים מידי וכלל גלגול אווירי לא רע בכלל מעל הכיסא ההפוך.

הרב אבן הניח יד על כתפי, מנסה להסיח את דעתי מגל ההתלחשויות שגאה בכיתה.

"אתה בסדר?" הוא רעם בהתעניינות, "כדאי שתצא לשטוף פנים."

הנהנתי בראש מושפל, חומק מהכיתה כאילו רודפים אחרי סוחרי נשק אינדונזים. מספיק לקחת איתי את המעיל, לשמוע את חזקי זורק הערה על כך שהמעיל הזול שלי גדול עליי... ואת הרב אבן רועם עליו שאם הוא ימשיך לדבר בשיעורים אבא שלו יאלץ כבר לעבור לגור במשרד של המנהל.

דילגתי על הברז שבמסדרון ויצאתי לברזיה שבחצר התלמוד תורה, מתעטף במעיל. הרב כבר אמר לי פעם שאם אני מרגיש שהקירות סוגרים עליי בעקבות האירועים אני מוזמן לפתוח את הדלת. בדרך כלל אם הרב אומר לילד שהוא מוזמן לפתוח דלת זה איום בהשעיה, אבל לי בזמן האחרון יש קושי עם מקומות סגורים. לא קלס...קלטסרופ.. נו... לא הפחד הזה, אבל חוסר נעימות שקצת דומה לו.

נערתי את ראשי מהמחשבות ופסעתי לחצר. המים הקרים שטפו את פיאותי, ציפור דרור צייצה מאחד העצים, ולרגע הכל היה נחמד ומשעמם. כשחזרתי לכיוון הכיתה צעדיי היו קלילים יותר.
אפילו אם השמועות יתנפחו ועוד יומיים אני אשמע שזינקתי על פני כל הכיתה, תפסתי בכבל החשמל של הנורה וסיימתי את ההצגה כשאני עומד בקלילות על הכיסא ההפוך, עד יום חמישי כולם ישכחו מזה ויתרכזו באבות ובנים של חנוכה.

חוץ מזה, סוף סוף פתחתי את הברזייה אחרי שהורדתי את המשקפיים, זה הישג לא רע לילד רחפן ש...

משהו כמעט התנגש בי, מקל ארוך ממתכת כוון לצווארי כמו חרב, ועיניים קטנות שבניהם צלקת ארוכה הביטו בי בזעם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בבעטה בבעתה
אהבתי את המחיקות
הסיפור בהחלט כתוב מעניין, וחביב, והשגיאות והתיקונים מוסיפים המון המון עניין, ומצד שני לא באים בהגזמה
מחכים להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
יום ראשון כ' כסליו, רבע שעה אחרי מה שכתבתי קודם.

סליחה שעצרתי באמצע הסיפור ככה סתם עם שלוש נקודות. רציתי לכתוב רק נקודה אחת של סוף משפט אחרי המילה זעם, אבל קול אימהי שקרה בשמי (כנראה כבר המון זמן) בלבל אותי.
אחר כך קמתי באמצע מהסיבה שכתובה להיל לאיל למעלה, ומפה לשם מצאתי את עצמי מסתבך עם שק זבל שהיה גדול ממני בראש. הוא היה כל כך כבד שנאלצתי לגרור אותו בחלק מהדרך וזה גרם לו לטפטף על המדרגות. אחר כך הייתי צריך לנקות אותם ואני לא הכי מוכשר בזה, כך שכל ההרפתקה לקחה לי קצת זמן.

טוב, איפה הייתי?
"תזהר ילד," זה היה גדעון, איש התחזוקה של התלמוד תורה. קולו רטן מאחורי זקנו האפור המדובלל, "כמעט נתקעת במטאטא שלי".

רציתי לשאול אותו למה המקל של המטאטא עשוי מתכת, ואם זה לא מסוכן שהוא מחודד קצת. אבל רק הלכתי אחורה בצעד מבוהל והוצאתי בהיסוס "סליחה" שלא היה אפשר ממש לשמוע.

העיניים של גדעון המשיכו לשפד אותי. השפלתי את שלי לכיוון מגפיי, שולח אצבע למשקפיים שלא יחליקו ויהפכו את המצב לעוד יותר מביך.

גדעון עצמו שרק אנחה זועמת דרך השן החסרה שלו וחזר לטאטא את הרצפה. כפות ידיו המחוספסות אחזו את המקל בעוצמה של סוהר שתופס אסיר נמלט, ועיניו סרקו במיומנות של מכ"ם את הלכלוכים הגדולים. הלכלוכים הקטנים יותר נשארו ברצפה בשמחה, חלק מהם רוקדים לכיוון נעל-המגף שלי.

המשכתי לעמוד שם, מרים לאט את עיני ומנסה למצוא דרך לעבור בלי להפריע, אבל גדעון היה עסוק בעבודתו. המפתחות הרבים של גדעון הקיפו את רוב החגורה שלו, וקשקשו כמו שריון אבירים ישן. במכנסי הדגמ"ח שלו כתמי אקונומיקה כתומים וכתמי זפת שחורים התחרו זה בזה. נעליו הגבוהות הקישו ברצפה בכוח בזמן שהוא ניקה, ונתנו מקצב איטי לקריאות העורב שנשמעו מהחצר.

ככה זה, יש אנשים מעניינים וללא עהילת מסתורין והרפתקאות. אנשים שאפשר לקרוא תיאור שלהם במשך פסקה בלי להירדם, אני מקווה לפחות, והם לא אייל גלבועים או טיפוסים חשודי-

"אני לא הולך לכייס אותך" קול חורק בזעף קטע את מחשבותי.

"אמממ מה?" נפלט מפי. גם את זה לא היה אפשר ממש לשמוע, אבל גדעון שמע.

"אתה בוהה בי כאילו אני פושע מבוקש, אז אמרתי שאני לא הולך לכייס אותך" ענה לי גדעון בפה לועס.

"אה סליחה, פשוט רציתי לעבו-"

"אתם קוראים יותר מידי ספרים" המשיך גדעון "חושבים שכל מנקה הוא פושע רע לב ומקימים לעצמכם חבורות. אצלינו לא היו דברים כאלה. או שילד למד תורה או שהוא הלך לפשוט עורות בשוק."

העורב קרא שנית מהעננים האפורים שבחצר.

"אני לא חושב שאתה כייס" התנצלתי בלחישה רמה יותר.

"אז אתה סתם בוהה באנשים מבוגרים" רטן גדעון, מפתחותיו משקשקים.

"אמממ... לא, כאילו כן אבל... לא... אני פשוט... רק רציתי לע" גם את המשפט גדעון לא שמע.

"עזוב, תחזור לכיתה ותגיד לחבורה שלך שלא כל מנקה הוא פושע, אין לי כוח שתעקבו אחרי." הוא שוב שרק דרך השן החסרה שלו "משקפיים יפות יש לך, וגם פרצוף של ילד טוב. אתה בטח הצולניק שלהם או המנהיג, הם בטוח יקשיבו לך".

השפלתי את מבטי, מביט ברגליי הפוסעות אל הכיתה. "אני סתם הילד הקטן," לחשתי לעצמי, והפעם שמחתי שאף אחד לא שמע.


האמת שאחר כך היום עבר ממש מהר. חזקי היה עסוק בויכוח עם אליה על השאלה אם יש באמת תחרות עולמית של חמש אבנים עם שבע אבנים או שיעקב סתם המציא. בהפסקה הראשונה כתבתי ביומן ובשניה הלכתי להפסיד בכדורגל, במקום להפסיד באג'ואים כרגיל. יש לי גם את הסיכומים מהשיעור במחברת הרגילה, את מה שכן כתבתי כמובן. אתם מוזמנים לקרוא, אם מישהו בכלל יקרא את היומן חוץ מחזקי שמציץ בו מידי פעם ובטח כבר נרדם בפיסקה שתיארתי את גדעון.

אחר כך חזרתי לבית ומיד נכנסתי לחדר וכתבתי עד עכשיו. אוייש, זה מזכיר לי שאני צריך לעשות קצת סדר בחדר, לפני שאמא תבקש אמממ... עוד פעם.

טוב, צריך להתחיל בלהכניס לארון את כל מה שיש לי בכיסים של המכנסיים, לא?

זה יהיה התחלה טובה לפני שאבא יקרא לי לערבית, בכל מקרה את היומן אני צריך לסגור.

עברה דקה.

סליחה ששיקרתי בשורה הקודמת, הייתי חייב להוסיף את זה. הארנק שלי נעלם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
סגנון הכתיבה מזכיר לי את הסגנון המדהים והאהוב של מאיר ברעם.
(אבל אולי הזיכרון כבר לא חי בראשי, הוא עתיק מהילדות, אז לא בטוח שצדקתי.)
האמת שלא זכיתי לקרוא אותו אבל יכול להיות שקראתי ספרים המושפעים ממנו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יום שני כא כסליו, עוד ארבעה ימים חנוכה.

אז אתמול חיפשתי את הארנק בכל הבית. זה אומר שמצאתי את החטיף שהחבאתי בשבת כדי לאכול אותו אחר כך ושכחתי ממנו שבועיים, את החולצה עם המשבצות שאני כל פעם רוצה ללבוש ובסוף היא נופלת מהכיסא לחריץ שבין המיטה לקיר, את השעון יד שעדיין מכוון לשעון קיץ, את השעון המעורר שנשבר אבל לא מספיק,
סביבון שנשאר שם שנה ואני לא יודע איך הוא פוספס בפסח, ונמר טיגריס.

מפלסטיק, נמר טיגריס קטן מפלסטיק.

בנוסף זה אומר ששוב לא הספקתי לסדר את החדר ואני מתקדם לתסבוכת רצינית.

"יש לך עד חנוכה לתפוס את הגנב" אמר לי חזקי כשעלינו לאוטובוס, תוך כדי שהוא מעביר את הרב קו שלו פעמיים "בחנוכה אנחנו נוסעים ואני לא יוכל לנקב עליך".

מצחיק שעדיין אומרים את המילה לנקב כשהיום רק מעבירים את הרב קו על המכשיר. איך תמונה מסויימת שנתקעה בדמיון על משהו הופכת להגדרה היחידה שלו.
האמת שלא תמיד זה מצחיק. לילד שתמיד ישאר הקנטצ'יק של החבורה גם אם נשאר לו רק שנתיים לבר-מצווה זה כבר לא מפריע, אבל...

"אתה מקשיב לי בכלל?" חזקי תלש את חוט המחשבה שלי וכמעט גם תלש לי כתף.

"כן הקשבתי" התגוננתי "לשני המשפטים הראשונים".

בהתחשב בהבעת הפנים שעלתה על חזקי, אני חושב שזה לא היה המשפט המתגונן הכי מוצלח שלי.
"אני בכלל לא חושב שזה גנב" הוספתי מהר, מנסה לטשטש את דבריי הקודמים.

"אז מה אתה חושב," חזקי הרים גבה "שסתם איבדת אותו?"

הנהנתי בראשי בהתלהבות.
חזקי פער את פיו במובן המפתורי המת המטאפורי (זה אומר שהוא היה מופתע מאוד, אבל משום מה הפה שלו נשאר סגור).

"אתה לא עד כדי כך רחפן" הוא ענה.

"אפילו שאיבדתי אותך אחרי שני משפטים?" חייכתי קלות.

"זה לא בכזאת רמה..." הוא ענה שנית, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש "רגע, אתה נועל סנדלים? כסליו עכשיו".

השפלתי את מבטי בהפתעה, קולט רק עכשיו למה קר לי קצת היום.

"הייתי לחוץ לא לאחר ולא שמתי לב מה אני עושה" מלמלתי "אולי שכחתי שחורף".

חזקי שתק. מביט לרגע במעיל הגדול עליי שעליי ובמטריה הסגורה והמיותרת לחלוטין שבידיי.

"קמתי ממש מאוחר" צייצתי "וקראתי ספר תוך כדי, אני בשיא המתח".

שתיקה.

"טוב, אז אולי אתה כן עד כדי כך רחפן." הוא החליט לבסוף, מנער גרגר אבק דמיוני מהסוודר שלו "אולי באמת סתם איבדת אותו, למרות שיש לך נטייה להסתבך עם גנבים".

"לא משנה, גם ככה היה בארנק רק את הרב-קו שלי ואסימון שמצאתי פעם וכל הזמן נפל לי" עניתי "ורב קו אפשר לחדש מהר, אז לא קרה כלום".

"מה שתגיד" חזקי התיישב על המושב הפנימי, מפנה לי מקום "תגיד, מה זה היומן שיש לך בכיס במעיל? זה לא היומן הרגיל שלך".

"זה יומן מיוחד" התיישבתי לידו לפני שהאוטובוס יפנה ויעיף אותי עד הנהג, תוהה אם הוא באמת ירדם בפיסקה שאני מתאר את גדעון "אני כותב בו רק דברים רגילים ומשעממים יחסית. זה אקס אספ... נו, בריחה מהמציאות".

"אסקפיזם" אמר חזקי, אני לא מבין איך הוא זוכר דברים כאלה, "אבל אתה לא חושב שיומן צריך להיות אמיתי? לספר על כל החיים שלך?"

"אני גם ככה לא כותב כל דבר שהיה לי ביום" חשבתי בקול "יומן שבמשך עשרה עמודים כל פרק יספר על הזמן שמחכים לאוטובוס הוא יומן שמאוד קשה לכתוב אותו".

"מה שתגיד" חזקי משך בכתפיו "אתה המוזר שכותב יומן".
"טוב" חייכתי "אני לא יכול להכחיש את זה".

רגע, אני חוזר לכתוב עוד שנייה. סליחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
"אתה לא עד כדי כך רחפן" הוא ענה.

"אפילו שאיבדתי אותך אחרי שני משפטים?" חייכתי קלות.

"זה לא בכזאת רמה..." הוא ענה שנית, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש "רגע, אתה נועל סנדלים? כסליו עכשיו".

השפלתי את מבטי בהפתעה, קולט רק עכשיו למה קר לי קצת היום.

"הייתי לחוץ לא לאחר ולא שמתי לב מה אני עושה" מלמלתי "אולי שכחתי שחורף".

חזקי שתק. מביט לרגע במעיל הגדול עליי שעליי ובמטריה הסגורה והמיותרת לחלוטין שבידיי.

"קמתי ממש מאוחר" צייצתי "וקראתי ספר תוך כדי, אני בשיא המתח".

שתיקה.

"טוב, אז אולי אתה כן עד כדי כך רחפן." הוא החליט לבסוף, מנער גרגר אבק דמיוני מהסוודר שלו "אולי באמת סתם איבדת אותו, למרות שיש לך נטייה להסתבך עם גנבים".

"לא משנה, גם ככה היה בארנק רק את הרב-קו שלי ואסימון שמצאתי פעם וכל הזמן נפל לי" עניתי "ורב קו אפשר לחדש מהר, אז לא קרה כלום".

"מה שתגיד" חזקי התיישב על המושב הפנימי, מפנה לי מקום "תגיד, מה זה היומן שיש לך בכיס במעיל? זה לא היומן הרגיל שלך".

"זה יומן מיוחד" התיישבתי לידו לפני שהאוטובוס יפנה ויעיף אותי עד הנהג, תוהה אם הוא באמת ירדם בפיסקה שאני מתאר את גדעון "אני כותב בו רק דברים רגילים ומשעממים יחסית. זה אקס אספ... נו, בריחה מהמציאות".
ב"ה

זה יומן מתוק ממש.
בפרק הזה, החלק האמצעי קצת סוטה משאר הכתיבה, עובר לדבר במשלב גבוה יותר ומשתמש יותר מידי בקלישאות,
וזה חבל,
כי הכיף ביומן הזה הוא התיאורים בגובה העיניים, ותיאור אמיתי במקום קלישאה שחוקה.
קלישאה - מתכוונת לניעור של הסוודר,
מילים גבוהות - מתכוונת ל'חייכתי קלות', 'ענה שנית', 'השפלתי את מבטי', 'תוהה אם הוא באמת ירדם'.

חוץ מזה, מחכה לפרק הבא!
והייתי מצפה שהוא ייגמר בצורה 'אנמית', שהוא סיים לכתוב וסגר את היומן, כי בפרקים האחרונים זה נראה כאילו ניסו בכוונה להשאיר אותנו במתח..
בפרק הקודם זה היה מעולה, כאן זה כבר מרגיש מאולץ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
ב"ה

זה יומן מתוק ממש.
בפרק הזה, החלק האמצעי קצת סוטה משאר הכתיבה, עובר לדבר במשלב גבוה יותר ומשתמש יותר מידי בקלישאות,
וזה חבל,
כי הכיף ביומן הזה הוא התיאורים בגובה העיניים, ותיאור אמיתי במקום קלישאה שחוקה.
קלישאה - מתכוונת לניעור של הסוודר,
מילים גבוהות - מתכוונת ל'חייכתי קלות', 'ענה שנית', 'השפלתי את מבטי', 'תוהה אם הוא באמת ירדם'.

חוץ מזה, מחכה לפרק הבא!
והייתי מצפה שהוא ייגמר בצורה 'אנמית', שהוא סיים לכתוב וסגר את היומן, כי בפרקים האחרונים זה נראה כאילו ניסו בכוונה להשאיר אותנו במתח..
בפרק הקודם זה היה מעולה, כאן זה כבר מרגיש מאולץ.
תודה רבה!
אני חושב שזו הפעם הראשונה בפרוג שמבקשים מכותב להנמיך את המשלב בכל מקרה, לקחתי לתשומת ליבי.

היו עוד קלישאות חוץ מהניעור של הסוודר? במקרה שלו, רציתי לאפיין קצת את הנטייה של חזקי לסדר לעומת רפאל, אבל באמת הייתי צריך לעשות את זה בדרך יותר טובה.

הסיבה שהיומן נסגר הפעם באמצע היא סיבה טכנית (כי לא הספקתי לכתוב את כל אירועי היום שלו בקטע הזה) אבל גם פה יש דרכים יותר טובות לפתור את העניין. (הוא היה יכול לכתוב את הפרק באוטובוס עצמו לדוגמא, אם כי הכתב היה יוצא קצת עקום...)

אגב, אנצל את ההזדמנות לשאול שוב, יש גם הארות על העלילה עצמה? אני יודע שהיא עדיין דלילה מעט אבל מעניין אותי אם מרגישים שהיא מתחילה להתפתח.

ושוב תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
יום שני כא כסליו, אחרי שנייה

חזרתי, עברה שנייה?

עצרתי כי אח שלי איתמר הפריע לי קצת. הוא רצה את המילון שלי. אני לא יודע למה הוא צריך מילון פתאום, אבל נתתי לו אותו בלי לשאול. בעיקר כי הייתי עסוק בלהגיד :"אתה שומר עליו נכון? ותחזיר אותו מהר כי הוא עוזר לי ביומן, מה אתה לא יודע שאני כותב יומן? טוב לא משנה... חבל שאמרתי... נו דיי איתמר!"

אז בנתיים אני כותב בלי מילון לידי, וזה אומר שאולי יהיו לי פחות מילים ויותר שגיאות כתיב. אז אני מזהיר מראש: מי שדברים כאלה מפריעים לו יכול לדלג לפרק הבא, או שיתרום מילון לאיתמר לוי.

טוב, אז כשהגעתי לתלמוד תורה נוככתי נוחחתי נוחכ אוף, אני מתגעגע למילון... לא משנה, שמחתי כשגיליתי שכבר הפסיקו לדבר על הגלגול האווירי שעשיתי אתמול. חלק מהילדים דברו כבר על חנוכה, אחרים פיזרו שברי שמועות על גנבים וכולי, ועוד כמה דיברו על מריבה שהייתה אתמול בכיתה שבכלל לא שמתי לב אליה.
אני ישבתי בצד ולא ממש הקשבתי. גם כי אני לא אוהב מריבות וגם כי החיים האמיתיים זה לא כמו ספר ולא כל שיחה שמטיילת לידי חשובה לעלילה.
או שאולי בעצם כן, כי הכל השגחה פרטית, ולא סתם יש כל כך הרבה הלכות רק על מה שבן אדם מדבר... לא?

בכל מקרה, אני ישבתי בצד וחשבתי על בעיה שיש ביומן הזה. הוא צריך להיות משעמם, זה חשוב. מצד שני, עדיין צריך לכתוב בו על משהו... על איזה בעיה קטנה או גדולה, איזה משהו שקורה בחיי ומתפתח. אם לא יהיה משהו כזה היומן שלי יראה כמו טור תור טור בעיתון, ואני קטן מידי בשביל טורים בעיתון.

אז נדנדתי את רגליי על הקצה של הכיסא, בהיתי בהבהובים של הנורה, כמעט החלקתי, סידרתי את רגליי, אחרי רגע שוב התחלתי לנדד אותם וחשבתי על בעיה שאפשר לכתוב עליה.

כולנו במשפחה בריאים, ישתבח שמו, חיים בעושר... ברמה כלכלית ממוצעת ואושר. אף אחד מאחיי לא נשר, אף שכן לא רב איתנו, אין לנו שום קרוב משפחה שנעלם לפני שנים, אין לי שום בעיה בתלמוד תורה בגלל שאני רחפן או מבולגן או מאחר תמיד. אני כן רחפן מבולגן שמאחר תמיד, אבל אין לי בעיה עם זה.

כבר התחלתי לחשוב ברצינות אם אפשר לגרום לשאר הכיתה לעשות עליי חרם, אבל אז הרגשתי שמישהו בוחן אותי.

הסתובבתי במהירות לאחור, המשקפיים שלי מתעקמים על אפי ובנס אני לא מחליק מהכיסא.
אני חייב להפסיק להתנדנד כשאני חושב.

"היי רפאל, אתה יכול לעזור לי קצת?" זה היה מויישה. בדרך כלל הוא לא מהילדים שבוחנים אותי מאחורה, בעיקר כי הוא מהאלה שיושבים תמיד בשורות הקדמיות.

"אמממ... כן" חייכתי חיוך גדול, מקווה שהעזרה לא כוללת שאלות בחשבון. אני גרוע בזה.

"הארנק שלי" מויישה הנמיך את קולו, וזה לא שלפני זה הוא היה רמקול של טקס סיום הש"ס "אני לא מוצא אותו".

"בדקת בכיס של המעיל? בתיק? בתיק של הילד שיושב לידך? בשולחן? בבית שלך? בחדר מדרגות? מתחת לחלון של הבית שלך?" ציטטתי את אמא שלי מאתמול.

"זה היה אצלי בבוקר, ובדקתי בכיס." מויישה פזל לצדדים, כאילו אנחנו נמצאים בזירת פשע לונדונית.

"תגיד אמר רבי בנימין" עניתי, קם מכיסאי "ונחפש ביחד".

"תודה" סוף סוף מויישה חייך קצת, אבל זה היה חיוך מוזר, שרואים יותר אצל מבוגרים. חיוך קטן שלא מדליק את הפנסים בעיניים.

אז זה מה שעשינו כל ההפסקות היום. הפכנו שולחנות, חצינו מסדרונות, סרקתי כל אבן במגרש, אפילו טיפסתי לבדוק את הנורה, אבל לא מצאנו כלום.

"נס שזה לא חמץ ואנחנו לא לפני פסח" אמרתי למויישה בסוף היום, אחרי בדיקה קטנה שלי מתחת לברזייה "ונמשיך לחפש מחר" הוספתי, אבל הוא אפילו לא ניסה לחייך.
"תודה" הוא אמר שוב, הרים את התיק שלו והלך.

"למה אתה על הרצפה מתחת לברזייה?" רק עכשיו, כשחזקי אמר את זה, שמתי לב שלא ראיתי אותו כמעט היום.

"סתם, מחפש את הארנק של מויישה" עניתי, מעמיד את עצמי וקופץ כדי שהאבק יפול מהבגדים.

בהתחלה חזקי סתם הסתכל עליי, ורק אחר כך הוא אמר "אתה בטוח שלא כדאי לחפש גנב?"

"כן" אמרתי "נעלמו רק שני ארנקים ריקים, גנב היה לוקח ארנקים שווים יותר".

"טוב..." חזקי שוב סתם הסתכל עליי.
שתיקה.
"בא כבר" הוא אמר בסוף "מטפטפים עליך מים, ואם תיהיה חולה יהיה לי משעמם".
"אל תדאג" רצתי לכיתה, מרים את התיק על כתפי "למה שאני יהיה חולה?"

"כי אתה לובש סנדלים בחורף וזוחל מתחת לברזיות" קבע חזקי.

לפעמים חזקי נשמע כמו אבא שלי, או של כולם.
לפעמים אני גם אומר לו את זה,
אבל הפעם, כשאמרתי לו את זה, הוא לא רדף אחריי.
הוא אפילו לא הוציא לי לשון, או אמר שאני לא מצחיק.

אני חושב שהוא בכלל לא שמע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
זה בכלל לא משעמם...
נוככתי נוחחתי נוחכ אוף, אני מתגעגע למילון...
חביב ביותר!

בכל מקרה, אני ישבתי בצד וחשבתי על בעיה שיש ביומן הזה. הוא צריך להיות משעמם, זה חשוב. מצד שני, עדיין צריך לכתוב בו על משהו... על איזה בעיה קטנה או גדולה, איזה משהו שקורה בחיי ומתפתח. אם לא יהיה משהו כזה היומן שלי יראה כמו טור תור טור בעיתון, ואני קטן מידי בשביל טורים בעיתון.
למה הוא צריך לכתוב משהו משעמם? כלומר, של מי הצורך לכתוב משעמם? של הילד או של הסופר? (כי אם זה של הסופר זה מרגיש קצת יותר מדי התערבות של הסופר, זה נקרא 'שבירת הקיר הרביעי' נראה לי)

עניתי, קם מכיסאי
זה הרגיש כמו קפיצת משלב, פחות מתאים ליומן.

כל השאר פשוט נהדר!
המילון וחסרונו! הדאגה של מוישי, הריחוף החשוד של חזקי, ואפס החשדות של רפאל הכותב, וההתפתחות העדינה של העלילה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה