~~~
בני אדם יצורים מוזרים, אמרה לו פעם טור ברגע פילוסופי במיוחד.
משתוקקים לשמש רק כשהקור מקפיא את האדמה, מתגעגעים לגשם איך שמכה היובש בשדות. ומחכים שיגיע הבוקר – רק אחרי שהחמיצו כבר את שעות האור העליזות.
וזה אירוני, ללא ספק.
איך דווקא עכשיו, כשהצפון והדרום בוערים באש המלחמה המתקרבת – הם מעדיפים לאחד כוחות. איך כשמתהפך עליהם שעון החול, מזכיר להם שהזמן תמיד היה קצוב ומדוד – הם מגלים פתאום שרצו להיות כאן לנצח. ואיך שמעיבים ענני מלחמה על עתידם, הם נזכרים שפעם גם היה להם עבר אחד, משותף, להתגעגע אליו.
את הצפון השאיר באחריותם של גדודי צבא כוזר החדשה. לא היה תחליף להיכרות עמוקה ואיכותית עם תנאי שטח. אבל אל הדרום המותקף, שם התנהל בינתיים המאבק העיקרי – שלח את הגדודים המרכזיים, אלו שאבטחו תמיד את הגבול בין שתי הממלכות.
אנשים שעד לפני זמן קצר עמדו משני עבריה של החומה – צעדו עכשיו יחד. חיילים שרק חיכו לשעת כושר כדי לפלוש קדימה ולכבוש – הקימו את מחנותיהם בשדותיהם של כפרים שהיו שורפים ככל הנראה רק לפני חודשיים. וקצינים שעד לפני שבועיים היו נלחמים כדי להרוג את עמיתיהם לתפקיד, חברו למפקדי הגדודים הפנימיים שבכוזר האחת – בדרכם קדימה, להגן על הדרום מפני הפולשים הביזנטיים.
ואפשר, בטח יהיה אפשר לומר – כי אחרי הכול לא באמת הייתה להם ברירה. כשהגב קרוב לקיר, מתמקדים בחודה של החרב הקרובה, לא ברטיבותן של האבנים הקרות.
אבל המכתב של פאר אמר משהו אחר. הד שלא שמע איסתרק מעולם בהתכתבויות המעטות עם בנו של יוסף, בזמן הפוגות האש הקצרות.
הוא ידע, איסתרק היה בטוח בכך. לראשונה בחייו היה פאר מודע להכול. וגאה מכדי להודות על כך בקול, הוא השתמש בכליאתו של מטריאס בשל הודאתו על השתתפותו בטבח בנקרת באטר – כדי להכיר באמת השקטה ההיא, זאת שנודעה לכולם באיינה, ללא מילים מפורשות.
אבל למען האמת, לא היה צורך אמיתי בהודאתו של פאר. השמועות פעלו היטב מעצמן. הן, ווידויו הפומבי של שלוואן, הנסיך שבחר לעבור את הגבול, והעז לעמוד מול אביו באיינה לראשונה. הופך במעשה הזה, על פי השמועות, לסמל חדש.
היה מעניין לדעת כיצד הגיב על כך בנו הצעיר של יוסף. האיש שעל פי השמועות ריכז פעם את כל כוחו של הנוער בכוזר החדשה, רק באמצעות השפעת מילותיו שלו. אבל למרות שקנז, שבילה את הימים האחרונים בחברתו, ידע אולי לספר על כך – הוא מעדיף להתמקד במטרתה המקורית של השיחה אליה זימן את המונדרי, שעות ספורות לפני יציאתו את אתיל.
אור חלש צובע את צריחי הקריה המלכותית שתחתיו בקווי אור רכים, עדינים. רוח צוננת מכה בפניו, מצננת את לחייו בקור צובט.
מאחוריו שותק עדיין קנז, רק הד נשימותיו השקטות נשמע בדממת הבוקר הרכה.
הם כבר סיימו לדון על שליחותו שלו ושל אמציה מול השבטים, כמו גם על פרטי פגישתו עם מטריאס וקפחבר. והוא גם הספיק כבר להאזין לעדות על מותו של שכיר החרב שנשלח להרוג את אביו, עשר שנים קודם לכן. ולמרות שהזמן בהחלט דחק בו, וגם הבוקר כבר החל תופס אחיזה בשמיים האפרוריים – לא מצא עדיין את האומץ כדי להעלות את הנושא הנוסף, האחר, רק בשלו ביקש לקרוא לקנז הבוקר אל המרפסת הגבוהה הזאת.
"אולי לא אחזור מהקרב הזה", הוא בוחר לבסוף לומר, אחרי שדממה הופכת עמוקה מידי, מסב את ראשו לכיוונו של המונדרי. "כך שהשאלה הזאת תהיה כנראה מיותרת. אבל למרות שהאפשרות הזאת הגיונית מאד – אני מעדיף להיות אופטימי מספיק, כדי להאמין שהיא עדיין קיימת".
קנז שותק, אבל עיניו מרפרפות לכוון ידו לרגע אחד. ולמרות שהוא רגעי וקלוש, מספיק שבריר השנייה הקצר הזה כדי לגרום לשפתיו להתעקם בשעשוע.
"זה לא כזה גרוע", הוא מציין, ושנים ארוכות של שליטה וכבוד מסייעות לו להרחיב עוד קצת את החיוך הזה. "עבר כבר יותר מחודש מאז הפציעה הזאת".
שרירי פניו של קנז נעים כשהוא מכווץ את שפתיו. "לא חשבתי כך, הוד מלכותך", הוא אומר בשקט.
"אלא?", יש משהו מכאיב בשאלה הזאת, כאב מכוון ומדויק מידי כלפי עצמו. אולי כי הוא מנחש טוב מאד מה חושב האדם שמולו עכשיו.
קנז שותק, ממקד את מבטו בידו המחלימה.
"זה לא צריך להיות גרוע כדי להפריע", הוא מציין לבסוף בשקט, "הייתי מספיק שנים קשת מצטיין כדי לדעת, הוד מלכותו וודאי זוכר זאת".
אם הוא זוכר.
רוח בוקר קרירה מרפרפת סביבם באוושה חרישית, מביאה איתה שרידי זיכרונות וקולות מאותו המאהל הרחוק, השכוח.
איך אמר קנז אז? בשבילך איבדתי את יד שמאל שלי.
"זאת פציעה קלה", הוא אומר לבסוף בשקט, "היד כבר בסדר, אבל-", הוא נתקע פתאום, אולי בין הפעמים הבודדות בחייו, וההפתעה הזאת גורמת לו לבלוע את רוקו בכאב עמום.
"אבל היא רק 'בסדר'", משלים קנז לאט, בשקט, ועיניו מביטות עמוק מאד אל תוך עיניו שלו.
רוח קרירה מניעה את הדגלים שעל התרנים ברשרוש כבד, אוורירי.
הפמליה לא נמצאת על המרפסת הקרה הזאת, וגם שומרי הראש רחוקים מספיק כדי לאפשר שיחה פרטית ושקטה. אבל גרונו של איסתרק צורב כאילו עמדו שם כולם קרוב אליו, נועצים בו עיניים חודרות.
אנשים אולי לא יבינו זאת, יחשבו על אדם שמרוכז בעצמו יתר על המידה במקום לראות את הנס בכך שהצליח להחזיר את ידו לתפקוד מלא, אחרי פגיעה משמעותית ממנה לא מצליחים רבים להשתקם.
והכול יהיה נכון. הכול יהיה צודק והוגן, וגם הגיוני. אבל איך אפשר, אחרי כל הסיבות, לספק אדם שראה כבר את ראשי ההרים, במישור השטוח, האנמי כל כך?
כי אם הגעת אי פעם לפסגה הזאת ונשמת את טעמה המשכר של המושלמות, אם נגעו ידיך באבק הזהב שפורח שם כל כך בשלווה – לא תוכל לעולם להסתפק רק בטוב הפשוט, מנת חלקם של האנשים הרבים הפזורים סביב, אלו שלעולם לא ישיגו את המקום אליו הגעת אתה כל כך בקלות.
ורק אתה תדע, תזכור תמיד איך כבר לא תוכל להגיע לשם, תתגעגע אל מה שהיה נראה פשוט כל כך פעם, ולעולם לא יחזור שוב.
ואיך אפשר יהיה לנחם אותך, להביט לך בעיניים ולומר שבסך הכול שום דבר נורא לא קרה, איך תוכל להאמין לאותם דיבורים, אם אתה יודע היטב שאת ההפסד הקטן ההוא, הצורב – לא יהיה ניתן בכלל למדוד במילים.
מולו, לרגע אחד קצר, נעות שפתיו של קנז כאילו ביקש לומר משהו. אבל הוא משפיל לבסוף את ראשו, בוחר לשתוק.
"מה", שוב מותח החיוך את שפתיו למראה התלבטותו של המונדרי, "אתה רוצה להוסיף משהו? אל תחשוש להשמיע את מחשבותיך, קנז".
הגבר חום הזקן שותק עדיין, רק מרפקיו נצמדים עוד קצת אל צידי גופו. "אף פעם לא יכולתי להשמיע את כל מחשבותיי", הוא אומר לאט, "זאת תהיה בגידה, הוד מלכותך".
קריר במרפסת, והאוויר שהוא שואף אל ריאותיו כמעט חריף מרוב רעננות. לרגע אחד ארוך הוא שותק, מביט בקנז כשראשו מוטה מעט הצידה. "אבל כבר עשית את זה פעם", הוא מציין לבסוף בנחת, ולמרות שהוא יודע עד כמה לא נוחה התזכורת למונדרי שמולו, הוא משלב את ידיו כשהוא מביט בו. "לא?"
קנז שותק, אבל עיניו מושפלות לרגע אחד קצרצר מטה. ואיסתרק תוהה לעצמו האם גם מול עיניו מרחף עכשיו זיכרון אותה פינה חשוכה בה ישבו כשירק לכיוונו.
סנטרו של קנז אינו נע לכוון הרצפה, אבל שפתו העליונה נמתחת קצת על השנייה. "כולנו היינו צעירים פעם", הוא לוחש לבסוף כשהוא מרים את עיניו, ולראשונה אולי מאז הכיר אותו, מזהה איסתרק בעיניו מעט מבוכה. "מלאי זעם אצילי בשם האידיאלים שלנו, בטוחים כי הוא מאפשר לנו לעשות הכול בשמו. אולי מעולם לא ציינתי זאת במפורש – אבל אני מתנצל בכל ליבי על אותו מאורע".
אומרים שהזמן הוא מרפא להכול, מביא תרופה ונחמה. וקלישאות, מסתבר, מחזיקות מעמד מסיבה אמיתית כלשהי. כי יש יופי בזיכרון הזה, למרות הכול. יופי מוזר ורחוק, משעשע במקצת אפילו אם חושבים על כך לעומק.
"זאת לא הייתה כוונתי", הוא מבאר, ומרחיב קצת את חיוכו כדי לשכנע את קנז בנכונות מילותיו. "רק רציתי לומר כי למרות אופיו הקיצוני של אותו המאורע, הלוואי ואנשים היו נוהגים איתי עכשיו באותה כנות בה הרשת לעצמך לפנות אלי פעם".
קנז שותק, אבל ניצוץ הבנה חולף בעיניו החומות, מהיר ורך.
עוד מעט יצא שוב לקרב אחרי כמעט שלוש שנים שקטות, יעזוב את הארמון לזמן לא ידוע. עוד מעט יעביר את השרביט לידיו של מיכאל, יפקיד בידיו את סמכויותיו כולן, יעניק תוקף לתפקידו כממלא מקומו של המלך לזמן קצוב עד שיחזור.
עוד מעט ישאל את עצמו שוב, כמה משמעות יש להחלטות שלא הצליח לקיים. יחזור להיאבק עם העובדה שתוכניתו של יוסף גררה את כוזר כולה למלחמה, גרמה לה להתאחד מחדש תחת מלכותו של שליט אחד, וגם, באגביות של ממש – הצילה אותו מן הצורך לוותר על הכתר.
הוא שותק עדיין, מעביר את עיניו בחזרה לכיוונו של קנז. "לו הייתה לי יד בריאה – אולי הייתי יכול להכריח אותך להתנצל אחרי שיסתיים הכול", הוא מפטיר לבסוף, ולמרות שאין אפשרות בכלל להשוות את ידו המחלימה לזרועו הלא מתפקדת של קנז – מעקם חיוך קטן את שפתיו כשהוא אומר זאת. "אף אחד מלבדי לא שומע אותך כרגע, קנז".
גם קנז מחייך, אם אפשר לקרוא להעוויה הקטנה של שפתיו – חיוך.
"רצונו של מלך כוזר הוא פקודה בעבורי", הוא אומר בשקט. "אבל אני איני בטוח מה רוצה הוד מלכותו לשמוע".
קריר במרפסת שעל גג הארמון, קריר וצונן. והשמיים עדיין אפורים וחיוורים.
הוא עייף. תשוש למרות שאפילו לקרב לא יצא עדיין. עייף מהמאבק התמידי באותו קול שקט שלוחש לו כי לעולם לא יהיה ראוי למלוך, ולא משנה כמה ידמם בקרב הזה כל חייו.
"את האמת הלא יפה", הוא אומר בצרידות, "את מה שעלול לקרות איתי לו תצליח כוזר לשרוד, ועדיין אמשיך אני למלוך עליה. כי בכנות, עייפתי מלומר שאני מעולם לא חפצתי למלוך על הארץ הזאת".
קנז שותק, מביט בו כאילו ראה אותו לראשונה בחייו. ושפתיו הדקות מתכווצות במחשבה לרגע אחד ארוך, כאילו הוא נאבק בכוח בהחלטה לדבר.
"אולי תהיה דומה לו", הוא אומר לבסוף בשקט כשהוא מתיישר, ואין צורך לומר על מי הוא מדבר. "אולי תהפוך גרוע יותר".
קריר במרפסת. לחות צוננת של בוקר וטיפות טל שזוהרות עדיין על מעקות האבן המעוטרים. רוח חובטת פתאום בדגל התכלת המבריק, מצמררת את גבו של איסתרק.
רגע אחד ארוך הוא מביט בקנז בלא לומר כלום, ואז מטה את ראשו מעט ימינה ושואל: "למה גרוע יותר?"
שפתיו של קנז נמתחות קצת, ממש מעט. "כי אתה צעיר יותר?" הוא מציע בחזרה, "כי יש לך יותר זמן כאן על האדמה לטעות?"
הוא שותק, מעביר את עיניו על סלילי עשן הבוקר המתאבכים אל שמיים החיוורים שמעליו.
הנה הן העובדות הפשוטות, הקרות. אלו שאין מאחוריהן כלום מלבד האמת. כי הוא יכול לשקר לעצמו כל חייו, יכול לבחור להאמין בעתיד הטוב ההוא, העלום. והוא יכול גם להודות בשקט – כי אין לו באמת שום ידע או ביטחון ואפילו ערבות קטנה, לאיזה אדם יהפוך בעוד כמה שנים מהיום.
הוא שותק, ממקד את מבטו לרגע אחד ארוך בערפל הוורוד שעוטף עדיין את קריית המלוכה. "שמעתי שניצלתם את המסע לחיזוק הנאמנות בקרב השבטים למטרות אישיות נוספות", הוא בוחר לומר במקום לענות, והקור שבליבו נותן לו את האומץ להעלות את הנושא ממנו התעלמו שניהם קודם לכן, לראשונה מעל פני השטח.
קנז שותק.
לאט מפנה איסתרק את עיניו אל פניו החתומות של המונדרי. "אדם אחד אמר לי פעם, כי ביום בו יקוץ בשלטונם של מלכי כוזר יקום ויעבור את הגבול", הוא מציין, מכריח את עצמו להגות את המילים השקטות.
עיניו של קנז לא נעות, אבל ידו הבריאה עולה אל כתפו, מתעסקת לרגע עם הבד הרקום. "אולי", הוא מחזיר לבסוף, מבטו נעוץ עדיין בעיניו. "אולי באמת אעזוב יום אחד".
הוא שותק, מביט במונדרי עדיין ללא נוע, וכאב מוזר, חסר שם, מפעם בצלעותיו כשהוא עושה זאת. ואז נמלטת נשיפה אחת מפיו, והוא מפנה את עיניו חזרה אל צריחי הקריה המלכותית המבהיקים מטל. "אז גם עליך אי אפשר לסמוך", הוא מפטיר, וקולו קליל משום מה, כאילו לא שורף ליבו כלל באדיה הקפואים של האשליה המתפוגגת.
"נכון", מסכים קנז מאחוריו, "אי אפשר כנראה".
"פעם חשבת אחרת", הוא לוחש, מבטו ממוקד עדיין ברקיע המחוויר, ואצבעותיו לוחצות את מעקה השיש עד כאב. "רק לפני מעט זמן חשבת שיש לכוזר סיכוי לשרוד, האמנת בכל ליבך בשלטון הזה כדי להבטיח את נאמנותם של השבטים עבורי. מה השתנה כל כך מאז?"
רוח צולפת במרפסת. מרשרשת בדגלים שעל התרנים, ומקפיאה את נשימתו בחבטה צוננת.
"כלום לא השתנה, הוד מלכותך", מהדהד קולו של קנז על רקע הדממה מאחוריו, "אם כבר להפך".
לאט הוא מסתובב, החול שמביאה איתה הרוח צורב את עיניו לרגע אחד ארוך. "כן?", הוא שואל, ולמרות שקולו יציב מצליח לסדוק אותו קצת השבר, "אז למה לא תוכל לעמוד כאן, בשעתה הקשה ביותר של הממלכה אולי, ולהבטיח שתמיד תתייצב לצידה של כוזר?"
קר מאד הבוקר, למרות חומה של השמש. והמשבים הקפואים מעלים כתמי קור וורדרדים על פניו השזופות של המונדרי.
"ומה שווה הבטחה, הוד מלכותך?" הוא שואל, עיניו הכהות נוצצות קצת. "מה שווה שבועתו של בן אנוש שאפילו את המחר אין בידיו? אני בחרתי לעמוד כאן היום, בחרתי למרות שיכולתי ללכת כבר מזמן. אבל כל שנותר בידיי לעשות הוא להתפלל שאבחר זאת גם מחר, וגם ביום שאחר כך", רגע הוא שותק ואז לוחש: "רק הבחירה הזאת בידיי, מלכי, להציע".
השמש עולה גבוה יותר אחרי שעוזב קנז. מסנוורת את עיניו בקרניים רכות מידי, זוהרות.
אור בהיר שוטף את הקריה המלכותית, את גגות האבן הנמוכים, ואת צריח האגף הדרומי של הארמון, המתנשא לצד המרפסת.
פעם ישב שם נסיך צעיר אחד, על הגג ההוא. פעם נופף בחרבו אל השמיים כדי למשוך את תשומת ליבו. פעם שבחר ללכת מכאן לדרכו – כאילו לא עשה למענו דבר כל אותן השנים.
אבל באמת, יקוואל, מה בסך הכול היה?
נער. ילד. אח. זיכרון לאדם שהיה, השתקפות למי שאולי עוד יהיה. מראה משופשפת, חדה ודוקרנית – מזכירה לו לאן שרק ילך, שאולי אכן לא יהיה ראוי למלוכה הזאת אף פעם.
והלוואי היה נולד כמו מיכאל. הלוואי היה טוב כמוהו, בלי לחשוב או להתלבט הרבה. הלוואי היה יכול בקלות כל כך, למלוך על הארץ הזאת מבלי לזכור עד כמה מדריכות הנגיעות האישיות את צעדיו כל הזמן.
הלוואי. אולי כך, למרות כל מה שיחזרו ויאמרו הסובבים באוזניו – היה יכול להאמין כי לא לנצח ירדוף את מצפונו מותו של אחיו הקטן.
אבל הוא לא. וגם אם יברח כל חייו מכך – תישאר תמיד נוכחת אותה העובדה הפשוטה, כי אולי באמת יהיה אחרים טובים ממנו, לעשות את כל מה שימשיך להיאבק עבורו לנצח.
ואולי באמת יהיה זה הקרב האחרון שלו; אולי יעזוב קנז את הארץ אחרי הכול; אולי תתאחד כוזר ותשרוד, רק כדי שיהרוס אותה יום אחד דווקא הוא במו ידיו.
ואין לו את העתיד ההוא לשלוט בו, אותה אשליה קסומה וחסרת ממשות, אותו בור אינסופי של פחד. רק ההווה בידיו עכשיו, ואותה הבחירה החוזרת, הפשוטה כל כך.
להזכיר לעצמו, יום יום מחדש, כי לעולם לא תהיה שייכת לו המלוכה בשל עצמו.
ואין בה יופי בבחירה הזאת, ואומץ, ורגעים זוהרים לנצוץ בהם על פסגת ההר. והיא ישנה, ובודדת, ומעייפת עד כאב כי למדת כבר להכיר אותה כל כך טוב עם הזמן.
וגם אכזבה יש בה, והפסד לפעמים, וריחוק מרעש מההמון. וגם סיום, כנראה, לא יהיה לה אף פעם.
ואולי יעשה זאת לנצח, אולי יעשה זאת רק ימים ספורים. אבל באמת, אחרי שיבוא הסוף ההוא – לא יהיה הבדל גדול כל כך בין הזמנים.
ואין אחד שיודע לומר לו איך תזכור אותו ההיסטוריה, אין אחד שיוכל להבטיח האם תשרוד כוזר את המאבק הזה או שמא תיפול, תעלם באבק הזמן החולף. אבל אולי יוכל להרשות לעצמו לקוות, שכשיבוא הסוף הזה, אם יבוא, יוכל להישיר אליו מבט, ולדעת שהלך לקראתו כל הדרך כשהוא נלחם.
על מעקה השיש עוד נוצץ הטל, בוהק לאורה הרך של השמש כאילו היו הטיפות הקטנות יהלומים זוהרים.
ריח עשן המאפיות כבר ממלא את הקריה המלכותית באדיו הדקיקים, וניחוח קלוש של גשם שוטף אותה ברעננותו החדשה של הבוקר. למטה, בחצר הארמון העמוסה, צונפים סוסים ברעש עמום.
מולו מרחף עדיין ענן הערפל על גגותיה של אתיל, רך ועמוק. רחוק יותר, על ההרים הגבוהים, אפשר כבר לראות איך זורחת השמש באינספור קרניים על היערות הכהים.
אבל מעליו ממש ריק הרקיע, תכול ונקי למרות הקור העז השורר.
אולי כמעט נקי, שכן קצת גבוה יותר, רחוקה עד שהיא נראית כמעט כנקודה זעירה – עפה עכשיו יונה אחת קטנה לבדה.
שלווה. נוסקת מעלה מעלה בדממה הבוקר האצילית שסביב. מנופפת בכנפיה כאילו לא ירד הגשם רק שעות ספורות קודם לכן על הארץ, חובט בטיפותיו הכבדות על השדות הצמאים.
ולמרות שהבוקר כבר עלה על אתיל, מאיר את כוזר כולה שוב ברכות. ועל אף שהקרב ההוא, קרוב מתמיד, כבר ממתין לו מעבר לפינה – הוא עדיין עומד שם. נושם עמוק את האוויר הצלול, ובוהה בה עד שהיא מתמזגת באופק האינסופי שמולו, נבלעת בצבעם הרך של השמיים.
אולי היא הייתה לבנה.
סוף.
הנושאים החמים
