סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

אולי זו לא הזוגיות הכי נכונה ע"פ הספר. אבל זו הזוגיות שלהם. והיא כנראה נכונה להם ככה, בנתיים.
בפדהאל הם לא מופיעים בכלל, או שאת מתכוונת לאווירה הכללית בסדרה?
בכל אופן המילה בינתיים זאת בדיוק הבעיה : ) בחיים זה אחלה, בסיפור קשת של דמות צריכה להגיע לשינוי משמעותי לקראת הסוף.
פה זה לא קרה, ואפילו התפספסו בפרק כמה רמות של עומק בעיקר בגלל קו העלילה הלא בנוי טוב של אונמר.
בוא נאמר שנתת בקצרה את התמה של השינוי שהיה צריך לקרות במשפט הזה:
ואולי מתישהוא כל אחד מהם בנפרד ושניהם ביחד ילמדו יותר להישען אחד על השני, ולהיות כנים עם עצמם והרגשות שלהם.

ואונמר היא לא מלכת הרגש, זה מסתדר לי עם האופי שלה.
אונמר מזכירה את רנה. לפחות בתכונות האופי הבסיסיות.
זאת אחת מהסיבות שהכנסתי את רנה לעלילה, כי היא הגרסה הבוגרת שלה. גרסה הרבה יותר רכה ודואלית, ועם הרבה מטען רגשי חבוי.
זה שהיא לא מלכת רגש (כלומר האפיון הנשי הקלאסי והקליאשתי) לא צריך להפוך אותה תמיד לאישה 'קשוחה' וחסרת רגש - האפיון האנטי קלישאתי שהוא בעצם גם קלישאה...

ובעיני, זה אחד השידוכים היפים שמיה עשתה ;)
למה? אולה נראה לי בין הגברים הבודדים בסדרה שאפשר לומר שאין להם אגו משמעותי... (שלוואן ואיסתרק כדוגמת נגד), מצד שני יש לו אופי חזק מאד. וזה אחלה שילוב כשמדברים על אישה שיודעת וגם אוהבת להסתדר בכוחות עצמה לפעמים, אבל לא תעריך חיים לצד גבר חלש.
אבל עדיין יש כאן נקודה מעניינת לדון בה, וממנה בהחלט היה אפשר לפתח קו עלילה מדויק יותר.
הרצון להעמיד פנים חזקות, ולהראות שהיא תמיד בסדר - הוא משהו שאפשר גם לוותר עליו לפעמים ולא להפוך לחלשה.
יש בזה אפילו כוח - כוח להרגיש.
ואם אני מוסיפה לזה את רנה כ'אנטי דמות' ושיקוף של אישה שעשתה זאת מחוסר ברירה, זה אפילו מעניין יותר.
נוסיף לזה את האופי הצבאי הנוקשה של אולה, ואת אי היכולת כמעט תמיד לשתף רגשית - ומקבלים קונפליקטים מודגשים וחזקים הרבה יותר.

וברגע שהקונפליקטים טובים - גם השינוי חזק יותר, וכך גם סיום קשת העלילה של הדמות.

בעיקרון הפרק מרפרף סביב הנקודה הזאת, אבל הוא מתפזר המון כי:
1. בעיות אקספוזיציה שהיו נפתרות לו יכולתי לחזור אחורה ולשלב קטעים שהיו מתוארים ולא מסופרים על ידי רנה.
2. פספוס של כמה רמות עומק בכתיבת הדמויות בפרק. (זה משהו שלוקח זמן לשים לב אליו, אבל במבט לאחור לא שמתי מספיק דגש על התגובות של אולה. יכולתי לאפיין אותן טוב יותר).
3. כמו שאמרתי כבר, קו עלילה שלא נבנה טוב בהתחלה עבור אונמר.

אגב, זאת דוגמא טובה לכך שטיוטה שנייה היא לא רק שכתוב של הטקסט, אלא שינוי משמעותי של מבנה הסיפור. כלומר שינוי הבחירות של הדמויות, ובעקבות כך גם שינוי של האופי שלהן.
 
נערך לאחרונה ב:
בפדהאל הם לא מופיעים בכלל, או שאת מתכוונת לאווירה הכללית בסדרה?
בכל אופן המילה בינתיים זאת בדיוק הבעיה : ) בחיים זה אחלה, בסיפור קשת של דמות צריכה להגיע לשינוי משמעותי לקראת הסוף.
פה זה לא קרה, ואפילו התפספסו בפרק כמה רמות של עומק בעיקר בגלל קו העלילה הלא בנוי טוב של אונמר.
בוא נאמר שנתת בקצרה את התמה של השינוי שהיה צריך לקרות במשפט הזה:



אונמר מזכירה את רנה. לפחות בתכונות האופי הבסיסיות.
זאת אחת מהסיבות שהכנסתי את רנה לעלילה, כי היא הגרסה הבוגרת שלה. גרסה הרבה יותר רכה ודואלית, ועם הרבה מטען רגשי חבוי.
זה שהיא לא מלכת רגש (כלומר האפיון הנשי הקלאסי והקליאשתי) לא צריך להפוך אותה תמיד לאישה 'קשוחה' וחסרת רגש - האפיון האנטי קלישאתי שהוא בעצם גם קלישאה...

ובעיני, זה אחד השידוכים היפים שמיה עשתה ;)
למה? אולה נראה לי בין הגברים הבודדים בסדרה שאפשר לומר שאין להם אגו משמעותי... (שלוואן ואיסתרק כדוגמת נגד), מצד שני יש לו אופי חזק מאד. וזה אחלה שילוב כשמדברים על אישה שיודעת וגם אוהבת להסתדר בכוחות עצמה לפעמים, אבל לא תעריך חיים לצד גבר חלש.
אבל עדיין יש כאן נקודה מעניינת לדון בה, וממנה בהחלט היה אפשר לפתח קו עלילה מדויק יותר.
הרצון להעמיד פנים חזקות, ולהראות שהיא תמיד בסדר - הוא משהו שאפשר גם לוותר עליו לפעמים ולא להפוך לחלשה.
יש בזה אפילו כוח - כוח להרגיש.
ואם אני מוסיפה לזה את רנה כ'אנטי דמות' ושיקוף של אישה שעשתה זאת מחוסר ברירה, זה אפילו מעניין יותר.
נוסיף לזה את האופי הצבאי הנוקשה של אולה, ואת אי היכולת כמעט תמיד לשתף רגשית - ומקבלים קונפליקטים מודגשים וחזקים הרבה יותר.

וברגע שהקונפליקטים טובים - גם השינוי חזק יותר, וכך גם סיום קשת העלילה של הדמות.

בעיקרון הפרק מרפרף סביב הנקודה הזאת, אבל הוא מתפזר המון כי:
1. בעיות אקספוזיציה שהיו נפתרות לו יכולתי לחזור אחורה ולשלב קטעים שהיו מתוארים ולא מסופרים על ידי רנה.
2. פספוס של כמה רמות עומק בכתיבת הדמויות בפרק. (זה משהו שלוקח זמן לשים לב אליו, אבל במבט לאחור לא שמתי מספיק דגש על התגובות של אולה. יכולתי לאפיין אותן טוב יותר).
3. כמו שאמרתי כבר, קו עלילה שלא נבנה טוב בהתחלה עבור אונמר.

אגב, זאת דוגמא טובה לכך שטיוטה שנייה היא לא רק שכתוב של הטקסט, אלא שינוי משמעותי של מבנה הסיפור. כלומר שינוי הבחירות של הדמויות, ובעקבות כך גם שינוי של האופי שלהן.

ב"ה

אני מזמינה אחרי הפרק האחרון -
סיכום תהליך הכתיבה של הדבר היפיפה הזה.
מה היה בהתחלה,
מה היה באמצע,
מה היית משנה,
איך בנית ואפיינת את הדמויות בהתחלה ואיך רצית שיסיימו,
מה היתה העלילה הגולמית ומה היו השינויים שעברו עליה ולמה,
ובכלל,
כל מה שאת רוצה לספר לנו על מה שעברת תוך כדי הכתיבה.
השרשור הזה הוא ממש מיני קורס כתיבה כולל דוגמאות ודמויות שכולנו מכירים טוב, ככה שזה קורס פשוט מושלם :)

היו לי כמה הערות קטנות טכניות על הפרקים,
כמו למשל המילה 'לאט' שהופיעה יותר מידי פעמים בחלק הראשון,
או 'כשתהיה זאת גם הפעם האחרונה' בחלופת מילים למה שכתוב שם,
וגם 'מי הרס כל כך יפה את כישורי המשחק', הייתי מחליפה למילה 'ביסודיות'
(אני כותבת כרגע מהזיכרון אז זה לא מדויק)
אבל אני חושבת שאלו הערות זניחות ממש שהיו מסתדרות בעריכה לשונית,
אז חבל להתעכב עליהן..
 
זה שהיא לא מלכת רגש (כלומר האפיון הנשי הקלאסי והקליאשתי) לא צריך להפוך אותה תמיד לאישה 'קשוחה' וחסרת רגש - האפיון האנטי קלישאתי שהוא בעצם גם קלישאה...
נכון, מסכימה איתך. יש ספקטרום רחב, ואונמר ממוקמת במקום טוב באמצע.
אבל עדיין יש כאן נקודה מעניינת לדון בה, וממנה בהחלט היה אפשר לפתח קו עלילה מדויק יותר.
הרצון להעמיד פנים חזקות, ולהראות שהיא תמיד בסדר - הוא משהו שאפשר גם לוותר עליו לפעמים ולא להפוך לחלשה.
יש בזה אפילו כוח - כוח להרגיש.
ואם אני מוסיפה לזה את רנה כ'אנטי דמות' ושיקוף של אישה שעשתה זאת מחוסר ברירה, זה אפילו מעניין יותר.
נוסיף לזה את האופי הצבאי הנוקשה של אולה, ואת אי היכולת כמעט תמיד לשתף רגשית - ומקבלים קונפליקטים מודגשים וחזקים הרבה יותר.

וברגע שהקונפליקטים טובים - גם השינוי חזק יותר, וכך גם סיום קשת העלילה של הדמות.

בעיקרון הפרק מרפרף סביב הנקודה הזאת, אבל הוא מתפזר המון כי:
1. בעיות אקספוזיציה שהיו נפתרות לו יכולתי לחזור אחורה ולשלב קטעים שהיו מתוארים ולא מסופרים על ידי רנה.
2. פספוס של כמה רמות עומק בכתיבת הדמויות בפרק. (זה משהו שלוקח זמן לשים לב אליו, אבל במבט לאחור לא שמתי מספיק דגש על התגובות של אולה. יכולתי לאפיין אותן טוב יותר).
3. כמו שאמרתי כבר, קו עלילה שלא נבנה טוב בהתחלה עבור אונמר.

אגב, זאת דוגמא טובה לכך שטיוטה שנייה היא לא רק שכתוב של הטקסט, אלא שינוי משמעותי של מבנה הסיפור. כלומר שינוי הבחירות של הדמויות, ובעקבות כך גם שינוי של האופי שלהן.

והנה אחת הסיבות המשמעותיות שכייף לקרוא את התגובות שלך.
תודה על ההסבר וההדגמה הנרחבת.

זה מהנה ומלמד לא פחות מהסיפור עצמו : )
 
נערך לאחרונה ב:
אני מזמינה אחרי הפרק האחרון -
סיכום תהליך הכתיבה של הדבר היפיפה הזה.
מה היה בהתחלה,
מה היה באמצע,
מה היית משנה,
איך בנית ואפיינת את הדמויות בהתחלה ואיך רצית שיסיימו,
מה היתה העלילה הגולמית ומה היו השינויים שעברו עליה ולמה,
ובכלל,
כל מה שאת רוצה לספר לנו על מה שעברת תוך כדי הכתיבה.
השרשור הזה הוא ממש מיני קורס כתיבה כולל דוגמאות ודמויות שכולנו מכירים טוב, ככה שזה קורס פשוט מושלם
מצטרף לבקשה!
 
עוד משהו, משולש...
ספר טוב, זה ספר שמסתיים ומשאיר את הדמויות חיות
לא סוגר את כל הפינות וכל הקצוות מכל הכיוונים, אלא משאיר לקוראים מרחב לדימיון
מ. ארבל, אלוף בזה...
יש סופרים שפשוט חייבים לסגור כל קצה וקצה
וזו הסיבה שאני לא מסוגלת לקרא יותר הארי פוטר למשל. הוא סגור כלכך חזק שלא נשאר לי מקום לדמיון...
 
מתי הפרק הבא?
בטח לא היום. מקווה עד סוף השבוע.
ספר טוב, זה ספר שמסתיים ומשאיר את הדמויות חיות
מסכימה.
לא סוגר את כל הפינות וכל הקצוות מכל הכיוונים
תלוי אלו. סיום צריך לענות על הבטחה רגשית שהגיעה בסיפור, כמו שדמות צריכה להגיע לשינוי משמעותי עד סיום הסיפור.
אני אישית מעדיפה סוף פתוח על סגור. אבל צריך לזכור שגם סוף פתוח הוא סוף שמביא את הדמויות לנקודת סגירה כלשהי, אחרת זה סתם מאכזב.
שלא נשאר לי מקום לדמיון...
הפרק האחרון נראה לי ישאיר לך הרבה מקום לדמיון...
 
נערך לאחרונה ב:
ספר טוב, זה ספר שמסתיים ומשאיר את הדמויות חיות
לא סוגר את כל הפינות וכל הקצוות מכל הכיוונים, אלא משאיר לקוראים מרחב לדימיון
דווקא לא תמיד
לפעמים זה נראה שהסופר קצת מפחד לסגור את הקצוות
ולטוות עלילה ברורה ובטוחה
זה כיף וחובה שישאר מקום לדמיון
אבל צריך לדעת גם לחתוך, לעצב סוף ברור ומוחלט.
הכלל לא תקף לגבי הסיפור המדהים הזה רוצה רק לדמיין.../SPOILER]
 
עוד לפני שעזבה השיירה המלכותית את איינה הגיעה כבר הידיעה על פקודת הגיוס שניתנה בכוזר החדשה.

זה לא היה מפתיע. לא מפתיע בכלל, בהתחשב בכך שהאיגרת מקו הדרום המותקף – הצליחה להבהיר להם סוף כל סוף מה הייתה תוכניתו המקורית של יוסף כל הזמן הזה.

לכאורה, אחרי פלישתם החצופה של חיילי ההוסטרס לאיינה – הייתה תקיפה עוצמתית על אדמותיה כל כוזר החדשה הצעד הצפוי ביותר מצידה של כוזר האחת, והכרזת מלחמה רק עניין של זמן. אבל יוסף בתכנונו המוקפד, הצליח להרוס להם את היכולת להנות ממותו הפומבי ומהחלל הגדול שהשאיר אחריו בכוזר החדשה.

הברית הנסתרת שכרת עם הביזנטיים הייתה אכן משתלמת.

עכשיו היו להם שתי חזיתות לנהל. או אולי יהיה מדויק יותר לומר, שתי חזיתות לבחור מי מביניהן תביא עליהם את התבוסה הגדולה יותר.

מן הצד האחד חזית דרומית בה מתנהלת עדיין מלחמה עיקשת מזה למעלה משבוע ימים. ומן הצד השני חזית פנימית, קפואה, בה עמדו אלו מול אלו לאורך הגבול, חיילים בעלי שפה משותפת, ממתינים דרוכים לשמיעתו של האות המורה על מתקפה.

גם לכוזר החדשה אומנם, עלתה תוכניתו של יוסף במלחמה. אם נכונות השמועות מעברו השני של הגבול, בצפון הצליחו כבר הוורנגים לכבוש את מעבר אלטה, ואף לחצות את הנהר שהפריד בינם לבין העיר יוספאר עד שנבלמו בידי כוחות הצבא שהובהלו למקום. ועדיין – הייתה מתקפתם של הביזנטיים חזקה ומסוכנת יותר, כדי להציב אותם חסרי אונים מול בחירה בלתי נמנעת.

הוא נאנח ללא קול, מעביר את עיניו על אולם המועצה הגדול המלא עדיין רק בחציו, שקולות דיבורים חרישיים מפירים את השקט השורר בו בזמן ההפסקה המתארכת, מהוסים מפני נוכחותו של המלך.

עוד מעט ייפתח דיון נוסף של מועצת המלחמה. עוד מעט יאלץ להכריע בשאלה האם העברתם של גדודים נוספים לדרום לא תגרום להם לאבד את הממלכה מבפנים, למתקפה מצד כוזר החדשה שכנראה רק ממתינה לצעד הזה. עוד מעט יעסוק בשאלה האם הם לא צועדים כבר שבוע שלם בנתיב התבוסה אותו הועיד להם יוסף מראש – למרות מותו הפומבי באיינה.

ראש פמלייתו של מיכאל מופיע פתאום בפתח הגדול, עושה את דרכו אל קריאן בצעד אגבי למדי, ומשפיל את ראשו לעברו כדי ללחוש לאוזנו מספר מילים שקטות.

מיכאל לא אמור אמנם להשתתף בדיון מועצת המלחמה הקרוב, אבל עד שמגיע ראש הפמליה אליו, כבר מנחש איסתרק את בקשתו של אחיו. וכיוון שאחרי הכול, ישנם באולם המועצה הגדול והשקט, הרבה אנשים שישמחו מאד לנסות לקרוא את שפתיו או להאזין לשיחתו השקטה עם מיכאל – הוא בוחר לעדכן את קריאן כי יעדיף לקיים את השיחה הפרטית אותה מבקש אחיו, במקום בו על פי דבריו שוהה הנסיך עכשיו, במטווח המלכותי הסמוך.



מיכאל לא התאמן הרבה מאז חזר מבבל, כמעט ולא נגע בקשת או בחרב, למרות תחנוניהם של מוריו הוותיקים. וכיוון שכך, איסתרק די בטוח כי רק רצונו לשיחה פרטית במהירות, הביא אותו לתרגל את כישוריו בקשת קרוב כל כך לאולם המועצה.

ובכל זאת, למרות כל הסיבות, מצליח מראה כלי הנשק המעוצב בידיו של מיכאל לגרום לזרועו הפצועה לפעום קלות, בכאב עמום.

הוא שקט מאד, אחיו, כשהוא מותח את המיתר. כתפו מכוונת למרכזה של המטרה הרחוקה, וראשו מוטה הצידה בריכוז מאומץ.

גם הוא היה טוב בזה עד לא מזמן. להצליח.

טוב עד כדי שכרון חושים, וחבטת אוויר צוננת על המצח. טוב עד שידע לדייק מספיק את עצמו עם כיוונה של הרוח הקרה, טוב עד ששכח כמה עוצמתית היא התחושה הזאת.

ועבר זמן מאז, כן. הרבה זמן. זריחות צבעו את אתיל בוורוד קסום, שקיעות עטפו אותה בלילה ביופי סגול. השנים חרטו להן סימנים על אבני הריצוף שבחצר הארמון, והגשם עיטר את הגדרות בנזילות ארוכות של מים.

ועדיין הוא היה טוב. כאילו היה זה חוק טבע שנולד אליו. הרגל אותו נשם תמיד. וכיוון שהיה טוב כל כך, לא זכר מעולם כמה יופי יש בהצלחה הזאת, וקסם גולמי משכר. וכוח.

וכיוון שלמרות היותו אדם אופטימי מעולם לא השתייך לחבורת בעלי החלומות – ברור לו היטב כבר עכשיו, כי אותה מכת חרב חדה לא תחלוף מבלי להותיר אחריה עקבות לתמיד.

הפמליה המצומצמת ממתינה בחוץ, רק שומרי הראש נכנסים עם המלך למטווח, שישה במספר. ורעש צעדיהם הקצוב גורם למיכאל להפנות את ראשו במהירות לכוון הפתח.

"הוד מלכותך", הוא אומר, וההפתעה צורמת את גרונו בצרידות משונה כשהוא קד. "כל בקשתי הייתה רק לקיים שיחה פרטית במועד אותו יבחר המלך".

"דיון המלחמה מתעכב למספר רגעים בשל שהותה המתמשכת של מועצת המלחמה באזור האימונים בכאזראן", הוא אומר, מושך כתף אחת. ומתעלם מההתנצלות המרומזת כשהוא מסמן לשאר בעלי השירות שסביבם, מלבד המורה הרומאי הוותיק, להותיר אותם לבדם. "המטווח קרוב מספיק לאולם המועצה כדי שאבחר לנצל את הדקות הללו ביעילות".

מיכאל שותק, אבל מבלי משים מרפרפות עיניו לכיוונה של ידו הפצועה, מתעכבות עליה לרגע אחד קצר, לפני שהוא מרפה מהמיתר המתוח בקשת.

שקט באולם הגדול, שקט מאד. וקרני שמש רכות מטיילות על המטרות הצבעוניות שמולם, צובעות אותן בפסי אור בהירים.

אנשים לא באמת משתנים הם אומרים. הם רק מנסים, חושבים שהצליחו.

זה לא נכון כנראה, מי כמוהו יודע. אנשים כן משתנים אחרי הכול. הם עובדים קשה, נאבקים בכל מה ששנאו בנחישות חסרת רחמים, נלחמים באגרופים חשופים כל הדרך לפסגה – רק כדי לגלות כשהגיעו למעלה, שגם חולשות יודעות להתאושש יפה מאד, ולחזור בחיוך מבריק וקידת ניצחון קלילה להביט לך בחזרה בעיניים.

"אתה יכול לירות את החץ שכבר מאוזן על הקשת", הוא מציין בנחת, כאילו לא אכפת לו בכלל האם וכיצד יצליח מיכאל לירות את אותו החץ. "זמן למטרה אחת בוודאי יש".

לסרב להוראתו המפורשת של מלך כוזר זה דבר בעייתי בהחלט, מיכאל תמיד הכיר בכך מצוין. וכיוון שכך, רק תנועה קלה של לסתו, מגלה לו כי אחיו היה מעדיף מאד להיות בכל מקום אחר עכשיו, מלבד לעמוד כאן איתו באולם המטווח הגבוה.

לאט הוא מרים שוב כלי הנשק, מותח את המיתר אחורה, ומצמצם את עיניו כשהוא מכוון שוב את גופו אל אותה המטרה הרחוקה.

פניו של מיכאל שקטות מאד, ובאור היום הבהיר השוטף את אולם המטווח הגבוה הן נראות כאילו היו עשויות מאבן. מוזר, אבל אף פעם לא שם לב עד כמה דומה מיכאל הבוגר ליקוואל.

הוא ממצמץ, כאילו בכוחה של תנועת העיניים המהירה למחות את רצף המחשבות אליו החל מוביל מוחו כרגיל עם אזכורו של אחיו הצעיר.

עיניו של מיכאל מדלגות אליו, משתהות על פניו לרגע אחד ארוך. הן שקטות העיניים, עמוקות באופן מטריד, מגלות לו במבטן כי גם מיכאל מבין היטב את פשרה של הבקשה הזאת, טוב הרבה יותר ממה שהיה מעדיף.

הוא שואף עמוקות כשהוא מתרחק מעט לאחור, מחפש לעצמו זווית צפייה טובה יותר כשהוא משלב את ידיו מאחורי גבו, סוקר את פעולותיו המחושבות של אחיו.

הוא לא צריך לומר למיכאל לעשות כל שביכולתו כדי לפגוע. הוא גם לא צריך לבקש ממנו להתעלם מרגשותיו שלו. זה הדבר הנחמד עם אנשים שמכבדים אותך: הם תמיד ישתדלו להוות לך יריב הוגן מספיק להתמודד מולו.

עוד שבריר שנייה אחד אחרון של ריכוז מאומץ ושאיפת אוויר איטית, ומיכאל משחרר את המיתר המתוח בתנועה מהירה אחת של ידו. הבזק כסוף חולף בחלק הריק שמולם, חותך את אוויר הצהריים החם, ופוגע במרכזו של לוח המטרה הרחוקה ברעש חבטה עמום.

הרומאי תמיד היה ישיר קצת יותר במחמאותיו מסגנונו הקריר של הירלוס: "טוב!", הוא מכריז בקולו הצרוד, ממהר קדימה לכיוונו של המשרת האחראי על הבאת הלוחות למתאמנים, "בוא רק נראה אם הצלחת –", חיוך רחב מותח באיטיות את שפתיו הדקיקות כשהוא מגיע אל הלוח, מדגיש את הקעקוע הירקרק שעל יד אוזנו. "חי נפשי, הוד נסיכותך. מעגל פנימי ראשון! ידעתי שלא השקעתי את זמני לחינם כל אותן השנים".

ידו של מיכאל האוחזת בקשת מושפלת מעט וסנטרו נע כשהוא בולע, לאט הוא מסתובב כאילו לא רצה לעשות זאת, מישיר אליו מבט זהיר מעל כלי הנשק המעוצב.

כמה זמן הם מביטים זה בעיניו של זה בלא לומר כלום?

רגע, אולי שניים. אפילו פחות.

לפעמים אתה מקבל תשובה אחרי הכול. לפעמים קורס הדמיון ההוא, החלומי, מתעצב לאמת שקטה ומוחלטת בעולם המציאות. וכמעט תמיד היא מכאיבה עמוק מידי, כמעט תמיד היא צורבת הרבה יותר משתוכל אי פעם לדמיין.

האפור שבאישוניו של מיכאל כהה בתאורה שבחדר כלהבה של חרב מתכת. מזכיר לו בחדות פתאומית את עיניו של האדם שעדיין מבליח במחשבותיו מפעם לפעם, האיש שבזמן מלכותו הייתה כוזר חזקה יותר ממה שתהיה כנראה אי פעם תחת שלטונו.

לאט הוא משחרר את האוויר הכלוא בריאותיו, נותן לשפתיו להימתח כלפי מעלה כשהוא מושיט את ידו לאחיו.

מיכאל טוב, לא? תמיד היה. לפחות עכשיו הוא יודע שיהיה גם תמיד טוב יותר ממנו.



את הרומאי הוא משחרר לדרכו מייד אחר כך, גם את בני הלוויה של מיכאל. רק ששת שומרי הראש נשארים פרוסים סביב קירות האולם, שרוחבו כפול מאולם המועצה וקירות האבן שלו גבוהים מספיק לתת להם את האפשרות לשוחח בפרטיות.

דנדון פעמון נשמע מעליהם, מהדהד מהחלונות הגבוהים, הצרים. דיון מועצת המלחמה עומד להתחיל בקרוב.

"במה העניין?", הוא שואל כשאחיו עדיין שותק, ולמרות שזכר שיחתם על כר הדשא הרחוק באיינה יכול לרמז לו על מטרתה של השיחה הזאת, הוא אינו עושה דבר כדי להראות זאת.

פניו של מיכאל חיוורות מעט, ועיניו מדלגות לרגע לכיוונה של שורת החלונות הצרים הקבועה במעלה קירות האבן הנישאים. "אולי זה קצת מיותר לומר את זה עכשיו", הוא אומר לבסוף, "ואולי זה גם ברור מאליו. אבל רק רציתי לומר כי התשובה שלי לאותה בקשה מאיינה הינה שלילית".

דממה עוטפת את אולם המטווח, עמוקה ורכה. רק צליל שאיפתו החרישי נשמע בשקט הזה. "ברור מאליו?", הוא שואל במקום לענות.

"הוד מלכותו לא צריך לומר זאת במפורש", מושך מיכאל כתף אחת, "ברור לי כי הבקשה ההיא אינה הגיונית יותר במציאות הנוכחית".

ברור לו. ולמה שלא יהיה? למיכאל תמיד היה ברור מה נכון, מה ראוי, ומה צודק. ומה אם היה מת בטקס? הוא היה פשוט מקבל עליו עול את המלוכה, בין אם רצה בו ובין אם לא. ממלא את תפקידו באותה רצינות בה ביצע תמיד את שאר חובותיו.

מהחלונות הגבוהים נשקפים השמיים, תכולים מאד. מרחוק נשמעת צהלתו של סוס משא עייף, ומיד אחריה רעש גלגליה המקרטעים של עגלה חולפת.

זה טוב, טוב מאד. טוב שמיכאל לא רוצה במלוכה. טוב שברור לשניהם שבמצב הנוכחי אין שום היגיון לזעזע שוב את הארץ. שמבחינתו פשוט ומוסכם כי המאורעות האחרונים שעוברים על כוזר מן אותו יום באיינה – פוטרים אותו מן הצורך לקבל את בקשתו של אחיו.

זה טוב.

אולי פשוט זה קצת טוב מידי. מקל עליו כל כך עד שהוא מבין פתאום כמה הכביד עליו הרעיון הזה, כמה הכאיב לנשימתו מהרגע בו העלה אותו על שפתיו.

זה גם לא רע. בכלל לא. זאת סתם עובדה. פשוטה, שקטה, חותכת מדי.

מזכירה לו ביציבותה הדוממת כי אנשים משתנים, הם בוודאי עושים זאת. גם החולשות שלהם ביחד איתם.

אבל הוא כבר אינו אותו אדם שהיה לפני שעלה על במת הטקס באיינה. וזיכרון מותו של יקוואל שדמה לו יותר מכל אחיו, גורם לו לבלוע את רוקו, ולהכריח את עצמו לומר: "היה תנאי לבקשה הזאת. הוא קוים".

גבותיו של מיכאל מתרוממות מעט.

"התוכנית אליה נשלח אולה נכשלה", הוא מבאר, ממקד את מבטו בנשק המעוצב שעל הכן. "אפשר אמנם לומר שלא היו עדים להצהרה הזאת, אבל אני לא רוצה להזדקק לתירוצים כאלו בשביל לסגת עכשיו ממה שאמרתי".

"אם לא יצלח הניסיון האחרון שנשלח על ידי האביר מקאן להעמיד את יוסף לדין פומבי", מצטט מיכאל, עיניו האפורות נעוצות בו בריכוז. "זה לא מה שקרה על הבמה באיינה?"

מרצפות האבן במטווח מוכתמות בכתמי חום עדינים, מעוטרות בחריצים וקמטים שנתנו להן השנים. פעם, מאד מזמן, ביקש מפנרס באותו מקום בדיוק שיפסיק להשוות אליו את מיכאל.

והנה עבר הזמן, והשתנו החיים. אפילו פנרס כבר איננו כאן יותר. ועדיין הוא מוצא עצמו עומד מול מיכאל, תוהה האם אי פעם יגיע היום בו יהיה משוכנע כי הוא אכן טוב יותר מאחיו, ראוי יותר ממנו למלוך על הארץ הזאת.

"וחוץ מהסיבה הזאת", ממשיך מיכאל אחרי רגע השקט, אינו מודע למחשבותיו כשאצבעותיו משחקות בקשת המונחת על מעמד האבן הצר. "ההקרבה של הוד מלכותו באיינה הפכה אותו לגיבור העם, גם אם היה טעם לביצוע החילופים האלו לפני המאורעות האחרונים – אין בו הרבה היגיון במציאות הנוכחית".

ההקרבה.

הוא עוצם את עיניו לרגע אחד קצרצר. "בסטיאן סיכן הכול ושילם בחייו", הוא אומר לבסוף כשהוא פוקח אותן, וסדק זעיר מלווה את מילותיו כשהוא משתדל להעביר מעיניו את פניו של שר הצבא המנוח. "לא אני".

"מישהו היה צריך לזרוק את הפיגיון לבסטיאן", מציין מיכאל, ידו מרפרפת באיטיות על המיתר הרפוי. "ככה הבנתי. זאת הייתה בחירה קלה לעשות?"

הוא שותק, עוצם שוב את עיניו כשהוא נזכר באור השמש הבוהק שסנוור את עיניו בטקס. ועורו, בדיוק במקום בו הצמיד ברול את הפגיון לצווארו – צורב פתאום מאד.

"זאת כנראה אף פעם לא תהיה בחירה קלה לסכן את עצמך במוות", הוא אומר, ממקד את בכן האבן המעוטר, "גם אם ברור לך שבין כך ובין כך, זהו רק עניין של זמן עד שיסתיים הכול".

מיכאל שותק, ודחף מוזר, מכאיב, עולה באיסתרק פתאום, גורם לו להרים את הקשת הדקיקה מכן האבן.

לאט הוא מאזן חץ על המיתר, למרות שהוא לא יכול עדיין אפילו לנסות למתוח אותו. שוב הוא עושה את כל אותן פעולות שגרתיות שהפכו אותו לקשת הטוב ביותר בהיסטורית בני המשפחה המלכותית, עד לפני אותו רגע בטקס.

"למה", לוחש מיכאל פתאום, וקולו חרישי כל כך עד שהוא בקושי מצליח לשמוע אותו. "למה אתה מענה את עצמך במחשבה שאולי אינך ראוי למלוכה הזאת אחרי שבחרת להקריב את חייך שלך, בעבור המשך קיומה של כוזר?"

הוא שותק, עוצם את עיניו שוב לרגע אחד ארוך. "כי אתה טוב הרבה יותר ממה שאני אהיה אי פעם", הוא אומר בצרידות כשהוא פוקח אותן, "שנינו יודעים את זה, מיכאל. גם אבא חשב כך".

עיניו של מיכאל גדלות קצת, אבל איסתרק מסיט את מבטו ממנו, ממקד את עיניו שוב במעגלים הרחוקים שעל המטרה.

לצידו שותק עדיין אחיו, ורק רחש נשימתו הכבדה נשמע בבירור בדממה העמוקה.

מיכאל לא הספיק לפגוש את המלך כשחזרו מהפלאט, ושנים ארוכות כאב את הפרידה שפספס לא מעט פעמים באוזניו, אותה פרידה שהספיק רק הוא לחוות.

ובכל אותן הפעמים שהזכיר זאת, רצה איסתרק לומר לו שלא באמת פספס, לא באמת החמיץ את ההזדמנות שניצל תמיד לעומתו. רצה מאד לומר ותמיד שתק בסוף.

כי אולי זכה הוא לחזור הביתה בזמן ומיכאל לא. אולי הספיק רק הוא לפוגשו בפעם האחרונה לפני שיסתיים הכול, אבל אביו לא היה שם לראותו שוב פעם. לתקן את כל אותן הפעמים בהן ראה רק את אכזבתו הגדולה ביותר מולו.

וכיוון שכך, לנצח תישאר הפעם האחרונה ההיא צרובה במוחו. תחילתו של אותו המסע לבבל אליו שלח אביו את מיכאל בחיוך של גאווה וגעגוע, ונפרד מבנו בכורו כמלווה השיירה, נער מרדן בן שבע עשרה שאפילו את תפקידו של המנהיג לא יכול היה אז לקחת.

וזה טיפשי, אולי. אבל זיכרון אחרון אחר אין לו לאיסתרק בנמצא, רק געגוע שאין לו סוף, חיים שלמים שעברו מאז, ורצון שלא יתמלא אף פעם – להוכיח לו שהוא טוב מספיק, אחרי הכול, למלוך.

"זה לא נכון", לוחש לבסוף מיכאל, "זה לא-"

"זה כן", קוטע אותו איסתרק בשקט, ממקד את מבטו עדיין בעיגול המטרה השחור, המטושטש. "אתה מעולם לא חפצת במלוכה – אני כן. מעולם לא היה אכפת לך אם אהיה טוב ממך", הוא עוצר לרגע כשהוא שואף עמוקות, ודקירת כאב עמומה חותכת פתאום את זרועו. "לי תמיד היה. וגם עכשיו, כשאתה משוכנע כי רק טובת כוזר עמדה מול עיני כשהסכמתי להקריב את חיי בעבורה – אני יודע היטב שעשיתי זאת רק אחרי שהבנתי שבכל מקרה לא אשרוד את שקיעתו של אותו היום".

הוא שותק, וצליל נשיפה חלוש של צחוק בורח משפתיו כשהוא מנענע את ראשו. "מה אפשר לעשות, אנשים משתנים, תכונות אופי בסיסיות – לא. אין באמת דרך לברוח מהעובדה הזאת".

מיכאל שותק, שפתיו נעות כאילו ביקש לומר משהו ולא מצא את הדבר הנכון לפתוח את פיו בעבורו.

צליל חריקת הדלת מפר את השקט החם, גורם לשניהם להפנות את מבטם אל הפתח.

דנאל קריאן, ראש הפמליה המלכותית, עומד שם, מחזיק בידו איגרת אוויר קטנה. ולמרות שהאציל המאופק נחשב כאדם שמצליח בדרך כלל לשמור את רגשותיו לעצמו, מצליחה הבעת פניו לתפוס את תשומת ליבו של איסתרק.

גם מיכאל מבחין בכך כמוהו, והוא ממהר מיד אל הדלת, מחליף כמה מילים שקטות עם ראש הפמליה הקפוא כשהוא נוטל את האיגרת החתומה מידיו.



"מה קרה עכשיו?", הוא שואל וקולו יבש ועייף כל כך לאוזניו כשמיכאל חוזר לכיוונו, "הקווארים החליטו לחצות את הדיסטאף? הסינים בחרו להעלות עלינו מהמזרח עם אבקת הרעם?"

אבל מיכאל שותק עדיין, וידו האוחזת בקלף הדק רועדת פתאום. לאט הוא מרים את עיניו מהאיגרת, וצבען החיוור של פניו מדגיש את האפור שבאישוניו המורחבים.

חם במטווח, חם ומחניק. ומפתח האולם מביטות בו עדיין עיניו הגדולות מעט של קריאן.

לרגע אחד ארוך הוא רק שותק, מביט באחיו כשעיניו מצומצמות בריכוז. ואז הוא רוכן קדימה, מושיט את ידו לכיוונו של המכתב.

אבל אחיו לא נע עדיין.

"מיכאל?", הוא שואל וקולו זהיר, מתעלם מגל החרדה הקטן שצובט פתאום את בטנו.

"זאת איגרת מהגבול", אומר מיכאל בצרידות, כאילו אינו יודע עדיין באיזה טון עליו לדבר, ומפיל את הקלף אל כף ידו הפרושה. "מארמון המלוכה באלקן".
 
~~~​

חם לקהת. מחניק למרות הלילה הצונן והחשוך.

סביבו טובל החורש הדליל בשקט לילי מלא רחש. ובין הקוצים חסרי המשקל נשמעת מידי פעם לחישת כנפיהם של החרקים. רחוק יותר, על האדמה הריקה – נראים האוהלים המתוחים כמו גושי צל שחורים.

גם רוח שורקת במחנה, חרישית ועוקצת. מביאה אליו את עשן המדורות הקטנות, ריח של אוכל נצלה, ורעש צחוק ופטפוטים מהאנשים היושבים עדיין מסביב.

זה לא מפליא אותו, לא מפליא בכלל. למרות שהשעה כבר מאוחרת מאד.

מילים, שברי משפטים. שמות.

איינה. המלך יוסף. מחלה סופנית. איסתרק. הקריב את חייו. שלוואן. שלוואן שוב.

פקודת הגיוס הכללית בשבוע שעבר מילאה את המחנות שעל הגבולות במאות גברים, ולמרות שלאף אדם לא היה ברור למה מחכה פאר דיאלידאן – ניצלו המגויסים את הזמן החולף היטב. לריענון מסיבי לכישוריהם המלחמתיים, להצטיידות וחידוש האספקה, וכן, גם לדיבורים.

ושלוואן, בין אם רצה בכך ובין אם לא – הופך עם הזמן החולף להיות דמות מרכזית בשיחות הלילה הארוכות האלו.

הוא מתהפך, מנתק את מבטו מהשיח היבש בו בהה בשעה האחרונה, ומשלב את ידיו מתחת לראשו על האדמה הקשה.

אם זה מיקומו הקרוב כל כך של המחנה לגבולה של כוזר הישנה, ואם זוהי דווקא אשמתן של הגחלים העוממות – הד הדיבורים הקלוש שסביבו, מבשר לו כי רובם של החיילים ערניים מאד למרות השעה המאוחרת.

מעליו היו הכוכבים המעטים מטושטשים. זוהרים בקושי על רקע העשן הסמיך העולה מעשרות המדורות שעל האדמה, צובע את השחור העמוק באדום חלש.

צבע של מלחמה אמר לו אלרון כשהביטו על השמיים המכוכבים בגנים של אתיל, אי אז כשהכריז רעואל על המערכה עם בולגריה. הוא אהב מיתולוגיה, העבד הנורדי. ידע עליה לא מעט. אתה יודע שהיוונים ראו סימן קללה בליקוי חמה? הוא שאל.

הוא שמע על זה משהו, כן. לא ידע שהם מקשרים את האות לתבוסה בקרבות. אבל זה היה הגיוני אחרי הכול. הדם. האש. והארגמן הלוהט שבשמיים.

הוא השתנה שלוואן, גם את זה הוא ידע מזמן. השתנה כבר בימים שאחרי נישואיו, כשהורחק לגיאט. הוא הבין עד כמה רק כששמע על בריחתו מפני מאביו. ועדיין, למרות הכול – הצליחו השמועות מעבר לגבול להפתיע אותו.

הוא לא טיפוס נלחם שלוואן, אין לו עניין לנסות לעוות את המציאות כמו שניסו לעשות הצעירים שסביב המדורות בעיניים בורקות. לא חדור אידיאלים מקודשים מספיק כדי להכניס את עצמו למרכז הטירוף, ולו רק בשביל הסיכוי הקטן שיצליח להקטין אותו אולי. הוא מכיר אותו טוב מספיק עוד מערבי ההתעוררות הרחוקים באלקן, כדי לומר זאת בוודאות קרירה, צינית אולי.

ובכל אופן, כמו שחזרו ואמרו כולם ויותר משמץ של יראה בקולם – הוא עשה זאת. בוחר לעמוד מול אביו, יודע כי אם ינצח המלך יומת בעוון בגידה, ועדיין מוצא בתוכו מספיק אומץ כדי לעמת אותו עם האמת המכוערת שהסתיר כל השנים, מול צמרת כוזר הישנה כולה, ואינספור חיילים משני צידי המתרס.

צעקת התרגשות קורעת את הלילה השקט ואחריה עוד אחת המומה, ברקע מהדהד צליל של זכוכית מתנפצת לרסיסים דקים. מרחוק יותר צוהל סוס בין קולות הצרצרים.

לאט הוא ממצמץ, מזדקף על מרפקיו כשהוא נועץ את מבטו בשחור המטושטש שמעליו.

אף אחד לא יודע לומר מה מתכנן פאר. למה הוא מחכה כשהוא נותן להם להמתין על גבולותיה של כוזר הישנה – במקום לתת לחיילים להכריע אותה במכה אחת ניצחת.

אולי הוא רוצה למקד את הכוחות בצפון המותקף, אולי הוא מחפש עדיין מחליף למטריאס אותו פיטר ממשרתו כבר לפני שבוע, אולי הוא פשוט לא החליט עדיין.

אבל בכנות, וקהת ידע היטב שזו אינה רק תחושתו שלו – אנשים שמחו על העיכוב.

בלילות שרו החיילים בתיאום צרוד, בימים הם התאמנו ללא הפסקה. אבל בין לבין, לפני, אחרי ובאמצע – היו השמועות חוזרות שוב ושוב לרחף ביניהם, בתחילה בשיחות שקטות, מהוססות. ולבסוף מתגברות לדיונים קולניים, מלאים בנפנופי ידיים ועיניים בורקות.

הם חזרו לשאול פתאום. לתהות על הימים האחרונים. להעלות זיכרונות מהשנים הרחוקות. ובשונה מתמיד – לא מנעו הקצינים כלל את השיחות הפוליטיות הרועשות. להפך, קהת ראה כבר כמה פעמים את סגנו של מפקד המחנה, מצטרף מהצד לישיבה סביב המדורות הכתמתמות.

זה היה מוזר לומר את זה, אבל הוא די בטוח שיכול היה להתחייב על כך אם צריך – בודדים במחנה הצבאי הענק חיכו לפקודת ההתקפה. היתר קיוו שיקרה נס, כזה שימנע מהם את החיוב להרים שוב את חרבם ולצאת למלחמת אחים קרובה כל כך לבית, וייקח מהם את הצורך להחליט האם להאמין סוף כל סוף לצעקות השנים האחרונות.

הוא פולט את האוויר שבריאותיו, מתמקד בפעולת הנשיפה האיטית הזאת כשהוא משעין את ראשו שוב על זרועותיו, בוהה באפלה האינסופית שמקיפה את המחנה.

הוא לא טיפש אחרי הכול. אף פעם לא היה. והרבה לפני שברח שלוואן כבר תהה לעצמו על מטרותיו של השליט רב החסד מארמון השיש באלקן. אבל למען האמת, מעולם לא היה אכפת לו מספיק כדי לעשות משהו. בטח לא בזמנים בהם ניהל ערבי התעוררות גדולים באלקן, לצידו של הנסיך האהוב ביותר על מלכה של כוזר החדשה.

הוא בולע, שואף עמוקות את אוויר הלילה הקר, הערפילי.

מוזר, אבל אף פעם לא חשב שישמע איך האיש השטחי שהכיר, הקליל, זה שאהב וגם ידע איך ללגום את החיים עד תומם – הפך לאדם שמעולם לא חשבו שירצו לחקות.

הוא מגחך פתאום לעצמו, ומזל שאין בסביבה אף אחד לשמוע אותו. לא, ההגדרה הטובה יותר תהיה: האדם שעקף אותו מזמן, משאיר אותו מאחור להעביר את ימיו על אותה פיסת אדמה ריקה.

כי איפשהו בין הרגלי החיים ורעש המלחמה השוחקת – הוא מגלה פתאום כי הזמן לא עצר אף פעם, ואיטי ומתעתע הוא חלף לו בשקט, הופך את הצעירים חסרי העול שהיו לאנשים בעלי משפחות; מעדכן את חלומותיהם במטרות ארציות יותר, מלאות פשרות; ומחליף את התשוקה לתקוות האתמול באדישות למודת ניסיון.

והוא לא מקנא. באמת שלא. את הבחירות שלו עשה כבר מזמן. אבל אולי זאת ההחמצה שחונקת את גרונו עכשיו. שקטה, מעייפת, מכאיבה הרבה יותר משהוא מוכן להודות.

כי אחרי הכול עבר הזמן, והשנים. והוא עדיין נשאר כשם שהיה אז. אולי רק עייף יותר, עצוב לא מעט, ולמוד אכזבות.

ומעולם לא חשב ששלוואן, דווקא שלוואן – יצליח לעשות את מה שלא העז אף אחד מהם כבר לרצות.



שוב נשמעות צעקות, עכשיו מתלוות אליהן גם קריאות הלם ושריקות.

הוא מזדקף, שולח עוד מבט אחת ברקיע שגיצי אש קטנים מנקדים את שיפוליו הכהים. ואז מתרומם, מנקה את ידיו מהחול הלח, ורץ לכוון מקור הרעש.

זאת התקהלות מוזרה, גדולה למדי. בליל צעקות שעולה מסבך של חיילים מזיעים ומוכתמים בבוץ המקיפים במת עץ גבוהה עליה עומד קצין שחור שיער. ולמרות החושך, יש מספיק לפידים ברחבת האימונים כדי לטבול את מחצית מגופו של האדם הגבוה בשלולית של כתום בהיר, ולהאיר באור חלש את האיגרת עם חותם המלכות השבור שהוא נושא בידיו.

"מה קרה", הוא נושף, מגלה שניים מחבריו לפלוגה במעגל החיצוני של ההתקהלות. "מה כתוב שם, פריסם?"

לאט מסתובב אליו פריסם, אור הלפידים משתקף בעיניו בזהרורי זהב קטנים. "אלוקי השמיים והארץ", הוא מתנשם וקולו צרוד, "הוד נסיכותו העוצר פאר החליט לוותר על הכתר, לטובת התאחדותה של כוזר".

~~~​

דגל המלוכה הכוזרי תמיד היה מרשים.

לוחות הברית וקשת כפולה, כחול בוהק וזהב עמום – הדגל הזה לא נוצר מעולם עבור משפחת המלוכה. הוא היה של הממלכה עצמה, ושלה בלבד. הפך לסמלה הרשמי של כוזר מייד אחרי שהתגייר המלך יוסף הראשון.

מאז ומתמיד התנוסס על הארמון באתיל אותו הדגל. גבוה, בוהק, מתנופף ברוח לצד דגלה התכול של משפחת המלוכה הכוזרית. אבל גם אחר כך, כשנקרעה כוזר לשתיים, לא נפקד מקומו באלקן, לצד האדום והירוק של בית דיאלידאן. יותר מידי רגשות עזים היו קשורים בליבות הכוזרים לדגל הזה – כדי להשאיר אותו שלל בידיהם של אנשי כוזר האחרת.

הם חיכו לתכלת. קהת ידע שעשו זאת. ולמרות הוראתו הברורה של עוצר כוזר – התקשו נושאי הדגלים להסיר לחלוטין את האדום והירוק מהתרנים הגבוהים שבחזית המחנה. הגאווה נושפת בעורפם הרבה יותר מן הסנטימנט לצבעים.

הם חיכו לצבע השמיים המסנוור שסימל תמיד את שלטונם של בית הביואר, ציפו לראות אותו מתנוסס בגאון בידיהם של נחיל הרוכבים מהגבעות. אבל המלך איסתרק, כך הסתבר, ידע קצת טוב יותר מזה.

על העגלות היו דגלים. אחד לכל רכב, ושניים לצועדים בראש הטור. אבל כולם, למן הראשון עד האחרון שבהם – בהקו בצבעי זהוב וכחול. לא היה שם תכלת.

הוא לא היה חייב לעשות זאת, המלך איסתרק. קהת היה די בטוח בכך. פאר הציע לו את השלטון ללא תנאים מורכבים מידי מלבד שיתוף פעולה צבאי ומלא. הסרת הסממנים האישיים המלכותיים אמרה דבר אחד: הם היו כאן בדיוק כמותם, בשביל כוזר האחת ההיא, השלמה. זאת שהייתה כאן לפני שהתחיל הכול.

ונכון שעבר זמן מאז אותם ימים עליזים באתיל, הרבה זמן. ועל אף שאת הנסיך איסתרק הכיר רק כשהיה בסך הכול נער – לא מפתיע אותו המהלך.

כי גם אם ליוסף הייתה יכולת נאום נדירה, ולזמריו הנודדים כישרון כתיבה עשיר – הוא תמיד סמך על טביעת העין שלו יותר מהכול.

נסיך או מלך, נער או גבר. איסתרק תמיד היה אמיץ מספיק כדי להכאיב לעצמו בשביל המטרה בה האמין בכל ליבו.



שלושה ימים אחר כך כבר החלו החילופים בגבולות.

האנשים היו חשדניים עדיין, חשדנים מאד. ויותר מכמה זוגות עיניים עקבו בתשומת לב, אחרי כל עגלה שחלפה דרך מעבר הגבול הפתוח, לראשונה מזה עשור.

מצפון הממלכה הגיעו משלוחי הקשתות הכפולות, קלות וחזקות כמו שרק קשתות מעץ הטמילה הנדיר יכולות להיות. ומכוזר הישנה, האחרת – העבירו עגלונים בשתיקה, שיירות עגלות עמוסות במיטב תוצרתה של העיר סיגראד, עיר החרבות המחושלות.

הסיבה הרשמית למהלכו של פאר הייתה המלחמה. כך גם הסיבה הרשמית להיענותו של המלך איסתרק למהלך ההיסטורי.

מהצפון, מהדרום. התקפה חסרת תקדים על כוזר, כזאת שלא הייתה מאז הפלישה הגדולה מביזנטיון בימיו של המלך איסתרק השני.

לא היה זה הזמן למלחמת אחים מחלישה. כוזר, ואת זאת ידעו הכול גם אם השתדלו שלא לנסח בקול את פחדם – ניצבה לראשונה מזה זמן רב, על פתחה של מלחמת קיום.

מה יותר הגיוני ומובן מהרצון לאחד כוחות כדי להגן על הממלכה מכליה?

ועדיין, למרות הכול, יודע קהת היטב כשם שידעו זאת כולם, כי זוהי אינה האמת המוחלטת.

אף אחד לא מסכים להניח את נשקו על האדמה, ללחוץ את כף ידו של אדם שרצה להרוג עד לפני שבועיים, ולאחד כוחות לקראת אויב משותף – רק בגלל אילוצים טכניים וטיעונים לוגיים.

אבל האנשים, משום מה, מקבלים את הודעתו של פאר כאילו הייתה טל חדש, טעם מחייה ושטף של מים רעננים על פניהם העייפות. וכשהם מתכנסים ברחבת האימונים כדי לשמוע את ההוראות החדשות לקראת שליחתם לחזית הדרום הבוערת, מזהה קהת בעיני הסובבים אותו ברק של ציפייה חדשה. רציני, שקט, ונחוש.

ונכון שהיו עוד סיבות אמנם. מותו של יוסף, והטקס באיינה, או שאולי יהיה מדויק יותר לומר: כל מה שהתגלה שם על הבמה העתיקה, שטופת השמש והרוחות.

אבל אולי הייתה הסיבה האמיתית אחרת, עמוקה קצת יותר ממגוון הטענות בדיונים האינסופיים שהתקיימו כל לילה סביב המדורות, בעדו של המהלך ההיסטורי ונגדו.

כי אולי זהו רק טבעם של האנשים כשמתרגשת עליהם צרה, אולי היה מותו הפומבי של יוסף קצת יותר מידי בשביל שימשיכו להכחיש את מה שטענו אנשי כוזר האחרת כבר שנים. ואולי, רק אולי, בזמנים כאלו של חושך, בשעה שאויביה של כוזר, הישנה והחדשה גם יחד, מרימים ראש – החלו האנשים מתגעגעים לאותו חלום נושן עליו נלחמו הכוזרים מאז התגייר המלך יוסף. ושוב החל רצונם הפשוט, הבוער כל כך – מתעורר.

על ההרים הכהים משני צידי הגבול נוצצות הלהבות בלילות, צובעות את השמים בפסי עשן חיוורים. ובמוצבים שעל קו הגבול הן מהבהבות שעות ארוכות עד שהן הופכות לריצודים כתמתמים זוהרים. ויחד עם הפחד הלופת שמביאה איתה האש, והחרדה החונקת את האנשים בגלים – מצליחות המדורות להביא בחומם הרך גם את אותו געגוע ישן, אותו זיכרון שהצליחו שנות מלחמת אחים ארוכות להשכיח. מבשרות להן, כי שוב יש להם חלום משותף אחד, להילחם בעבורו יחד.

ומה יקרה אם תיפול. מה יהא עתידם אם תהפוך אותה ממלכה יהודית נדירה לאבק פורח. מה יהיה עם יעלו וורנגים בהריה, ביזנטיים במגדליה, וקווארים בשדותיה. מה יקרה אם תאבד אותה הארץ, זאת שציירה על דגלה מאות שנים לפני – הצהרת נאמנות לוהטת, לאלוקי השמיים והארץ.

וכיוון שלפני הכול, מתגעגעים האנשים אל כוזר הזאת שהייתה, וליבם ער וחי מתחת לשכבות הכאב והעצב שבנו בהם שנות הדמים האחרונות – מעטים הם האנשים שזונחים את חובתם בשעה הזאת לאותו הדגל הקדום.
 
~~~​

בני אדם יצורים מוזרים, אמרה לו פעם טור ברגע פילוסופי במיוחד.

משתוקקים לשמש רק כשהקור מקפיא את האדמה, מתגעגעים לגשם איך שמכה היובש בשדות. ומחכים שיגיע הבוקר – רק אחרי שהחמיצו כבר את שעות האור העליזות.

וזה אירוני, ללא ספק.

איך דווקא עכשיו, כשהצפון והדרום בוערים באש המלחמה המתקרבת – הם מעדיפים לאחד כוחות. איך כשמתהפך עליהם שעון החול, מזכיר להם שהזמן תמיד היה קצוב ומדוד – הם מגלים פתאום שרצו להיות כאן לנצח. ואיך שמעיבים ענני מלחמה על עתידם, הם נזכרים שפעם גם היה להם עבר אחד, משותף, להתגעגע אליו.

את הצפון השאיר באחריותם של גדודי צבא כוזר החדשה. לא היה תחליף להיכרות עמוקה ואיכותית עם תנאי שטח. אבל אל הדרום המותקף, שם התנהל בינתיים המאבק העיקרי – שלח את הגדודים המרכזיים, אלו שאבטחו תמיד את הגבול בין שתי הממלכות.

אנשים שעד לפני זמן קצר עמדו משני עבריה של החומה – צעדו עכשיו יחד. חיילים שרק חיכו לשעת כושר כדי לפלוש קדימה ולכבוש – הקימו את מחנותיהם בשדותיהם של כפרים שהיו שורפים ככל הנראה רק לפני חודשיים. וקצינים שעד לפני שבועיים היו נלחמים כדי להרוג את עמיתיהם לתפקיד, חברו למפקדי הגדודים הפנימיים שבכוזר האחת – בדרכם קדימה, להגן על הדרום מפני הפולשים הביזנטיים.

ואפשר, בטח יהיה אפשר לומר – כי אחרי הכול לא באמת הייתה להם ברירה. כשהגב קרוב לקיר, מתמקדים בחודה של החרב הקרובה, לא ברטיבותן של האבנים הקרות.

אבל המכתב של פאר אמר משהו אחר. הד שלא שמע איסתרק מעולם בהתכתבויות המעטות עם בנו של יוסף, בזמן הפוגות האש הקצרות.

הוא ידע, איסתרק היה בטוח בכך. לראשונה בחייו היה פאר מודע להכול. וגאה מכדי להודות על כך בקול, הוא השתמש בכליאתו של מטריאס בשל הודאתו על השתתפותו בטבח בנקרת באטר – כדי להכיר באמת השקטה ההיא, זאת שנודעה לכולם באיינה, ללא מילים מפורשות.

אבל למען האמת, לא היה צורך אמיתי בהודאתו של פאר. השמועות פעלו היטב מעצמן. הן, ווידויו הפומבי של שלוואן, הנסיך שבחר לעבור את הגבול, והעז לעמוד מול אביו באיינה לראשונה. הופך במעשה הזה, על פי השמועות, לסמל חדש.

היה מעניין לדעת כיצד הגיב על כך בנו הצעיר של יוסף. האיש שעל פי השמועות ריכז פעם את כל כוחו של הנוער בכוזר החדשה, רק באמצעות השפעת מילותיו שלו. אבל למרות שקנז, שבילה את הימים האחרונים בחברתו, ידע אולי לספר על כך – הוא מעדיף להתמקד במטרתה המקורית של השיחה אליה זימן את המונדרי, שעות ספורות לפני יציאתו את אתיל.

אור חלש צובע את צריחי הקריה המלכותית שתחתיו בקווי אור רכים, עדינים. רוח צוננת מכה בפניו, מצננת את לחייו בקור צובט.

מאחוריו שותק עדיין קנז, רק הד נשימותיו השקטות נשמע בדממת הבוקר הרכה.

הם כבר סיימו לדון על שליחותו שלו ושל אמציה מול השבטים, כמו גם על פרטי פגישתו עם מטריאס וקפחבר. והוא גם הספיק כבר להאזין לעדות על מותו של שכיר החרב שנשלח להרוג את אביו, עשר שנים קודם לכן. ולמרות שהזמן בהחלט דחק בו, וגם הבוקר כבר החל תופס אחיזה בשמיים האפרוריים – לא מצא עדיין את האומץ כדי להעלות את הנושא הנוסף, האחר, רק בשלו ביקש לקרוא לקנז הבוקר אל המרפסת הגבוהה הזאת.

"אולי לא אחזור מהקרב הזה", הוא בוחר לבסוף לומר, אחרי שדממה הופכת עמוקה מידי, מסב את ראשו לכיוונו של המונדרי. "כך שהשאלה הזאת תהיה כנראה מיותרת. אבל למרות שהאפשרות הזאת הגיונית מאד – אני מעדיף להיות אופטימי מספיק, כדי להאמין שהיא עדיין קיימת".

קנז שותק, אבל עיניו מרפרפות לכוון ידו לרגע אחד. ולמרות שהוא רגעי וקלוש, מספיק שבריר השנייה הקצר הזה כדי לגרום לשפתיו להתעקם בשעשוע.

"זה לא כזה גרוע", הוא מציין, ושנים ארוכות של שליטה וכבוד מסייעות לו להרחיב עוד קצת את החיוך הזה. "עבר כבר יותר מחודש מאז הפציעה הזאת".

שרירי פניו של קנז נעים כשהוא מכווץ את שפתיו. "לא חשבתי כך, הוד מלכותך", הוא אומר בשקט.

"אלא?", יש משהו מכאיב בשאלה הזאת, כאב מכוון ומדויק מידי כלפי עצמו. אולי כי הוא מנחש טוב מאד מה חושב האדם שמולו עכשיו.

קנז שותק, ממקד את מבטו בידו המחלימה.

"זה לא צריך להיות גרוע כדי להפריע", הוא מציין לבסוף בשקט, "הייתי מספיק שנים קשת מצטיין כדי לדעת, הוד מלכותו וודאי זוכר זאת".

אם הוא זוכר.

רוח בוקר קרירה מרפרפת סביבם באוושה חרישית, מביאה איתה שרידי זיכרונות וקולות מאותו המאהל הרחוק, השכוח.

איך אמר קנז אז? בשבילך איבדתי את יד שמאל שלי.

"זאת פציעה קלה", הוא אומר לבסוף בשקט, "היד כבר בסדר, אבל-", הוא נתקע פתאום, אולי בין הפעמים הבודדות בחייו, וההפתעה הזאת גורמת לו לבלוע את רוקו בכאב עמום.

"אבל היא רק 'בסדר'", משלים קנז לאט, בשקט, ועיניו מביטות עמוק מאד אל תוך עיניו שלו.

רוח קרירה מניעה את הדגלים שעל התרנים ברשרוש כבד, אוורירי.

הפמליה לא נמצאת על המרפסת הקרה הזאת, וגם שומרי הראש רחוקים מספיק כדי לאפשר שיחה פרטית ושקטה. אבל גרונו של איסתרק צורב כאילו עמדו שם כולם קרוב אליו, נועצים בו עיניים חודרות.

אנשים אולי לא יבינו זאת, יחשבו על אדם שמרוכז בעצמו יתר על המידה במקום לראות את הנס בכך שהצליח להחזיר את ידו לתפקוד מלא, אחרי פגיעה משמעותית ממנה לא מצליחים רבים להשתקם.

והכול יהיה נכון. הכול יהיה צודק והוגן, וגם הגיוני. אבל איך אפשר, אחרי כל הסיבות, לספק אדם שראה כבר את ראשי ההרים, במישור השטוח, האנמי כל כך?

כי אם הגעת אי פעם לפסגה הזאת ונשמת את טעמה המשכר של המושלמות, אם נגעו ידיך באבק הזהב שפורח שם כל כך בשלווה – לא תוכל לעולם להסתפק רק בטוב הפשוט, מנת חלקם של האנשים הרבים הפזורים סביב, אלו שלעולם לא ישיגו את המקום אליו הגעת אתה כל כך בקלות.

ורק אתה תדע, תזכור תמיד איך כבר לא תוכל להגיע לשם, תתגעגע אל מה שהיה נראה פשוט כל כך פעם, ולעולם לא יחזור שוב.

ואיך אפשר יהיה לנחם אותך, להביט לך בעיניים ולומר שבסך הכול שום דבר נורא לא קרה, איך תוכל להאמין לאותם דיבורים, אם אתה יודע היטב שאת ההפסד הקטן ההוא, הצורב – לא יהיה ניתן בכלל למדוד במילים.

מולו, לרגע אחד קצר, נעות שפתיו של קנז כאילו ביקש לומר משהו. אבל הוא משפיל לבסוף את ראשו, בוחר לשתוק.

"מה", שוב מותח החיוך את שפתיו למראה התלבטותו של המונדרי, "אתה רוצה להוסיף משהו? אל תחשוש להשמיע את מחשבותיך, קנז".

הגבר חום הזקן שותק עדיין, רק מרפקיו נצמדים עוד קצת אל צידי גופו. "אף פעם לא יכולתי להשמיע את כל מחשבותיי", הוא אומר לאט, "זאת תהיה בגידה, הוד מלכותך".

קריר במרפסת, והאוויר שהוא שואף אל ריאותיו כמעט חריף מרוב רעננות. לרגע אחד ארוך הוא שותק, מביט בקנז כשראשו מוטה מעט הצידה. "אבל כבר עשית את זה פעם", הוא מציין לבסוף בנחת, ולמרות שהוא יודע עד כמה לא נוחה התזכורת למונדרי שמולו, הוא משלב את ידיו כשהוא מביט בו. "לא?"

קנז שותק, אבל עיניו מושפלות לרגע אחד קצרצר מטה. ואיסתרק תוהה לעצמו האם גם מול עיניו מרחף עכשיו זיכרון אותה פינה חשוכה בה ישבו כשירק לכיוונו.

סנטרו של קנז אינו נע לכוון הרצפה, אבל שפתו העליונה נמתחת קצת על השנייה. "כולנו היינו צעירים פעם", הוא לוחש לבסוף כשהוא מרים את עיניו, ולראשונה אולי מאז הכיר אותו, מזהה איסתרק בעיניו מעט מבוכה. "מלאי זעם אצילי בשם האידיאלים שלנו, בטוחים כי הוא מאפשר לנו לעשות הכול בשמו. אולי מעולם לא ציינתי זאת במפורש – אבל אני מתנצל בכל ליבי על אותו מאורע".

אומרים שהזמן הוא מרפא להכול, מביא תרופה ונחמה. וקלישאות, מסתבר, מחזיקות מעמד מסיבה אמיתית כלשהי. כי יש יופי בזיכרון הזה, למרות הכול. יופי מוזר ורחוק, משעשע במקצת אפילו אם חושבים על כך לעומק.

"זאת לא הייתה כוונתי", הוא מבאר, ומרחיב קצת את חיוכו כדי לשכנע את קנז בנכונות מילותיו. "רק רציתי לומר כי למרות אופיו הקיצוני של אותו המאורע, הלוואי ואנשים היו נוהגים איתי עכשיו באותה כנות בה הרשת לעצמך לפנות אלי פעם".

קנז שותק, אבל ניצוץ הבנה חולף בעיניו החומות, מהיר ורך.

עוד מעט יצא שוב לקרב אחרי כמעט שלוש שנים שקטות, יעזוב את הארמון לזמן לא ידוע. עוד מעט יעביר את השרביט לידיו של מיכאל, יפקיד בידיו את סמכויותיו כולן, יעניק תוקף לתפקידו כממלא מקומו של המלך לזמן קצוב עד שיחזור.

עוד מעט ישאל את עצמו שוב, כמה משמעות יש להחלטות שלא הצליח לקיים. יחזור להיאבק עם העובדה שתוכניתו של יוסף גררה את כוזר כולה למלחמה, גרמה לה להתאחד מחדש תחת מלכותו של שליט אחד, וגם, באגביות של ממש – הצילה אותו מן הצורך לוותר על הכתר.

הוא שותק עדיין, מעביר את עיניו בחזרה לכיוונו של קנז. "לו הייתה לי יד בריאה – אולי הייתי יכול להכריח אותך להתנצל אחרי שיסתיים הכול", הוא מפטיר לבסוף, ולמרות שאין אפשרות בכלל להשוות את ידו המחלימה לזרועו הלא מתפקדת של קנז – מעקם חיוך קטן את שפתיו כשהוא אומר זאת. "אף אחד מלבדי לא שומע אותך כרגע, קנז".

גם קנז מחייך, אם אפשר לקרוא להעוויה הקטנה של שפתיו – חיוך.

"רצונו של מלך כוזר הוא פקודה בעבורי", הוא אומר בשקט. "אבל אני איני בטוח מה רוצה הוד מלכותו לשמוע".

קריר במרפסת שעל גג הארמון, קריר וצונן. והשמיים עדיין אפורים וחיוורים.

הוא עייף. תשוש למרות שאפילו לקרב לא יצא עדיין. עייף מהמאבק התמידי באותו קול שקט שלוחש לו כי לעולם לא יהיה ראוי למלוך, ולא משנה כמה ידמם בקרב הזה כל חייו.

"את האמת הלא יפה", הוא אומר בצרידות, "את מה שעלול לקרות איתי לו תצליח כוזר לשרוד, ועדיין אמשיך אני למלוך עליה. כי בכנות, עייפתי מלומר שאני מעולם לא חפצתי למלוך על הארץ הזאת".

קנז שותק, מביט בו כאילו ראה אותו לראשונה בחייו. ושפתיו הדקות מתכווצות במחשבה לרגע אחד ארוך, כאילו הוא נאבק בכוח בהחלטה לדבר.

"אולי תהיה דומה לו", הוא אומר לבסוף בשקט כשהוא מתיישר, ואין צורך לומר על מי הוא מדבר. "אולי תהפוך גרוע יותר".

קריר במרפסת. לחות צוננת של בוקר וטיפות טל שזוהרות עדיין על מעקות האבן המעוטרים. רוח חובטת פתאום בדגל התכלת המבריק, מצמררת את גבו של איסתרק.

רגע אחד ארוך הוא מביט בקנז בלא לומר כלום, ואז מטה את ראשו מעט ימינה ושואל: "למה גרוע יותר?"

שפתיו של קנז נמתחות קצת, ממש מעט. "כי אתה צעיר יותר?" הוא מציע בחזרה, "כי יש לך יותר זמן כאן על האדמה לטעות?"

הוא שותק, מעביר את עיניו על סלילי עשן הבוקר המתאבכים אל שמיים החיוורים שמעליו.

הנה הן העובדות הפשוטות, הקרות. אלו שאין מאחוריהן כלום מלבד האמת. כי הוא יכול לשקר לעצמו כל חייו, יכול לבחור להאמין בעתיד הטוב ההוא, העלום. והוא יכול גם להודות בשקט – כי אין לו באמת שום ידע או ביטחון ואפילו ערבות קטנה, לאיזה אדם יהפוך בעוד כמה שנים מהיום.

הוא שותק, ממקד את מבטו לרגע אחד ארוך בערפל הוורוד שעוטף עדיין את קריית המלוכה. "שמעתי שניצלתם את המסע לחיזוק הנאמנות בקרב השבטים למטרות אישיות נוספות", הוא בוחר לומר במקום לענות, והקור שבליבו נותן לו את האומץ להעלות את הנושא ממנו התעלמו שניהם קודם לכן, לראשונה מעל פני השטח.

קנז שותק.

לאט מפנה איסתרק את עיניו אל פניו החתומות של המונדרי. "אדם אחד אמר לי פעם, כי ביום בו יקוץ בשלטונם של מלכי כוזר יקום ויעבור את הגבול", הוא מציין, מכריח את עצמו להגות את המילים השקטות.

עיניו של קנז לא נעות, אבל ידו הבריאה עולה אל כתפו, מתעסקת לרגע עם הבד הרקום. "אולי", הוא מחזיר לבסוף, מבטו נעוץ עדיין בעיניו. "אולי באמת אעזוב יום אחד".

הוא שותק, מביט במונדרי עדיין ללא נוע, וכאב מוזר, חסר שם, מפעם בצלעותיו כשהוא עושה זאת. ואז נמלטת נשיפה אחת מפיו, והוא מפנה את עיניו חזרה אל צריחי הקריה המלכותית המבהיקים מטל. "אז גם עליך אי אפשר לסמוך", הוא מפטיר, וקולו קליל משום מה, כאילו לא שורף ליבו כלל באדיה הקפואים של האשליה המתפוגגת.

"נכון", מסכים קנז מאחוריו, "אי אפשר כנראה".

"פעם חשבת אחרת", הוא לוחש, מבטו ממוקד עדיין ברקיע המחוויר, ואצבעותיו לוחצות את מעקה השיש עד כאב. "רק לפני מעט זמן חשבת שיש לכוזר סיכוי לשרוד, האמנת בכל ליבך בשלטון הזה כדי להבטיח את נאמנותם של השבטים עבורי. מה השתנה כל כך מאז?"

רוח צולפת במרפסת. מרשרשת בדגלים שעל התרנים, ומקפיאה את נשימתו בחבטה צוננת.

"כלום לא השתנה, הוד מלכותך", מהדהד קולו של קנז על רקע הדממה מאחוריו, "אם כבר להפך".

לאט הוא מסתובב, החול שמביאה איתה הרוח צורב את עיניו לרגע אחד ארוך. "כן?", הוא שואל, ולמרות שקולו יציב מצליח לסדוק אותו קצת השבר, "אז למה לא תוכל לעמוד כאן, בשעתה הקשה ביותר של הממלכה אולי, ולהבטיח שתמיד תתייצב לצידה של כוזר?"

קר מאד הבוקר, למרות חומה של השמש. והמשבים הקפואים מעלים כתמי קור וורדרדים על פניו השזופות של המונדרי.

"ומה שווה הבטחה, הוד מלכותך?" הוא שואל, עיניו הכהות נוצצות קצת. "מה שווה שבועתו של בן אנוש שאפילו את המחר אין בידיו? אני בחרתי לעמוד כאן היום, בחרתי למרות שיכולתי ללכת כבר מזמן. אבל כל שנותר בידיי לעשות הוא להתפלל שאבחר זאת גם מחר, וגם ביום שאחר כך", רגע הוא שותק ואז לוחש: "רק הבחירה הזאת בידיי, מלכי, להציע".


השמש עולה גבוה יותר אחרי שעוזב קנז. מסנוורת את עיניו בקרניים רכות מידי, זוהרות.

אור בהיר שוטף את הקריה המלכותית, את גגות האבן הנמוכים, ואת צריח האגף הדרומי של הארמון, המתנשא לצד המרפסת.

פעם ישב שם נסיך צעיר אחד, על הגג ההוא. פעם נופף בחרבו אל השמיים כדי למשוך את תשומת ליבו. פעם שבחר ללכת מכאן לדרכו – כאילו לא עשה למענו דבר כל אותן השנים.

אבל באמת, יקוואל, מה בסך הכול היה?

נער. ילד. אח. זיכרון לאדם שהיה, השתקפות למי שאולי עוד יהיה. מראה משופשפת, חדה ודוקרנית – מזכירה לו לאן שרק ילך, שאולי אכן לא יהיה ראוי למלוכה הזאת אף פעם.

והלוואי היה נולד כמו מיכאל. הלוואי היה טוב כמוהו, בלי לחשוב או להתלבט הרבה. הלוואי היה יכול בקלות כל כך, למלוך על הארץ הזאת מבלי לזכור עד כמה מדריכות הנגיעות האישיות את צעדיו כל הזמן.

הלוואי. אולי כך, למרות כל מה שיחזרו ויאמרו הסובבים באוזניו – היה יכול להאמין כי לא לנצח ירדוף את מצפונו מותו של אחיו הקטן.

אבל הוא לא. וגם אם יברח כל חייו מכך – תישאר תמיד נוכחת אותה העובדה הפשוטה, כי אולי באמת יהיה אחרים טובים ממנו, לעשות את כל מה שימשיך להיאבק עבורו לנצח.


ואולי באמת יהיה זה הקרב האחרון שלו; אולי יעזוב קנז את הארץ אחרי הכול; אולי תתאחד כוזר ותשרוד, רק כדי שיהרוס אותה יום אחד דווקא הוא במו ידיו.

ואין לו את העתיד ההוא לשלוט בו, אותה אשליה קסומה וחסרת ממשות, אותו בור אינסופי של פחד. רק ההווה בידיו עכשיו, ואותה הבחירה החוזרת, הפשוטה כל כך.

להזכיר לעצמו, יום יום מחדש, כי לעולם לא תהיה שייכת לו המלוכה בשל עצמו.

ואין בה יופי בבחירה הזאת, ואומץ, ורגעים זוהרים לנצוץ בהם על פסגת ההר. והיא ישנה, ובודדת, ומעייפת עד כאב כי למדת כבר להכיר אותה כל כך טוב עם הזמן.

וגם אכזבה יש בה, והפסד לפעמים, וריחוק מרעש מההמון. וגם סיום, כנראה, לא יהיה לה אף פעם.

ואולי יעשה זאת לנצח, אולי יעשה זאת רק ימים ספורים. אבל באמת, אחרי שיבוא הסוף ההוא – לא יהיה הבדל גדול כל כך בין הזמנים.

ואין אחד שיודע לומר לו איך תזכור אותו ההיסטוריה, אין אחד שיוכל להבטיח האם תשרוד כוזר את המאבק הזה או שמא תיפול, תעלם באבק הזמן החולף. אבל אולי יוכל להרשות לעצמו לקוות, שכשיבוא הסוף הזה, אם יבוא, יוכל להישיר אליו מבט, ולדעת שהלך לקראתו כל הדרך כשהוא נלחם.



על מעקה השיש עוד נוצץ הטל, בוהק לאורה הרך של השמש כאילו היו הטיפות הקטנות יהלומים זוהרים.

ריח עשן המאפיות כבר ממלא את הקריה המלכותית באדיו הדקיקים, וניחוח קלוש של גשם שוטף אותה ברעננותו החדשה של הבוקר. למטה, בחצר הארמון העמוסה, צונפים סוסים ברעש עמום.

מולו מרחף עדיין ענן הערפל על גגותיה של אתיל, רך ועמוק. רחוק יותר, על ההרים הגבוהים, אפשר כבר לראות איך זורחת השמש באינספור קרניים על היערות הכהים.

אבל מעליו ממש ריק הרקיע, תכול ונקי למרות הקור העז השורר.

אולי כמעט נקי, שכן קצת גבוה יותר, רחוקה עד שהיא נראית כמעט כנקודה זעירה – עפה עכשיו יונה אחת קטנה לבדה.

שלווה. נוסקת מעלה מעלה בדממה הבוקר האצילית שסביב. מנופפת בכנפיה כאילו לא ירד הגשם רק שעות ספורות קודם לכן על הארץ, חובט בטיפותיו הכבדות על השדות הצמאים.

ולמרות שהבוקר כבר עלה על אתיל, מאיר את כוזר כולה שוב ברכות. ועל אף שהקרב ההוא, קרוב מתמיד, כבר ממתין לו מעבר לפינה – הוא עדיין עומד שם. נושם עמוק את האוויר הצלול, ובוהה בה עד שהיא מתמזגת באופק האינסופי שמולו, נבלעת בצבעם הרך של השמיים.

אולי היא הייתה לבנה.


סוף.
 
כמה מילים אחרי הסוף...
עוד אעלה בעז"ה שיתוף תהליך של הפאנפיק הארוך הזה... אבל לפני הכול, אם הגעתם עד לכאן, ושרדתם את הסיפור הארוך הזה על ההפסקות הארוכות יותר שלו ; ) - מגיעה לכם תודה.
אם לייקתם, הגבתם, הערתם או הארתם. כאן, בפרטי וגם במייל. הסיפור הזה לעולם לא היה מגיע לסוף שלו, אם לא הייתה לי דחיפה גדולה להמשיך לכתוב אותו מצד הקוראים.

כרגיל, ובמיוחד אחרי שהסתיים הסיפור וסוף וסוף אפשר לראות את העלילה כולה - אשמח לדעת מה היו החלקים המוצלחים יותר, אילו מסעות של דמויות אהבתם במיוחד, וגם את מה שפוספס...

משום מה קיבלתי כבר כמה תגובות שטענו שהיה קשה להגיע אל המייל שלי, אז מצרפת אותו שוב כאן, לכל אלו שלא יכולים להגיב באשכול: trianglebermudap # gmail.com.
 
זה פשוט...!!!

כמה שהמשפט הבא נכון!
נסיך או מלך, נער או גבר. איסתרק תמיד היה אמיץ מספיק כדי להכאיב לעצמו בשביל המטרה בה האמין בכל ליבו.
הוא פשוט עושה לעצמו ניתוח לב פתוח מבלי לרחם עליו, זה גרם לי להפסיק לנשום.
הסוף יפיפה! הקטע עם קנז זה סגירת מעגל מטורפת, ממש מחזיר אותנו לימים היפים של קנז הקורא את מחשבותיו של איסתרק היורש עצר.
ושוב, כמו אז, קנז עוזר לו לבחור באפשרות הכואבת והקלה.

חבל שנגמר, אבל גם כל דבר טוב בסוף מסתיים.
גם כוזר:cry: עכשיו רציני, מה קרה לה????
אין איזה פרק של אחרי הסוף? פליזזז
 
אין איזה פרק של אחרי הסוף? פליזזז
פרק של אחרי הסוף - יחסום לנו את האופציה לדמיין את הסוף שהיינו רוצים.

את רוצה פרק על המוות של איסתרק ועל נפילת ממלכת כוזר?
תבוסתני מידי אני משערת.

את רוצה פרק על הסוף הטוב והדביק, ועל הממלכה שחיה באושר ובעושר עד עצם היום הזה?
(מה שלא הגיוני בהתחשב במה שאנחנו יודעים על ההיסטוריה,
אבל נניח שזו היתה ממלכה בדיונית- או כמו שמיה אומרת- "כל קשר בינה לבין ממלכת כוזר הידועה במקורות, הוא מקרי בהחלט")

עדיין רוצה פרק? בטוחה?
 
הוא פשוט עושה לעצמו ניתוח לב פתוח מבלי לרחם עליו, זה גרם לי להפסיק לנשום.
הסוף יפיפה! הקטע עם קנז זה סגירת מעגל מטורפת, ממש מחזיר אותנו לימים היפים של קנז הקורא את מחשבותיו של איסתרק היורש עצר.
כל מילה.

ושוב, כמו אז, קנז עוזר לו לבחור באפשרות הכואבת והקלה.
הייתי אומרת שקנז מהדהד את ההבנה שנפלה על איסתרק-
הוא מבין שכל יום מחדש הוא יצטרך לבחור באפשרות הכואבת.
והקרב הזה אף פעם לא יגמר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה