סיפור בהמשכים מרגל להשכרה- פאנפיק אנונימי

[ספריה בהכחדה12]

בעקבות האשכול המהמם הזה https://www.prog.co.il/threads/בעקבות-מרגל-להשכרה.928389/page-2#post-13420832
משתפת בפאנפיק שכותבת בשת''פ של שתיים.
קוראים לסיפור אנונימי, ואני הכי אשמח לביקורת.
אחרי הכל, בשביל זה אני משתפת: ).
בקיצור, אני מקווה שתהנו מהקריאה, וכמובן תגיבו: )
נ.ב. הכתיבה שלנו לא מתקרבת בכלל ליונה ספיר.. אז אל תשוו..



ישראל, שלומים. 19:00.
"אייל, תשכיב את הילדים", קולה של אפרת עלה מחוץ לאוזניות שהרכיב על אוזניו. הוא הוריד אותן באנחה, והלך לחדר הילדים, לספר סיפור- בין השאר.
"אבאא!" השלישייה הסתערו עליו בחיבוקים נלהבים, בעוד הרביעית, הקטנה, מעודדת אותם מהצד בבכיות.
"תספר לנו סיפור, הבטחת!" תבע ממנו אליצפן.
"טוב", הוא נאנח. "אמא קילחה אותכם?"
"כן!" הריעו אליצפן ואלישמע. "חוגלת בכלל הלכה לחברה, ללמוד לאיזה מבחן במתמטיקה", הפטיר אליצפן בזלזול.
"טוב". אייל נאנח שוב.
"תבחרו סיפור ותביאו לי אותו. בינתיים אני ארדים את שירי".
"אבא, אין לך כזה... קו עגול על הפנים", לחש שילה בן השלוש וחצי, והצביע על פיו של אייל, אחרי שהם קראו סיפור ונכנסו כל אחד למיטתו.
"אז מה כן יש לי?" אייל סחוט מעייפות, לוחש, כובש אנחה. שילה קם מהמיטה, לא מתייחס לפניו המופתעות של אביו. חוזר תוך שתי דקות עם מלפפון חמוץ בידו.
"כזה", הוא אמר בתמימות של ילד קטן.
"אוי, אתה כזה חמוד! אני אשתדל לחייך, טוב?" אמר אייל, ואסף את הקטן לחיבוק. חיבוק חזק. חיבוק שיראה לו כמה הוא אוהב אותו.
חיבוק אחרון לפני שהחיים שלו הופכים לקטסטרופה אחת גדולה.
—
"נו, נרדמו הילדים?" אפרת מניחה את ספל הקפה ליד אייל, מתיישבת מולו ולוגמת מהספל שבדיה. אייל מהנהן קלושות.
"היי, זה חם". היא מרחיקה אוטומטית את הספל מפיה. אייל קם מהכיסא, מְדָדֵה בקושי את הדרך לחדר ילדים.
"למה יש לי שמיעה כל כך חדה?" הוא ממלמל.
"כן, מתוקה". הוא שפשף את עיניו. כבר בת שנה ועדיין קמה כל שניה.
היא מתחה את זרועותיה אליו. הוא חייך, ואסף אותה. מערסלה בידיו.
"מישהי פה רוצה מטרנה". אייל הביא את שירי לאפרת.
"מעולה. בדיוק קמתי כדי להכין לעצמי אוכל, נכין גם לך על הדרך". היא קרצה לתינוקת, והלכה למטבח.
אייל הסתכל על שתיהן עוד רגע קט, ופנה לאחור. יש לו כמה דברים לעשות.
—
"אורי. מלא זמן שלא דיברנו, אה?" אייל ישב במשרד הקטן, רגל על רגל. מרגיש מלך העולם.
"אייל אני מפוצץ בעבודה, המשרד שלי נראה כמו חירייה - רק שהכול ניירות. אני אומר לך! אז בבקשה, תגיע לנקודה".
"צריך פסיכולוג?"
"יש לך מזל שאתה כבר לא במוסד, אתה לא מבין מה הולך פה!" אורי התעלם מהעקיצה.
"לפני שנים רבות, היה מישהו מאוד חכם ששאל אותי אם אני רוצה לעבוד כראש אגף קיסריה. האיש החכם הזה צריך עובדים. אני יודע. יש מצב אתה בודק לי מה המספר שלו?" אמר אייל.
אורי גיחך. "בטח, בעיקר אחרי שמלא עזבו אותי פה". אייל שמע את אורי מזיז דפים, משדך ניירות. בקיצור: עובד.
"כן, ראיתי". צחק אייל.
"אייל, רוצה לספר לי משהו?" אורי עצר ממלאכתו, פוזל למזכיר שנכנס לחדר, מנחית עוד ערימת דפים על השולחן.
"כן. פרצתי למערכת של המוסד…אני שולט קצת במחשבים, מה אתה חושב?"
"אייל!!!" אורי התעצבן.
"טוב, אני חושב שנסיים ברגע זה את השיחה". אייל נגס בעוגייה בהיסח הדעת, "יש דברים שלא לטלפון, אתה יודע…" הוא אמר בשקט.
"אוקיי, שולח לך מיקום, תהיה שם עוד שעה". את קריצתו של אורי היה אייל יכול לראות גם מעבר לטלפון.
"מעולה. נתראה".

 

[מימיי]

אהבתי!
כמו תמיד - כיף לקרוא על אייל.
ואומנם הכתיבה לא כמו של יונה ספיר, אלא סגנון אחר לגמרי, אבל היא כתיבה יפה.
מחכה להמשך!

 

[ספריה בהכחדה12]

אהבתי!
כמו תמיד - כיף לקרוא על אייל.
מחכה להמשך!

תודה רבה!

ואומנם הכתיבה לא כמו של יונה ספיר, אלא סגנון אחר לגמר

כמובן, לכן הדגשתי את זה בתחילת האשכול: )

 

[Yes it's me]

ממש יפה!
מחכה לעוד...

 

[ספריה בהכחדה12]

משתפת בפרק מס' 2.
אשמח מאוד לתגובות! ביקורות, הארות.. ; )


בס''ד


"אפרת?" אייל ניגש אליה, מהוסס. "אני יוצא עוד כמה דקות לכיוון המרכז. להציע לאורי את מה שאמרתי לך". הוא מחייך, קמט בזווית עינו.
"אתה עושה את זה עכשיו?", היא אמרה לו בקול שקט. ליבה מוחה על הצעד.
"כן. אורי אמר לי לבוא", הוא דיבר, עיניו מושפלות.
"אז שיהיה בהצלחה". אפרת מחייכת חיוך סתמי. "ותתקשר לעדכן", היא ממהרת להוסיף.
"אוקי". אייל חייך אליה. אוסף בתנועת יד אחת את מפתחות האופנוע, ויוצא מהבית.

אייל עולה על האופנוע, יש לו נסיעה עד לערים הרחוקות והרעשניות. לועס תוך כדי נהיגה מסטיק. אם היה מישהו רואה אותו מהצד, היה רואה בן אדם, קצת יותר מבוגר מהכינוי 'בחור', שאנן למדי שלא שם לב לפרטים שוליים, כמו הרמזור שבדיוק התחלף לאדום אבל הוא ממשיך, כמו המסטיק שנפל לו ממש במקרה. אבל מי רואה?
הוא מגיע לעיר, מחנה את האופנוע במקום לא רחוק מהמסעדה לכל מקרה שלא יבוא.
"אייל, אתה צריך להיות עם עיניים בגב. תחשוב. מחבל מגיע אליך, ואתה מטרה קלה לחיסול".
אייל מסתובב, פוגש את מבטו המחויך של אורי, וצובט את עצמו בחשאי על כך שלא היה עירני. מהנהן קלות להערה, ונכנס בעקבות אורי למסעדה.
—
ישראל, תל אביב. 23:00.
"אז.. מה בענייננו?" אורי נתקע.
"חשבתי על זה שוב", אייל חייך, "והחלטתי שאני מסכים להיות ראש אגף קיסריה", חיוכו הפך לעקום, "אם אף אחד עוד לא תפס את המשרה".
אורי, למרבה הפלא, חייך חיוך ענק.
"אתה רואה למה אמרתי לך שתחשוב על זה שוב?" הוא טפח על שכם אייל ההמום, ואמר: "אתה עכשיו בא איתי למשרד. אני רוצה להראות לך כמה דברים, צעצועים חדשים שלא הכרת".
ידו של אייל התהדקה על ספל הקפה החם, והוא חייך בשקט, "אוכל להביא גם לתינוקת שלי כמה מהצעצועים?"
"רק אם תתנהג יפה. ובוא כבר". אורי גרר את אייל ההמום למחצה- שמח למחצה, לרכב.
"יש לך מזל שהחלטתי לנקות את הרכב", אמר לו אורי בחדווה.
"אבל מה עם האופנוע שלי?" אמר אייל והסתכל בעצב משועשע על האופנוע המתרחק מהחלון.
"סוכן אחד, שאתה לא מכיר בכלל, יבוא לקחת אותו. קוראים לו אלי".
"אלי?!" אייל נדהם. "אתה יודע כמה זמן לא ראיתי אותו?!" אמר בערגה.
"אני מניח שהתמודדת עם זה". אורי צחקק, הודף ללא מאמץ את האגרוף שבא לנחות עליו, והסתובב לאחור. "פעם הבאה שאתה עושה את זה, אתה מתפטר!"
"נו נו, אני מניח שתתמודד עם זה", אמר
אייל בציניות נחמדה.



ביקורות..
נ.ב.
בפאנפיקהזה הילדים הם:
חוגלת (13)
אלישמע (10)
אליצפן (8)
שילה (3)
שירי. (1)

 

[ניק 119576]

"אפרת?" אייל ניגש אליה, מהוסס. "אני יוצא עוד כמה דקות לכיוון המרכז. להציע לאורי את מה שאמרתי לך". הוא מחייך, קמט בזווית עינו.
"אתה עושה את זה עכשיו?", היא אמרה לו בקול שקט. ליבה מוחה על הצעד.
"כן. אורי אמר לי לבוא", הוא דיבר, עיניו מושפלות.
"אז שיהיה בהצלחה". אפרת מחייכת חיוך סתמי. "ותתקשר לעדכן", היא ממהרת להוסיף.
"אוקי". אייל חייך אליה. אוסף בתנועת יד אחת את מפתחות האופנוע, ויוצא מהבית.

אייל עולה על האופנוע, יש לו נסיעה עד לערים הרחוקות והרעשניות. לועס תוך כדי נהיגה מסטיק. אם היה מישהו רואה אותו מהצד, היה רואה בן אדם, קצת יותר מבוגר מהכינוי 'בחור', שאנן למדי שלא שם לב לפרטים שוליים, כמו הרמזור שבדיוק התחלף לאדום אבל הוא ממשיך, כמו המסטיק שנפל לו ממש במקרה. אבל מי רואה?
הוא מגיע לעיר, מחנה את האופנוע במקום לא רחוק מהמסעדה לכל מקרה שלא יבוא.
"אייל, אתה צריך להיות עם עיניים בגב. תחשוב. מחבל מגיע אליך, ואתה מטרה קלה לחיסול".
אייל מסתובב, פוגש את מבטו המחויך של אורי, וצובט את עצמו בחשאי על כך שלא היה עירני. מהנהן קלות להערה, ונכנס בעקבות אורי למסעדה.
—
ישראל, תל אביב. 23:00.
"אז.. מה בענייננו?" אורי נתקע.
"חשבתי על זה שוב", אייל חייך, "והחלטתי שאני מסכים להיות ראש אגף קיסריה", חיוכו הפך לעקום, "אם אף אחד עוד לא תפס את המשרה".
אורי, למרבה הפלא, חייך חיוך ענק.
"אתה רואה למה אמרתי לך שתחשוב על זה שוב?" הוא טפח על שכם אייל ההמום, ואמר: "אתה עכשיו בא איתי למשרד. אני רוצה להראות לך כמה דברים, צעצועים חדשים שלא הכרת".
ידו של אייל התהדקה על ספל הקפה החם, והוא חייך בשקט, "אוכל להביא גם לתינוקת שלי כמה מהצעצועים?"
"רק אם תתנהג יפה. ובוא כבר". אורי גרר את אייל ההמום למחצה- שמח למחצה, לרכב.
"יש לך מזל שהחלטתי לנקות את הרכב", אמר לו אורי בחדווה.
"אבל מה עם האופנוע שלי?" אמר אייל והסתכל בעצב משועשע על האופנוע המתרחק מהחלון.
"סוכן אחד, שאתה לא מכיר בכלל, יבוא לקחת אותו. קוראים לו אלי".
"אלי?!" אייל נדהם. "אתה יודע כמה זמן לא ראיתי אותו?!" אמר בערגה.
"אני מניח שהתמודדת עם זה". אורי צחקק, הודף ללא מאמץ את האגרוף שבא לנחות עליו, והסתובב לאחור. "פעם הבאה שאתה עושה את זה, אתה מתפטר!"
"נו נו, אני מניח שתתמודד עם זה", אמר
אייל בציניות נחמדה.

חמוד ממש...
הפרק הראשון היה יותר מוצלח לדעתי

אייל לא יהיה מובל בצורה כזו, לדעתי. הוא לא ייסע ברכב של אורי, אלא ייקח את אורי אתו על האופנוע- עיין ערך פול- אלא אם אורי יאיים עליו או משהו בסגנון.
כל הפרק הזה לא מבטא את אייל. זה לא המודוס אופרנדי שלו

 

[ספריה בהכחדה12]

חמוד ממש...
הפרק הראשון היה יותר מוצלח לדעתי

אייל לא יהיה מובל בצורה כזו, לדעתי. הוא לא ייסע ברכב של אורי, אלא ייקח את אורי אתו על האופנוע- עיין ערך פול- אלא אם אורי יאיים עליו או משהו בסגנון.
כל הפרק הזה לא מבטא את אייל. זה לא המודוס אופרנדי שלו

תודה רבה על התגובה; )
לקחתי לתשומת ליבי.

 

[ספריה בהכחדה12]

יש טעם להעלות פרק נוסף?

 

[ניק 119576]

יש טעם להעלות פרק נוסף?

בטח!

 

[ספריה בהכחדה12]

מזהירה מראש- ההתנהגות של אייל ממש לא דומה להתנהגות המקורית.


אייל קם באנחה ממקומו. כיסאו היה נוח למדיי, מה שלא היה נפוץ במשרדי המוסד והשב''כ.
מולו הייתה ערימת דפים חצויה לאחת שהספיק למיין, ואחת שלמרבה הצער לא.
צלצול טלפון.
"אייל", אפרת. "מתי אתה בא? כבר אחד עשרה וחצי בלילה", אנחתה נשמעה היטב מבעד לפלאפון.
"אני חושב שאחזור רק באחת וחצי בערך", התנצל אייל. "אלי פשוט חייב להביא לי את האופנוע, את מבינה…"
"בסדר". היא חייכה, יודעת עד כמה כמֵה הוא לפגוש את אלי. "יש פה ילד חמוד שרוצה לשוחח איתך".
"שילה?" התרגש אייל. "תעלי אותו לרמקול".
"אין בעיה", שוב חייכה אפרת.
"אבא?" קולו התינוקי של שילה נשמע בחלל החדר. אייל השתנק כמעט מגודל החמימות שחש כלפיי בנו הקטן.
"אבא, אני רוצה שתבוא אליי הביתה", אמר שילה בן השלוש.
"בטח, מתוק שלי", הוא השיב, קולו רך.
"יופי! אני מחכה לך". שילה קפץ מעל ברכי אימו.
"מתוק שלי", לחש אייל.
"מרוצה?" אמרה אפרת בחיוך עייף.
"מאוד". שפתיי אייל התעגלו כלפיי מעלה.
"אני שמחה. להתראות".
"להתראות". אייל ניתק את הטלפון באנחה כבושה, עיניו החלו לשרוף, משילוב מסוכן של קריאה ועיסוק במחשב לסירוגין.
בטנו הזכירה לו בכל דרך אפשרית שלא האכילו אותה כבר הרבה זמן. לידו נח בשלווה קומקום עם מים קרים וצלחת עם סוכריות מהסוג החזק והלא ניתן לאכילה.
"יאללה, תתחילו להשקיע פה", הוא אומר, ספק לעצמו, ספק לשאר האנשים, רוצה שאורי ישמע אותו. בינתיים לוקח סוכריה אחת, פותח ומנסה ללעוס.
אוי. הסוכריה נשברה לו. הוא בלע אותה חצי שלמה, משתנק.
"תגיד, איפה אתה חושב שאתה נמצא?! אני לא מבין למה אורי צירף אותך!" התלונן המזכיר חזרה.
"נכון, הוא היה אמור לצרף אותי לעבודה קצת יותר מעניינת", אמר, מסתיר את העובדה שהוא זה שביקש להתקבל אליה.
חוזר לעבודתו המשרדית, וקולע את הטישו שמולל בידיו לפח בקצה החדר.

"עכשיו נהייתי גם טכנאי, בנאי? מה זה?! איפה כל אנשי הצוות שהיו פה לפני כמה שנים טובות?" אמר אייל בגעגוע עמוק ובזעם מתוק על אורי.
"אורי, תראה את המקום המוזנח הזה! תגיד, זה בגלל שאתה עלית לתפקיד?" אייל התלונן וצחק לחוד, תוך כדי שהוא מסתכל לתוך ארון חשמל, וידו מונפת אחורה, מנסה ללכוד את השלטר, ללא הצלחה.
"אח" הוא כמעט פולט.
לא. הוא צריך לשמור על הדמות של החזק הכל יכול. מה קורה לו לאחרונה?
אז הוא רק מנגב את טיפטוף הדם באצבעו, מבין, שהוא בטעות שם אותה על מחט שהייתה עם החוד לכיוונו. הוא מעביר מבט על האצבע, רוצה להמשיך לתקן.
במבט ראשון הכל היה נראה לו רגיל. שטף הדם אומנם היה נראה קצת מוזר, אבל הוא לא התייחס לזה.
הוא המשיך לתקן. הפיל את השלטר בטעות, ומיד שם את האצבע הפצועה על השלטר, שלא ירד שוב.
"אריק! אתה יכול להביא לי את הצבת?! גם את זה אין לכם פה?!" הוא צועק ברוגז לעבר המזכיר האומלל.
"כן, בכיף. דווקא את זה יש לנו פה". אריק מיהר להביא לו את הצבת, נעצר, והשתתק.
"א..אייל?" קול רועד.
אייל הסתובב בנחת לאריק, החיוור. "הכל בסדר איתך, חביבי?" הוא טפח על שכם אריק, שהתנודד במקומו.
"הכל… לא בסדר!" הוא התעשת. "אייל! תסתכל על היד שלך!"
"מה קרה ליד, חמוד שלי?" דיבר אליו אייל בקול מתוק.
"אל תצחק איתי עכשיו. תסתכל כבר על האצבע שלך", אריק התרגז.
"בסדר". אייל נאנח, מסתכל על כף ידו.



הערות והארות יתקבלו בברכה: )

 

[לרקוד על הירח]

אהבתי. מסקרן!
אם אפשר בלי תאורים מזוועים על יד שהולכת לנשור, אצבעות שנעלמות וכן על זה הדרך, זה יהיה נחמד... יש גבול למה שאני מסוגלת לספוג..

 

[ספריה בהכחדה12]

אהבתי. מסקרן!

תודה!

אם אפשר בלי תאורים מזוועים על יד שהולכת לנשור, אצבעות שנעלמות וכן על זה הדרך, זה יהיה נחמד... יש גבול למה שאני מסוגלת לספוג..

ננסה: )

 

[ספריה בהכחדה12]

משתפת בפרק מספר 4: )
אשמח להערות, הארות ותגובות.


בס''ד

אייל הוא לא בן אדם שמפחד מכל דבר. אם הוא מפחד, זה כנראה בגלל סיבה טובה מאוד.
אבל בפעם הזאת- הוא באמת פחד. רטט.
כי מה שראה לא ישכח לעולם.
מהיד שלו, יצא זרזיף דם.
סגול.
הוא החניק צעקה. והסתכל על אריק בפחד.

"תגיד כבר משהו", אמר אריק נואשות.
"משהו".
"שאזמין לך אמבולנס? אתה לא ממש נראה טוב", אמר לאייל.
אייל חייך קלושות. "לא, ואתה..."
אייל ואריק עמדו ככה כמה דקות, מסתכלים ביחד על ידו של אייל, ולחילופין זה בפני זה.
"אני הולך, יש לי הרבה עבודה, אמ… תשרוד?" אמר אריק, כמעט רץ לעבר הדלפק שלו. לא נותן לאייל לענות לו בכן או לא.
הוא קם, מנסה להתאושש וכשעמד, הדם אזל לו מהפנים.
מולו, עמד כפיל זהה. מושלם. "שלום, אדוני. אני הסקנדר החדש שלך. הזעקנו את הבייס שלך למקרה חירום. עכשיו אתה סקנדר. עוד יום יומיים תוכל לחזור לבועת האוצֵרים. יום טוב!", לחש. הנד יד קל, והוא נעלם ממקומו.

"מה זה היה?" אייל אמר ספק לעצמו - ספק לאוויר.
–
אייל הגיע לביתו, מוחו מפוצץ מחשבות דיכאוניות.
לא יודע מה לעשות עם עצמו, עם מה שראה. הוא צריך לשתף בזה את אפרת? את אבא? מי זה היה ההוא שדומה לו? והדם? במחשבה פזיזה הוא פתח את דלת הבית, הולך ישר לכיוון המטבח. לוקח סכין חדה שנועדה לבשר, ועשה לעצמו חתך יחסית משמעותי לאורך היד.
ושוב. דם סגול. הוא ניגש לחדר העבודה שלו, ומוציא ממגירה עלומה מזרק. הוא שואב מעצמו את הנוזל הסגול והמאיים ושם את המזרק בכיסו. הוא מייד לוקח מגבת ומנגב את הדם, לא רוצה שאפרת תראה את זה, לפחות בינתיים.
"אפרת?" איפה היא באמת?
"כן אייל, חזרת… מה שלומך?" אפרת יצאה מאחד החדרים, נראה שהיא מנסה להסתיר דבר מה.
"הכול בסדר?"
"כן, ברור… למה לא?" את לעולם לא תהיי סוכנת! כעסה על עצמה.
"מה עשית בינתיים?" הוא לא רגיל לתחקר כך אותה, אבל משהו מוזר מאוד קורה פה.
"אייל", היא נשברת, לא חזקה כמו בעלה. "דיברתי עם אבא שלך, מה… מה זה?" היא משנה נושא במהירות ומצביעה לעבר ידו של אייל שנשאר עליה כתמי נוזל סגול.
"שטויות", הוא מכחיש.
"דווקא לא נראה לי שזה שטויות", אמרה אפרת בפחד.
"אל תדאגי". אמר לה בנחת, למרות שבפנוכו הוא היה לגמרי לא רגוע.
"ממה זה קרה לך? ספר". היא התיישבה על הספה הלבנה, תומכת בידה את סנטרה.
"לא משנה, נפצעתי מאיזה מחט במשרד. לא משהו מיוחד". הוא גם התיישב, לוקח בידו עוגיות שוקולד ולשם שינוי גם נוגס בה.
"אייל, תספר לי. עכשיו", היא תובעת ממנו. "בבקשה, בלי התחמקויות".
הוא כבש אנחה.
"יש לי דם סגול", הוא אמר, ראשו מושפל קימעה. "אין לי מושג למה זה, מה זה ועל מה זה". הוא נשם עמוקות והמשיך, "אריק ואני ראינו ביחד את הדם המוזר הזה. מיד אחרי ששמתי לב לזה, הופיע-", קולו מביע אי אמון, "כפיל שלי. הוא קישקש משהו על זה שיש מקרה חרום כלשהו, ואני האמיתי.. הלך", סיפר אייל בעילגות מה. הוא עצר לרגע, מסתכל על אפרת ההמומה.
"ואז הוא אמר לי שהוא הסקנדר שלי. ידוע לך משהו על זה?".
אפרת טרם התעשתה מן ההלם. אייל צפה בה בחיוך בשעה שניסתה להתעלות מעל בליל הרגשות, ולנסות לדבר.
"ובקיצור?", הוא שאף אוויר. "יש לי כפיל. איני יודע היכן הוא עכשיו. יש לי דם סגול. ואני לא יודע למה".

 

[שירת הכוכבים]

וואו.
לא חשבתי שתלכי לכיוון הזה, למרות שכתבת מקודם שכתבת על אייל דופליקט...
איכשהו הייתי בטוחה שפשוט צירפת אותו לעולם ההוא של עוד מאה שנה, לא שתשאירי אותו הוא.
הכללים של הדופליקטים חלים כאן בשלמותם? פשוט קצת מוזר לי שהוא התחלף בלי שהוא שם לב לזה בעצמו.

 

[ספריה בהכחדה12]

הכללים של הדופליקטים חלים כאן בשלמותם? פשוט קצת מוזר לי שהוא התחלף בלי שהוא שם לב לזה בעצמו.

לא, קצת שיניתי, כי הייתי צריכה להתאים את זה לזמן של אייל ועוד כמה דברים.

לכאורה, הסיפור מתרחש לפני המהפכה הגדולה ואחרי השואה..

 

[ספריה בהכחדה12]

היי, משתפת בפרק 5.

בס''ד

ישראל, שלומים. 16:00.
האופנוע הלך והתרחק, משאיר אחריו עפר, חול, מחשבות. מנחם נשען על המשקוף צופה על הילד שלו שקפץ לממדים לא-נורמלים. הבן שלו כבר אב לחמישה. הקטן הזה שעשה לו חינוך, כי הרי תמיד אומרים שהילדים מחנכים את ההורים. אצל אייל? המשפט הזה עבר את המציאות.
אבל אצל אייל הכול עובר את המציאות.
מנחם תופס את ראשו כמנסה להתעלם מהאשמה ששיקר לבנו בקשר לדמו, הוא נכנס הביתה ונעל את הדלת בידיים רועדות.
---
אייל זמזם משהו למרות מצב רוחו הירוד, הוא אמור לנסוע עכשיו הביתה, נכון. אבל יש לו כמה יעדים נוספים לפני... אצל אבא שלו הוא לא השיג מידע, אבא שלו מתכחש לכך שהוא יודע על מה מדובר.
יש רק דרך אחת להבין מה הולך פה.
"דוב? אפשר להגיע אליך עכשיו?" הוא לוחש לפלאפון.
"כן, למה לא?"
"תודה".
הוא נסע לדוב, להביא לו את הדם שלו, בתקווה שדוב יבין מה קורה לו.
"היי, דוב". טפיחה ידידותית. "יש מצב שאתה מתפנה אליי רגע?"
"אייל!", דוב הרים את עיניו ממסך המחשב, "טוב לראות אותך, חביבי. היית נשמע לחוץ, מה קרה?".
"רוצה לגלות תגלית מדעית חדשה?" אייל חייך.
"בטח", דוב התיישב, "רק תגיד לי איזו תגלית".
"זאת". אייל הוציא מכיסו את המזרק בעל הדם הסגול. "את זה הוצאתי מהגוף שלי לפני שעה. רוצה לגלות למה זה ככה?"
"וואו", דוב התפעם. "אתה אומר שזה הדם שלך בעצם?!"
"כן", אייל חייך חיוך משועשע. "ואין לי מושג למה זה ועל מה זה".
"כבר נגלה, תגיד אתה בטוח שזה לא מיץ סלק?" זרק לאוויר.
"דוב, אני רציני!"
"בסדר, בסדר." דוב הוציא את המיקרוסקופ הקטן מהמגירה. הוציא קערית קטנה, וטיפטף לתוכה כמה טיפות מהמזרק.
הוא כיוון מעט את גודל העדשה של המיקרוסקופ, והסתכל.
ועוד פעם.
ועוד פעם.
הוא נדהם ממה שראה.
בדם, היו הורמונים וכדוריות, המעידות על שלושה גופים שונים שיש לבן אדם.
אייל הסתכל עליו, תמה. "רוצה לספר לי מה קורה שם?" הוא התיישב.
דוב הוציא את ראשו מעדשת המיקרוסקופ, נסער.
"אייל, זה…" הוא התנשף, "זה לא נורמלי".
"מה קרה?" אייל נבהל לרגע.
"בתוך הדם, בין תאי הדם הקטנים והמקרונים, גיליתי, שיש לך שלושה גופים שונים".
"יופי של בדיחה, מה אנחנו, חיים בספר דמיוני?" אייל לא חייך.
"להזכירך שמי שיוצא פה הכי הזוי זה אתה, דם סגול? מה זה השטויות האלה?"
"אז למה בסוף כן בדקת?"
"אני סומך עליך".
"המלצה אישית? אל תסמוך על אנשים לעולם. בעיקר לא עלי. רגע, אז מה זה אומר שיש לי שלושה גופים שונים?"
"אפשר לבדוק את זה עוד?" אייל מסכים בהינד ראש. הוא מתיישב על כיסא פלסטיק שמצא בצד החדר, שולח מבטים מדיי פעם לעבר דוב, לראות אם התחדש משהו.



תגובות והארות יתקבלו בברכה: )

 

[מימיי]

התפתחות מפתיעה, לא ציפיתי לשילוב הזה.
אבל וואו, אייל דופליקט? זה אמור להגיע מאבא או מאמא שלו. אני מהמרת על מנחם

ושניה, איך אייל מגלה את זה רק עכשיו, הרי הוא היה המון פעמים בסכנת חיים והסקנדר שלו היה אמור להופיע, לא?
מקווה שהפרקים הבאים יבואו עם תשובות, וגם אם לא יהיו תשובות - זה גם נחמד!

בכל מקרה, אהבתי!
מחכה לפרק הבא.

 

[ספריה בהכחדה12]

אבל וואו, אייל דופליקט? זה אמור להגיע מאבא או מאמא שלו. אני מהמרת על מנחם

שש... סוד

ושניה, איך אייל מגלה את זה רק עכשיו, הרי הוא היה המון פעמים בסכנת חיים והסקנדר שלו היה אמור להופיע, לא?

כעיקרון, כשכתבנו את זה, התבססנו על זה שהסיפור הזה מתקיים לאחר הספר השני. וגם המצאנו עוד קטע קצרצר שכולו המצאה מפרי מוחנו, שאייל נולד לא דופליקט.. ואז בגיל שלושים אמא שלו הפכה אותו לדופליקט והוא היה מורדם ולא ידע
בקיצור, משהו לא מציאותי.
חוצמזה, כנראה שכחתם את מה שד''ר קאלי אומר.
"הנח את ההיגיון בצד, כי הוא לא ישמש אותך יותר"

בכל מקרה, אהבתי!
מחכה לפרק הבא.

תודה רבה על ההערות והמחמאות!: )

 

[לרקוד על הירח]

מהמם! אהבתי ממש את השילוב...
מחכה להמשך!

 

[ספריה בהכחדה12]

שאלה-
האם כל אלה שסימנו 'צוחק', התכוונו ל:
הייתה שורה מצחיקה בסיפור, אהבתי.
או-
מה זה השיעמום הזה?

אשמח לתשובה..