הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
נחמה רכנה מעל סלסלה מלאה מטפחות, וחיטטה בה בקדחתנות, היא לא מצאה שום דגם מתאים ליום יום, הכל היה מידי מעוטר ומסולסל, וחנות הנדוניה החסידית שערכה בה את הקניות, נקראה בשם היומרני "מרכז הפאר והנדוניה", והן הביאו את הבגדים המכוערים והמצועצעים ביותר שהצליחו למצוא.
הראיה שלה הטשטשה מעט כשהתרוממה מעל הסלסלה, החנות נראתה לה כמו גוש זהוב-לבן-שחור מנצנץ, לאט המבט שלה התמקד, והעיניים שלה סקרו קיר גדול ומעוצב, מלא בסינרי מותניים מנצנצים מעומס אבני סברובסקי, מוצעים למכירה במחירים מופקעים לחלוטין.
'וואסע שירצל', הקול שלה התפנק כשהיא הגתה את המילים שהיוו את שגרת ערב שבת שלה כילדה, היא נהגה לתחוב את הפנים שלה לתוך הסינר הלבן שאימה חגרה בעת הדלקת נרות, ולא הסירה אותו עד שהלכה לישון.
היא זכרה בעיקר את הריח, ריח של מבשם ארונות, מעורב בשמץ של חומרי ניקוי, מעט תבלינים, וריח מיוחד של הגוף של אמא, ריח טוב.
היא בחנה את המחירים בסקרנות, לא, היא לא תקנה כאן, למרות שהיו לה תלושים שהקנו לה את כל הקניה בחינם, מימן אותם ארגון הכנסת כלה של החסידות, ומרכז הפאר והנדוניה, היה בבעלות אחד מהחסידים המקורבים ביותר למלכות, ולא פלא שהוא זכה שכל התלושים של הכנסת כלה, מכובדים רק בחנות שלו ובחנות של בריינא, אבל מי קונה בחנות של בריינא?
נחמה הציצה בתלושים, כל החנויות שהופיעו היו שייכות לאנ"ש, יש רק חנות אחת נוספת לנדוניא, 'בריינא', היא תלך לחנות של בריינא, גם אם השוויגער שלה תתפוצץ, היא לא צריכה לדעת על זה בכלל.
היא לקחה כמה מטפחות ראש, העבירה את התלוש, שהיה בכלל מעין כרטיס אשראי, ורק מסיבות היסטוריות המשיכו לקרוא לו 'תלוש' בקורא המגנטי, ויצאה מן המרכז המפואר, בדרך לפסאז' החשוך ביותר בכל גאולה.
היא ירדה כמה מדרגות, וכבר הריחה את הריח ההוא שכולן בשכונה ידעו שיש למוצרים שבאים מהחנות שלה, ריח הנפטלין שהיא לעיתים חשבה שהיא מחבבת.
לעומת מרכז הפאר, האור שבקע מפלורוסנטים עייפים ומרצדים בתקרה הגבוהה של החנות הצפופה, הקשה על נחמה לראות את הצבעים האמיתיים של הבגדים שהיא ניסתה למצוא, ובריינא דידתה אחריה עם פנס ביד, רעש כפכפי הסול שלה נעצר מדי כמה שניות, כי בריינא לא יכלה גם לצעוד וגם לצעוק.
הנכדות של בריינא היו הכתובת לצעקות, הן היו כבר בחורות גדולות, וניסו לעזור לה לסדר קצת את החנות, היא לא ניחנה בתכונה של האצלת סמכויות, ואת כל ההוראות שלה נתנה להן תוך כדי תנועה, כשהיא נעצרת ומחפשת את המילים, מתרגמת אותן מיידיש לעברית, ויורה אותן אל הנכדות המבולבלות, שעומדות עם ערימת ציפיות ביד, ושואלות מה לעשות איתן כעת.
היא דווקא אהבה סדין מיושן עם איזה שיק מגניב, משהו שיכניס את חדר השינה לאווירת רטרו מעודנת, גם מגבות שהזכירו לה את סבתא, ושטיח אמבטיה ממש מקושט מדי, שאין לה מושג איך הוא צנח לחנות הזאת, כי היא בחיים לא הייתה מדמיינת למצוא שטיח כזה בחנות כזאת, הוא התאים יותר לחנויות שאנטי כאלה, הודפסו עליו פילים הולכים במעגל אינסופי.
אבל היא יכלה לקחת את כל המציאות האלה, ולהשליך אותן חזרה לססלאות המתכת של החנות, ולקחת רק את הפנינה הזאת. על הקיר ממש, מחובר בסיכות ללוח שעם, היה מוצמד 'וואסע שירצל' מושלם ממש.
'את זה לא!!!' בריינא ממש צעקה, את יכולה לקחת הכל מכל הקולקציה, יש לנו דגמים עם אפליקציה ממש יפה, תחרה, ריקמה, אבל את זה לא! הבנת את זה?
היא הנהנה, שילמה על הפריטים האחרים, ויצאה מהחנות.
עכשיו היא צריכה לעלות אל הדודה שלה.
הדודה לא הסתכלה עליה מוזר כשביקשה ממנה עט ומחברת, וגם לא נבהלה מהבקשה שלה לשאול את משקפי השמש שלה, היא היתה רגילה לבקשות של נחמה. כאשת הסוד שלה, היא לא סיפרה לאף אחד על ההרגל המוזר של נחמה לעלות אליה, להחליף בגדים, ולצאת לשוטט ברחוב יפו בהופעה שונה ומשונה בעיניה.
יותר מזה, לנחמה היה שם ארון משלה, והיא יכלה להיכנס ולצאת בכל עת, גם מפתח של הבית היא קיבלה.
יש מצב שהדודה שלי הצילה את החיים שלי, היא הרהרה, בשעה שנדחקה לשמלה המוזרה ביותר שמצאה בארון של בת הדודה שלה זכרונה לברכה, היא לא מתה, אבל היא חיה היום באירלנד עם שליח כלשהו, ואין לדודה מושג מה הם עושים שם בכלל.
יחד עם משקפי השמש והשמלה הצבעונית מדי שהיא לבשה, בריינא לא תזהה אותה, ככה היא קיוותה. היא שינתה את קולה לקול בס כמעט גברי, וסיפרה לבריינא שהיא עיתונאית שמתמחה במגזר החרדי, וחשוב לה לשמוע את הסיפור שלה.
בריינא חפרה, אולי קדחה זאת המיליה המתאימה, היא היתה כל כך טרחנית ומשעממת, שזה הדהים את נחמה, שהזדהתה מול בריינא בשם העט: 'מיטל שובלין'.
אין לה מושג איך נפלט לה השם הזה, היא לא התכוננה לפרט הקטן הזה שבריינא תשאל אותה לשמה.
בסוף כשהרגישה שהסיפור לא יוביל אותה לשום מקום שקשור לוואסע שירצל המיוחד הזה, היא פשוט קמה מהשרפרף והצביעה באמצעות העט לכיוון הוואסע שירצל שהמשיך לדהות על לוח השעם.
מה הסיפור של זה? היא שאלה, זה נראה לי בגד ממש מסורתי, יש לך קשר נפשי עם הבגד הזה? יכול ממש לעניין את הקוראים, היא הוסיפה מהר את המילים, כדי שלבריינא לא יתעורר החשד שזאת אותה כלה צדקת ועניה מלפני שעה.
זה הביאה לי הרבעצען בכבודה ובעצמה, היא התרגשה כשסיפרה: היא הניחה אותו על הברכיים, ועם הידים היא נופפה במעגל מעליהם שלוש פעמים, ואחר כך כיסתה את העינים כמו בהדלקת נרות, הקול שלה נשנק טיפה, ואחת הנכדות הושיטה לה כוס מים.
מהיום שפתחתי את החנות, זה תלוי כאן, ואנחנו רואים ברכה לא נורמלית, היא החזיקה לה את פרק היד כשהיא הזדקפה מהשרפרף המקביל, דמותה הגוצה בכפכפי הסול, מושכת אותה לעבר דלת החנות.
מכאן לא יצאה כלה אחת בלי לקנות משהו, את שומעת?
אחת לא, ואני פה כבר ארבעים שנה, לא עשיתי פרסומת אחת במקומונים, אבל כולן יודעות שאצלי קונים, כן ריח של נפטלין, לא ריח של נפטלין, כל כלה משתמשת במצעים שלי, זה כבר שתי דורות ככה.
נחמה עמדה מול החנות, היא לא ידעה כל כך מה לחשוב, היא מאוד הבינה את בריינא, שהרשתה לה בסוף לצלם את השירצל בטלפון שלה כשאף אחת לא תראה, אבל מה שיש לה זאת תמונה, תלושים, וכרטיס אשראי שיש לו מסגרת כל כך קטנה, שבטוח לא תדרוש הקשה של קוד סודי באף קניה.
היא התרווחה על הספה בבית של הדודה, ושלפה את הטלפון, היא הקישה על התמונה וביצעה חיפוש תמונה בגוגל, אולי היא תמצא תמונה דומה מאיזו קולקציה שעדיין מייצרת אותה, אולי לחנויות חסידיות בניו יורק יש אתר אינטרנט? זה היה אבוד מראש.
היא הופתעה מהאתר שהיא מצאה תמונה כמעט זהה לו, אלי אקספרס, תחת התיאור: "יפה 100% כותנה לבן חדרניות סינר נשים מותן סינר" הופיעה תמונה נהדרת של וואסע שירצל תאום לאותו אחד שהיה ממוסמר שם לקיר, היא התרגשה וכמעט שמטה את הטלפון מהיד.
כרטיס האשראי שלה עבר בקלות את מחסום שלושת הדולרים, ולא עבר חודש והיא אספה את החבילה מחנות הירקות הסמוכה לביתה, שהיתה גם מעין סניף דואר ונקסט ושיין, היא פתחה את החבילה בציפיה, ולאחר קריעת שתי עטיפות מציקות, היא החזיקה בידה את הוואסע שירצל המושלם בתבל, לא מקושט מדי, לא מנצנץ, לא מנסה להיות אביזר קישוטי מעיק - וואסע שירצל כמו של בריינא.
בלילה היא חלמה שהיא שוכבת במיטה, חגורה בסינר המיוחד שלה, כל הבית ריח של ריהוט סנדוויץ וטרי ממלא את חדר החדר, ופתאום דמותה של בריינא יוצאת מהקיר, ופונה לעברה עם מספריים גדולים ביד, גוזרת את האוויר בקול מתכתי מלחיץ, היא מנסה להתנגד, אבל בריינא של החלום גדולה, היא הופכת אותה בקלילות על הבטן, מתירה את הקשר הרפוי ביד אחת, וביד השניה ממשיכה לאיים עם המספריים, לוקחת את הוואסע שירצל מאלי אקספרס, ומסתלקת.
עוד לפני שהתחיל הבוקר, היא כבר עמדה מול החנות של בריינא, רועדת באימה קלה, היא יודעת לזהות חלומות אמיתיים, וזה היה אחד מהם.
בהתחלה בריינא היתה לבבית, היא זכרה את הקניה שלה, ושאלה אותה אם היא מרוצה מהאיכות, אבל אז נחמה סיפרה את האמת, ובריינא נראתה כועסת, ואחר כך הוציאה מהשקית שלה את הוואסע שירצל הסיני, ובריינא התפוצצה כמעט.
'בואי איתי לרעבעצען!!!' היא האדימה, לא הגיוני מה שסיפרת, את הרי כלה ויש לי חזקה שאף כלה לא יוצאת מהחנות בלי לקנות משהו, איך זה יכול להיות? אני חייבת שתבואי איתי לרעבעצען עכשיו.
בריינא נעלה את החנות, ובאותה אחיזה מטרידה בפרק היד, היא התחילה לגרור אותה בין רחובות השכונה, הן חצו כבישים בסערה, גרמו למכוניות לצפור, בריינא הלכה ישר כמו מיסטר בין בסרט ההוא שהם ראו בסתר אצל הדודה, עברה בתוך חצרות פרטיים עם עשביה בגובה המותניים, וירדה במורדות מעוקלים מרוצפים בשאריות אבני מדרכה באופן פרוביזורי.
נחמה אפילו לא ידעה איפה הרעבעצען הקשישה גרה, היא הכירה רק את מגורי האדמו"ר המפוארים ליד המוסדות, ואת הרעבעצען הצעירה וחמורת הסבר שהיתה מוקפת בגבאיות קשות ואלימות, שפעם אחת חייכה אליה חיוך כמעט טבעי, ונחמה ראתה בזה סימן לכך שהיא ראויה לברכה.
כאן בבית הזה? היא תהתה כשראתה את החצר הפראית ביותר שיכל מישהו לדמיין, עצי פרי גדולים הצלו עליה, וערוגות של עשבי תיבול הציפו אותה מכל עבר, זה היה כמעט מבוך שהיה מפוצץ בקסם.
הן עברו גדר חיה אחת, ואז ראו את הרעבעצען עובדת בחצר, היא הרימה את הראש הישיש שלה מתוך דלי קומפוסט ענק שהיתה שרויה בתוכו רובה ככולה, ושלחה אליהן חיוך מקסים כל כך.
אחיזתה של בריינא בידה של נחמה נרפתה מיד, היא נראתה לפתע כל כך שלווה ובוטחת, בחיים נחמה לא היתה מדמיינת את האופציה שהיא תראה אותה ככה, העינים שלה כמעט נעצמו, והיא נשארה שם לעמוד ככה גם אחרי שהרבעצען נכנסה אל הבית.
הרעבעצען הזמינה אותן פנימה, אם החוץ היה בוסתן מהמם, הפנים היה זריקה לשנות החמישים, ריהוט מושלם בעיניה של נחמה, מינימליסטי להחריד, רווי פורמייקה בקווים ישרים, מפות קרושה קטנות עיטרו את ראשי הרהיטים הספורים שהיו פזורים בסלון בחינניות, ונורות חלשות האירו את החלל הזה.
חלון זכוכית מחוספסת בצבעים שונים ודהויים, מחולקת לחלקים שונים ובזוויות חספוס שונות, הכניסו אור ממרפסת קרקע מלאה בעציצים ירוקים, זה היה כמו לראות את החלום שלה במציאות, זה הרגיש הרבה יותר חלום מהסיוט עם בריינא.
למעשה היא לא היתה משוכנעת לגמרי שהחלום ההוא לא ממשיך כעת.
והן שקעו לתוך תה חלש ומתוק, ועוגיות שקדים, ושיחה כל כך מתוקה שהיא היתה אסירת תודה להשגחה שגילגלה אותן לכאן, האוויר כאן היה קדוש בקטע טוב, אמת פיעמה בבית הזה, אמת של כיף והנאה צרופה, בלי פחד ובלי שיפוטיות.
הרבנית? היא פנתה לרעבעצען, היא לא הרגישה שמתאים שהיא תאמר את התואר שלה ביידיש.
קוראים לי ביילא, ענתה הרבנית, מתסכלת בהתלבות על הוואסע שירצל שנחמה שלפה מהשקית הירוקה שלה, זה כל כך מהמם, היא לחשה, ליטפה את התחרה המינימליסטית שהקיפה את הסינר, מיששה את הבד בידיה, זה מזכיר לי משהו, היא אמרה פתאום.
בידים רועדות קצת היא לקחה את השירצל, הידקה אותו אל גופה כשחצתה את החדר לכיוון רהיט פורמייקה משונה, מעין שולחן או ארון נמוך עם רגלים מוצלבות, עליו מגשים עמוסי נרות שעווה לבנים וזקופים.
היא התיישבה על הדום קטן וסרוג שעמד ליד שולחן נרות השבת שלה, הניחה את הסינר על ברכיה, נופפה מעליו בתנועה מעגלית את שתי ידיה, ואחר כך כיסתה את עיניה למשך כמה שניות ארוכות.
נחמה היתה מאושרת.
היא חצתה את הכביש לעבר קיצור הדרך שהוביל אל ביתה דרך היער.
כשיצאה מתחום הראיה של עוברי הדרך, היא התחילה לדלג באוויר כמו ילדה קטנה, יש!! היא חשבה ואפילו לחשה בהתנשפות, יש!! לא סתם וואסע שירצל, אלא וואסע שירצל מאלי-אקספרס, מבורך על ידי הרעבעצען הכי מדהימה בעולם.
תודה לך ביילא, היא לחשה, תודה נשמה.
והמשיכה לדלג בשביל עד שנעלמה.
הראיה שלה הטשטשה מעט כשהתרוממה מעל הסלסלה, החנות נראתה לה כמו גוש זהוב-לבן-שחור מנצנץ, לאט המבט שלה התמקד, והעיניים שלה סקרו קיר גדול ומעוצב, מלא בסינרי מותניים מנצנצים מעומס אבני סברובסקי, מוצעים למכירה במחירים מופקעים לחלוטין.
'וואסע שירצל', הקול שלה התפנק כשהיא הגתה את המילים שהיוו את שגרת ערב שבת שלה כילדה, היא נהגה לתחוב את הפנים שלה לתוך הסינר הלבן שאימה חגרה בעת הדלקת נרות, ולא הסירה אותו עד שהלכה לישון.
היא זכרה בעיקר את הריח, ריח של מבשם ארונות, מעורב בשמץ של חומרי ניקוי, מעט תבלינים, וריח מיוחד של הגוף של אמא, ריח טוב.
היא בחנה את המחירים בסקרנות, לא, היא לא תקנה כאן, למרות שהיו לה תלושים שהקנו לה את כל הקניה בחינם, מימן אותם ארגון הכנסת כלה של החסידות, ומרכז הפאר והנדוניה, היה בבעלות אחד מהחסידים המקורבים ביותר למלכות, ולא פלא שהוא זכה שכל התלושים של הכנסת כלה, מכובדים רק בחנות שלו ובחנות של בריינא, אבל מי קונה בחנות של בריינא?
נחמה הציצה בתלושים, כל החנויות שהופיעו היו שייכות לאנ"ש, יש רק חנות אחת נוספת לנדוניא, 'בריינא', היא תלך לחנות של בריינא, גם אם השוויגער שלה תתפוצץ, היא לא צריכה לדעת על זה בכלל.
היא לקחה כמה מטפחות ראש, העבירה את התלוש, שהיה בכלל מעין כרטיס אשראי, ורק מסיבות היסטוריות המשיכו לקרוא לו 'תלוש' בקורא המגנטי, ויצאה מן המרכז המפואר, בדרך לפסאז' החשוך ביותר בכל גאולה.
היא ירדה כמה מדרגות, וכבר הריחה את הריח ההוא שכולן בשכונה ידעו שיש למוצרים שבאים מהחנות שלה, ריח הנפטלין שהיא לעיתים חשבה שהיא מחבבת.
לעומת מרכז הפאר, האור שבקע מפלורוסנטים עייפים ומרצדים בתקרה הגבוהה של החנות הצפופה, הקשה על נחמה לראות את הצבעים האמיתיים של הבגדים שהיא ניסתה למצוא, ובריינא דידתה אחריה עם פנס ביד, רעש כפכפי הסול שלה נעצר מדי כמה שניות, כי בריינא לא יכלה גם לצעוד וגם לצעוק.
הנכדות של בריינא היו הכתובת לצעקות, הן היו כבר בחורות גדולות, וניסו לעזור לה לסדר קצת את החנות, היא לא ניחנה בתכונה של האצלת סמכויות, ואת כל ההוראות שלה נתנה להן תוך כדי תנועה, כשהיא נעצרת ומחפשת את המילים, מתרגמת אותן מיידיש לעברית, ויורה אותן אל הנכדות המבולבלות, שעומדות עם ערימת ציפיות ביד, ושואלות מה לעשות איתן כעת.
היא דווקא אהבה סדין מיושן עם איזה שיק מגניב, משהו שיכניס את חדר השינה לאווירת רטרו מעודנת, גם מגבות שהזכירו לה את סבתא, ושטיח אמבטיה ממש מקושט מדי, שאין לה מושג איך הוא צנח לחנות הזאת, כי היא בחיים לא הייתה מדמיינת למצוא שטיח כזה בחנות כזאת, הוא התאים יותר לחנויות שאנטי כאלה, הודפסו עליו פילים הולכים במעגל אינסופי.
אבל היא יכלה לקחת את כל המציאות האלה, ולהשליך אותן חזרה לססלאות המתכת של החנות, ולקחת רק את הפנינה הזאת. על הקיר ממש, מחובר בסיכות ללוח שעם, היה מוצמד 'וואסע שירצל' מושלם ממש.
'את זה לא!!!' בריינא ממש צעקה, את יכולה לקחת הכל מכל הקולקציה, יש לנו דגמים עם אפליקציה ממש יפה, תחרה, ריקמה, אבל את זה לא! הבנת את זה?
היא הנהנה, שילמה על הפריטים האחרים, ויצאה מהחנות.
עכשיו היא צריכה לעלות אל הדודה שלה.
הדודה לא הסתכלה עליה מוזר כשביקשה ממנה עט ומחברת, וגם לא נבהלה מהבקשה שלה לשאול את משקפי השמש שלה, היא היתה רגילה לבקשות של נחמה. כאשת הסוד שלה, היא לא סיפרה לאף אחד על ההרגל המוזר של נחמה לעלות אליה, להחליף בגדים, ולצאת לשוטט ברחוב יפו בהופעה שונה ומשונה בעיניה.
יותר מזה, לנחמה היה שם ארון משלה, והיא יכלה להיכנס ולצאת בכל עת, גם מפתח של הבית היא קיבלה.
יש מצב שהדודה שלי הצילה את החיים שלי, היא הרהרה, בשעה שנדחקה לשמלה המוזרה ביותר שמצאה בארון של בת הדודה שלה זכרונה לברכה, היא לא מתה, אבל היא חיה היום באירלנד עם שליח כלשהו, ואין לדודה מושג מה הם עושים שם בכלל.
יחד עם משקפי השמש והשמלה הצבעונית מדי שהיא לבשה, בריינא לא תזהה אותה, ככה היא קיוותה. היא שינתה את קולה לקול בס כמעט גברי, וסיפרה לבריינא שהיא עיתונאית שמתמחה במגזר החרדי, וחשוב לה לשמוע את הסיפור שלה.
בריינא חפרה, אולי קדחה זאת המיליה המתאימה, היא היתה כל כך טרחנית ומשעממת, שזה הדהים את נחמה, שהזדהתה מול בריינא בשם העט: 'מיטל שובלין'.
אין לה מושג איך נפלט לה השם הזה, היא לא התכוננה לפרט הקטן הזה שבריינא תשאל אותה לשמה.
בסוף כשהרגישה שהסיפור לא יוביל אותה לשום מקום שקשור לוואסע שירצל המיוחד הזה, היא פשוט קמה מהשרפרף והצביעה באמצעות העט לכיוון הוואסע שירצל שהמשיך לדהות על לוח השעם.
מה הסיפור של זה? היא שאלה, זה נראה לי בגד ממש מסורתי, יש לך קשר נפשי עם הבגד הזה? יכול ממש לעניין את הקוראים, היא הוסיפה מהר את המילים, כדי שלבריינא לא יתעורר החשד שזאת אותה כלה צדקת ועניה מלפני שעה.
זה הביאה לי הרבעצען בכבודה ובעצמה, היא התרגשה כשסיפרה: היא הניחה אותו על הברכיים, ועם הידים היא נופפה במעגל מעליהם שלוש פעמים, ואחר כך כיסתה את העינים כמו בהדלקת נרות, הקול שלה נשנק טיפה, ואחת הנכדות הושיטה לה כוס מים.
מהיום שפתחתי את החנות, זה תלוי כאן, ואנחנו רואים ברכה לא נורמלית, היא החזיקה לה את פרק היד כשהיא הזדקפה מהשרפרף המקביל, דמותה הגוצה בכפכפי הסול, מושכת אותה לעבר דלת החנות.
מכאן לא יצאה כלה אחת בלי לקנות משהו, את שומעת?
אחת לא, ואני פה כבר ארבעים שנה, לא עשיתי פרסומת אחת במקומונים, אבל כולן יודעות שאצלי קונים, כן ריח של נפטלין, לא ריח של נפטלין, כל כלה משתמשת במצעים שלי, זה כבר שתי דורות ככה.
נחמה עמדה מול החנות, היא לא ידעה כל כך מה לחשוב, היא מאוד הבינה את בריינא, שהרשתה לה בסוף לצלם את השירצל בטלפון שלה כשאף אחת לא תראה, אבל מה שיש לה זאת תמונה, תלושים, וכרטיס אשראי שיש לו מסגרת כל כך קטנה, שבטוח לא תדרוש הקשה של קוד סודי באף קניה.
היא התרווחה על הספה בבית של הדודה, ושלפה את הטלפון, היא הקישה על התמונה וביצעה חיפוש תמונה בגוגל, אולי היא תמצא תמונה דומה מאיזו קולקציה שעדיין מייצרת אותה, אולי לחנויות חסידיות בניו יורק יש אתר אינטרנט? זה היה אבוד מראש.
היא הופתעה מהאתר שהיא מצאה תמונה כמעט זהה לו, אלי אקספרס, תחת התיאור: "יפה 100% כותנה לבן חדרניות סינר נשים מותן סינר" הופיעה תמונה נהדרת של וואסע שירצל תאום לאותו אחד שהיה ממוסמר שם לקיר, היא התרגשה וכמעט שמטה את הטלפון מהיד.
כרטיס האשראי שלה עבר בקלות את מחסום שלושת הדולרים, ולא עבר חודש והיא אספה את החבילה מחנות הירקות הסמוכה לביתה, שהיתה גם מעין סניף דואר ונקסט ושיין, היא פתחה את החבילה בציפיה, ולאחר קריעת שתי עטיפות מציקות, היא החזיקה בידה את הוואסע שירצל המושלם בתבל, לא מקושט מדי, לא מנצנץ, לא מנסה להיות אביזר קישוטי מעיק - וואסע שירצל כמו של בריינא.
בלילה היא חלמה שהיא שוכבת במיטה, חגורה בסינר המיוחד שלה, כל הבית ריח של ריהוט סנדוויץ וטרי ממלא את חדר החדר, ופתאום דמותה של בריינא יוצאת מהקיר, ופונה לעברה עם מספריים גדולים ביד, גוזרת את האוויר בקול מתכתי מלחיץ, היא מנסה להתנגד, אבל בריינא של החלום גדולה, היא הופכת אותה בקלילות על הבטן, מתירה את הקשר הרפוי ביד אחת, וביד השניה ממשיכה לאיים עם המספריים, לוקחת את הוואסע שירצל מאלי אקספרס, ומסתלקת.
עוד לפני שהתחיל הבוקר, היא כבר עמדה מול החנות של בריינא, רועדת באימה קלה, היא יודעת לזהות חלומות אמיתיים, וזה היה אחד מהם.
בהתחלה בריינא היתה לבבית, היא זכרה את הקניה שלה, ושאלה אותה אם היא מרוצה מהאיכות, אבל אז נחמה סיפרה את האמת, ובריינא נראתה כועסת, ואחר כך הוציאה מהשקית שלה את הוואסע שירצל הסיני, ובריינא התפוצצה כמעט.
'בואי איתי לרעבעצען!!!' היא האדימה, לא הגיוני מה שסיפרת, את הרי כלה ויש לי חזקה שאף כלה לא יוצאת מהחנות בלי לקנות משהו, איך זה יכול להיות? אני חייבת שתבואי איתי לרעבעצען עכשיו.
בריינא נעלה את החנות, ובאותה אחיזה מטרידה בפרק היד, היא התחילה לגרור אותה בין רחובות השכונה, הן חצו כבישים בסערה, גרמו למכוניות לצפור, בריינא הלכה ישר כמו מיסטר בין בסרט ההוא שהם ראו בסתר אצל הדודה, עברה בתוך חצרות פרטיים עם עשביה בגובה המותניים, וירדה במורדות מעוקלים מרוצפים בשאריות אבני מדרכה באופן פרוביזורי.
נחמה אפילו לא ידעה איפה הרעבעצען הקשישה גרה, היא הכירה רק את מגורי האדמו"ר המפוארים ליד המוסדות, ואת הרעבעצען הצעירה וחמורת הסבר שהיתה מוקפת בגבאיות קשות ואלימות, שפעם אחת חייכה אליה חיוך כמעט טבעי, ונחמה ראתה בזה סימן לכך שהיא ראויה לברכה.
כאן בבית הזה? היא תהתה כשראתה את החצר הפראית ביותר שיכל מישהו לדמיין, עצי פרי גדולים הצלו עליה, וערוגות של עשבי תיבול הציפו אותה מכל עבר, זה היה כמעט מבוך שהיה מפוצץ בקסם.
הן עברו גדר חיה אחת, ואז ראו את הרעבעצען עובדת בחצר, היא הרימה את הראש הישיש שלה מתוך דלי קומפוסט ענק שהיתה שרויה בתוכו רובה ככולה, ושלחה אליהן חיוך מקסים כל כך.
אחיזתה של בריינא בידה של נחמה נרפתה מיד, היא נראתה לפתע כל כך שלווה ובוטחת, בחיים נחמה לא היתה מדמיינת את האופציה שהיא תראה אותה ככה, העינים שלה כמעט נעצמו, והיא נשארה שם לעמוד ככה גם אחרי שהרבעצען נכנסה אל הבית.
הרעבעצען הזמינה אותן פנימה, אם החוץ היה בוסתן מהמם, הפנים היה זריקה לשנות החמישים, ריהוט מושלם בעיניה של נחמה, מינימליסטי להחריד, רווי פורמייקה בקווים ישרים, מפות קרושה קטנות עיטרו את ראשי הרהיטים הספורים שהיו פזורים בסלון בחינניות, ונורות חלשות האירו את החלל הזה.
חלון זכוכית מחוספסת בצבעים שונים ודהויים, מחולקת לחלקים שונים ובזוויות חספוס שונות, הכניסו אור ממרפסת קרקע מלאה בעציצים ירוקים, זה היה כמו לראות את החלום שלה במציאות, זה הרגיש הרבה יותר חלום מהסיוט עם בריינא.
למעשה היא לא היתה משוכנעת לגמרי שהחלום ההוא לא ממשיך כעת.
והן שקעו לתוך תה חלש ומתוק, ועוגיות שקדים, ושיחה כל כך מתוקה שהיא היתה אסירת תודה להשגחה שגילגלה אותן לכאן, האוויר כאן היה קדוש בקטע טוב, אמת פיעמה בבית הזה, אמת של כיף והנאה צרופה, בלי פחד ובלי שיפוטיות.
הרבנית? היא פנתה לרעבעצען, היא לא הרגישה שמתאים שהיא תאמר את התואר שלה ביידיש.
קוראים לי ביילא, ענתה הרבנית, מתסכלת בהתלבות על הוואסע שירצל שנחמה שלפה מהשקית הירוקה שלה, זה כל כך מהמם, היא לחשה, ליטפה את התחרה המינימליסטית שהקיפה את הסינר, מיששה את הבד בידיה, זה מזכיר לי משהו, היא אמרה פתאום.
בידים רועדות קצת היא לקחה את השירצל, הידקה אותו אל גופה כשחצתה את החדר לכיוון רהיט פורמייקה משונה, מעין שולחן או ארון נמוך עם רגלים מוצלבות, עליו מגשים עמוסי נרות שעווה לבנים וזקופים.
היא התיישבה על הדום קטן וסרוג שעמד ליד שולחן נרות השבת שלה, הניחה את הסינר על ברכיה, נופפה מעליו בתנועה מעגלית את שתי ידיה, ואחר כך כיסתה את עיניה למשך כמה שניות ארוכות.
נחמה היתה מאושרת.
היא חצתה את הכביש לעבר קיצור הדרך שהוביל אל ביתה דרך היער.
כשיצאה מתחום הראיה של עוברי הדרך, היא התחילה לדלג באוויר כמו ילדה קטנה, יש!! היא חשבה ואפילו לחשה בהתנשפות, יש!! לא סתם וואסע שירצל, אלא וואסע שירצל מאלי-אקספרס, מבורך על ידי הרעבעצען הכי מדהימה בעולם.
תודה לך ביילא, היא לחשה, תודה נשמה.
והמשיכה לדלג בשביל עד שנעלמה.
נערך לאחרונה ב:
