סיפור בהמשכים אולדנבורג - שיבת הכתר

[רצתה]

וואו
נראה מגרה,!

 

[פירי]

ולמה נשמע כאילו אולף יחלים עוד כמה ימים? למען האמת, לוקח לו איזה חודש עד שהוא יחלים לגמרי.

את זה את יודעת, אבל המלך לא. והשאלות שהועלו (עלו גם לי) לא מקבלות מענה בפרק הזה וזה מערער את האמינות של הקוראים.

זאת הערה ספציפית, חוץ מזה הכתיבה יפה ומרגישים שזה סיפור בנוי ומתוכנן.

 

[חני גרשון]

את זה את יודעת, אבל המלך לא. והשאלות שהועלו (עלו גם לי) לא מקבלות מענה בפרק הזה וזה מערער את האמינות של הקוראים.

זאת הערה ספציפית, חוץ מזה הכתיבה יפה ומרגישים שזה סיפור בנוי ומתוכנן.

הבנתי.
אבהיר את הדברים בפרק שאצלי...
תודה רבה.

 

[מה שניחשת]

איזה מרתק! חדמשמעית צריך יותר סיפורים המז'אנר הזה.. והוא מריח מצויין.

 

[ימים טובים יבואו]

ממש אהבתי. סיקרנת ביותר.
וגמ לי הפריע ה'אריך'

 

[קנה סוף]

יש לך ניסוחים מעניינים מאוד, מקוריים, ולא שבלוניים. זה מדהים. מנסה ללמוד ממך.

מצטרפת לחלק מההערות שנאמרו. אוסיף את שלי.
בשני הפרקים ישנם מעברים לא תקינים מלשון עבר להווה. כמה דוגמאות:

עיניו של האסיר נפקחו באחת ובחנו את הצעיר הגוחן מעליו במבט חד, עוצמתי. גורם להנס להירתע עד לסורגי המתכת.

אלו שני משפטים נפרדים. ולמרות שמובן שהמבט הוא זה שגורם וכו', היה כדאי להחליף את הנקודה בפסיק.

שיתביישו להם כל אותם חשובים שעדיין מתהלכים כשראשם מחובר לכתפיהם, ומכרו את עמם ונשמתם לשטן עבור כבוד ושררה.

'ומוכרים'. מעבר לכך שהמעבר לא תקין, הוא מאוד מבלבל.

הנס בחן את הרחובות ללא הרף, דרוך כמו פנתר שפגש צייד לפני דקות מועטות. חומק מצל אל צל, נצמד לקירות הבתים חסרי הברק. דורך בערמות זבל ושברי חפצים.

הקרב הפך להיות חזרתי, דורך שוב ושוב על אותן מרצפות. החייל מנסה לשלוח דקירה לכיוון הבטן, הוא עוצר את הניסיון.

בשני אלו הרעיון זהה לזה שבדוגמא הראשונה.

וכמה שההשוואה בין העבר להווה מציפה בתוכו דחפים אפלים, רוזה מעודדת אותו לעשות את זה.

כאן המשפטים כתובים בלשון הווה, אבל ייתכן שהם חלק ממחשבותיו, שנחשבות כמובן בלשון הווה.

ההערה הבאה נוגעת לגוף העלילה.
לא מובן, כלל לא מובן, מי הוא אריך. המלך לשעבר? פעיל מחתרת שהועד להיות המלך במקום זה הנוכחי המושחת?
מצד אחד נכתב במפורש

נפילת בית הלדינברג

כלומר, הוא מלך שמגיע משושלת כלשהי.
לעומת זאת כתוב

"האור לא מגיע לפינה שלי", אמר אריך בנינוחות, כלל אינו נראה נבוך מכך שעל כל צעד ושעל הוא נזקק לסיוע. האם הוא אמור להתבייש בכך שהקריב את חרותו למען עמו ומלכו?

משמע שיש מלך מעליו, עבורו הקריב את חירותו.
אולי זו תעלומה שאמורה להתברר בהמשך, אבל לי כקוראת מפריעים מאוד המסרים הסותרים, שמונעים ממני להגיע למסקנה ברורה.

איך אולף לא הצליח להכניע את החייל הזה?

פשוט. הוא עקב בדריכות אחרי תנועותיו של חייל הצללים, ממתין לראות כיצד ימשיך. אם נשלח לסייר בעיר, הוא אמור להיות מיומן מאוד. מסופר שמפקד חיל הצללים מאמן אותם אישית לפני שהם יוצאים לשטח. עדיף לנסות להתמודד עם המצב בדרך אחרת מלחימה חופשית. פשוט ביותר למה אולף לא הצליח לגבור על המנוול הזה, חזר למחשבותיו, שואף אוויר בחדות.

הניסוח הזה לא עבר לי טוב כל כך בגרון. אולי היה עדיף לרדת שורה ולהמשיך את מחשבותיו בלי להודיע לנו על כך.

 

[חני גרשון]

ההערה הבאה נוגעת לגוף העלילה.
לא מובן, כלל לא מובן, מי הוא אריך. המלך לשעבר? פעיל מחתרת שהועד להיות המלך במקום זה הנוכחי המושחת?

אני חושבת שיש עניין להשאיר סקרנות. לתת לקורא לשאול שאלות. כל השאלות ששאלת, בהחלט מוצאים חן בעיני... זאת המטרה. לא מגלה הכל על ההתחלה, יש כאן חילוקים, דברים לא מובנים, שגורמים לקוראים לרצות לקרוא עוד. לדעת מי זה אריך, מה הסיפור שלו - האם הוא מלך, ואיך זה מסתדר עם המחשבות שלו...

הניסוח הזה לא עבר לי טוב כל כך בגרון. אולי היה עדיף לרדת שורה ולהמשיך את מחשבותיו בלי להודיע לנו על כך.

תודה.
מסכימה לגמרי.
משנה...

'ומוכרים'. מעבר לכך שהמעבר לא תקין, הוא מאוד מבלבל.

את האמת, זה דיוק בלשון. כעת הם מתהלכים, אבל הם מכרו בעבר. בפעם אחת.
אבל אני מבינה שזה נשמע קצת מוזר...

תודה רבה, קנה סוף, עזרת לי מאוד עם ההערות שלך. אני רואה שעשיתי בשכל להעלות לכאן את הסיפור הזה...

 

[חני גרשון]

לקראת הפרק הבא, רציתי להודות לכל אלו שמגיבים לסיפור, מעירים, נותנים ביקורת איכותית ומעודדים להמשיך...
לא חשבתי שבאמת אצליח לשכתב את הפרקים האלו.
אז תודה ענקית.
ודבר שני, אני מזכירה שהפרקים המקוריים מחולקים לשניים כל פעם, מפאת אורכם שלא מתאים לפלטפורמה האינטרנטית [כפי שפניני ריין ציינה בחכמה...] אז הגיוני מאוד, שהפרק נעצר באמצע. הוא פשוט נחתך, המשך הדיאלוג יובא בחלק השני...

 

[חני גרשון]

פרק 2 [חלק א]​

שבוע לפני כן

דיאנה עמדה על יד קערת הכלים המלוכלכים, לוקחת את הצלחת העשירית במספר. למרות שהשעה הייתה מוקדמת יחסית, העייפות הכבידה על ידיה המסבנות באיטיות את הצלחת המעוטרת.

לא פלא. מרבית דריה של אולדנבורג הבירה לא קמים שעתיים לפני הזריחה על מנת לדאוג לארוחתם של בני משפחה אצילה.

כוס זכוכית עדינה הייתה הבאה בתור, ודיאנה חרקה שיניים. מי שם את הכוסות השבירות האלו יחד עם שאר הכלים? כשהן תשברה, היא תהיה הכתובת לצעקות.

חצי שעה אחר כך, הייתה רק גיגית אחת מאחוריה. תסכולה גבר. אם היא הייתה קצת יותר מוכשרת, הכל היה מתנהל הרבה יותר מהר.

מצחיק להיזכר בימים בהם הייתה בטוחה בעצמה עד כדי סחרור. טוב, אולי לא מצחיק. עצוב.

הם היו ימים יפים, גם אלו שאחרי המהפכה הגדולה. כמובן שאין מה להשוות את חייה לפני המהפכה ולאחריה, ולא רק בגלל שאבא שלה נאסר ומאז לא שב. אבל גם כשחיו בבקתה בשולי אולדנבורג היה טוב יותר מאשר עכשיו.

כבר שנתיים שלא ראתה את אמא, פרידריך ואדלהייד.

כמו כל ערב, מחשבותיה נדדו אל משפחתה. בדרך כלל היא משחזרת את העבר, נזכרת בשיחות העמוקות עם פרידריך ובצחוקה העדין של אדלהייד, רואה את חיוכה הקורן של אימה.

הערב, היא ניסתה לדמיין אותם בבית הרחוק שבצפון. מרכיבה תקרה על גבי קירות עץ ורצפת עפר, מציירת תוך כדי שטיפת כלים בית שמעולם לא ראתה. אולי אמא מייצרת גבינה, תוך כדי ששומעת את פטפוטיה האינסופיים של אדלהייד. פרידריך מתאמן בסיף או חוזר על מה שלמד כשוליה.

טעות.

דיאנה נשנעה בכבדות על השיש, אצבעותיה מועכות את הסמרטוט הרטוב. היא לא הייתה אמורה לחשוב עליהם, לפחות לא ככה. הכאב שיוצרת ההתרפקות על העבר עוד איכשהו נסבל. עכשיו הוא לא.

היא כל כך רוצה לפגוש אותם, לחזור הביתה.

יודעת שזה לא יקרה. לא כל עוד היא רוצה להעניק לפרידריך ואדלהייד חיים טובים יותר משלה כעת.

דיאנה הרימה סיר גדל ממדים משולחן העץ וליבה שקע למראה עשרות הסירים המלוכלכים שעמדו בשורה מאחוריו. לילה ארוך יש לה. מעניין מה היה היום בטירה, חשבה בעודה מכריחה את עיניה להיפקח יותר מסדק צר. וודאי הנשף היה גדול.

דלת המטבח נפתחה בשקט ונערה ממוצעת קומה ולבושה בהידור נכנסה, סוגרת אחריה בזהירות.

המלנכוליה שהחלה להציף את המטבח פרחה ממנו כמשב רוח קריר. "הלן!" קראה דיאנה בקול מהוסה, פניה אורות. "לא ציפיתי שתגיעי הלילה, כבר הרבה זמן שלא הגעת".

הלן נופפה בידה באותה עליזות חסרת עול. "באמת לא ירדתי לכאן הרבה זמן. היו פגישות חשובות לאחרונה בשעות המוקדמות של הלילה, ולא העזתי לצאת".

גבותיה של דיאנה התרוממו. "מה קורה בצמרת? שוב המחתרת הציתה שריפה באחת הטירות?"

הלן נאנחה. "פחות או יותר", אמרה וטיפסה על הכיסא המוגבה שהיה ליד דיאנה. "נראה לי שהיחידים שלא ניזוקו מהמורדים הם אבי, המלך ומפקד חיל הצללים".

צל עבר על פניה של דיאנה. מפקד חיל הצללים. בוגד נאלח. חבל שהוא היה חכם מספיק כדי לבצר היטב את טירתו. ובניגוד להלן שלא אוהבת את המחתרת, היא דווקא תומכת בה.

"אז היום הרוגע שב לשרור?" התפייטה דיאנה, מרגישה קלילה כמו שלא הייתה מזמן, והפכה את הסיר המבריק על מתקן ההדחה.

הלן הביטה במתכת המבריקה בהתפעלות. "וואו, דיאנה! איך עשית את זה? אם אני הייתי מנסה, הייתי מתייאשת אחרי דקה. ולא, הרוגע לא שב לשרור. המתח דווקא התגבר. המלך דרש ממפקד חיל הצללים תפקיד שחייב אותו לשבת עם אבא שלי. את יכולה להבין איזה בלגן התחולל כשאבא שלי קיבל את האגרת המודיעה על בואו של המפקד. אל תשאלי".

דיאנה טבלה את הסיר בתוך הגיגית העמוקה, היטתה אותו ושפכה את המים שבתוכו. זרועותיה דאבו ושריריה רעדו ממאמץ, אבל הרבה ברירות לא היו לה. חוץ מזה, המאמץ נתן לגיטימציה להבעתה המכווצת. היא שונאת לשמוע על מפקד חיל הצללים! שונאת!!

"אם לא הייתה לך ברירה אחרת", בחרה דיאנה להגיב על תחילת דבריה של הלן והסיטה את הנושא מהמפקד, "היית גם את מבריקה את הכלים ככה. מה את חושבת, שהייתי טובה בהתחלה?" מרירות קלה נגעה בקולה. "אם הדבר היה כך, לא הייתי מושלכת מחמש טירות בחודש. גם כאן אני לא מי יודע מה, פראו הנדלר טורחת לעדכן אותי בכך מידי יום ביומו".

הלן בהתה בה לרגע, אינה יודעת כיצד להגיב. "מפקד חיל הצללים עדיין כאן", פלטה כעבור כמה רגעים של בהיה מטופשת, עוברת לנושא חסר שוחות רגשיות. נו באמת, מה כבר דיאנה יכולה להרגיש כלפי המפגש המסקרן הזה?

אולי לכן היא לא ציפתה לרתיעה שעלתה על פניה של המשרתת. "הוא עדיין כאן?" שאלה בחלחלה, כאילו נגעלת מהרעיון שהיא תחת קורת גג אחת איתו. "כמה זמן הוא כבר נמצא בטירה?"

 

[חני גרשון]

פרק 2 [חלק ב]​

הלן משכה תלתל זהוב מתוך המקלעת עליה עמלה נערתה. "שעה וחצי, אולי. הוא הגיע יחד עם חמישה עוזרים, ותאמיני לי – הוא לא היה צריך להביא יותר משניים. רצה רק להראות את כוחו. אבא שלי יצא ממשרדו רק פעם אחת, ומעולם לא ראיתי אותו זועף כל כך". שעשוע מילא את עיניה התכולות.

פניה של דיאנה קדרו. "אז למה הגעת לכאן?" הנמיכה את קולה ללחישה. גבותיה התכווצו וידיה קרצפו את המחבת בתנועות חדות, כעוסות. "כדי שכל העולם ידע שהלן, נערת האצולה המפונקת חברה של משרתת מהמטבח? אני מאמינה שאבא שלך יברך על כך בשמחה ואפילו ילווה אותך לכאן יחד עם התזמורת הגדולה שלו. באמת, הלן! הייתי מצפה ממך לקצת יותר התחשבות!" היא הטיחה את המחבת לתוך גיגית המים שכבר נעשו מלוכלכים, מתיזה מים לכל עבר. "אני עובדת כאן בפרך, מתאמצת מעבר לכוחותיי כדי שלא יפטרו אותי. את יודעת מה זה לפרנס משפחה?" היא התנשפה בכבדות, קצוות אצבעותיה רוטטות. "אם אבא שלך ידע שאת יורדת אלי, הוא ישלח אותי מכאן בלי המשכורת האחרונה שלי".

הלן נדבקה לכיסאה ולא ההינה לזוז.

דיאנה משכה את המחבת מחוץ למים בכוח, מחשבות סוערות מתרוצצות בראשה דקות ארוכות. ואז, כמובן, הגיעה החרטה.

היא לא הייתה צריכה לתקוף ככה את הלן. מה היא כבר עשתה? איך אפשר לצפות ממנה להבין קשיים כל כך רחוקים ממנה?

ולמה היא כל הזמן מוצאת את עצמה נכשלת?

דיאנה נשמה עמוקות, גל מר מתנחשל בתוכה. זוהי הזכרתו התכופה של ראלף שערערה אותה וגרמה לתגובתה לצאת מכל פרופורציה, ניסה קול חלש להתגונן, אבל אחר תוקפני דחה את טענתו בגסות. איש לא אמור לסבול בגלל משקעי הילדות שלך.

"הם היו בחדר כשירדתי לכאן", אמרה הלן בקול חלש, מהוסס. "ווידאתי את זה. ראלף הגיע עם חמישה אנשים, כבר אמרתי לך. לא אצא עד שאשמע אותם עוברים".

דיאנה נשאה אליה עיניים לאות. "אני שמחה שהגעת, הלן", אמרה בקול יבש מעט, חסר את החיוניות הרגילה שתמיד בעבעה בו. "אבל אולי כדאי שתחזרי עכשיו. אני ארגיש יותר בטוחה". היא חייבת לסדר את המהומה שראלף עורר בתוכה, ובדחיפות. אסור שמישהו ידע.

"הכל בסדר, דיאן?" הלם גלשה מעל כיסאה באיטיות, אכזבה בעיניה הבהירות.

שפתיה של דיאנה נצמדו אחת לשנייה עד שצבען אבד והן נבלעו בפניה החיוורות. קשה לשתוק כשחברה שלך מלאה רצון טוב ואכפתיות אמיתית. קשה עוד יותר לנצור את הלשון כשזו משתוקקת לשבור את השתיקה בת השנים.

עיניה של אימה הבריקו אליה מתוך המים העכורים שתיזזו בעליזות, ובמקום להבין שעליה להחליפם – היא מתמקדת בזוהר שלרגע דימתה כאישוניה הרכים של האם.

היא לא יכולה לסכן אותם, חלף הרהור מהיר כברק במוחה, מותיר אחריו עקבות חרוכים וכאב חד ברקתה. משפחה שווה יותר מכל. ואם זה המחיר שעליה לשלם על מנת להגן על אמא, פרידריך ואדלהייד – היא לא תהסס לשלמו.

ולמרות שהיא שלמה עם החלטתה ואין מנוס ממנה, שתי דמעות בצבצו בזוויות עיניה כשמילאה את הגיגית במים צלולים.

"טוב, אז אני אלך", אמרה הלן לבסוף, מתאמצת לא להיפגע. "אבוא מחר, אם העניינים יירגעו".

אנה נדה בראשה. "לילה טוב", הסתובבה אליה, מישירה אליה עיניים כחולות כהות.

לא היה בהן דבר מלבד התנצלות. הלן נדה בראשה, מקבלת את הסליחה חסרת המילים. "לילה טוב".



הכלים עמדו להסתיים כשהשעה התקרבה לחצות, ולאוזניה החדות של דיאנה טרם הגיעו צלילים שיבשרו על סיום הדיון.

מעניין על מה יש להם לדון יחד שעות ארוכות כל כך, הרהרה בפליאה בעודה מנגבת את ידיה המקומטות משהיה ארוכה מידי במים. הם לא החברים הטובים ביותר באליטה המדינית. יש אומרים שאין אויבים מרים יותר משני האנשים החזקים בממלכה.

קולות גבריים, נוקשים וחתוכים, הסתננו מבעד לדלתות המטבח הכפולות, ודיאנה נשמה לרווחה. יציאה מהמטבח כל עוד ראלף נוכח בבית עלולה להיות מוגדרת כהתאבדות. סוף סוף הוא יוצא.

רגש ישן התעורר בתוכה, לוחש שהוא דווקא רוצה לראות את ראלף. מעניין איך הוא נראה היום. אבל המחשבה נדחתה מיד בנזיפה. באמת, איזו נערה אנוכית! לא חושבת על אמא, פרידריך ואדלהייד. רק לפני רגע צעקת על הלן שהעזה לבוא לכאן כשראלף ספון בחדרו של המשנה למלך ולא יכול להזיק.

הדממה נמשכה עוד דקות מספר, ודיאנה החליטה שהגיע הזמן לחזור לחדרה. היא תלתה את סינרה על הוו שעל יד הדלת ונטלה את אחד הנרות שעל הקיר. המסדרון שהמתין לה היה רחב וחשוך.

דיאנה בלעה את רוקה. היא לא אוהבת חושך, לפחות לא היום. כשהייתה בת שתים עשרה, לפני המהפכה הגדולה, שעות הלילה היו השעות בהן חללו היא ואחיה את כל השטויות שבעולם. אבל הרבה מים עברו בדרייפן מאז, ולסחוט ממנה גרם של שובבות כזו נדון לכישלון. איך אומרים אנשי הצבא? נסה לכבוש את הרוֹטְוַויְל.

חבל על המאמץ.

תוך כדי שעלתה במדרגות לכיוון הדלת, היא שמעה צליל מוזר.

מישהו שם?

באחת היא קפאה על מקומה, מאזינה בתשומת לב. דממת ליל עמוקה שבה לשרור. כנראה מדמיינת, משכה בכתפיה. כמו תמיד.

השלהבת הקטנה הפיצה אור מועט על המדרגות מחופות השטיחים ועל אולם הכניסה המפואר. הפשפש הקטן היה משומן ככל דלתות הבית ונענה למשיכתה בקלות.

האוויר בחוץ היה קריר למדי, אביבי ומצמרר. דיאנה הידקה את שמלתה אל גופה בידה השמאלית, זו הימנית אוחזת בנר בחוזקה. לימינה היא יכלה לראות את המדרגות הלבנות והעגולות המובילות אל הכניסה הראשית לטירה, אלו שמעולם לא עלה על קצה דעתה להשתמש בהם.

צל שחור נתמך על המעקה המסוגנן, עיניו חודרות אל תוך החושך.

ליבה של דיאנה עצר מפעום. בכל מצב היא תזהה אותו, גם אם יעברו חמישים שנה. אותה יציבה, אותו המבט. הנר הקטן שאחז בידיו האיר את החלק התחתון של פניו, מגלה זקן בהיר וצמוד.

במהירות, כשדמה אוזל מכל חלקי גופה ומוחה קופא, דיאנה נסוגה אחורנית, אינה מצליחה להסיר את עיניה מהאיש. רק שלא יראה אותה. רק שלא יראה אותה. רק שלא יראה אותה.

אוח!

רגליה נתקלו בלבנה שתחמה את השביל והיא נפלה ארצה, שולחת את זרועותיה קדימה. כאב חד עלה מידיה והנר עף וכבה. דיאנה התעלמה ממנו לחלוטין והתרוממה מידית, מביטה אל המדרגות בחרדה.

מבטו של האיש היו מופנה אליה, פוגשות בעיניה. ראלף.

הוא זיהה אותה.

 

[מה שניחשת]

איך אומרים אנשי הצבא? נסה לכבוש את הרוֹטְוַויְל.

חבל על המאמץ.

אהבתי. זה מכניס אותנו ממש לאווירה ולניואנסים הפנימיים של אנשי הממלכה הזו. אפשר באמת לשלב עוד ביטויים ואמרות כנף כיד דמיונך הטובה שגורמים לנו להכנס ממש לאווירה.

 

[קנה סוף]

פרק מעולה. מתחת אותי.

הכאב שיוצרת ההתרפקות על העבר עוד איכשהו נסבל. עכשיו הוא לא.

אולי כדאי להוסיף 'בדרך כלל' בתחילת המשפט, או משהו בדומה לזה. כי הוא מכליל מדי, ללא רמז לכך שיש כעת יוצא מן הכלל, ואז יוצא שהמילים האחרונות סותרות אותו.

דיאנה משכה את המחבת מחוץ למים בכוח, מחשבות סוערות מתרוצצות בראשה דקות ארוכות.

ההווה שבמשפט מתאר משהו שנעשה תוך כדי הפעולה שתוארה בתחילת המשפט. ולא נראה לי שלהוציא מחבת ממים לוקח דקות ארוכות. לכן אני חושבת שצריך להפוך את הפועל 'מתרוצצות' ללשון עבר.

ואז, כמובן, הגיעה החרטה.

היא לא הייתה צריכה לתקוף ככה את הלן. מה היא כבר עשתה? איך אפשר לצפות ממנה להבין קשיים כל כך רחוקים ממנה?

זה מדי צפוי, בסיפור שממש לא צפוי, לפי הרגשתי. כאילו, ידעתי מראש שהיא תתחרט וכו'.

עיניה של אימה הבריקו אליה מתוך המים העכורים שתיזזו בעליזות, ובמקום להבין שעליה להחליפם – היא מתמקדת בזוהר שלרגע דימתה כאישוניה הרכים של האם.

'התמקדה'?

היא לא יכולה לסכן אותם, חלף הרהור מהיר כברק במוחה, מותיר אחריו עקבות חרוכים וכאב חד ברקתה. משפחה שווה יותר מכל. ואם זה המחיר שעליה לשלם על מנת להגן על אמא, פרידריך ואדלהייד – היא לא תהסס לשלמו.

ולמרות שהיא שלמה עם החלטתה ואין מנוס ממנה, שתי דמעות בצבצו בזוויות עיניה כשמילאה את הגיגית במים צלולים.

זה אמור להיות ברור מאליו שהיא לא תסכן את משפחתה. וזה לא אמור לגרום לה לבכות פתאום, כי זה לא משהו חדש.

במהירות, כשדמה אוזל מכל חלקי גופה ומוחה קופא, דיאנה נסוגה אחורנית, אינה מצליחה להסיר את עיניה מהאיש. רק שלא יראה אותה. רק שלא יראה אותה. רק שלא יראה אותה.

המשאלה שלה לא הגיונית, בהתחשב בכך שהנר שלה מסמן את מיקומה ואת דרכה.

 

[חני גרשון]

אולי כדאי להוסיף 'בדרך כלל' בתחילת המשפט, או משהו בדומה לזה. כי הוא מכליל מדי, ללא רמז לכך שיש כעת יוצא מן הכלל, ואז יוצא שהמילים האחרונות סותרות אותו

לא, רק ניסחתי את המשפט לא ברור .
התעצלתי... זה העונש לעצלנים. המשמעות היא שהתרפקות על העבר נסבלת, הדמיון עליהם בהווה בלתי נסבל. אבל לא היה לי כוח לנסח משפט מורכב כל כך בפשטות...
טוב, בשביל זה יש שוטרים.

ההווה שבמשפט מתאר משהו שנעשה תוך כדי הפעולה שתוארה בתחילת המשפט. ולא נראה לי שלהוציא מחבת ממים לוקח דקות ארוכות. לכן אני חושבת שצריך להפוך את הפועל 'מתרוצצות' ללשון עבר.

תודה, לא שמתי לב. שיניתי את הפיסוק במשפט, ולא שמתי לב לזה.... תודה.

'התמקדה'?

לגמרי. שונה.

ה אמור להיות ברור מאליו שהיא לא תסכן את משפחתה. וזה לא אמור לגרום לה לבכות פתאום, כי זה לא משהו חדש

כאן אני לא מסכימה.
יש מה שנקרא - הקש ששבר את גב הגמל.

המשאלה שלה לא הגיונית, בהתחשב בכך שהנר שלה מסמן את מיקומה ואת דרכה.

נו, באמת. אנשים תמיד מקווים דברים הגיוניים?
היא בטוחה שתמות, אם הוא יראה אותה. איך אומרים? משאלת לב חסרת סיכוי.
אבל אני רק צריכה להסביר לעצמי למה היא לא חזרה לתוך הטירה, או כיבתה את הנר.
ובמחשבה שניה ,כשאני נזכרת באיך שהיא הרגישה בסיטואציה, היא די קפואה. לא חושבת מידי.
פסיכולוגיה... אנשים תחת איום מגיבים בשלוש דרכים. אחת מהם היא לקפוא.

תודה רבה על הביקורת, אני רצה לעשות שינויים בטקסט... אצלי, לכל הפחות. לא נותן לי לשכתב. אני חייבת לומר שהביקורת שלך מדויקת כל כך וחדה, שדי שמחתי לפתוח אותה עכשיו...
לא די. מאוד.

 

[אא-אסתר]

התפתחות יפה ומפתיעה - השארת אותנו באמצע הפרשיה של אולף הנס ואריך
לסיטואציה אחרת לחלוטין...

ביקשת קיבלת כמה דיוקים ...
״למרות שהשעה הייתה מוקדמת יחסית״

מו כל ערב, מחשבותיה נדדו אל משפחתה. בדרך כלל היא משחזרת את העבר, נזכרת בשיחות העמוקות עם פרידריך ובצחוקה העדין של אדלהייד, רואה את חיוכה הקורן של אימה.

לא הצלחתי להבין אם השעה מוקדמת בבוקר או מאוחרת בלילה

מרכיבה תקרה על גבי קירות עץ ורצפת עפר

לא נראה לי שנכון להשתמש בפועל ״להרכיב״ על תקרה אולי ״לבנות״, וגם מתאים יותר ״גג״

ולי אמא מייצרת גבינה,

אומרים חיבוץ ?

דיאנה נשנעה בכבדות על השיש

לא סביר שהשולחן נעשה מאבן שיש בתקופת ימי הבינים....

כאב שיוצרת ההתרפקות על העבר

כאב יוצר, לא ?

. אל תשאלי

משארת שזה משלב של ימינו ....

אנה נדה בראשה

דיאנה ?

 

[חני גרשון]

תודה רבה על ההערות!
השינויים נעשו.

וכן, כאלו הם החיים. אבל עוד נמעט נחזור אליהם...

 

[קנה סוף]

כאב יוצר, לא ?

אבל כאן ההתרפקות היא שיוצרת את הכאב, לא?

 

[חני גרשון]

@קנה סוף - הנה השכתוב.
מה דעתך עליו?
דיאנה נשנעה בכבדות על השיש, אצבעותיה מועכות את הסמרטוט הרטוב. היא לא הייתה אמורה לחשוב עליהם, לפחות לא ככה. הכאב שיוצרת ההתרפקות על העבר עוד איכשהו נסבל. המחשבה על בני משפחתו חיים הרחק ממנה, ממשיכים בחיים שלהם בעוד היא עובדת כל כך קשה הייתה בלתי נסבלת.

היא כל כך רוצה לפגוש אותם, לחזור הביתה.

 

[קנה סוף]

מה דעתך עליו?

מצויין. מבהיר היטב את הכוונה.

 

[פיקולו]

אחד הסיפורים הטובים.
רק כעת הצטרפתי לקרוא אותו, הוא נהדר.
זורם, מחליק בגרון, משכנע להמשיך לקרוא...
מותח ונוגע גם יחד.
יש לך עתיד (או הווה?) גדול, בעז"ה.

גם אני שמתי לב לכל מיני עבר- הווה, תשימי לב לזה בפרקים הבאים,
ו---

אנה נדה

זה מכוון, הבלבול בין דיאנה לאנה?

 

[נודד]

כתיבה יפה ומרעננת. ודמויות בנויות היטב. באופן אישי אני מאוד אוהב סיפורים בסגנון הזה.
בנוגע להערה על הדמות המסופרת שבכל סצנה. הסגנון המועדף על סופרים רבים, בפרט בשנים האחרונות, הוא "מספר נצמד לדמות", כשבכל סצנה ישנה דמות אחת שהסיפור מסופר דרך עיניו.
מעבר מזווית ראיה של דמות אחת לאחרת - "מספר כל יודע", יוצר ריחוק של הקורא ותחושה שמספרים לו סיפור, לעומת "מספר נצמד לדמות" שבו חושפים אותו ומראים לו באופן בלתי אמצעי עד כמה שניתן, את העולם שבמוחו של הכותב.

ממליץ בחום על הספר החדש של לירון פיין ומשה גוטמן "תכתבו" בו הם מרחיבים ומעמיקים על הנושא הזה ועוד נושאים רבים בעולם הכתיבה.

בהצלחה בהמשך הדרך, ממתין כמו ככולם לפרק הבא.
אגב, הערות בענייני התנסחות כמו "עבר - הווה" וכדומה מתקנים בעריכה הסופית, אם אין לך כח להתעכב על זה, ממליץ להמשיך בכתיבה רציפה ולתקן בהמשך הדרך