הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אין ספור עונות חורף סוערות היא ניסתה להתנכל לי ויכולתי לה בגבורה, אבל הפעם לא היה לי שום סיכוי.
רוח הפרצים החורפית סימנה אותי כבר ברגע שמלאו לי שלוש שנים והנחתי כיפה לראשי. היריבות בינינו היא עיקשת, מרה ורוויית אמוציות. היא מצידה עושה הכול כדי להפריח את כיפתי מעל ראשי, ואילו אני לא נכנע בקלות ומשיב לה בקרב הגנה הרואי.
היו פעמים שהרוח האלימה כמעט נגעה בתהילת הניצחון. הכיפה כבר התרוממה וריחפה כ – 5 ס"מ מעל לקרקפתי, אבל אני עם אינסטינקטים חדים כמו של עינית דלת המעלית, הצלחתי למנוע את האסון.
לזכותה של הרוח יאמר שלמרות התבוסות הרבות שהנחלתי לה, היא לא אמרה נואש. על אף היותה סוערת והיפראקטיבית מטבעה, היא עקבה אחרי עם עצבי ברזל, כמו ממתינה בסבלות רבה לנקודות תורפה שיופיעו. והנה השנה הגיעה אחת כזו.
רוח הפרצים הסתתרה בין הרכסים הפתלתלים שמאחורי שורת הבניינים האחרונה בשכונה הירושלמית בה אני גר. היא הסתחררה סביב עצמה. חיכתה שאבוא. ירדתי מהאוטובוס מקניה באושר עד, עם שתי ידיים עמוסות בשקיות. בדרכי חלפתי על המדרכה במקביל למרווח לא בנוי שבין שני בניינים תמימים למראה. ברגע הזה בעומדי חשוף וחסר הגנה, התפרצה הרוח באכזריות והעיפה את הכובע הממולא בכיפה למרחקים עצומים.
כפות ידי הכלואות והקלועות בתוך סבך שקיות ניילון כבדות, לא הצליחו להושיע הפעם.
אבל לא יריב מר ורב שנים כמוני יוותר וייכנע. שמטתי את כל השקיות העמוסות; הפקרתי אותן לגורלן, ופתחתי במרדף חיי אחר הכובע והכיפה.
הרוח באה מוכנה היטב לרגע הזה, ונראה שהיא תכננה את מהלכי המילוט לפרטי פרטים. היא הובילה את המגבעת והכיפה על כנפיה, דרך עמקים מכוסי קוצים, הרים סבוכים ומישורים רוויי עצים. כל אלה לא הרתיעו אותי. רצתי, דילגתי, ניתרתי וקפצתי. נפלתי וקמתי, נחבלתי והתעלמתי. דבר לא עניין אותי מלבד ניצחון החומר על הרוח, תרתי משמע.
איבדתי את תחושת הזמן, המקום והגוף. ובאופן כללי איבדתי את שפיותי זמנית. מפה לשם מצאתי את עצמי מתנשף ומחזיק את ברכיי בידיי, בעומק מסדרון נצרים ברצועה, ליד ארבעה טנקים ו – 11 חיילים משועממים. בעיניים כלות ראיתי את המגבעת עפה כל הדרך לכיוון דיר אל באלח. זהו, הבנתי שפה זה נגמר.
עוד הספקתי לראות את המגבעת נתקעת בצמרת עץ בפאתי העיר העזתית, וקרסתי לאחור תשוש גופנית ורצוץ נפשית.
החיילים רצו לעברי והגישו לי עזרה ראשונה. לאחר התאוששות ראשונית, הם ביקשו לדעת מה הביא אותי – דמות ירושלמית תלושה מהסיטואציה - למקום המסוכן הזה. סיפרתי להם בקול משתנק את השתלשלות האירועים, ורחמיהם נכמרו עלי.
"טוב, אנחנו נכנסים לחילוץ" קבע רועי מפקד הצוות האמיץ "תיכנסו לטנקים ותביאו סולם להורדת המגבעת מצמרת העץ, ואתה" הוא פנה אלי בפאתוס "תעלה איתנו לטנק, נוכחותך קריטית לזיהוי ושיוך המגבעת לבעליו".
לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. עוד לא התחלתי לעכל את גודל הרגע וכבר מצאתי את עצמי עמוק בתוך זירת קרב פעילה. המבצע היה מורכב. כוחות שריון התפרסו במעטפת ושמרו על מרחב סטרילי, מסוקים ומל"טים נתנו חיפוי אווירי וכוח מיוחד חתר לחבירה מרגשת עם מגבעת האבודה.
את כל זה ראיתי בעיניי המשתוממות דרך המסך שבבטן הטנק.
רגע השיא הגיע. שלושה חיילים הציבו את הסולם, וחייל אחד גבוה ואמיץ נבחר לטפס אל המגבעת. ברגע הזה נתתי לעצמי להתפרק וזרמי דמעות החלו לשצוף מעיני. חייל טוב עיניים הגיש לי מים, ואמר בקול אוהב "זהו, תכף המגבעת כאן". ואז נשמע קולו של החייל המחלץ בקשר "חברה, זו סתם שקית שחורה".
רוח הפרצים החורפית סימנה אותי כבר ברגע שמלאו לי שלוש שנים והנחתי כיפה לראשי. היריבות בינינו היא עיקשת, מרה ורוויית אמוציות. היא מצידה עושה הכול כדי להפריח את כיפתי מעל ראשי, ואילו אני לא נכנע בקלות ומשיב לה בקרב הגנה הרואי.
היו פעמים שהרוח האלימה כמעט נגעה בתהילת הניצחון. הכיפה כבר התרוממה וריחפה כ – 5 ס"מ מעל לקרקפתי, אבל אני עם אינסטינקטים חדים כמו של עינית דלת המעלית, הצלחתי למנוע את האסון.
לזכותה של הרוח יאמר שלמרות התבוסות הרבות שהנחלתי לה, היא לא אמרה נואש. על אף היותה סוערת והיפראקטיבית מטבעה, היא עקבה אחרי עם עצבי ברזל, כמו ממתינה בסבלות רבה לנקודות תורפה שיופיעו. והנה השנה הגיעה אחת כזו.
רוח הפרצים הסתתרה בין הרכסים הפתלתלים שמאחורי שורת הבניינים האחרונה בשכונה הירושלמית בה אני גר. היא הסתחררה סביב עצמה. חיכתה שאבוא. ירדתי מהאוטובוס מקניה באושר עד, עם שתי ידיים עמוסות בשקיות. בדרכי חלפתי על המדרכה במקביל למרווח לא בנוי שבין שני בניינים תמימים למראה. ברגע הזה בעומדי חשוף וחסר הגנה, התפרצה הרוח באכזריות והעיפה את הכובע הממולא בכיפה למרחקים עצומים.
כפות ידי הכלואות והקלועות בתוך סבך שקיות ניילון כבדות, לא הצליחו להושיע הפעם.
אבל לא יריב מר ורב שנים כמוני יוותר וייכנע. שמטתי את כל השקיות העמוסות; הפקרתי אותן לגורלן, ופתחתי במרדף חיי אחר הכובע והכיפה.
הרוח באה מוכנה היטב לרגע הזה, ונראה שהיא תכננה את מהלכי המילוט לפרטי פרטים. היא הובילה את המגבעת והכיפה על כנפיה, דרך עמקים מכוסי קוצים, הרים סבוכים ומישורים רוויי עצים. כל אלה לא הרתיעו אותי. רצתי, דילגתי, ניתרתי וקפצתי. נפלתי וקמתי, נחבלתי והתעלמתי. דבר לא עניין אותי מלבד ניצחון החומר על הרוח, תרתי משמע.
איבדתי את תחושת הזמן, המקום והגוף. ובאופן כללי איבדתי את שפיותי זמנית. מפה לשם מצאתי את עצמי מתנשף ומחזיק את ברכיי בידיי, בעומק מסדרון נצרים ברצועה, ליד ארבעה טנקים ו – 11 חיילים משועממים. בעיניים כלות ראיתי את המגבעת עפה כל הדרך לכיוון דיר אל באלח. זהו, הבנתי שפה זה נגמר.
עוד הספקתי לראות את המגבעת נתקעת בצמרת עץ בפאתי העיר העזתית, וקרסתי לאחור תשוש גופנית ורצוץ נפשית.
החיילים רצו לעברי והגישו לי עזרה ראשונה. לאחר התאוששות ראשונית, הם ביקשו לדעת מה הביא אותי – דמות ירושלמית תלושה מהסיטואציה - למקום המסוכן הזה. סיפרתי להם בקול משתנק את השתלשלות האירועים, ורחמיהם נכמרו עלי.
"טוב, אנחנו נכנסים לחילוץ" קבע רועי מפקד הצוות האמיץ "תיכנסו לטנקים ותביאו סולם להורדת המגבעת מצמרת העץ, ואתה" הוא פנה אלי בפאתוס "תעלה איתנו לטנק, נוכחותך קריטית לזיהוי ושיוך המגבעת לבעליו".
לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. עוד לא התחלתי לעכל את גודל הרגע וכבר מצאתי את עצמי עמוק בתוך זירת קרב פעילה. המבצע היה מורכב. כוחות שריון התפרסו במעטפת ושמרו על מרחב סטרילי, מסוקים ומל"טים נתנו חיפוי אווירי וכוח מיוחד חתר לחבירה מרגשת עם מגבעת האבודה.
את כל זה ראיתי בעיניי המשתוממות דרך המסך שבבטן הטנק.
רגע השיא הגיע. שלושה חיילים הציבו את הסולם, וחייל אחד גבוה ואמיץ נבחר לטפס אל המגבעת. ברגע הזה נתתי לעצמי להתפרק וזרמי דמעות החלו לשצוף מעיני. חייל טוב עיניים הגיש לי מים, ואמר בקול אוהב "זהו, תכף המגבעת כאן". ואז נשמע קולו של החייל המחלץ בקשר "חברה, זו סתם שקית שחורה".
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //