- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה
"בוקר טוב" הצטלצל קולו של מוישי מבעד לדלת.
היא התחפרה קצת עמוק יותר בשמיכה.
"מה השעה?" שאלה בקול מצונן. אולי היא באמת מצוננת.
"שמונה וחצי. את מרגישה טוב?" ברר מוישי. היא נהנתה לשמוע את הדאגה בקולו.
"כן, הכל טוב" התהפכה לצד השני. עכשיו היא רוצה רק לישון ולישון.
"מה קרה?" מוישי התעלם כליל מהמילים שלה, והיא יכלה לחוש את המבט המוטרד שלו על גבשושית השמיכה. בדרך כלל היא קמה בזמן, לפעמים אפילו לפניו.
"כלום, לא משהו מיוחד". ענתה במנגינה נכאה. "זה קשור אלי?" הוא התחיל בניחושים, והיא דמיינה כיצד הוא מקמט את מצחו כעת בניסיון להבין את החידה - מה כבר יכול לקרות הבוקר.
"לא. לא קרה כלום" עלה קולה של לאה בנחרצות, תוך כדי שהיא מבינה שזה לא נשמע אמין במיוחד.
שקט עונה לה. היא קוברת את ראשה עמוק יותר בין השמיכה לכרית ומהרהרת באכזבה בבעלה שבטח הלך משם בשקט לאכול ארוחת בוקר במטבח, עד שתתפכח.
"תראי". קולו מעיר אותה מהמחשבות הקדורניות. היא מסתובבת לצד השני, מגלה את מוישי עומד מול המיטה כשבידיו צלחת עמוסה כריות עם חלב.
"תיזהר, זה יכול להישפך פה!" היא קוראת בבהלה. שלוימי מחייך. הוא יודע שהיא אוהבת כריות, למרות שגם את המצעים החדשים היא די מחבבת.
"אז בואי לאכול!" הוא מכריז, ולאה קמה באיטיות מופגנת, מנסה להסתיר את החיוך הקטן שעלה לה בקצות השפתיים.
"אז מה כבר קרה הבוקר?" הוא שואל בין כפית לכפית, כשהם יושבים ליד השולחן הקטן בפינת המטבח.
"כלום, ריקי ילדה בת". עונה במרמור לאה.
מוישי מפסיק לאכול. "מזל טוב!" הוא קורא, קולו עולה בהתרגשות. "חיים נהיה אבא!"
"כן" עונה בעגמומיות לאה, מסתכלת על מוישי באכזבה. היא רצתה שגם הוא ירגיש קצת כמוה. שלא יהיה כזה מלאך.
אבל מוישי כבר עסוק בחיפוש קדחתני אחרי איש הקשר המבוקש בפלאפון שלו. עוברות עוד כמה דקות של שיחת טלפון עליזה ומלאת איחולים, שבסיומה מוישי משתתק ועונה "אמן" בדביקות כמה פעמים. ואז חוזר השקט למטבח שלהם.
באיחור קולט מוישי שזאת היתה הסיבה לדכדוך הבוקר.
"את עצובה?" הוא שואל אותה בשקט, כי אין לו ניסוח הולם יותר בראש.
ודווקא השאלה הפשוטה גורמת לה לענות בלי ציניות. היא משפילה עיניים. "קשה לי ממש. אני מאוד משתדלת לשמוח בשבילה אבל..." קולה גווע.
"זה לא תמיד הולך..." מוישי מנסה לעודד.
"לך זה תמיד הולך" קולה מאשים. קודם כל את עצמה. את היותה כזאת קנאית שלא מסוגלת לפרגן לחברתה הטובה מילדות. זאת שגרה לידה, ששיחקו יחד כל כך הרבה, ושאפילו נישאה לבן דוד שני של בעלה.
"אבל אצלך זה שונה, אתן ממש קרובות" הוא מנסה לתרץ. יודע שבאמת הם שונים. הוא לעולם לא יבין איך לידת נשמה טהורה יכולה להיות מאורע עצוב. אבל מאז שהם בסיפור הזה, הוא נוכח לדעת שזה יכול להיות. בהחלט.
"אולי גם אני קצת מתאכזב אבל אני לא כל כך מודע לזה" הוא משתף בקול את המחשבות שלו. "כי גם לי זה קשה מאוד - " קולו נקטע באמצע המשפט, כשהוא מתקשה לתמלל את עצמו.
"זה לא היה נראה שקשה לך להתקשר ולשמוח עם חיים", היא מציינת במרירות. חושבת על השיחה הקרובה שלה עם ריקי ויודעת שהיא לא תישמע כמו מוישי, גם אם תגייס את כל כוחותיה.
"התכוונתי, שגם לי קשה עם ה... עם זה שאנחנו מחכים". הוא בולע את רוקו, מרגיש שזה שיא הכנות שלו להיום. אין לו כוח לעוד שיחות מהסוג הזה, שקרו כל כך הרבה לאחרונה.
"ברור" לאה יוצאת פתאום מקונכיית האומללות שלה, מביטה על בעלה בריכוז. "הרי שנינו בתוך זה, ביחד".
לרגע שררה בינהם הסכמה שקטה. המחשבות שלהם תקתקו באחידות בקצב השעון שמעליהם, עד שלאה חזרה לנושא הבוער כרגע.
"אני לא מסוגלת" לחשה. "לא מסוגלת להתקשר אליה, לא לאמא שלה, לא לאף אחד. בכלל, אין לי כוח לעשות כלום" התנשפה.
"אז לא צריך, קחי לך יום חופש". ניחם אותה מוישי, יודע שגם ככה היא לא אמורה לצאת היום לעבודה.
"כן? כי החברה הכי טובה שלי ילדה? זה נשמע לך הגיוני?" היא התיזה בלגלוג.
"יש הרבה דברים שלא נשמעים לי הגיוני" סיכם מוישי את דבריו ופתח את הברכון. "אז מה?"
"אז מה אתה רוצה להגיד? שאני לא אעשה כלום? שאשכב כל היום במיטה?" שאלה לאה, מייחלת לאישור לקבוע את יום המסכנות הלאומי להיום.
מוישי חייך תוך כדי הברכה. כשסיים, אמר:
"ממש לא, תעשי היום דברים שאת אוהבת, שיעשו אותך שמחה. שכשתדברי עם ריקי תהיי שמחה באמת, אבל מהסיבות שלך".
הוא קם וחבש את המגבעת. היא קמה אחריו, מנסה לעכל את הדברים.
"טוב, ננסה" היא סיימה בנימה מפויסת ליד הדלת. מוישי יצא בנפנוף עליז מהבית.
לאה קרסה על הספה. הלוואי שבשיחה קצרה כזאת אפשר היה לפתור את הכל. מה לעשות שבלב הבוגדני שלה עדיין משתוללת הקנאה. היא עדיין מרגישה כאילו מישהו העליב את לאה הקטנה ושם אותה בפינה, בעונש. היא צריכה לראות איך כולם מקבלים מתנות ואוצרות יקרים משמיים - ורק היא, לאהל'ה, לא.
זה כואב מידי.
אשמח מאוד לביקורת על הכתיבה...
"בוקר טוב" הצטלצל קולו של מוישי מבעד לדלת.
היא התחפרה קצת עמוק יותר בשמיכה.
"מה השעה?" שאלה בקול מצונן. אולי היא באמת מצוננת.
"שמונה וחצי. את מרגישה טוב?" ברר מוישי. היא נהנתה לשמוע את הדאגה בקולו.
"כן, הכל טוב" התהפכה לצד השני. עכשיו היא רוצה רק לישון ולישון.
"מה קרה?" מוישי התעלם כליל מהמילים שלה, והיא יכלה לחוש את המבט המוטרד שלו על גבשושית השמיכה. בדרך כלל היא קמה בזמן, לפעמים אפילו לפניו.
"כלום, לא משהו מיוחד". ענתה במנגינה נכאה. "זה קשור אלי?" הוא התחיל בניחושים, והיא דמיינה כיצד הוא מקמט את מצחו כעת בניסיון להבין את החידה - מה כבר יכול לקרות הבוקר.
"לא. לא קרה כלום" עלה קולה של לאה בנחרצות, תוך כדי שהיא מבינה שזה לא נשמע אמין במיוחד.
שקט עונה לה. היא קוברת את ראשה עמוק יותר בין השמיכה לכרית ומהרהרת באכזבה בבעלה שבטח הלך משם בשקט לאכול ארוחת בוקר במטבח, עד שתתפכח.
"תראי". קולו מעיר אותה מהמחשבות הקדורניות. היא מסתובבת לצד השני, מגלה את מוישי עומד מול המיטה כשבידיו צלחת עמוסה כריות עם חלב.
"תיזהר, זה יכול להישפך פה!" היא קוראת בבהלה. שלוימי מחייך. הוא יודע שהיא אוהבת כריות, למרות שגם את המצעים החדשים היא די מחבבת.
"אז בואי לאכול!" הוא מכריז, ולאה קמה באיטיות מופגנת, מנסה להסתיר את החיוך הקטן שעלה לה בקצות השפתיים.
"אז מה כבר קרה הבוקר?" הוא שואל בין כפית לכפית, כשהם יושבים ליד השולחן הקטן בפינת המטבח.
"כלום, ריקי ילדה בת". עונה במרמור לאה.
מוישי מפסיק לאכול. "מזל טוב!" הוא קורא, קולו עולה בהתרגשות. "חיים נהיה אבא!"
"כן" עונה בעגמומיות לאה, מסתכלת על מוישי באכזבה. היא רצתה שגם הוא ירגיש קצת כמוה. שלא יהיה כזה מלאך.
אבל מוישי כבר עסוק בחיפוש קדחתני אחרי איש הקשר המבוקש בפלאפון שלו. עוברות עוד כמה דקות של שיחת טלפון עליזה ומלאת איחולים, שבסיומה מוישי משתתק ועונה "אמן" בדביקות כמה פעמים. ואז חוזר השקט למטבח שלהם.
באיחור קולט מוישי שזאת היתה הסיבה לדכדוך הבוקר.
"את עצובה?" הוא שואל אותה בשקט, כי אין לו ניסוח הולם יותר בראש.
ודווקא השאלה הפשוטה גורמת לה לענות בלי ציניות. היא משפילה עיניים. "קשה לי ממש. אני מאוד משתדלת לשמוח בשבילה אבל..." קולה גווע.
"זה לא תמיד הולך..." מוישי מנסה לעודד.
"לך זה תמיד הולך" קולה מאשים. קודם כל את עצמה. את היותה כזאת קנאית שלא מסוגלת לפרגן לחברתה הטובה מילדות. זאת שגרה לידה, ששיחקו יחד כל כך הרבה, ושאפילו נישאה לבן דוד שני של בעלה.
"אבל אצלך זה שונה, אתן ממש קרובות" הוא מנסה לתרץ. יודע שבאמת הם שונים. הוא לעולם לא יבין איך לידת נשמה טהורה יכולה להיות מאורע עצוב. אבל מאז שהם בסיפור הזה, הוא נוכח לדעת שזה יכול להיות. בהחלט.
"אולי גם אני קצת מתאכזב אבל אני לא כל כך מודע לזה" הוא משתף בקול את המחשבות שלו. "כי גם לי זה קשה מאוד - " קולו נקטע באמצע המשפט, כשהוא מתקשה לתמלל את עצמו.
"זה לא היה נראה שקשה לך להתקשר ולשמוח עם חיים", היא מציינת במרירות. חושבת על השיחה הקרובה שלה עם ריקי ויודעת שהיא לא תישמע כמו מוישי, גם אם תגייס את כל כוחותיה.
"התכוונתי, שגם לי קשה עם ה... עם זה שאנחנו מחכים". הוא בולע את רוקו, מרגיש שזה שיא הכנות שלו להיום. אין לו כוח לעוד שיחות מהסוג הזה, שקרו כל כך הרבה לאחרונה.
"ברור" לאה יוצאת פתאום מקונכיית האומללות שלה, מביטה על בעלה בריכוז. "הרי שנינו בתוך זה, ביחד".
לרגע שררה בינהם הסכמה שקטה. המחשבות שלהם תקתקו באחידות בקצב השעון שמעליהם, עד שלאה חזרה לנושא הבוער כרגע.
"אני לא מסוגלת" לחשה. "לא מסוגלת להתקשר אליה, לא לאמא שלה, לא לאף אחד. בכלל, אין לי כוח לעשות כלום" התנשפה.
"אז לא צריך, קחי לך יום חופש". ניחם אותה מוישי, יודע שגם ככה היא לא אמורה לצאת היום לעבודה.
"כן? כי החברה הכי טובה שלי ילדה? זה נשמע לך הגיוני?" היא התיזה בלגלוג.
"יש הרבה דברים שלא נשמעים לי הגיוני" סיכם מוישי את דבריו ופתח את הברכון. "אז מה?"
"אז מה אתה רוצה להגיד? שאני לא אעשה כלום? שאשכב כל היום במיטה?" שאלה לאה, מייחלת לאישור לקבוע את יום המסכנות הלאומי להיום.
מוישי חייך תוך כדי הברכה. כשסיים, אמר:
"ממש לא, תעשי היום דברים שאת אוהבת, שיעשו אותך שמחה. שכשתדברי עם ריקי תהיי שמחה באמת, אבל מהסיבות שלך".
הוא קם וחבש את המגבעת. היא קמה אחריו, מנסה לעכל את הדברים.
"טוב, ננסה" היא סיימה בנימה מפויסת ליד הדלת. מוישי יצא בנפנוף עליז מהבית.
לאה קרסה על הספה. הלוואי שבשיחה קצרה כזאת אפשר היה לפתור את הכל. מה לעשות שבלב הבוגדני שלה עדיין משתוללת הקנאה. היא עדיין מרגישה כאילו מישהו העליב את לאה הקטנה ושם אותה בפינה, בעונש. היא צריכה לראות איך כולם מקבלים מתנות ואוצרות יקרים משמיים - ורק היא, לאהל'ה, לא.
זה כואב מידי.
אשמח מאוד לביקורת על הכתיבה...
הנושאים החמים