שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון - למה רק אותי לא חיברו לחשמל?

[המאושר!]

​

איזה פחד מהשיתוף הראשון! לא מאמין את זה על עצמי.
זהו מאמר שכתבתי לאברכים שמחכים לילדים.

הביקור המאכזב​

אוי, רבש"ע! מדוע דווקא אני? למה תמיד אני הוא המיועד לפורענות?" חיים נטל את הפלפון בידו ופנה לאשתו בזעקה: "אני אומר לך – הוא עשה זאת בכוונה תחילה! סבור הוא שאם אני רעו ואוהבו, אוכל לסבול את מחדליו ולא אתרגז. אך לא אשתוק עוד! אראה לו כי אין להתל בי!"

חיים נכנס אל הדירה החדשה שבבניין שזה עתה מסתיים להיבנות, ונבהל למראה עיניו. החשמל – איננו. "מה חשב בלבו?!" קרא חיים אל הפלפון. "הכיצד נכין סעודה? במה נתחמם? ואיך נטעין את מכשירי הפלפון?"

בכעסו ניתק את השיחה והחל מחפש את מספרו של יוס'ל הקבלן. שוב ושוב התקשר, אך רק קול קר ומתכתי ענה: "המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר."

זעם רב בער בלבו. "טוב, אלך למנחה ואז אנסה שנית" רטן לעצמו. לאחר תפילת מנחה, מעריב ושאר עיסוקיו, שב אל ביתו עייף ועצבני. "מה יהא על הדירה?" הרהר בלבו, אך בהביטו בשעונו ראה כי השעה כבר 2:30 אחר חצות. "לא, לא אעשה לו כך למרות מה שהוא עשה לי. אמתין עד למחר."

ויהי ממחרת...​

בבוקר קם חיים בחיפזון. "אוי, קריאת שמע!" פתח בקריאתו, בעוד מכשיר הפלפון מצלצל ללא הרף. לאחר שסיים את קריאתו, ראה כי ישנם 33 שיחות שלא נענו. "מה זה?" תמה. בדק ומצא – יוס'ל היה המתקשר.

חיים שב והתקשר אליו, ויוס'ל ענה בקול מתנצל: "חיים, רעי, אינך יודע מה אירע! הפלפון שלי נפל למים ולא עבד. אך זה עתה השגתי מכשיר חדש."

"יוס'ל, אינני חפץ לשמוע תירוצים!" התפרץ חיים. "מה עם החשמל בדירתי? בעוד שבועיים אני אמור להיכנס, ואין חיבור! כל הבניין מחובר, ורק אני לא! זה משום שאני רעך? היית צריך לחברני ראשון, ולא אחרון!"

יוס'ל שמע את דבריו בסבלנות. לאחר שחיים סיים, השיב: "שמע נא, חיים, מבין אני את כעסך. באמת ובתמים רציתי לעדכנך, אך אירע מה שאירע עם הפלפון. אולי תבוא היום לבניין, ואפרש לך הכול?"

חיים השיב: "טוב, אך אני רוצה לשמוע את האמת, בלי שום תירוצים! דרוש אני לכך שדירתי תהא מוכנה, ומחוברת לחשמל כמתבקש."

שכר ההמתנה​

בצהרי היום הגיע חיים לבניין. יוס'ל עמד עסוק בענייני מלאכתו עם הפועלים בדירה סמוכה. לאחר זמן מה ניגש אליו והזמינו לשיחה. חיים, שעדיין בער כעס בלבו, פתח: "יוס'ל, מה קורה כאן? מדוע דווקא אני?"

יוס'ל הרים את ידו, ועצר את חיים, ואמר: "חיים, אנא, תן לי לבאר. אך בבקשה, הקשב עד סוף דבריי."

חיים נשם עמוק. "בסדר, דבר."

יוס'ל פתח ואמר: "בשעה שחיברו את הבניין לחשמל, אנשי חברת החשמל בדקו וגילו כי באזור זה יש די כוח לכל הבניין – חוץ מדירה אחת. לדירה זו, אמרו, יידרש למשוך קו חדש וישיר מתחנת הכוח המרכזית."

"ומה משמעות הדבר?" שאל חיים.

"פירושו עיכוב של חודשיים," ענה יוס'ל. "יש להתקין את הקו, ולאחר מכן לחבר את הדירה. ורק אז נוכל להשלים את יתר המלאכה – הפינישים בלע"ז. זה המצב."

חיים הזדעק: "ולמה אני? מדוע לא מישהו אחר? וכי נחות אני מכולם, הלא להיפך, בגלל שאתה ידידי ואוהבי – צריך היית לחפוץ בטובתי ובנוחיותי, יותר מעל טובת ונוחות כולם, לא?"

יוס'ל ביקש להרגיעו: "חיים, הנח לי לערוך שיחת טלפון. רק רגע." הוא התרחק, דיבר דקות ספורות, ושב כשחיוך מסתורי נסוך על פניו. "התקשר נא לאשתך, ואמור לה לבוא איתך כעת אל ביתי. רוצה אני להראותכם דבר חשוב."

חיים הרים גבה. "עכשיו? למה?"

"סמוך עליי," השיב יוס'ל. "זה חייב להיות כעת."

כעבור רבע שעה הגיעו חיים ואשתו לביתו של יוס'ל. הבניין כולו חשוך היה, ורק קווי חשמל ארוכים ומשתרגים מאירים באור קלוש, משתרעים מן הדירה של יוס'ל לכל עבר. היה נראה כאילו הבית הזה הוא לבו הפועם של הבניין כולו.

המעלית מושבתת הייתה, ועלו השניים במדרגות, מתנשפים ומתאוננים. "איזה טורח זה" לחשה אשתו. "מעודי לא ראיתי כדבר הזה."

כשהגיעו לדירתו של יוס'ל סוף סוף, נפתחה הדלת, ואור בהיר שטף את פניהם. יוס'ל עמד שם עם חיוך רחב וקיבל פניהם בכוסות סודה קרה. "שבו נא, חביביי," פתח ואמר. "רוצה אני לשתף אתכם בסיפור אישי, התסכימו?".

"בוודאי! ומהי?" השיבו חיים ואישתו בתמיהה, כשכבר גם ככה תמהים הם על כל מה שראו וחוו בשעות האחרונות בכלל, ובדקות האחרונות בפרט.

"כשהתחלתי לגור כאן, לא היה לי חשמל." התחיל יוס'ל את סיפורו האישי. "והמתנתי בקושי למשך כ3 חודשים שלמים עד שחיברו אותי ישירות לתחנה המרכזית. ובחודשים אלו, אין לכם מושג באיזה חושך – תרתי משמע חיינו. כל האוכל היה קר, כמעט ולא היצלחנו לישון, כשלכל מה שהיינו צריכים, השתמשנו בשכנינו היקרים והמסורים."

"אך מאז שהתחברנו לתחנת הכוח המרכזי, אורו חיינו לצמיתות. ואפילו כאשר יש הפסקות חשמל בכל הבניין, בביתנו הכול מואר ופועל. ואף גם זאת – אנו מספקים חשמל לכל הבניין. מה שהיה בתחילה לצרה, הפך לבסוף לברכה – לנו ולכל הבניין, ובעוד שכל בני הבניין שורדים את זה בקושי, אנו ובני בתינו מתנהגים כאילו לא אירע דבר."

"עכשיו חשבו היטב:" מסיים יוס'ל בסיפוק: "האם באמת תרצו לוותר על ברכה כזו?"

הטענה של כולנו ותשובת האימהות​

כלפי מה הדברים אמורים?

מי מאיתנו לא מכיר את רגש הנחיתות הבוערת בתוכנו ואומרת: למה דווקא אני נבחרתי לעבור את הניסיון הקשה הזה – לחכות לזרע של קיימא שיחמם ויאיר את חיינו? במה טובים חבריי וידידיי, שלהם נתן ה' את המתנה המיוחלת הזאת, ולי לא?

על כך, בואו נפנה למי שאמר והיה העולם, שהוא גם הקבלן של הבריאה, ונשאל אותו במילים שלנו: "וכי נחותים אנו? אם כל כך חפץ אתה בטובתנו הנצחית והאמיתית, מדוע אינך ממלא את מבוקשנו – בן או בת שיאיר את החושך שבו אנו שרויים ויחמם אותנו בקור שבו אנו קופאים?"

והוא, מצידו, שומע את טענותינו ועונה לנו באמצעות נביאיו: "בינו שנות דור ודור – התבוננו בשלשלת הדורות. גם אמותיכם – אימות העולם, אף שהיו צדיקות אמיתיות, עשיתי אותן עקרות."

והטעם לכך: "כי רציתי והתאוותי לתפילותיהן ולתחנוניהן. בכך הן התחברו לאור ולכוח האינסופי, ומשם הורידו נשמות שהאירו את חייהן ואת חיי כל הדורות הבאים עד סוף כל הדורות."

שאלו אותן, וברור שהן יגידו לכם: "זה משתלם! נכון שכשמחכים זה קשה וכואב. אבל הקושי והכאב הם אלה שמנתקים אותנו מהצינורות הגשמיים והמצומצמים, וממילא גורמים לנו לפנות אל המקור. כי השפע שמגיע ישירות מהמקור מלא ביותר אור וחיים מהשפע שמגיע מהצינורות המצומצמים."

כמו שגילו לנו חז"ל: "שיתרון האור מן החושך" – החושך גורם לאדם לעזוב את הצינורות הצרים והמצומצמים ולפנות אל האור האמיתי, המאיר ללא צמצומים מיותרים.

עד מתי?​

כדי להיות ראויים לכך, עלינו להמתין עוד מעט, עד שנתייאש מהכוחות הגשמיים שעליהם אנו רגילים להישען. כך, לאט לאט אבל בטוח, אנו בונים את נפשותינו על הכוח והאור האינסופי של בורא העולם – תחנת הכוח של כל הצינורות כולם.

וכשהשפע שלנו יגיע ישירות מידיו, הוא יאיר לא רק אותנו, אלא גם את כל הסובבים אותנו. כך קרה עם נשמות הצדיקים שירדו לעולם אחרי שנות ציפייה ארוכות וחשוכות.

למעשה:​

בכל תפילה שאנו פונים אל ה' שימלא את מבוקשנו, אנו מזכירים לעצמנו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, שרק בידיו נמצא "המפתח של בנים".

והוא, מצידו, יאמר: "הואיל ואתם בוטחים בי, לא אאכזב אתכם, ואמלא את מבוקשיכם עם פיצויים הוגנים, כראוי וכיאות למי שאמר והיה העולם, שלא חסר לו דבר."

לכן, "עם ה' חזקו ונתחזקה", בעת החושך והקור – 'חזקו', כך השפע שירד אלינו מכוח התחזקותנו - 'ונתחזקה' – יחזק ויאיר אותנו ואת כל הדורות הבאים אחרינו בנשמות גבוהות ומאירות.

 

[איש המילה הכתובה]

כתיבה יפהפייה ומרגשת, והמסר מדהים.

אם זה השיתוף הראשון, מרתק לחשוב מה יהיה השיתוף העשירי.

המשלב הוא די תורני-רשמי וזה כנראה תואם לקהל היעד שבעבורו נכתב הטקסט. היה מעניין אותי לקרוא את המסרים העשירים שלך בטון מעט יותר עממי. זה ינגיש את הטקסט שלך לקהלים נרחבים יותר.

מחכה לעוד קטעים נפלאים ממך.

 

[אבינועם גולדברג]

​

איזה פחד מהשיתוף הראשון! לא מאמין את זה על עצמי.
זהו מאמר שכתבתי לאברכים שמחכים לילדים.

הביקור המאכזב​

אוי, רבש"ע! מדוע דווקא אני? למה תמיד אני הוא המיועד לפורענות?" חיים נטל את הפלפון בידו ופנה לאשתו בזעקה: "אני אומר לך – הוא עשה זאת בכוונה תחילה! סבור הוא שאם אני רעו ואוהבו, אוכל לסבול את מחדליו ולא אתרגז. אך לא אשתוק עוד! אראה לו כי אין להתל בי!"

חיים נכנס אל הדירה החדשה שבבניין שזה עתה מסתיים להיבנות, ונבהל למראה עיניו. החשמל – איננו. "מה חשב בלבו?!" קרא חיים אל הפלפון. "הכיצד נכין סעודה? במה נתחמם? ואיך נטעין את מכשירי הפלפון?"

בכעסו ניתק את השיחה והחל מחפש את מספרו של יוס'ל הקבלן. שוב ושוב התקשר, אך רק קול קר ומתכתי ענה: "המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר."

זעם רב בער בלבו. "טוב, אלך למנחה ואז אנסה שנית" רטן לעצמו. לאחר תפילת מנחה, מעריב ושאר עיסוקיו, שב אל ביתו עייף ועצבני. "מה יהא על הדירה?" הרהר בלבו, אך בהביטו בשעונו ראה כי השעה כבר 2:30 אחר חצות. "לא, לא אעשה לו כך למרות מה שהוא עשה לי. אמתין עד למחר."

ויהי ממחרת...​

בבוקר קם חיים בחיפזון. "אוי, קריאת שמע!" פתח בקריאתו, בעוד מכשיר הפלפון מצלצל ללא הרף. לאחר שסיים את קריאתו, ראה כי ישנם 33 שיחות שלא נענו. "מה זה?" תמה. בדק ומצא – יוס'ל היה המתקשר.

חיים שב והתקשר אליו, ויוס'ל ענה בקול מתנצל: "חיים, רעי, אינך יודע מה אירע! הפלפון שלי נפל למים ולא עבד. אך זה עתה השגתי מכשיר חדש."

"יוס'ל, אינני חפץ לשמוע תירוצים!" התפרץ חיים. "מה עם החשמל בדירתי? בעוד שבועיים אני אמור להיכנס, ואין חיבור! כל הבניין מחובר, ורק אני לא! זה משום שאני רעך? היית צריך לחברני ראשון, ולא אחרון!"

יוס'ל שמע את דבריו בסבלנות. לאחר שחיים סיים, השיב: "שמע נא, חיים, מבין אני את כעסך. באמת ובתמים רציתי לעדכנך, אך אירע מה שאירע עם הפלפון. אולי תבוא היום לבניין, ואפרש לך הכול?"

חיים השיב: "טוב, אך אני רוצה לשמוע את האמת, בלי שום תירוצים! דרוש אני לכך שדירתי תהא מוכנה, ומחוברת לחשמל כמתבקש."

שכר ההמתנה​

בצהרי היום הגיע חיים לבניין. יוס'ל עמד עסוק בענייני מלאכתו עם הפועלים בדירה סמוכה. לאחר זמן מה ניגש אליו והזמינו לשיחה. חיים, שעדיין בער כעס בלבו, פתח: "יוס'ל, מה קורה כאן? מדוע דווקא אני?"

יוס'ל הרים את ידו, ועצר את חיים, ואמר: "חיים, אנא, תן לי לבאר. אך בבקשה, הקשב עד סוף דבריי."

חיים נשם עמוק. "בסדר, דבר."

יוס'ל פתח ואמר: "בשעה שחיברו את הבניין לחשמל, אנשי חברת החשמל בדקו וגילו כי באזור זה יש די כוח לכל הבניין – חוץ מדירה אחת. לדירה זו, אמרו, יידרש למשוך קו חדש וישיר מתחנת הכוח המרכזית."

"ומה משמעות הדבר?" שאל חיים.

"פירושו עיכוב של חודשיים," ענה יוס'ל. "יש להתקין את הקו, ולאחר מכן לחבר את הדירה. ורק אז נוכל להשלים את יתר המלאכה – הפינישים בלע"ז. זה המצב."

חיים הזדעק: "ולמה אני? מדוע לא מישהו אחר? וכי נחות אני מכולם, הלא להיפך, בגלל שאתה ידידי ואוהבי – צריך היית לחפוץ בטובתי ובנוחיותי, יותר מעל טובת ונוחות כולם, לא?"

יוס'ל ביקש להרגיעו: "חיים, הנח לי לערוך שיחת טלפון. רק רגע." הוא התרחק, דיבר דקות ספורות, ושב כשחיוך מסתורי נסוך על פניו. "התקשר נא לאשתך, ואמור לה לבוא איתך כעת אל ביתי. רוצה אני להראותכם דבר חשוב."

חיים הרים גבה. "עכשיו? למה?"

"סמוך עליי," השיב יוס'ל. "זה חייב להיות כעת."

כעבור רבע שעה הגיעו חיים ואשתו לביתו של יוס'ל. הבניין כולו חשוך היה, ורק קווי חשמל ארוכים ומשתרגים מאירים באור קלוש, משתרעים מן הדירה של יוס'ל לכל עבר. היה נראה כאילו הבית הזה הוא לבו הפועם של הבניין כולו.

המעלית מושבתת הייתה, ועלו השניים במדרגות, מתנשפים ומתאוננים. "איזה טורח זה" לחשה אשתו. "מעודי לא ראיתי כדבר הזה."

כשהגיעו לדירתו של יוס'ל סוף סוף, נפתחה הדלת, ואור בהיר שטף את פניהם. יוס'ל עמד שם עם חיוך רחב וקיבל פניהם בכוסות סודה קרה. "שבו נא, חביביי," פתח ואמר. "רוצה אני לשתף אתכם בסיפור אישי, התסכימו?".

"בוודאי! ומהי?" השיבו חיים ואישתו בתמיהה, כשכבר גם ככה תמהים הם על כל מה שראו וחוו בשעות האחרונות בכלל, ובדקות האחרונות בפרט.

"כשהתחלתי לגור כאן, לא היה לי חשמל." התחיל יוס'ל את סיפורו האישי. "והמתנתי בקושי למשך כ3 חודשים שלמים עד שחיברו אותי ישירות לתחנה המרכזית. ובחודשים אלו, אין לכם מושג באיזה חושך – תרתי משמע חיינו. כל האוכל היה קר, כמעט ולא היצלחנו לישון, כשלכל מה שהיינו צריכים, השתמשנו בשכנינו היקרים והמסורים."

"אך מאז שהתחברנו לתחנת הכוח המרכזי, אורו חיינו לצמיתות. ואפילו כאשר יש הפסקות חשמל בכל הבניין, בביתנו הכול מואר ופועל. ואף גם זאת – אנו מספקים חשמל לכל הבניין. מה שהיה בתחילה לצרה, הפך לבסוף לברכה – לנו ולכל הבניין, ובעוד שכל בני הבניין שורדים את זה בקושי, אנו ובני בתינו מתנהגים כאילו לא אירע דבר."

"עכשיו חשבו היטב:" מסיים יוס'ל בסיפוק: "האם באמת תרצו לוותר על ברכה כזו?"

הטענה של כולנו ותשובת האימהות​

כלפי מה הדברים אמורים?

מי מאיתנו לא מכיר את רגש הנחיתות הבוערת בתוכנו ואומרת: למה דווקא אני נבחרתי לעבור את הניסיון הקשה הזה – לחכות לזרע של קיימא שיחמם ויאיר את חיינו? במה טובים חבריי וידידיי, שלהם נתן ה' את המתנה המיוחלת הזאת, ולי לא?

על כך, בואו נפנה למי שאמר והיה העולם, שהוא גם הקבלן של הבריאה, ונשאל אותו במילים שלנו: "וכי נחותים אנו? אם כל כך חפץ אתה בטובתנו הנצחית והאמיתית, מדוע אינך ממלא את מבוקשנו – בן או בת שיאיר את החושך שבו אנו שרויים ויחמם אותנו בקור שבו אנו קופאים?"

והוא, מצידו, שומע את טענותינו ועונה לנו באמצעות נביאיו: "בינו שנות דור ודור – התבוננו בשלשלת הדורות. גם אמותיכם – אימות העולם, אף שהיו צדיקות אמיתיות, עשיתי אותן עקרות."

והטעם לכך: "כי רציתי והתאוותי לתפילותיהן ולתחנוניהן. בכך הן התחברו לאור ולכוח האינסופי, ומשם הורידו נשמות שהאירו את חייהן ואת חיי כל הדורות הבאים עד סוף כל הדורות."

שאלו אותן, וברור שהן יגידו לכם: "זה משתלם! נכון שכשמחכים זה קשה וכואב. אבל הקושי והכאב הם אלה שמנתקים אותנו מהצינורות הגשמיים והמצומצמים, וממילא גורמים לנו לפנות אל המקור. כי השפע שמגיע ישירות מהמקור מלא ביותר אור וחיים מהשפע שמגיע מהצינורות המצומצמים."

כמו שגילו לנו חז"ל: "שיתרון האור מן החושך" – החושך גורם לאדם לעזוב את הצינורות הצרים והמצומצמים ולפנות אל האור האמיתי, המאיר ללא צמצומים מיותרים.

עד מתי?​

כדי להיות ראויים לכך, עלינו להמתין עוד מעט, עד שנתייאש מהכוחות הגשמיים שעליהם אנו רגילים להישען. כך, לאט לאט אבל בטוח, אנו בונים את נפשותינו על הכוח והאור האינסופי של בורא העולם – תחנת הכוח של כל הצינורות כולם.

וכשהשפע שלנו יגיע ישירות מידיו, הוא יאיר לא רק אותנו, אלא גם את כל הסובבים אותנו. כך קרה עם נשמות הצדיקים שירדו לעולם אחרי שנות ציפייה ארוכות וחשוכות.

למעשה:​

בכל תפילה שאנו פונים אל ה' שימלא את מבוקשנו, אנו מזכירים לעצמנו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, שרק בידיו נמצא "המפתח של בנים".

והוא, מצידו, יאמר: "הואיל ואתם בוטחים בי, לא אאכזב אתכם, ואמלא את מבוקשיכם עם פיצויים הוגנים, כראוי וכיאות למי שאמר והיה העולם, שלא חסר לו דבר."

לכן, "עם ה' חזקו ונתחזקה", בעת החושך והקור – 'חזקו', כך השפע שירד אלינו מכוח התחזקותנו - 'ונתחזקה' – יחזק ויאיר אותנו ואת כל הדורות הבאים אחרינו בנשמות גבוהות ומאירות.

יפה מאד ברוך הבא ובהצלחה בהכנסת עוד חומר אמוני לפורום

 

[המאושר!]

תודה רבה על הפירגונים והמחמאות.

נבהלתם מזה?

איזה פחד מהשיתוף הראשון! לא מאמין את זה על עצמי.

אני רוצה ביקורת!!!!!

@איש המילה הכתובה תודה על הביקורת המרומזת.

 

[ר' יעקב ישראל]

יישר כוח!
כתיבה מעולה!
בצורה שבחרת לכתוב אין ביקורת משמעותית (תמיד אפשר לחדד ולשפר, אבל לא משהו שהזדקר לעין)
אבל כפי ש @איש המילה הכתובה ציין, בכתיבה סיפורית המשלב הלשוני והכתיבה צריכים להיות תואמים יותר (כרגע הכתיבה קצת רשמית ותורנית).

 

[המאושר!]

@ר' יעקב ישראל שכוייח גדול!

לא הבנתי לגמרי את מה שהתכוונת לכתוב

המשלב הלשוני והכתיבה צריכים להיות תואמים יותר

תוכל להרחיב לי בזה, בבקשה?

 

[ר' יעקב ישראל]

סבור הוא שאם אני רעו ואוהבו, אוכל לסבול את מחדליו ולא אתרגז.

זו צורה שאף אדם לא מדבר בה עם אשתו.
זה אמור להיות משהו בסגנון "הוא חושב שבגלל שאני חבר שלו, הוא יכול לזלזל בי, ולהשאיר אותנו ככה בלי חשמל. הוא יראה מה זה!" (הניסוח לא בדווקא, כמו הרעיון שהשיח אמור להיות אותנטי לדמות המתוארת, ואין אף אדם שמדבר כמו שכתבת).

 

[ר' יעקב ישראל]

זו הזדמנות להמליץ, לכל מי שרוצה להשתפשף בכתיבתו ולהפוך אותה לאיכותית-גאונית, לקרוא את הספר 'תכתבו' של משה גוטמן ולירון פיין, זה ספר שיש בכוחו להקפיץ בכמה רמות את כתיבתו של כל מי שיתרגל ויפנים את הכתוב בו.

 

[המאושר!]

זו הזדמנות להמליץ, לכל מי שרוצה להשתפשף בכתיבתו ולהפוך אותה לאיכותית-גאונית, לקרוא את הספר 'תכתבו' של משה גוטמן ולירון פיין, זה ספר שיש בכוחו להקפיץ בכמה רמות את כתיבתו של כל מי שיתרגל ויפנים את הכתוב בו.

גם אני מצטרף בחום רב להמלצה!

הספר נתן נותן ויתן לי, ואולי גם לרבים אחרים, את האפשרות להביע את עצמנו ולהוציא את אשר על ליבנו בצורה נכונה ומלאה, בדיוק כפי שאנשי הכתיבה רוצים וכמהים.

 

[קרב]

חבל שא"א ללייק פעמיים, ולא מהכובע הספרותי כרגע, אלא מהכובע של אדם שמחכה, והתחזק. תודה!

לגבי הקטע- הוא אכן במשלב גבוה, אבל לא מזיק לקרוא מדי פעם גם קטע בסגנון כזה.
נכון, לא כולם מתחברים.
אבל יש את מי שכן.
בכל אופן אם המטרה היא למשוך קוראים רבים יותר, יתכן שעדיף לכתוב בסגנון יותר ספרותי.