סיפור בהמשכים כשהשתיקה מדברת

  • הוסף לסימניות
  • #1
טוב, אני לא יודעת אם באמת זה יהיה סיפור בהמשכים, אבל ננסה.
אני משתפת את זה כאן בשביל ביקורת, בעיקר כי הסיפור נכתב באופן שאני פחות רגילה אליו. בנוסף ישנם כמה דברים שהייתי שמחה שידייקו אותי בהם.

בכל אופן, קבלו את הפרק הראשון:

פרק 1
המחזה לא היה נהיר לו.
הכל היה מעורפל ולא ברור, אבל הדבר היחיד שהוא הצליח להבין זה- שעליו לשתוק.
כמו מן הצד הוא עמד שם, מסתכל בעיניים פעורות על הנעשה. הקולות חדרו אל אוזניו, המראות השתקפו בעיניו, ומוחו סירב לעבד את הנתונים.
גם שנים אחר כך הוא לא הצליח לשחזר לחלוטין.
מידי פעם היה יושב עם עצמו ומנסה, אבל החלקים שהוא כן הצליח לשחזר- גרמו לו פעם אחר פעם לרצון עז להתעלם מהאירוע ההוא, לחלוטין.

......
הימים החולפים נדמים לו לפעמים כמו גלי הים- חולפים בזה אחר זה, במה שנראה ללא משמעות ספציפית.
אבל הכל מושגח, אז גם גלי הים נעים במשמעות עמוקה, נסתרת; והוא רוצה מאוד לקוות שגם ימיו הם כך.
הוא מכיר גלים. אוהב אותם גם. הרחש שלהם מלווה אותו כל חייו, מאז שהוא זוכר את עצמו. כנראה גם מאז שלא.
השקט השליו שהם מביאים איתם תופס אותו תמיד, באשליה ארוכה שנגמרת לאחר זמן רב. כל פעם מחדש היא תופסת אותו, כל פעם מחדש הוא שוכח.
הסלע הגדול, זה שסמוך למים, יבש עכשיו. הגלים מתנפצים מספר הגון של סנטימטרים מתחתיו.
הסנדלים שלו משאירים עקבות תחוחים על החול, כשהוא פוסע אל הסלע.
הדרך אליו עוברת במים רדודים, שקופים. מתחתיהם פזורים צדפים וקונכיות לאין מספר, והגלים שלהם שקטים עד מאוד.
המים מרטיבים את כפות רגליו כשהוא ממשיך לפסוע אל המים הרדודים, ומגיע אל הסלע. באיטיות הוא מתיישב עליו, מביט אל האופק.
הים מתחבר אל השמיים במיזוג מושלם, יפהפה.
הוא מוכן לשבת כך, על הסלע, עוד שעות רבות. אבל העולם אינו מורכב ממחשבות, תהיות ונופים. זו לא באמת אפשרות.
הוא מתחיל לזמזם לעצמו מנגינה, כזו שגם כשהיא שקטה היא סוערת; וגם כשהיא ללא מילים התוכן שלה מרעיד לבבות.
המנגינה לוקחת אותו בצליליה הרחק משם, אל מקום אחר לחלוטין, ורק לאחר שהיא נגמרת הוא מוכן להזדקף ולהביט אל הרקיע.
כמה עננים, לבנים וצמריריים, שוברים את התכלת. השמש מנצנצת אליו מאחורי אחד מהם, ולאחר מחשבה הוא מנופף לה לשלום.
מבלי משים הוא מתכופף אל המים, חופן באצבעותיו כמה צדפים.
כשהוא מוציא אותם מן המים הם מנצנצים, רטובים. הגוונים שלהם משתלבים זה בזה, ובכל זאת אין ביניהם שניים זהים.
בתנועה אחת הוא שולח את ידו קדימה, זורק אל הים חמישה צדפים. שניים קטנים, אחד בינוני ושני גדולים.
הם לא משפריצים כשהם נוגעים במים, וגם לא מרעישים כל כך. רק שוקעים בתוך המים, אל הקרקע החולית של הים. מקבלים את זריקתם כמובן מאליו.
בדחיפות שהוא לא ידע בכלל שיכולה להימצא בו, הוא קם ונכנס אל המים עד מעט מתחת לברכיו. המים שקופים, ובכל זאת הוא לא מוצא את הצדפים הללו. הגלים סחפו אותם איתם, הלאה.
מובס, הוא חוזר אל הסלע. עיניו מחפשות את השמש, רוצות להסתנוור. רוצה להסתנוור, ולא לראות דבר מלבד אין צהוב, מאיר. מסמא.
להרגיש בתוך ערפל צהוב. להרגיש אין.

......
אשמח לביקורת!​
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כמובן, מה שאני כותב זה לא הערה, אני רק סופר מתחיל ואין לי מקום לבוא להעיר, רק משתף את מחשבותיי, ואף מנסה ללמוד ולהחכים מהנכתב.
המחזה לא היה נהיר לו.
אני חושב שכדאי להתחיל עם משהו יותר דרמטי ומסתורי, שיסחוף את הקורא להמשיך לקרוא עוד.
כלומר:
משהו בסגנון אישי של דמות הסיפור "ליבו החסיר פעימה, ידיו עדיין רועדות, המחזה זעזע אותו"
או בסגנון על המקרה "המחזה תקף אותו בפתאומיות, ההלם עדיין מהדהד בזיכרונו, מוחו לא הצליח לעכל את המתרחש"

הוא מתחיל לזמזם לעצמו מנגינה, כזו שגם כשהיא שקטה היא סוערת; וגם כשהיא ללא מילים התוכן שלה מרעיד לבבות.
המנגינה לוקחת אותו בצליליה הרחק משם,
משהו שקצת צרם לי, המילה מנגינה חוזרת על עצמה, כדאי לשקול לכתוב כך "הלחן לוקח אותו בצליליה".
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני חושב שכדאי להתחיל עם משהו יותר דרמטי ומסתורי, שיסחוף את הקורא להמשיך לקרוא עוד.
קיבלתי את ההערה, אבל לא הצלחתי למצוא משפט דרמטי שתואם את הסיטואציה. המשפטים שהצעת לא מסתדרים עם מה שאני יודעת על הקטע, על אף שבפני עצמם הם טובים. בכל אופן, תודה על ההערה. אנסה למצוא משפט אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
דווקא אההבתי את המשפט.
קצר, כמו שצריך.

הערה קטנה -
הכתיבה עצמה קצת משעממת. חוזרת על עצמה. רק תיאורים.
זה יפה מאוד, אבל צריך איזון. עוד דברים חוץ מתיאורים.... אולי סגנון אחר של משפטים, הם פשוט חוזרים על עצמם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
דווקא אההבתי את המשפט.
קצר, כמו שצריך.

הערה קטנה -
הכתיבה עצמה קצת משעממת. חוזרת על עצמה. רק תיאורים.
זה יפה מאוד, אבל צריך איזון. עוד דברים חוץ מתיאורים.... אולי סגנון אחר של משפטים, הם פשוט חוזרים על עצמם.
הרעיון של הסיפור הזה שהוא ממש רגוע. אין אקשן או מתח, לפחות בהתחלה. הפרק הראשון הכי מבטא את זה, והוא בעצם מהווה כעין הכרות. אני מסכימה עם זה שהוא משעמם, אבל לא כל כך הבנתי מה הכוונה משפטים שחוזרים על עצמם. אם תוכלי לתת לי דוגמאות זה כנראה יותר יכוון אותי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כן, אני מבינה שהוא לא בא להיות אקשן.
אבל עדיין צריך איזון בין סוגי כתיבה. אי אפשר לתת רק תיאורים .
השקט השליו שהם מביאים איתם תופס אותו תמיד, באשליה ארוכה שנגמרת לאחר זמן רב. כל פעם מחדש היא תופסת אותו, כל פעם מחדש הוא שוכח.
הסלע הגדול, זה שסמוך למים, יבש עכשיו. הגלים מתנפצים מספר הגון של סנטימטרים מתחתיו.
הסנדלים שלו משאירים עקבות תחוחים על החול, כשהוא פוסע אל הסלע.
הדרך אליו עוברת במים רדודים, שקופים. מתחתיהם פזורים צדפים וקונכיות לאין מספר, והגלים שלהם שקטים עד מאוד.
המים מרטיבים את כפות רגליו כשהוא ממשיך לפסוע אל המים הרדודים, ומגיע אל הסלע. באיטיות הוא מתיישב עליו, מביט אל האופק.
הים מתחבר אל השמיים במיזוג מושלם, יפהפה.
יש כאן, בכל המשפטים, נוסח שחוזר על עצמו.
השקט - ואז תיאור
הסלע - תיאור
הסנדלים - תיאור
דרך - ואז עוד פעם תיאור.
זה כבר נהיה יותר מידי.
גם, משפטים רצופים שלהם יש את אותו מבנה תחבירי - זה מעצבן.

אגב, - גם אם זה רגוע - זה לא צריך להיות מידי, מבינה? כי מידי רגוע - גם בחיים - מרדים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הבנתי למה את מתכוונת. אני אנסה לשפר את זה. בכל אופן, בנוגע לזה-
אגב, - גם אם זה רגוע - זה לא צריך להיות מידי, מבינה? כי מידי רגוע - גם בחיים - מרדים...
הרעיון הוא שהם חיים שם במציאות חיים שונה לחלוטין מזו שלנו. בכל זאת, הם מתנהלים באופן רגוע למדי. לפחות בפרקים הראשונים. בהמשך זה יהיה אחרת.
אבל האמת, בדיוק לכן רציתי ביקורת. כי ידעתי שזה קצת מעורפל מדי, לא ברור ושקט. תודה שכיוונת אותי לבעייתיות. נראה אם אני אוכל להעלות מחר את הפרק השני, שכבר מכניס יותר לקצב לדעתי. (לא באופן קיצוני בכלל, אבל קצת יותר).
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אנסה למצוא משפט אחר.
אם אתם מרוצים מהמשפט הנוכחי, אני חושב שכדאי לנסח אותו כך:
"המחזה היה מעורפל"
מה נשתנה בגרסה זו, שאנו מדברים על המחזה ולא על הדמות, זה יוצר יותר מסתורין, ואני חושב שכך גם ראוי להתחיל במקרה ולא בדמות.
ואז את המשפט הבא "הכל היה מעורפל ולא ברור," לכתוב כך "הכל היה לא ברור ולא נהיר".
כי המשפט הזה מדבר על הדמות, וגם לא להכפיל את המילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
פרק 2
פעם הוא ראה שלג.
פתיתים לבנים, רכים, שצנחו אחד אחרי השני. השני אחרי הראשון. בחוסר סדר ובסדר מופתי תוך כדי.
שלג יכול להרוג. לקבור אנשים חיים. כך, לפחות, טוען רסיס מידע עקשני במוחו.
אבל השלג נראה תמים כל כך, טהור. והוא עשוי מחלקיקים קטנים כל כך, שמישהו פעם טען באוזניו שהם כעין יצירת אומנות מושלמת.
הזוך של השלג מסמל תום; מסמל רוך. והוא נראה כזה יפהפה ולא מזיק...
וכשחופנים אותו בידיים, ככה חזק, הקור צובט אותן- אבל הרוך נשאר.
ילדים אהבו לעשות מהשלג דמויות. בובות גדולות, גבוהות, בתבנית חזרתית למדי, ילדותית. שמביעה, בדרכה שלה, את התום של השלג.
כאן אף פעם לא יורד שלג.
בחורף יש רוח. היא חזקה ואימתנית, ויכולה לשבור זכוכיות ולכבות את האש. יש גם גשם, והוא יכול להיות זועף עד כדי הצפה.
אבל שלג אין. ואולי טוב שכך.
השלג הפכפך מדי. אולי דווקא בשל כך, הסכנה הטמונה בו איימה כל כך על שלוותו.

......
הריח קלוש, והוא מתחזק מרגע לרגע.
בחוסר רצון הוא קם מן הסלע, חוזר אל החוף. הוא הולך לאורכו, ממש בסמוך לגלים, שמרטיבים אותו מחדש מדי פעם.
כפות הרגליים שלו מתלכלכות כליל בחול, בבוץ. הוא הולך עוד, מגיע לרצועת החוף הסלעית. סלעים גדולים רבים נמצאים שם, שחורים. המים מתנגשים בהם, גלים מתנפצים עליהם.
הסלעים משתקפים במים, גורמים להם להיות שחורים גם הם. אפלים.
רחוק יותר, סמוך למים אבל במרחק ניכר מהם, שוכנת בקתה.
היא עשויה עץ, קצת רקוב. הגג שלה נטוי ורקוב עוד יותר, שבור בקצוות. החלונות שלו רבים, והם בעצם קרעים בקרשי הקיר, המכוסים בבדים שונים האמורים להוות וילונות.
מאחורי הבקתה, מגיע עשן.
אפריים עוקף את הבקתה בצעדים מהירים, שונים מאלו שעשה עד כה. המדורה שנמצאת שם גדולה, קצת גדולה מתמיד.
הלהבות גדולות, מורכבות מקשת של צבעי אש. הצהוב, האדום והכתום מתחרים זה בזה ללא הרף, והקרשים המפוחמים בתחתית המדורה כבר לא נראים כל כך.
בסמוך למדורה, קרוב מאוד לחומה, אבל במרחק מספיק ממנה- ניצב סלע, כאילו מוכן מששת ימי בראשית.
אפריים מתיישב עליו באיטיות, שולח מבט קצר לעבר הרגליים שלו, הקרות. מלאות הבוץ.
רוח קלה נושבת בשיערו, מלטפת את לחייו.
היום היה ארוך, וגם מחר יהיה יום ארוך.
אבל זה רק בידו איך הוא ייראה. רק בידו.
......
שוב, אשמח לביקורת.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אהבתי יותר את הסגנון הנוכחי.

כמה הצעות לשיפור, הם כמובן לא הערות, רק שיתוף של מחשבה:
סלעים גדולים רבים נמצאים שם, שחורים. המים מתנגשים בהם, גלים מתנפצים עליהם.
הסלעים משתקפים במים, גורמים להם להיות שחורים גם הם. אפלים.
המילה שחורים חוזרת על עצמה, הייתי ממליץ לכתוב בסוף כך "צבעם השחרחר משחיר אף אותם"
היא עשויה עץ, קצת רקוב. הגג שלה נטוי ורקוב עוד יותר,
גם כאן המילה כפולה, הייתי ממליץ בסוף לכתוב "הגג שלה נטוי, מתפורר מעובש עוד יותר".
מאחורי הבקתה, מגיע עשן.
במקום המילה "מגיע" אולי אפשר "מתמר"
המדורה שנמצאת שם גדולה,
אם זה מקום קבוע, עדיף לכתוב "ממוקמת".
שולח מבט קצר לעבר הרגליים שלו,
לי זה קצת צרם, לדעתי עדיף לכתוב "רגליו"
אבל זה רק בידו איך הוא ייראה. רק בידו.
החזרה על המילים "רק בידו", באה כדי להדגיש את זה, אבל לדעתי כדאי לסיים "בידו בלבד".
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
פרק 3
כשהיה קטן, העולם היה נראה לו ענק.
האנשים כולם היו גבוהים, והוא- ילדון נמוך- היה כה קטן לעומתם. אין ואפס בתוך אינסוף.
אבל החיים היו כה פשוטים ותמים, והוא- לא חשב על כך הרבה.
עד לפעם ההיא, שהבלבול כל כך אחז בו. הוא עמד שם, והמדף לידו הגיע עד לכתפיו. האנשים כולם היו גבוהים וגדולים, ואף אחד לא שם לב אליו.
אז הוא התפנה לחשוב על היותו קטן, קטן כל כך. זעיר ופצפון.
והדמעות שלו, גדולות וחמות, הבינו את זה עוד לפניו.
הוא היה שם לבד. לבד ממש. עד לאותם הרגעים, הוא בטוח- לא היה אף פעם לבד. רק ילדון קטן.
הוא הרגיש שהיה זה נצח, למרות שכבר מזמן הבין שכנראה לא חלפו אלא עשר דקות.
כשגבה, פתאום אף אחד כבר לא היה נראה לו גדול כל כך.
רק העולם נשאר גדול, כמעט אינסופי.
והוא בתוכו, נקודה. פסיק.
על אף שהיה מי שתמיד אמר לו, שכל תנועה והברה שלו משפיעות על העולם כולו. שגל מעשה, ולו הקטן ביותר, משמעותי בהרבה.
הוא עצמו לא חשב שזה סותר. לפעמים סימני פיסוק הם הדבר המשפיע ביותר על הסיפור הכתוב כולו.

……
כשהשמש עולה מן המזרח, הוא כבר בחוץ.
הסנדלים שלו מחוברים לכפות רגליו ברפרוף, והבגדים שלו כבר גדולים עליו.
דלת העץ של הבקתה- מאחוריו, ופניו אל הים.
היום מתחשק לו להרחיק עד לחוף הדרומי, זה המלא בדקלי קוקוס גבוהים. הוא יצטרך להיזהר לא לחטוף אחד על הראש, אבל מלבד זאת- הנוף שם יפהפה.
הדרך לשם עוברת דרך חורשת העצים הגדולה, אבל לא אכפת לו. הוא לא מפחד ממנה, מכיר אותה בעל פה.
צעדיו מהירים, ועיניו מתבוננות סביב, אומרות שלום לכל עלה וכל לטאה. הוא נוטל מקל עץ עבה באמצע הדרך, וצועד איתו הלאה.
ההליכה מיטיבה איתו, ושפתיו ממלמלות תפילה במשך כל הדרך. כשהוא מגיע אל החוף, הוא כבר אוחז באמצעה.
על סלע אחד, בהיר, שנח תחת עץ דקל, הוא מתיישב וממשיך את תפילתו.
כמו בהרבה פעמים אחרות, הוא לא מצליח להתרכז במילים עד הסוף.
אולי זהו הנוף, אולי העובדה שהוא ממלמל בעל פה. אולי סתם יצר הרע.
וכשהתפילה מסתיימת, הוא משרטט באמצעות המקל העבה שנטל קודם לכן על האדמה התחוחה.
בהתחלה הוא משרטט סתם עיגולים, אפילו לא מדויקים. אחר כך הוא מנסה לעשות כאלו מדויקים יותר, ובהמשך, כמו בעל כורחו- הוא עושה את מה שהוא תמיד עושה כשהוא מתחיל לשרטט על החול.
מצייר.
הרוח מעיפה עלים על הציור שלו, והוא מסיט אותם בעדינות פעם אחר פעם. בהתחלה הקווים חלשים, כאלו שאפשר למחות באמצעות העברת יד עדינה על החול, אבל לאחר שהוא גומר לצייר הוא עובר שוב פעם על הקווים.
הוא חורט ממש באדמה, עד שהתוצאה הסופית מצואת חן בעיניו.
עץ גדול מצויר שם על הקרקע, ועל אחד מענפיו הרבים, העבים- ציפור קטנה, שבשביל לצייר אותה הוא לקח בכלל מקל אחר, דק יותר.
וכשהוא לא מצליח שלא להרהר בציור הבראשיתי ההוא, זה שהוא הטביע על החול הרטוב שבחוף הצפוני- הוא חותם את שמות באותיות גדולות, עבות, בתחתית הציור.
אפריים.
היו"ד השנייה יצאה לו ארוכה מדי- כמעט באורך של ו"ו, אבל לא אכפת לו. ממילא מן הסתם לא יהיו יותר מדי אנשים שיראו את הציור.
אלעזר לימד אותו לכתוב את שמו בתחתית הציורים. הוא גם לימד אותו שאם ייקח מקל עבה ויחרוט בחוזקה- הציור יישאר זמן ארוך יותר על האדמה.
אלעזר גם לימד אותו איפה הכי כדאי להחזיק במקל כדי לקבל תוצאה מדויקת, ואיך אפשר לטשטש בזהירות קווים שאינם מספיק טובים.
אלעזר לימד אותו את כל זה, כשם שלימד אותו הרבה דברים אחרים. כמעט הרבה מדי.
והוא מכיר לו טובה על כך, כיוון שבין כל עצותיו, דבריו והסבריו של אלעזר היו שלושה דברים בלבד אותם הוא החליט שלא ליישם.
אחת מההחלטות ההן היא שלא למחוק, ולא לטשטש, אף פעם, שום קו שצייר על האדמה.
גם אם הקו לא יצא מספיק בסדר, גם אם הוא מכוער והורס את שלמותו של הציור- הוא יציר כפיו.
גם לדברים מכוערים יש זכות קיום. והוא מוכן להתווכח עם כל מי שיאמר אחרת.
……
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
ב"ה

אני חושבת שיש שתי סיבות לחוסר התגובות:

1. כמו כל סיפור בהמשכים חדש פה בקהילה, הוא צריך לצבור קילומטראז' כדי לקבל את אמון הקוראים. קטע קצר - אנחנו יכולים להחליט מיד אם אהבנו, לסיפור בהמשכים אנחנו נותנים זמן בישול וטעימה לפני שאנחנו מחליטים אם לקרוא ולהגיב, או לזנוח את האשכול לנפשו.

2. הסיפור הנוכחי, בשונה מסערת הרבעים, לא מרגיש לי שהוא מצליח להחזיק את עצמו.
הוא לא מספיק מסקרן, לא רואה עלילה, יותר כמו הבזקי סיטואציות אקראיות + תובנות, האם זה מבנה שיצליח להחזיק קוראים?
לא זוכרת איפה קראתי ולמדתי, שגם בסיפור בהמשכים - בכל פרק בפני עצמו צריכה להיות מיני-עלילה, עם פתיחה, בעיה, קליימקס, וכו'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
הוא עצמו לא חשב שזה סותר. לפעמים סימני פיסוק הם הדבר המשפיע ביותר על הסיפור הכתוב כולו.
……
ב"ה

זה ספציפית הרגיש לי שבירת קיר רביעי, למרות שהמשל מעניין - זה לא זרם לי טוב.

לגבי המילה 'אפרים', אם זה השם שלו - הכתיב התקני הוא עם י' אחת, לדעתי.
או שהתכוונת לזה - תֶּבֶן אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם?
(מנחות פה.) [מימרת חכמים] אַתָּה מֵבִיא לְמָקוֹם דָּבָר שֶׁהוּא מָצוּי שָׁם בְּשֶׁפַע? כְּלוֹמַר, אֵין אַתָּה מְחַדֵּשׁ וְלֹא כְלוּם! (עֲפָרַיִם – שֵׁם עִיר שֶׁהַתֶּבֶן הָיָה מָצוּי שָׁם הַרְבֵּה) .
כי אז בכתיב ללא ניקוד מקובל לכתוב עם שתי י'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
ב"ה

אני חושבת שיש שתי סיבות לחוסר התגובות:

1. כמו כל סיפור בהמשכים חדש פה בקהילה, הוא צריך לצבור קילומטראז' כדי לקבל את אמון הקוראים. קטע קצר - אנחנו יכולים להחליט מיד אם אהבנו, לסיפור בהמשכים אנחנו נותנים זמן בישול וטעימה לפני שאנחנו מחליטים אם לקרוא ולהגיב, או לזנוח את האשכול לנפשו.

2. הסיפור הנוכחי, בשונה מסערת הרבעים, לא מרגיש לי שהוא מצליח להחזיק את עצמו.
הוא לא מספיק מסקרן, לא רואה עלילה, יותר כמו הבזקי סיטואציות אקראיות + תובנות, האם זה מבנה שיצליח להחזיק קוראים?
לא זוכרת איפה קראתי ולמדתי, שגם בסיפור בהמשכים - בכל פרק בפני עצמו צריכה להיות מיני-עלילה, עם פתיחה, בעיה, קליימקס, וכו'.
תודה על הביקורת.
האמת היא שהסיפור תוכנן להיות כתוב רגוע יותר, ובלי חלוקה לפרקים בכלל. פשוט החלטתי להעלות כל שני קטעים ביחד כפרק.
(בקיצור, זה לא נועד להיות סיפור בהמשכים)
בפרקים הבאים יש יותר מתח.
לגבי המילה 'אפרים', אם זה השם שלו - הכתיב התקני הוא עם י' אחת, לדעתי.
יש מצב שאת צודקת. כלומר, כנראה שאת צודקת. גם ווארד מתקן אותי. פשוט העדפתי ככה כי זה היה נראה לי יותר הגיוני בכתיב מלא. הרבה פעמים מוסיפים אותיות כשזה בלי ניקוד, אבל אם זה לא מקובל- אני אשנה לי' אחת. תודה על ההערה.
אני ממש מחכה שתמשיכי.. את כותבת יפה!
תודה על המחמאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
זיכרונות הם כמו גלים. זורמים כל הזמן, ובה בעת נסוגים לאחור. מתעתעים.
זיכרונות הם כמו הגשם. בפתע פתאום מטח אדיר של טיפות, עד שזה נעצר. לא מותיר שום זכר, מלבד שלוליות של ידיעות וחלקי זיכרונות סביב, וריח קלוש שאין לו שום מקור אחר.
זיכרונות הם כמו רוח. פעם מפה, פעם משם, מכל כיוון אפשרי. מתקיפה פתאום, ומעיפה דברים, ולעיתים גם לא מאפשרת לאדם להיוותר במקומו.
זיכרונות הם לעיתים כמו ברקים ורעמים. מבזיקים פתאום, מסמאים, ומעט לאחר מכן- הם מרעישים בקול גדול.
זיכרונות הם כמו חול. אי אפשר לספור אותם, ויש הרבה גוונים ומרקמים. הם נמצאים בכל מקום, לפעמים מעיקים. לפעמים חלק מן החיים.
בדרך כלל סתם חלק מהרקע, מהתפאורה. איזשהו דבר שנראה לא משמעותי, אבל רוב האנשים לא יצליחו לדמיין את עצמם מסתדרים בלעדיו. בייחוד כשגרגרים חוברים זה לזה, הופכים לאדמה.
מוצקה, יבשה, חזקה ויציבה.
אצלו היו הזיכרונות הכל ביחד. גם גלים, גם גשם. כמו הרוח, וכמו האדמה.
הוא השתדל להתעלם מהם לפעמים, למרות שהם כמו גרגרי חול. למרות יופיים של הגלים.
אבל איך אפשר להתעלם מגשם שיורד עליך, מרטיב אותך עד לשד עצמותיך? ואיך אפשר להתעלם מרוח שמעיפה חפצים ועלים סביבך, מפזרת את פאותיך ומפיחה כעין רוח חיים בבגדיך?
הוא לא הצליח מעולם להתעלם מן הזיכרונות. זה היה קשה מדי. בלתי אפשרי.

……
הרוח נושבת בין הדקלים.
היא מרעידה את הכפות העצומות שלהם, ומפילה אגוז קוקוס אחד, כבד, על האדמה.
הוא צונח בקול רעש גדול, ואפרים מתלבט האם להתרחק מהעצים.
הרוח חזקה מאוד, והוא לא רוצה שייפול עליו קוקוס, זה עלול להיות מסוכן.
בצעדים קטנים, איטיים, הוא מתרחק משם. מעבר לחוף הדקלים יש את החוף הירוק.
הוא מלא בצמחייה ירוקה, שכוללת הרבה שיחים ועצים שמשתפלים מן החוף אל תוך המים.
שם יש גם אגם קטן שמוקף כמעט לגמרי באדמה, מלבד המקום בו הוא מתחבר אל הנחל שחולף באזור ונובע ממעיין מרוחק מעט, ומלבד גם מקום החיבור עם הים.
עיניו החומות חולפות על פני העצים בשעה שהוא מתקרב אל האגם הקטן, שמימיו רדודים ביחס לים ואין בו גלים שיכולים לסחוף אותו הרחק, רק זרם חלש, שבחורף מתחזק ועלול לעיתים להיות מסוכן.
האגם יפהפה, והוא מתיישב על סלע קטן בסמוך לו, משכשך את רגליו במימי האגם.
הם צלולים ונקיים, והוא מתכופף ושותה מהם. ככה, ללא מסננת. למים כאלו הוא רגיל.
בסמוך אליו ממש צומח עץ גבוה ועתיק, שממשיך להוציא פירות. "עץ שתול על פלגי מים" הסביר לו אלעזר פעם, ועיניו ננעצו הרחק בשעה שאמר זאת, כאילו הוא מפליג בזיכרונו הרחק. "שנותן את פריו בעיתו. ועלהו לא ייבול".
הרבה פעמים אלעזר מפליג במחשבותיו הרחק. כשהוא נזכר בדברים ישנים שקרו לו, אפרים שותק.
לאלעזר עבר אחר לחלוטין ממנו. לכאורה- גם יותר מורכב משלו. הוא כאן מאז שנולד. אלעזר לא.
אלעזר לא מספר לו שום דבר על מה שהיה איתו לפני שהגיע לכאן. והוא, הוא אף פעם לא שואל.
אפרים מנדנד את רגליו, מוציא אותן מן המים ומכניס בחזרה. המים משפריצים מעט, משמיעים קול. הוא אוהב את הקול הזה.
אם הוא מנדנד את רגליו בדיוק כך, כשהן באוויר- הן לא משמיעות אף רחש. כשהרגליים במים והוא מוציא ומחזיר- נדנוד הרגליים יוצר קול משמעותי, קיים.
אפשר לעשות משהו בשקט, מבלי שאיש יידע או ישמע. ואפשר לעשות את אותו הדבר בקול רעש וצלצולים. שכל הסובבים יידעו וישמעו.
מה עדיף?
הוא לא יודע. לפעמים הוא רוצה ברעש. הוא יפה, הרעש, ולפעמים גם עוזר לאלעזר למצוא אותו.
אבל לפעמים הוא רוצה שקט. רוצה להיות פאסיבי, לא נשמע. לשמוע את ציוץ הציפורים ואת המיית הגלים. להאזין ולשתוק.
הוא אוהב להקשיב לטבע. הוא גם לא מכיר משהו אחר. אלעזר כן, והוא טוען שקולות הטבע הם הדבר היפה בעולם, אבל קולות שיחה של אנשים הם משמעותיים יותר.
יכולים להביא שמחה, ויכולים גם להביא אבדון.
אין יופי באדם שחורץ גורלות מבלי משים, באמצעות לשונו. אין יופי, אבל יש דברים אחרים. יש משמעות. יש עוצמה. ויש גם תובנה שמרחפת בראש לעוד זמן ארוך, עד שהיא חומקת. וחוזרת רק בפעם הבאה.
אפרים לא מבין הרבה מדבריו אלו של אלעזר, אבל הוא מבין קצת. וישנה גם המציאות, שמסבירה לו טוב מכולם.
הוא הרי יודע שדיבורים יכולים להיות משמעותיים. בגלל זה הוא כאן.
כמה דברים הוא עושה רק בגלל מילים ששמע? אין לו כוח לספור. הוא אף פעם, כך הוא חושב, לא ספר עד מספר גבוה כל כך.
אולי רק כשאבא היה חולה, והוא ספר את הנשימות שלו במשך כל הלילה, עד בואו של הבוקר. אז, כשהשמש עלתה מן המזרח וצבעה את הבית באור חלש, כבר לא היה מה לספור.
......
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה