הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הייתי ילד שחי חיים כפולים.
כלפי חוץ ילד טוב בסך הכל, אולי שקט מדי, לא לגמרי מוצא את מקומי.
את אחותי אהבו ההורים, ופינקו מאד.
ואני הייתי יבש כזה, יצור שלא כיף להתעסק אתו, שלא משתנה בו כלום משום משפט שנאמר אליו, כמו רהיט ישן.
היה לי חבר זקן, שהיה מגלה לי דברים, משחק איתי, מגן עלי.
מה הוא מצא בי, לא יודע.
אחר כך הוא נעלם. מצא ילדים אחרים, חכמים יותר.
אני לא הבנתי את העולם סביבי.
הם פשוט לא פעלו בהגיון, לא בהגיון שלי.
וחיכיתי להזדמנות שאבין, או שאשתנה, או שלא יודע מה.
ויום אחד שמעתי שיחה בין שתי נשים.
נשים שעישנו סגריות בסמטא מאחורי המסעדה שבה הן עבדו.
זה היה אות בשבילי, כי היה נראה לי שתפסתי משהו, שאולי הוא האמת. בייתי צריך לבדוק.
לקרוא בספרים. ספרים עבים.
הייתי יכול להסתכל על השמיים, בדיוק באמצע, איפה שהכי כחול, ולראות בבהירות איך דברים יכולים להיות אפשריים.
אם לא בעולם הזה, בעולם הבא.
או אולי...
בעולם הקודם.
לא היהנאכפת לי שיראו איך אני שולח אצבע, ונוגע.
נוגע בדברים שמבחינתם לא קיימים. אבל באמת הם קיימים, עובדה.
פשוט יש קרן זוית, שאף אחד לא חושב שיש משהו מאחוריה. אבל אני הצצתי.
בחיים האחרים שלי, שהיו מאד מאד בפנים. חייתי כמו בשדה פרחים צפוף, מרוב שהוא צפוף לא היה מקום לפחדים, והפחדים עמדו מחוץ לגבולותיו והסתכלו פנימה בעצב.
להקות ישויות גדולות וצבעוניות, ריחפו מעל השדה, והפרחים מתחו צוואר/גבעול, לשמוע את לחישותיהם. וגשם של מפתחות ירד להשקות קופסאות חיסכון קטנות ונעולות, שבצבצו מן האדמה ברגשי נחיתות אילמים.
ואני הייתי יפה, כך נדמה לי, משום שלא היה אף אחד שצריך להחליט על יופיי.
והייתי אפשרי. כי... למה לא?!
והייתי קרוב לכל העולם בבת אחת, קרבה כזאת שאין כמוה. ולא משום שהעולם היה קטן כל כך. אלא משום שאני הייתי גדול כל כך. כך נדמה לי, שהרי הכל יחסי. אז... לא יודע זאת עובדה.
כן, זו דרך חשיבה לא מוכרת, לא ליניארית.
להיות באותו מקום ובאותו זמן, בכל מקום ובכל זמן.
חייתי חיים כפולים, ובעולם שלהם שילמתי מה שאני חייב, ומילאתי תפקיד בהצגה שלא אני כתבתי.
וביקשו ממנו מחיר שהיה גבוה הרבה מאחרים. אני חושד שלוקחים ממני יותר, כי רואים שיש לי הכנסה נוספת, הכנסה פנימית.
הייתי עדיין ילד, ודברים התחברו והתפרקו לי כל הזמן. הרגשתי בודד מאוד. תהיתי אם לכל הילדים בגילי יש עולמות פנימיים. ואם כן, אילו פתרונות הם מוצאים להסתיר את חייהם הכפולים.
לא ידעתי אם אני יכול לסמוך על עצמי או לא.
התעסקתי המון בשאלה האם כל מה שאני מרגיש והרגשתי אי פעם, זו טעות איומה. או שאני בעצם יודע הכל ורק פוחד ממה שאני יודע.
האם אני באמת מישהו?! או ששני החצאים שלי מאיינים אותי.
אולי אני חלק משום דבר גדול ונורא, כמו שאני מרגיש לפעמים כשאני שומע את הצפצוף הדק מן הדק בשקיעת השמש. רק אני שומע את זה?!
ופעם אחת, סתם בארוחת צהרים, נבהלתי פתאום מאד, כי הם דברו על כסף, והיה להם ברק מוזר בעיניים. ואני לא אכלתי כלום, וחיכיתי שישאלו אותי למה.
כשהתעלמו ממני מספיק זמן, שאלתי את עצמי והתשובה שהכתה בתוך ראשי שוב ושוב, הייתה כסף כסף כסף.
וכך הלכתי לישון.
וכשקמתי, ידעתי מיד.
זהו.
הכל כל כך טבעי, הקירות, החלון, העננים, האגרטל הריק על השולחן.
העולם הפנימי שלי נמחק. כמו לא היה.
ואחרי כמה ימים אמא אמרה לי, איך התבגרת.
ואני חייכתי, והלכתי לעשות דברים רגילים, רגילים לגמרי לגמרי.
וכשקברתי בשקט את לבי, וערמתי עליו עפר תיחוח, אפילו לא בכיתי.
כלפי חוץ ילד טוב בסך הכל, אולי שקט מדי, לא לגמרי מוצא את מקומי.
את אחותי אהבו ההורים, ופינקו מאד.
ואני הייתי יבש כזה, יצור שלא כיף להתעסק אתו, שלא משתנה בו כלום משום משפט שנאמר אליו, כמו רהיט ישן.
היה לי חבר זקן, שהיה מגלה לי דברים, משחק איתי, מגן עלי.
מה הוא מצא בי, לא יודע.
אחר כך הוא נעלם. מצא ילדים אחרים, חכמים יותר.
אני לא הבנתי את העולם סביבי.
הם פשוט לא פעלו בהגיון, לא בהגיון שלי.
וחיכיתי להזדמנות שאבין, או שאשתנה, או שלא יודע מה.
ויום אחד שמעתי שיחה בין שתי נשים.
נשים שעישנו סגריות בסמטא מאחורי המסעדה שבה הן עבדו.
זה היה אות בשבילי, כי היה נראה לי שתפסתי משהו, שאולי הוא האמת. בייתי צריך לבדוק.
לקרוא בספרים. ספרים עבים.
הייתי יכול להסתכל על השמיים, בדיוק באמצע, איפה שהכי כחול, ולראות בבהירות איך דברים יכולים להיות אפשריים.
אם לא בעולם הזה, בעולם הבא.
או אולי...
בעולם הקודם.
לא היהנאכפת לי שיראו איך אני שולח אצבע, ונוגע.
נוגע בדברים שמבחינתם לא קיימים. אבל באמת הם קיימים, עובדה.
פשוט יש קרן זוית, שאף אחד לא חושב שיש משהו מאחוריה. אבל אני הצצתי.
בחיים האחרים שלי, שהיו מאד מאד בפנים. חייתי כמו בשדה פרחים צפוף, מרוב שהוא צפוף לא היה מקום לפחדים, והפחדים עמדו מחוץ לגבולותיו והסתכלו פנימה בעצב.
להקות ישויות גדולות וצבעוניות, ריחפו מעל השדה, והפרחים מתחו צוואר/גבעול, לשמוע את לחישותיהם. וגשם של מפתחות ירד להשקות קופסאות חיסכון קטנות ונעולות, שבצבצו מן האדמה ברגשי נחיתות אילמים.
ואני הייתי יפה, כך נדמה לי, משום שלא היה אף אחד שצריך להחליט על יופיי.
והייתי אפשרי. כי... למה לא?!
והייתי קרוב לכל העולם בבת אחת, קרבה כזאת שאין כמוה. ולא משום שהעולם היה קטן כל כך. אלא משום שאני הייתי גדול כל כך. כך נדמה לי, שהרי הכל יחסי. אז... לא יודע זאת עובדה.
כן, זו דרך חשיבה לא מוכרת, לא ליניארית.
להיות באותו מקום ובאותו זמן, בכל מקום ובכל זמן.
חייתי חיים כפולים, ובעולם שלהם שילמתי מה שאני חייב, ומילאתי תפקיד בהצגה שלא אני כתבתי.
וביקשו ממנו מחיר שהיה גבוה הרבה מאחרים. אני חושד שלוקחים ממני יותר, כי רואים שיש לי הכנסה נוספת, הכנסה פנימית.
הייתי עדיין ילד, ודברים התחברו והתפרקו לי כל הזמן. הרגשתי בודד מאוד. תהיתי אם לכל הילדים בגילי יש עולמות פנימיים. ואם כן, אילו פתרונות הם מוצאים להסתיר את חייהם הכפולים.
לא ידעתי אם אני יכול לסמוך על עצמי או לא.
התעסקתי המון בשאלה האם כל מה שאני מרגיש והרגשתי אי פעם, זו טעות איומה. או שאני בעצם יודע הכל ורק פוחד ממה שאני יודע.
האם אני באמת מישהו?! או ששני החצאים שלי מאיינים אותי.
אולי אני חלק משום דבר גדול ונורא, כמו שאני מרגיש לפעמים כשאני שומע את הצפצוף הדק מן הדק בשקיעת השמש. רק אני שומע את זה?!
ופעם אחת, סתם בארוחת צהרים, נבהלתי פתאום מאד, כי הם דברו על כסף, והיה להם ברק מוזר בעיניים. ואני לא אכלתי כלום, וחיכיתי שישאלו אותי למה.
כשהתעלמו ממני מספיק זמן, שאלתי את עצמי והתשובה שהכתה בתוך ראשי שוב ושוב, הייתה כסף כסף כסף.
וכך הלכתי לישון.
וכשקמתי, ידעתי מיד.
זהו.
הכל כל כך טבעי, הקירות, החלון, העננים, האגרטל הריק על השולחן.
העולם הפנימי שלי נמחק. כמו לא היה.
ואחרי כמה ימים אמא אמרה לי, איך התבגרת.
ואני חייכתי, והלכתי לעשות דברים רגילים, רגילים לגמרי לגמרי.
וכשקברתי בשקט את לבי, וערמתי עליו עפר תיחוח, אפילו לא בכיתי.
