ב"ה
יצאתי מהבית בטריקת דלת שהדהדה בכל הקומות של הבניין הישן. שירעד להם הבית, שירעד להם הלב.המילים האחרונות של הויכוח עוד מצלצלות לי באוזניים. "אתה עוד תתחרט" כך אמר אבא. לא נמאס לו להגיד את זה כל פעם? חלאס. הכיפה שהשארתי בחדר לא הולכת לחזור, שימשיך לחלום.
דילגתי במדרגות שתיים-שתיים, הדם רתח לי בעורקים. אני חייב לצאת מפה לפני שאתפוצץ על מישהו. חייב לשאוף קצת אוויר.
אבל כבר בפתח הבניין הבנתי שזאת היתה משאלה מוגזמת.
שתי ילדות קטנות שהיו שם פערו עלי עיניים גדולות וברחו ממני בבהלה. תברחו, טיפשות, חושבות שאני איזה פושע מסוכן. גיחכתי לעצמי. מה חשבתי שיקרה? הרי ככה מלמדים אותן. אני מכיר את זה מבפנים.
יצאתי לחצר הבניין המוזנחת שפעם נראתה לי כזאת ענקית, ועכשיו היא נראית לי כמו כלוב. כנראה גדלתי אם אני לא מצליח למצוא בה מקום לעצמי.
והעיניים האלו. הן ננעצות בי כמו סכינים. אני ממש יכול לחוש את המבט של השכנה מהמרפסת נוקב בגבי. אני יכול לשמוע את ההתלחששות של שני דרדקים מסולסלי פאות.
אני מת לסובב אליהם את הראש, לנער אותם, שיסתכלו במראה על עצמם לפני שהם בוהים בי. בא לי לצרוח להם בפנים שאני עדיין בן אדם. שלא הפכתי לשטן רק כי בחרתי לחיות אחרת.
אין סיכוי בעולם שהם ישמעו מה שיש לי להגיד.
כל פסיעה שלי בחצר מלווה ביותר מידי זוגות עיניים עוקבות. חנוק פה, בגטו הזה. אין טיפת אוויר. אי אפשר לזוז בלי שכולם יידעו הכל על כולם. אני יודע איך זה. אני רואה איך שרי אחותי מציצה מאחורי גבי בכל פעם שאני נכנס או יוצא, אומדת את הנזקים. מי ראה, מי שמע, מי כבר מרכל. כאילו אני איזה אסון טבע שצריך למזער את הנזקים שלו.
נשענתי על גדר האבן, עם סיגריה ביד. כבר לא אכפת לי אם אמא תראה, אם תבכה עוד קצת.
הדלקתי את הסיגריה, קולט בזווית העין חבורת ילדים מסתכלים, מצחקקים ונמלטים. הרגשתי שהדם דופק לי ברקות. מה הם לא קולטים? אני לא איזה מוצג בגן חיות, ולא חיית גונגל שצריך לברוח ממנה. אני בן אדם, לעזאזל, שפשוט חושב אחרת מהעדר הזה!
שאיפה חזקה מהסיגריה. אני נושף לאיטי וזיכרונות עולים בי מתהומות ילדותי. כמה פעמים עמדתי על גדר החיידר, ממתין לצעוק "גוי" לכל נטול כיפה שעבר ברחוב.
חיוך מריר עולה על שפתיי. כנראה שזה מה שהם חושבים עלי.
"אווו שולם עלייכם", אני שומע קול בס מאחורי, מעבר לגדר.
מסובב ראש. גולד, השכן החדש מהקומה של ההורים שלי..
אני מניד בראשי. שיעזוב אותי. כנראה הוא עוד לא מבין איך זה הולך כאן. אף אחד לא מעיז לדבר. אני מצורע, שתופסים ממנו מרחק בטוח.
"מה נשמע? איך אתה?", הוא ממשיך להרעים בקולו ואני מרים קצת את המבט. אל העיניים שלו.
אין בהם תחכום או ציניות. גם לא סקרנות או ביקורת.
העיניים שלו רק מחייכות אלי ושואלות שוב: "אז הגעת לאבא ואמא?"
"כן", אני עונה לעיניים, "קפצתי קצת".
"מצוין", ממשיכות העיניים לחייך לעברי, "אתה יודע, אם אתה צריך משהו אתה יכול תמיד לדפוק אצלנו בכל שעה."
שני אברכים חולפים לידינו, משוחחים בעירנות. הם נעצו בגולד עיניים, חיכיתי לראות איך הוא יגיב. גולד לא ראה את זה או שבחר לא לראות, כי העיניים שלו עדיין צחקו לעברי.
כשהוא הלך, חזרתי לגדר, לסיגריה ולעיניים. הן המשיכו לגרד לי בעורף. הן לא נתנו לי מקום, העיניים האלו של כולם. הן קראו לי בלי מילים לעזוב את המקום הזה, ולעולם לא לשוב.
חשבתי על גולד. אחלה בנאדם. צריך אומץ לעמוד קבל עם ועולם ולדבר עם השייגעץ הזה. היו פה יותר מידי עיניים עלינו, אבל הוא לא ראה אותם. הוא ראה אותי.
אני לא מתכוון לחזור, אם חשבתם. ממש לא.
אבל טוב לדעת שיש צדיקים בסדום, ויש גם אנשים טובים בעולם של החרדים.
הנושאים החמים
