כמקובל בנושאים מעין אלו, השיח מקצין מהר מאוד.
סיעה אחת מקצינה וטוענת, שמוסדות החינוך שלנו מרסקים את הצעירים והצעירות שלנו, ועדיף כבר שיצאו החוצה - כי כאן המצב הוא הרס מוחלט, ואולי בחוץ יש חצי או רבע הרס.
הסיעה שלעומתה מקצינה וטוענת, שמוסדות החינוך שלנו הם היחידים שמבטאים את הרצון של גדולי ישראל ׳האמיתיים׳ (הוספת נתון מצמצמת, הגדרה שהיא יפה רק בגלל שהיא כל כך חמקמקה), שלמעשה - אין עוולות. כולם צדיקים, ישרים, רוצים בטוב. אם מישהו נפגע - זו אשמתו, ובכלל - פעם היו מרביצים עם כפכף, אז צריך לשמוח שהיום מסתפקים בהרס של הנפש בלבד.
אז איפה האמת?! - כמו בכל שיח קיצוני, לא פה ולא פה.
יש מורכבויות, וצריך להכיל אותן. צריך להפריד בין ביקורת שתכליתה לתקן, ביקורת שבאה ממקום שאוהב, אבל כואב את העוול, לבין ביקורת שתכליתה להרוס הרס מוחלט כדי להקים - אולי, ביום מן הימים, סוג אחר של מוסדות, שאת החסרונות שלהם נוכל לזהות רק עוד שנים.
אז הנה הן, המורכבויות.
העולם החרדי הוא הטוב ביותר שקיים, אבל הוא לא מושלם. יש דברים, שבהם הוא רחוק משלמות, יש דברים שהוא יותר קרוב.
כל עוד ההשוואה שלנו היא בינינו לבין העולם שבחוץ - ימשיכו כאן העוולות. בחוץ יעשו עוולות גדולות - ואצלנו קטנות.
בחוץ יהיו מאה אנשים שייפגעו ביום, ואצלנו חמישים. זה הרבה יותר טוב מהאלטרנטיבה, אבל זה מאוד רע בשביל החמישים האומללים.
הדרך הנכונה היא, לאחוז את החבל משתי קצוותיו. מצד אחד, לדעת שאין אלטרנטיבה, ומצד שני - להביט למציאות בעיניים ולומר בקול ברור: דווקא בגלל שאנחנו ציבור אינטיליגנטי כל כך, דווקא בגלל שאנחנו שואפים לשלמות, דווקא בגלל שאנחנו מצווים - כל אחד ואחד מאתנו, על הדאגה לעצמנו, לבני משפחתנו, ולכל אדם שאנחנו - כן, אנחנו, קיבלנו עליו ערבות, דווקא בגלל כל אלו - לא נוכל להשלים עם רשע, עם עוול.
לא נוכל להשלים עם עוול גדול, לא עם עוול קטן ולא עם עוול פצפון. זה שהמוסד הוא הטוב ביותר - לא שולל בשום אופן את החובה שלנו להעביר ביקורת, כל עוד התכלית היא לגרום לו להפוך באמת למה שהוא מתיימר להיות.