שיתוף - לביקורת עלילות שפרינצהל'ה והכישרון האבוד

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום לכולם!
אני שפרינצה, ובאירוך - שפרינצה'לה.
אני כותבת כאן כי אני צריכה עזרה דחופה.
הבנתי שכאן זה 'קהילת כתיבה מקצועית' אני מקווה שכשמכם כן אתם, ועם כל ה'מקצועיות' שלכם תמצאו לי עצה ופתרון.
טוב, נתחיל להסביר?
הכל התחיל כשקראתי מודעה במקומון, שתוכנה היה כך: "מרגישים כישרון מבוזבז? רוצים לפתח את הכתיבה שלכם? קורס חדשני ב5 שבועות!" מיד הבנתי שאני בפנים. כל מילה מדויקת. הרי ברור שאני כישרון. מאז גיל אפס, כשרק התחלתי לבכות ולשבור מעט חפצים אמא נאמה באוזניי "אין, כישרון את" ונשפה. וכך גם בהמשך, כשחוללתי נפלאות במטבח, כשצבעתי את הקיר בטקסטורה חדשנית ובכלל - בכל מצב. זה המשפט שמייצג אותי.
אבל מה? תמיד ידעתי שאני כישרון, אבל לא ידעתי איזה. ניסיתי לחקור את זה, אבל התשובה היחידה שקיבלתי הייתה "אין, כישרון את." כך שנשארתי עם אותה המסקנה ללא תשובה.
ופתאום, המודעה הזו, הפלא ופלא! פתאום הבנתי! אני כישרון מבוזבז! בטוח שאני מוצלחת בכתיבה. הרי מה זה לכתוב? להמציא סיפורים. לא? מאז גיל אפס המצאתי סיפורים על ברווז ברווזוני, וסיפרתי אותם ללא הפסק (עד שאמא הייתה נרדמת משעמום..) אמרתי לכם שאני מוכשרת? אז זהו, שכל כך התרגשתי מהתאמתי לקורס, ומפטירת שאלת חיי עד שכמעט פצחתי בריקוד.
רק מה, מרוב התרגשות שכחתי להסתכל על המחיר. בערב, שסיפרתי לגרשון, הוא זכר את הפרט השולי הזה, וכשראה את המחיר עיניו נפקחו לרווחה. "לא, שפרינצה'לה. אין סיכוי. המחיר גבוה מידי. מוגזם לחלוטין."
ואני? דמעות זלגו על עייני. אמרתי לו עד כמה שזה חשוב לי, והוא תמה תחת שפמו "שפרינצה, לא ידעתי שאת אוהבת לכתוב.." ואני עניתי לו בהתרגשות "גם אני לא ידעתי עד היום!"
הוא התפלא ושאל "מה קרה היום?"
ואני קפצתי ממקומי והסברתי "היום ראיתי את המודעה!"
הוא לא הבין. "ממודעה מגלים כישרון? כישרון זה מהבורא."
וכך נותרתי חסרת תשובות וללא קורס. ועכשיו, חברי הקהילה הנכבדים - איך אני מסבירה לגרשון עד כמה הקורס בשבילי ככפפה ליד כמכסה לסיר כפרח לגבעול כ.. לא משנה. איך אני מסבירה לו את נחיצות העניין שארשם לקורס הכישרוני שלי??!! אשמח לתשובה דחוף.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
שלום לכולם!

רק מה, מרוב התרגשות שכחתי להסתכל על המחיר. בערב, שסיפרתי לגרשון, הוא זכר את הפרט השולי הזה, וכשראה את המחיר עיניו נפקחו לרווחה. "לא, שפרינצה'לה. אין סיכוי. המחיר גבוה מידי. מוגזם לחלוטין."
. איך אני מסבירה לו את נחיצות העניין שארשם לקורס הכישרוני שלי??!! אשמח לתשובה דחוף.
תסבירי לו שמדובר על השקעה משתלמת מבחינה כלכלית בתוספת סיפור מעניין -- איך אתם מתעשרים מזה
אני לא יודע מי זה גרשון --- אבל בכל מקרה גברים בדר"כ חושבים "תכלס "
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
עלילותיה של שפרינצהלה, פרק 2

שלום לכם!
אני ממש מתרגשת לכתוב לכם היום. אויש שכחתי לאמר, זו שפרינצהלה, מהכישרון, זוכרים?
יופי. אז אני רוצה לשתף אתכם שנרשמתי לקורס! בעזרת הבורא יתברך, מחר יהיה השיעור הראשון.
איך זה קרה אתם שואלים? אז כן בהחלט יש מה לשאול. סיפור ארוך זה היה, פשוטו כמשמעו. אבל למרות הכל זה קרה, כי נפש האומן היתה מוכרחה להתגלות לציבור! (שמתם לב איזה מילים יפות כתבתי? "נפש האומן" "להתגלות" תודו שאני ממש סופרת!)
אז כמו שעודד אותי כאן מישהו, ימים טובים יבואו.. התמלאתי תקווה וחגרתי מתני לשיכנוע עמוק וחזיתי כפי שהסביר ILAN P שעם גברים עובדים רק בכסף. כאילו, הכוונה במילים יפות "מה התועלת שבזה". למען האמת, לא הבנתי את זה. למה לסנן את הכל במבט מצומצם של רווח כספי? ככה, גשמיות כפשוטה! יש דברים שהם מעל הכל, תאמינו לי. כישרון לדוגמא.

אז נכנסתי, מרחתי חיוך על פניי והתחלתי את הכל מחדש.
"שלום גרשון". אמרתי בפרצוף של מוכרת בסופר שמנסה לדחוף לך עוד מוצר. "שלום גם לך, שפרינצהלה" התפלא גרשון "אבל למה את אומרת שלום הרגע דיברנו?"
"או, אתה לא מבין. החלטתי לפתוח דף חדש ולהכיל את חוסר הבנתך בכישרונות ודומיהם. כן, אני מבינה שזה קשה להיות בור בנושא כל כך קריטי.." חייכתי לעברו ברחמנות וצקצקתי בלשון.
הוא היה המום.
"ראיתי את מצוקתך, והחלטתי לעשות מעשה!" התרוממתי. הוא היה מבוהל, מה יפול עליו עכשיו..
"היות ואתה לא מבין את הערך של הכשרון, ליקטתי עבורך מקורות רבים על חשיבות ויעילות והרווחים שבכישרון הכתיבה, ובכישרונות בכלל. בנוסף כבונוס הוספתי עוד שלושה עשר עמודים במעלת אישה שמחה ומסופקת, מעלת דימוי עצמי חיובי והשפעתו על כל המשפחה. אני יתחיל עכשיו להקריא, עד שתהיה מלא הבנה בערך הנלמד!" חייכתי, ושלפתי ערימת דפים מודפסים בכתב זעיר ובשפה נמלצה.
מייד חשכו עיניו של גרשון.
"שפירנצה, שפרינצהלה זה בסדר.."
"לא, לא גרשון. אתה באמת חשוב לי, חשוב מאוד שתדע את הערך של זה. הכל בסדר, אני מוכנה להקריב את השעה וחצי - שעתיים בשביל הדבר החשוב הזה." חייכתי.
הוא החוויר, עיניו נפקחו.
"לא, לא, שפרינצה. תרשמי לקורס הזה שלך וזהו.." הוא פלט ביאוש.
"בטוח?" קראתי בהתרגשות.
"בטוח" הוא רטן.
"תודה רבה!" התלהבתי.
"אבל גרשון," קלטתי פתאום. "לא חבל על כל הדפים שליקטתי? אולי כן תקרא את זה לפני השינה?" הצעתי.

הוא לא רצה, חבל.

אולי הוא היה מספר לי מה העתקתי שם..
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
פשוט נדהמתי מהאומץ לצאת לכזה מסע בגוף-ראשון ובלי למצמץ...

עלילותיה של שפרינצהלה, פרק 2

שלום לכם!
אני ממש מתרגשת לכתוב לכם היום. אויש שכחתי לאמר, זו שפרינצהלה, מהכישרון, זוכרים?
יופי. אז אני רוצה לשתף אתכם שנרשמתי לקורס! בעזרת הבורא יתברך, מחר יהיה השיעור הראשון.
איך זה קרה אתם שואלים? אז כן בהחלט יש מה לשאול. סיפור ארוך זה היה, פשוטו כמשמעו. אבל למרות הכל זה קרה, כי נפש האומן היתה מוכרחה להתגלות לציבור! (שמתם לב איזה מילים יפות כתבתי? "נפש האומן" "להתגלות" תודו שאני ממש סופרת!)
אז כמו שעודד אותי כאן מישהו, ימים טובים יבואו.. התמלאתי תקווה וחגרתי מתני לשיכנוע עמוק וחזיתי כפי שהסביר ILAN P שעם גברים עובדים רק בכסף. כאילו, הכוונה במילים יפות "מה התועלת שבזה". למען האמת, לא הבנתי את זה. למה לסנן את הכל במבט מצומצם של רווח כספי? ככה, גשמיות כפשוטה! יש דברים שהם מעל הכל, תאמינו לי. כישרון לדוגמא.

אז נכנסתי, מרחתי חיוך על פניי והתחלתי את הכל מחדש.
"שלום גרשון". אמרתי בפרצוף של מוכרת בסופר שמנסה לדחוף לך עוד מוצר. "שלום גם לך, שפרינצהלה" התפלא גרשון "אבל למה את אומרת שלום הרגע דיברנו?"
"או, אתה לא מבין. החלטתי לפתוח דף חדש ולהכיל את חוסר הבנתך בכישרונות ודומיהם. כן, אני מבינה שזה קשה להיות בור בנושא כל כך קריטי.." חייכתי לעברו ברחמנות וצקצקתי בלשון.
הוא היה המום.
"ראיתי את מצוקתך, והחלטתי לעשות מעשה!" התרוממתי. הוא היה מבוהל, מה יפול עליו עכשיו..
"היות ואתה לא מבין את הערך של הכשרון, ליקטתי עבורך מקורות רבים על חשיבות ויעילות והרווחים שבכישרון הכתיבה, ובכישרונות בכלל. בנוסף כבונוס הוספתי עוד שלושה עשר עמודים במעלת אישה שמחה ומסופקת, מעלת דימוי עצמי חיובי והשפעתו על כל המשפחה. אני יתחיל עכשיו להקריא, עד שתהיה מלא הבנה בערך הנלמד!" חייכתי, ושלפתי ערימת דפים מודפסים בכתב זעיר ובשפה נמלצה.
מייד חשכו עיניו של גרשון.
"שפירנצה, שפרינצהלה זה בסדר.."
"לא, לא גרשון. אתה באמת חשוב לי, חשוב מאוד שתדע את הערך של זה. הכל בסדר, אני מוכנה להקריב את השעה וחצי - שעתיים בשביל הדבר החשוב הזה." חייכתי.
הוא החוויר, עיניו נפקחו.
"לא, לא, שפרינצה. תרשמי לקורס הזה שלך וזהו.." הוא פלט ביאוש.
"בטוח?" קראתי בהתרגשות.
"בטוח" הוא רטן.
"תודה רבה!" התלהבתי.
"אבל גרשון," קלטתי פתאום. "לא חבל על כל הדפים שליקטתי? אולי כן תקרא את זה לפני השינה?" הצעתי.

הוא לא רצה, חבל.

אולי הוא היה מספר לי מה העתקתי שם..
מדהים ומשעשע-נפש!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ממש חמוד! עוד לא ברור לי הקונספט, אבל אני מניח ש @ימים טובים יבואו - ואיתם יחד גם התשובה.
האמת שגם אני לא לגמרי סגורה על עצמי, זורמת בעקבות שפרינצהל'ה..
ועוד חשיפה קטנה: בהתחלה תכננתי משהו אחר ובעקבות שפרינצהל'ה והתגובות החלטתי קצת לשנות כיוון..

נ.ב. ל"כועס" כמובן שהכל ברוח מבודחת, התכוונתי כבר לכתוב בהתחלה ובסוף שכחתי, כמובן שאין הכוונה באמת ללעוג לציבור הגברים..
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
סליחה על האיחור הרב בפרק:(
נ.ב. חייבת לציין שפתאום עלתה בי הארה ואני יודעת איך אני רוצה להוביל את הסיפור.. השאלה אם נצליח להגיע לזה בכלל.. בכל אופן זה משמח:)

"כותבות יקרות.
מחר, בעז"ה יתקיים השיעור הראשון של הקורס שלנו "הכישרון שבך" (עכשיו אתן מבינות למה כל כך התלהבתי דווקא מהקורס הזה?! תראו איזה שם נפלא!")
מפי הסופרת הדגולה והכישרונית מרת חפציבה קוסטילבסקי.
יש להצטייד בעיפרון או עט נוח לשימוש ומחברת דפדפת. אפשר להוסיף מחדד. אין להביא מחק לשיעור הראשון!
יש להגיע עם סבלנות ואורך רוח, רצון והקשבה, והכי חשוב - מזומנים או אשראי.
מחכים לבואכם עם כספכם בקוצר רוח,
מכון "כישרונותיסט - לכשרונות מוחבאים (או לא קיימים)"
זוהי ההודעה שקיבלתי בהתרגשות רבה ובחרדת קודש בתיבת הדואר.
אבל רגע, בל נקדים את המאוחר.
מהרגע שבו קיבלתי את הסכמתו של בעלי - גרשון, חיכיתי ביראת כבוד ורוממות למעטפה המיוחלת שתכניס אותי קבל עם ומעטפה למועדון (הכוונה לקורס, אבל אני מרגישה שזה גם מכניס אותי למועדון השווים והכישרוניים. הנה, גם לי יהיה על מה להשוויץ בשיח השכנות בגינה. "כותבת ויוצרת - כשרון מדופלם." יהיה הסלוגן שלי. היקל בעיניכם?)
מה שבעצם רציתי לומר.. כל יום הייתי יורדת 28 פעמים ביום, כמניין כ"ח, לבדוק את התיבה, וזה התפרסם והתפרסם (שכנות רכלניות! יום יבוא ואתפרסם ותראו מה זה) עד שזה הגיע אפילו לאמא שלי שנלחצה - שתהיה בריאה - שעומדים להגיע אליי מכתבים פחות נעימים כגון התראות לפני הוצאה לפועל. מה שהיה היה, אבל אמא שלי התקשרה לחוצה ונאמה נאום לבייביסיטר משהו כמו "שפרינצהלה! מה קרה? את צריכה עזרה? מגיע אלייך הוצאה לפועל? אל תדאגי למרות שאני מאוד דואגת. אני יכולה לפנות לאח שלי, ירוחם, הוא טוב בדברים כאלה. את זוכרת איך הוא הצליח לסובב אותם על האצבע הקטנה שלו בחנות של דוד שימען. סמכי עליי יהיה טוב. אל תדאגי. אל תדאגיי!!!" התייפחה לתוך השפופרת. הבייביסיטר ההמומה איבדה את מילותיה ופלטה לתוך השפופרת כמה הברות מבהירות וניתקה. אחרי טלפון קצר היא עזבה את ביתי וכנראה שלא במהרה תחזור...
בקיצר, הרבה בעיות קרו, לקח לי זמן רב להרגיע את אימי אבל ברוך השם הסוף טוב ומתארגנים לקורס מחר!
אני מסתכלת ברשימה, ומבינה.
צריך לצאת לקניות!
אתמ מתפלאים?
וכי קלה היא בעיניכם? הרי אני כבת כיתה א' ביומה הראשון, כמחוצ'קנת כלומר טתית מתבגרת הדורכת על מפתן הסמינר. חייב אוירה, ואביזרים הכוללים תיק חדש יעשו את העבודה!
אני מתארגנת מהר בתיקי הישן הַכֹּה אפרורי, מודיעה לבייביסיטר ולגרשון ויוצאת.
עולה על האוטובוס, על פניי חיוך מגוחך. כלומר, הוא לא מגוחך, אבל האנשים שרואים אותו מגחכים. בעייתם. (וגם כך הולך הביטוי)
כשהחנות "הכל בשבילך ואלינו כיסך" עומדת מול עיניי, אני לא יכולה לכלוא את התרגשותי. אני בטוחה שאם לא היה את בעיית הצניעות הייתי כבר פותחת בריקוד.
אני רואה את המאבטח, הוא מבקש את התיק. אני אומרת "תודה". עיניו מתעקמות ופיו נוטה בצורה מוזרה.
בסדר. שיחשוב מה שיחשוב.
מחר הקורס!!

נ.ב. על המשך הקניות ומה שקרה אספר בפעם הבאה..
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
עלילותיה של שפרינצהלה, פרק 4
עמדתי מול ההיצע הרב של התיקים, וחככתי בדעתי - איזה תיק יהיה הראוי ביותר להתחלת מסע הכישרון שלי?
התיק צריך להיות גדול, חגיגי, נוצץ, שיתן תחושה חדשה ומרעננת. הוא גם צריך להיות דיי גדול - כדי להכיל את כל הגיגיי. ואם הוא יהיה נוח, זה בכלל בונוס.
למרבה האכזבה וחוסר המזל לא מצאתי תיק שיענה על מבוקשי. רוב התיקים היה בגווני החום - בז' - לבן - אפור ולפעמים מעט תכלת, ואני העדפתי בכלל ורוד בוהק. שיהיה לי התחלה ורודה. מספיק עם השיגרה האפורה - חום - בז' הזו! הגיע הזמן לצאת מין ההרגלים המקבעים אותנו, ולצעוד לעבר עתיד ורוד וזוהר!
צעדתי בצעדים נחושים ולפי הקצב, שמאל ימין שמאל, כמצביא המצעיד את עמו לעתיד ורוד וזוהר.
ו.. כמובן שלא שמתי לב שאת המילים האחרונות אמרתי בקול, וגרמתי לעם להביט על מנהיגו בעיניים עקומות במקצת.
נו, שיהיה.. אחרי שאתפרסם כולם ילכו אחריי בעיניים משתוממות, אך לא מלמעלה למטה אלא מלמטה למעלה - "איך היא מצליחה להיות כשרונית כל כך?" ואני יענה להם - "הכל בזכות שהייתי עסוקה במחשבה חיובית ובצעידה אל עתיד ורוד - בלי להתייחס אל המלעיגים - אליכם"
ועכשיו - לעניינינו. וכמו שחמותי נוהגת לומר - העתיד בידי ההווה. בשביל להגשים את היעד הנכסף צריך תיק מוכסף. או ורוד. נוצץ.
איפה אוכל למצוא תיק כלבבי?
התחלתי ללכת ולסקור את החנות. לא התייאשתי כלל וכלל - מנהיגים מוצלחים לא מתייאשים - ולבסוף מצאתי.
מחלקה שלימה, בצבעי ורוד- סגול - אדום, ומעט אפרסק.
הנה מחלקה אופטימית!
התחלתי לחפש, ובהחלט מצאתי כמה תיקים ורודים, מלאי נצנצים ופונפונים - תיקים מדהימים, אך כולם היו קטנים ממידתי. כה מאכזב..
פניתי מוכרת שעמדה וסידרה מוצרים במדפים, והתרעמתי בפניה. "גברת מוכרת, אני ממש לא מבינה את העניין. מדוע? מדוע?" פניי לבשו ארשת עצב.
המוכרת הצעירה הייתה נראית מעט המומה.
"עד שיש מחלקה אחת עליזה, ורודה, מדוע הכל שם קטן כל כך?" שאלתי בתמיהה עצומה.
"הנה, קחי למשל את התיק הזה." לקחתי תיק מכוסה נצנצים ורודים בחלקו, עם סרט נשיאה מלא ב'פפיונים' והגשתי לה. "מדוע תיק כזה חינני, כזה עליז, מיוצר רק בגודל כזה קטנטן, שמתאים לפעוט ממוצע? מדוע?"
היא ניסתה לאסוף את מילותיה, מעניין מה קרה לה כך - פתאום, שמקשה עליה את הדיבור.
"אממ.. תראי, גברת יקרה. ב-" "שפרינצהלה. לא גברת" קטעתי אותה בסערתי כי רבתה.
"אוקיייי. גברת - שפ-ינצ'לה היקרה. תראי.. בדרך כלל המעוניינות בתיק הזה הן באמת בנות בגיל פעוט ממוצע. אם לא שמת לב, כאן זה מחלקת ילדות ובובות.. בהמשך יש לנו מחלקה מלאה בתיקים" כאן שב אליה ביטחונה העצמי.
"מחלקה עם תיקים מתאימים לגודל הרצוי, מבחר רב, מגוון סגנונות. אני בטוחה שתמצאי שם את תיק חלומותייך!" פניה נצצו לעברי.
"תראי, דבר ראשון שמי שפרינצ'לה, לא שפיצלה.דבר שני, כל התיקים שם עייפים ומדוכאים, חסרי כל מעוף וחדווה. אני רוצה משהו ססגוני ועליז, משהו שמתאים להתחלה ורודה וכישרונית!" כאן חזרה אליי הרגשת המצביא, והבהרתי לה: "תביני, אני עומדת לפני צומת משמעותית בחיי. מה שהיה אתמול, הוא לא מה שיהיה מחר. אני עומדת בפני עתיד ורוד - והרי ההצלחה תלויה בפרטים הקטנים. אך לא פשוטו כמשמעו. אני זקוקה לתיק ורוד, וגדול! מה שווה כל החנות שלכם, אם אין לכם את התיק שישרת אותי לקראת התחלת מסע משמעותי שכזה?" פניתי אליה בתמיהה - רבתי.
"מה פירוש הסלוגן - הכל בשבילך, ואלינו כיסך - אם אין מקום ורוד לאחסן את מה שאמור להיות בכיס הזה? אהה?"
המוכרת סימנה לי באצבעותיה לחכות, ופנתה לעבר הקופה הראשית. הקופאית הסתודדה עם המוכרת רגעים מספר, ואז הם נכנסו שניהם לתוך חדר מסוים. ויצאו ממנו.. עם תיק סגול, גדול, מבריק, סרט פפיון קשור בחזיתו, וכל כולו אומר אופטימיות.
המוכרת ניגשה אליי.
"מה את אומרת על זה?" חייכתי חיוך רחב. "זה הגיע אלינו ממש בטעות, היה באג בייצור. את רואה מה זה? במיוחד בשבילך!" היא חייכה אליי.
ואני הרגשתי שאכן, עתיד ורוד וזוהר עומד בפתחי.
ואם לא ורוד, סגול הוא גם צבע נהדר.


אשמח לתגובות - איזה סגנון של פרק הכי אהבתם ואיך הייתם רוצים שאני ימשיך לכתוב (ציני, עליז, ילדותי, מצחיק אבל מרגש או כל מה שעולה לכם..)
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'
לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

*


"תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

"חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

"טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

"אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

"שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

"מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.
אז לאחר המבוכה הנוראית מהפרסום השכונתי של עבודתי הקודמת שפשטה כשמועה מחבר של חבר של בן דוד על תקיפה באירן, הייתי חייב למצוא לעצמי עבודה חדשה. ואני כבר ידעתי לאיזה כיוון אני הולך. שרברבות!

אני לא רוצה להשתרברב, אבל בישיבה הייתי פותח הסתימות מספר אחד! ואני לא מדבר על סתימות של ארבעה מגבונים מסכנים שהילד זרק, אני מדבר על סתימות מחפצים שלמים שנזרקו ביעף היישר לאסלה מסיבות השמורות במערכת...

למה דווקא שרברבות? לא יודע אם לספר או לא, נו נו, אספר, אבל לא לפרסם, כן? טוב, בתוך עבודתי כמפנה אשפה, כאקט הישרדותי שכנעתי את עצמי שהריח הגועלי הוא הטוב. וגיליתי שאני ממש מוצלח בעניין, עד כדי שמרוב שכנוע שעשיתי למוחי, התמכרתי לריח מצחין.

אני יודע שזה נשמע רע, אבל כן, תחזיקו חזק ותזדעזעו לשמוע, הידרדרתי עד כדי החלפת חיתול עמוס לעייפה של בני לראשונה בחיי!

אז איך נהיים שרברב מן המניין? איך לא, ייצרתי איזה מגנט מרשים עם ציור AI של פיצוץ ביוב מחריד במיוחד וכתבתי בכישרון חרוזי מדהים 'מרגישים שהעולם כבר חרב? זקוקים נואשות לשרברב? פנו לרב! זמין בגשם ובשרב!' ועוד כל מיני חרוזים חסרי משמעות למען אתפוס את עיניהם המשועממות של העם.

עוד באותו הערב הוזעקתי לבית בו ניאגרה סוררת הפכה את הבית לאטרקציית מים טיפוסית.

הגעתי לשם וכמו מומחה אגדי, תפסתי פיקוד ושליטה על העניין. הלכתי לחפש את השיבר, סגרתי אותו, והתחלתי לעבוד.

את שפריץ המים העצום שחטפתי עם פתיחת הצינור הראשון, 'עין לא ראתה'. וטוב שכך, כי זה היה מביך נורא. המים זרמו בטירוף.

שחיתי לכיוון בעל הבית וסימנתי לו מתוך התנועות שהכל מתוכנן. ניסיתי להאמין שהוא מאמין לי שאני אוהב לעבוד תוך כדי צלילה. אך ממראה פניו שהפכו בן רגע לצבע פניי באותו הזמן, ומסיבה הפוכה לחלוטין משלי, הבנתי שזה לא ממש עבד...

המשכתי בחתירה לכיוון השיבר שהיה אמור לעמוד מחוץ לבית, לאחר שהבנתי שסגרתי את הלא נכון לפני כן. בדמיוני כבר החלטתי שלפי המזל שלי כנראה שרק תקעתי אומלל מסובן באמצע מקלחת, ועוד רגע יוצא גם הוא עליי.

מפה לשם כשיצאתי נאבק במים, גיליתי שעשיתי טעות בחישוב מרחק מדרגות הבניין שמעליהן זרמו מפלי הניאגרה בשצף קצף ואני מצאתי את עצמי מידרדר לעיני ילדי השכנים המשועשעים היישר לכיוונה של דלת הבניין שאך בנס נפתחה על ידי ילד זריז רגע לפני הזרימה שלי החוצה.

זה היה טוב לכולנו. לי, כי כך יכולתי לברוח בלי להיתקל שוב בפניו הזועמות להפליא של בעל הבית. ולבעל הבית, כי זה בדיוק מה שהוא היה עושה לי בצורה פחות נעימה לשנינו לו רק הייתי נשאר שם עוד דקה...

תכל'ס, איך נגמר הסיפור אתם שואלים? האמת, אין לי מושג, לא העזתי להתקרב לאזור... שמעתם על איזו שכונה או עיר שהוצפו לאחרונה?
אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.
האנשים שאתה הכי לא רוצה לפגוש יצעדו לקראתך מעדנות בשעה הכי לחוצה של יום שישי כשידיך עמוסות עד לעייפה בשקיות מלאות כל-טוב.

זה אמנם לא חוק בתוקף, אבל זו עובדה מצערת עד כאב.

השבוע זה קרה לי עם מאירק'ה. הוא זיהה אותי מרחוק, ואני לא זיהיתי אותו גם במרחק אפס כשהייתי מחובק על ידו באגרסיביות על לא עוול בכפי, עם שקיות כבדות ומזועזעות בידיי.

רק לאחר כשתי דקות של ליפוף אלים, כשאני עומד במרכז שלולית שמורכבת ממיץ ענבים, יין, שמפו וביצים, נפל לי האסימון – זהו מאירק'ה.

וואו, לא ראיתי אותו שנים. בדיעבד מתברר שטוב שכך.

אני אמנם מכיר אותו מהעבר, היכרות מינימלית, כזו שלא מסבירה את ההתלהבות שלו מהמפגש. כנראה שבשנים שבהן לא התראינו הוא עבר הרבה, והנה אני נושא בתוצאות.

לאחר החיבוק, בא נענוע יד מוגזם בכל קנה-מידה. הפעולה האנושית העתיקה, שנועדה להפגין חיבה והערכה בין בני אדם בצורה אלגנטית, נראתה הפעם יותר כמו גנן שמנסה לעקור ענף עקשן מעץ, תוך הפעלת כוח משמעותי.

פרקתי את הכתף. אבל המשכתי לחייך בנימוס, כמצופה ממני.

וזה עוד לא השיא. עכשיו הגיעה הנשיקה הרטובה. רטובה כל כך, שאם הלחי שלי היה דג שנפלט מהים, הוא היה חוזר לחיים בזכות המיני-אגם שמאירק'ה השיק שם תרתי משמע. אם לא הייתי מנומס, וכתפי לא הייתה פרוקה הייתי חופף את הלחי בצמר פלדה סחוט בחומר עוצמתי מהסוג שאסור להביא למגע עם העור.

ואז התחילו הזיכרונות: "מנחם, אתה זוכר את השטויות שעשינו בישיבה?" ניסה לרענן את זכרוני.

הוא לא חיכה לתשובתי ומיהר להרחיב על פעלולים כאלה ואחרים. התכווצתי מבפנים. הילדים שלי שמסביבי לא אמורים להיחשף לשטויות האלה. לא זה מה שאני רוצה שיעשו בישיבה כשיגדלו.

אבל הוא לא נתן לי להשחיל מילה. "זוכר מנחם?", חזר על המנטרה שוב ושוב כפזמון מעצבן בין אסופת הבלים אחת לחברתה.

"ואיך שלא סבלת את אחיך אלחנן הצו"ל, וואו כמה לכלכת עליו וניסת להכשיל אותו", הוא המשיך לגולל פרטים מביכים לאוזני ילדי העדינות.

"גם אני לא סבלתי אותו. בטח עד היום אתה עושה כאילו אוהב אותו, אבל בלב אתה לא סובל אותו", המשיך לפלוט את הבליו בקצב מהיר.

לו רק היה נותן לי להשחיל מילה, הייתי אומר לו: אני לא מנחם. אני אלחנן!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה