הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
השוטטות האינסופית שלהם אחרי אוכל כדי לשרוד, היא זו שהפגישה וחיברה ביניהם. מאז הם חבורה אחת מגובשת ומחויבת - האחד בשביל כולם, וכולם בשביל האחד.
אם מישהו מוצא אוצר של אוכל הוא מבשר לשאר ה'חברה' וכולם באים לסעוד ולשבוע. החלוקה שוויונית. קומוניזם בתפארתו.
היה זה שוב זבלילי. הוא בעל חוטם חד ואינטואיציה של מרגל. תמיד מצא את האוצרות השווים ביותר, לא הסתפק בשאריות פסולת בפחים. עכשיו הוא גילה מאגר אוכל אדיר ממדים, מטורף אפילו במושגים שלו.
להפתעתו המתחם כלל לא היה שמור, אפילו די פרוץ. זבלילי תצפת על המקום 48 שעות. בבוקר ראה תנועה ערה מאוד של אנשים שבאים בידיים ריקות ויוצאים עם עגלות עמוסות, בצהריים היה קצת יותר רגוע, ובערב שוב סואן. אבל בלילה, כך גילה לשמחתו, האורות כבים והמקום מתרוקן ונעשה שומם.
הבשורה שזבלילי הביא לחבורה הייתה עצומה: "על פניו סיימנו עם החיפושים המתישים, מהיום אנחנו מסודרים פיקס. טּוֹר הזהב של דרי הרחוב בפתח", הכריז לקול התשואות הרמות.
אילו היו יודעים לקרוא ביידיש את נוסח השלט שהתנוסס בפתח המחסן הענק, הם לא היו מעיזים להתקרב.
זה כמו שגנב יזמין לעצמו משטרה.
אבל הם לא ידעו. אז הם חגגו כמו שצריך. בכל לילה הם פתחו שולחנות ואכלו מכל הבא ליד.
עד שלילה אחד כשבאו לחגוג, זבלילי, בעל האינסטינקטים של מרגל, שם לב לסימן מדאיג. ווי תלייה חדשים ננעצו בקירות.
ניתוח אנליטי חריף ואופייני, אפשר לזבלילי להבין לאן נושבת הרוח. נגמרה החגיגה.
חבריו שראו אותו מודאג ביקשו הסבר, "מה קרה? כולה כמה ווי תליה, בטח רוצים לתלות כאן את נוסח ברכות הנהנין, לזכות את הרבים", ניסו להרגיע.
"אתם לא מבינים כלום", הטיח בהם זבלילי, "זה הסוף שלנו", קבע.
"מה כבר יכול לקרות", זלזל פחניס הציניקן, "יתלו אותנו על הווים?".
"הרבה יותר גרוע", הפחיד אותם זבלילי, "הולכים לתלות תמונות של ר' ישעי' בן ר' משה. שמעתי פעם אנשים שאומרים שזה קוטל אותנו, העכברים".
"ולראיה", שלף זבלילי עיתון עדכני, "תראו את הכותרת הזו". כולם השתתקו וזבלילי הקריא בקול: "במוסדות ומשביע לכל חי לזכרו של הצדיק מקרעסטיר, החליטו להילחם בכל הכוח במכת העכברים שהתעצמה מאוד במחסנם בתקופה האחרונה, במיוחד בלילות".
דממת מוות השתררה במחסן. פה ושם נשמעו כרסומים אחרונים של עכברים עצובים. זו אולי סעודתם האחרונה.
לפתע נפתחה הדלת. האור נדלק. איש פחדן הניח תמונה של דמות אצילית בפתח וברח. הוא לא העז לחתור עד לווים דרך דיוויזיות של עכברים שיודעים שכבר אין להם מה להפסיד. סמך על הדמות השמיימית שתעשה את העבודה גם מהרצפה.
העכברים המבועתים הריחו את סופם. אך הצדיק חייך אליהם בחמלה מבעד לתמונת השמן, כאומר: "בעלי המקום לא אוהבים אתכם. הם רוצים להילחם בכם בכל דרך: מלכודות, סם, דבק קטלני ועוד דרכים קטלניות ודרקוניות. אני כאן כדי להתריע בפניכם באהבה, שמרו על נפשותיכם. אני הסיכוי האחרון שלכם לצאת בשלום מהמקום. צאו החוצה ולא יאונה לכם כל רע. וקחו עמכם את ברכתי שלא תדעו רזון ומחסור, ובטוח אני שהזן ומפרנס לכל ידאג לכם לשפע ממקום אחר".
"ורחמיו על כל מעשיו".
אם מישהו מוצא אוצר של אוכל הוא מבשר לשאר ה'חברה' וכולם באים לסעוד ולשבוע. החלוקה שוויונית. קומוניזם בתפארתו.
היה זה שוב זבלילי. הוא בעל חוטם חד ואינטואיציה של מרגל. תמיד מצא את האוצרות השווים ביותר, לא הסתפק בשאריות פסולת בפחים. עכשיו הוא גילה מאגר אוכל אדיר ממדים, מטורף אפילו במושגים שלו.
להפתעתו המתחם כלל לא היה שמור, אפילו די פרוץ. זבלילי תצפת על המקום 48 שעות. בבוקר ראה תנועה ערה מאוד של אנשים שבאים בידיים ריקות ויוצאים עם עגלות עמוסות, בצהריים היה קצת יותר רגוע, ובערב שוב סואן. אבל בלילה, כך גילה לשמחתו, האורות כבים והמקום מתרוקן ונעשה שומם.
הבשורה שזבלילי הביא לחבורה הייתה עצומה: "על פניו סיימנו עם החיפושים המתישים, מהיום אנחנו מסודרים פיקס. טּוֹר הזהב של דרי הרחוב בפתח", הכריז לקול התשואות הרמות.
אילו היו יודעים לקרוא ביידיש את נוסח השלט שהתנוסס בפתח המחסן הענק, הם לא היו מעיזים להתקרב.
זה כמו שגנב יזמין לעצמו משטרה.
אבל הם לא ידעו. אז הם חגגו כמו שצריך. בכל לילה הם פתחו שולחנות ואכלו מכל הבא ליד.
עד שלילה אחד כשבאו לחגוג, זבלילי, בעל האינסטינקטים של מרגל, שם לב לסימן מדאיג. ווי תלייה חדשים ננעצו בקירות.
ניתוח אנליטי חריף ואופייני, אפשר לזבלילי להבין לאן נושבת הרוח. נגמרה החגיגה.
חבריו שראו אותו מודאג ביקשו הסבר, "מה קרה? כולה כמה ווי תליה, בטח רוצים לתלות כאן את נוסח ברכות הנהנין, לזכות את הרבים", ניסו להרגיע.
"אתם לא מבינים כלום", הטיח בהם זבלילי, "זה הסוף שלנו", קבע.
"מה כבר יכול לקרות", זלזל פחניס הציניקן, "יתלו אותנו על הווים?".
"הרבה יותר גרוע", הפחיד אותם זבלילי, "הולכים לתלות תמונות של ר' ישעי' בן ר' משה. שמעתי פעם אנשים שאומרים שזה קוטל אותנו, העכברים".
"ולראיה", שלף זבלילי עיתון עדכני, "תראו את הכותרת הזו". כולם השתתקו וזבלילי הקריא בקול: "במוסדות ומשביע לכל חי לזכרו של הצדיק מקרעסטיר, החליטו להילחם בכל הכוח במכת העכברים שהתעצמה מאוד במחסנם בתקופה האחרונה, במיוחד בלילות".
דממת מוות השתררה במחסן. פה ושם נשמעו כרסומים אחרונים של עכברים עצובים. זו אולי סעודתם האחרונה.
לפתע נפתחה הדלת. האור נדלק. איש פחדן הניח תמונה של דמות אצילית בפתח וברח. הוא לא העז לחתור עד לווים דרך דיוויזיות של עכברים שיודעים שכבר אין להם מה להפסיד. סמך על הדמות השמיימית שתעשה את העבודה גם מהרצפה.
העכברים המבועתים הריחו את סופם. אך הצדיק חייך אליהם בחמלה מבעד לתמונת השמן, כאומר: "בעלי המקום לא אוהבים אתכם. הם רוצים להילחם בכם בכל דרך: מלכודות, סם, דבק קטלני ועוד דרכים קטלניות ודרקוניות. אני כאן כדי להתריע בפניכם באהבה, שמרו על נפשותיכם. אני הסיכוי האחרון שלכם לצאת בשלום מהמקום. צאו החוצה ולא יאונה לכם כל רע. וקחו עמכם את ברכתי שלא תדעו רזון ומחסור, ובטוח אני שהזן ומפרנס לכל ידאג לכם לשפע ממקום אחר".
"ורחמיו על כל מעשיו".
