@נ. גל ציינת לפני זמן מה שהיית שמחה לפתוח דיון על ספרים שונים וביניהם על הספר הזה. קראתי אותו לפני שנים ויצאתי בתחושה לא ברורה, אבל מהר מאוד שכחתי ממנו לגמרי (על השכחה עוד אפרט בהמשך). בגלל שהעלית אותו בדיון אחר שלפתי אותו ממדף שכוח וחזרתי אליו בחודש האחרון.
אני לא מספקת כאן ביקורת שלימה עם ניתוח מבני ותמאטי מלא ככל שניתן, כמו שאני מנסה ומתאמצת לעשות בד"כ. זה יותר קובץ הרהורים על הספר המהרהר הזה, והזמנה לדיון עליו.
@נ. גל תודה !
לוחמי התמורות, במידה מסויימת, הוא בדיוק מה שנכתב בתחילתו.
קורות המלחמה האחרונה.
הוא נכתב כך, כספר של היסטוריה חילופית.
כחובבת היסטוריה, ראיתי בספר הזה יותר ספר חצי היסטורי חצי ביוגרפי. כפי שנכתבים ספרי מלחמות במקרים רבים.
אולי ההגדרה היא "ביוגרפיה קבוצתית בתקופת המלחמה האחרונה".
הדמות האהובה עליי היא מאן.
האיש שאין לו גיל, אין לו פנים ואין לו דרך.
המשפט הראשון אודותיו בספר הוא "דמותו של מאן הייתה שנויה במחלוקת". זו בעיניי ההגדרה הטובה ביותר למאן.
המסלול שלו מתחיל בספקות פנימיים ובאמירה "השליכו אותה אל הרחוב, אין בה ממש".
עם הזמן הוא לומד לתת כבוד גם לספקות ולשאלות.
וכשסיהרא מצליחה לגעת בחלק הנפש הזה - מאן מתעורר לחיים.
"מי אתה?
אינך מי שאתה חושב..."
מה שנדיר בדמותו של מאן, היא שגם קודם היה מאן אדם חושב. לעומק. צופה באנשים, מנתח את העולם. מבין לעומק כל דבר.
אלא שהוא לא היה מי שהוא חשב.
בסוף הדרך, מאן נוטל את הסכין אותה קנה במגדל - והורג את מי שהיה מפקדו.
הוא עדיין אותו לוחם-צופה, בעל עומק ובעל ספקות לאורך כל הדרך. אפילו לא לרגע מאן לא זוכה לרוגע נפשי והסכמה מוחלטת בינו לבין עצמו.
אין בו הסכמה עיוורת והוא ממשיך לחשוב.
הלוואי וכל בני האדם היו בעלי הסגולה הנפלאה הזו.
במקום השני אהובה עליי דמותה של סיהרא.
האישה היחידה שאינה סיידקיק בספר.
הנשים הנוספות שמוזכרות הן: הזקנה מן השוק בעיר התחתונה, אשתו של עולו ובנותיו. לאף אחת מהן אין אפיון או אישיות מורכבת. למען האמת, אין להם תפקיד מלבד עידוד של הגברים.
בעיניי, סיהרא מתחילה את הדרך כשנפשה שלימה, ותפקידה הוא לחבר בין הדמויות השונות.
היא הביאה את מאן אל צלאי, הייתה על האי במפגש בין עולו, הטמיר וצלאי, והעבירה את הוראות הריפוי מהילד אל צלאי.
צלאי הוא הצד המשלים של סיהרא. הוא מקבל מכל דמות ועל ידן מחבר את עצמו.
יכולת החיבור הזו, היא הדבר שמציל את העולם.
סיהרא מחברת בין הטוב אל משכן הרוע.
צלאי מחבר בין הנפש הגדולה שזכה לה - ואור המחולל.
וכך הם מתחברים זה לזה, במערת הרפאים.
במידה מסויימת, אין עלילה בספר. היא לא נועדה להיות עלילה.
יש מסע. התבגרות.
לא בדיוק סיפור, ולא בדיוק לא סיפור.
קצת כמו שנראה קרב. לפעמים צץ מעבר לסלע דאוס אקס מכינה. לפעמים צץ דווקא החבר שהיה איתך כל הדרך. לפעמים זעקה לתגבורת נענית. לפעמים לא.
אלא שבקרב אמיתי אף אחד לא יודע מי ינצח.
בסרט/ספר, תמיד בסוף איכשהוא הגיבורים מנצחים. בספר לוחמי התמורות, הפרט הזה מונח על השולחן כבר מההתחלה. לכל לוחם תמורות ברור שהסוף יהיה טוב כבר מהאימון הראשון שלו.
וכן, גם לקורא זה ברור מהרגע הראשון.
עוד לפני תחילת החניכה.
מה רע בזה? שזה לא איך שספר אמור להיות כתוב.
מה טוב בזה? שהספר הזה הוא אכן לא ספר סטנדרטי. הוא משהו אחר.
החידה שמטרידה את הדמויות היא לא "איך ננצח", אלא "איזה חלק בנפש הוא הצודק כרגע?".
פתרון החידות הוא אכן לא צפוי.
כן, הקורא לא מצפה שזו תהיה החידתיות.
אבל בסוף, ופה יש ניצוץ גאונות והמון יופי -
כל דמות משתמשת בכל חלקי הנפש שלה כדי לנצח.
כל פעם בחלק אחר.
וכל החלקים האלה, שהם השתמשו בהם ב"דיוק ופשטות, מתוך ענווה" - הן הכנפיים.
הגיבורים לא מקבלים איזו משכורת בסוף חודש על המאמץ.
הם מקבלים את עצמם.
לא, זה לא ספר עלילה.
לא קראתי את שר הטבעות או הארי פוטר כדי להשוות ולומר על מה מתבססת העלילה.
בעיניי זה ספר נפשי. כזה שמכתימים בדמעות כשעוברים את זה, ויודעים שהוא מיועד לאחד מאלף קוראים.
עבור 999 הקוראים האחרים - יש ספרים אחרים על המדף. לא חסרים...
הנושאים החמים
