איך להיות אמא יותר אוהבת?

[ינשופי]

חיבוק ונשיקה גם לבחור שמגיע מהישיבה. כשיוצא מהבית...
אני בטוחה שהוא שמח על כך.
לא משנה הגיל.

אל תהיי בטוחה זה לא חסר לכל אחד, ואם לא כך- אז עדיף, למשל, ללוות לדלת עם איחול אישי וחם מאשר לכפות מגע על מי שלא מעוניין בו.

 

[תיקתוק]

...

 

[מגיבים לעניין]

עכשיו אני מבינה מאיפה נובעת התנהגות של איזו אישה אחת שבכל פעם אני רואה אותה מסדרת את החליפות והעניבות של הבנים שלה בני 30 עד 50, וכל פעם בא לי לתת לה סטירה מחדש.
(ואני לא רוצה לגעת בה עם הסטירה כדי שלא תסדר גם לי את העניבה).

מלפפון, אני אוהבת את ההתנסחות שלך, את תמיד גורמת לי לצחוק

 

[לא אני]

חיבוק ונשיקה גם לבחור שמגיע מהישיבה. כשיוצא מהבית...
אני בטוחה שהוא שמח על כך.
לא משנה הגיל.

 

[תיקתוק]

?????

 

[לא אני]

?????

כתבתי שאני בטוחה שיש כאלה שלא. מבלי להיות בחור ישיבה.
ואז ראיתי שמלא אנשים כתבו לך את זה במליון צורות. אז ויתרתי על התגובה שלי ורק חייכתי לזקני בהנאה.

 

[רבנים]

@אמא שואלת
אפרופו הדיון על אהבת אם ואב לילדיו,

אחרי כל העצות הרבות של איך 'לתת' אהבה לילדים, שימו לב לפי' הבא של ה'תפארת ישראל', פי' שלכו"ע ראוי להתייחסות, דבריו - נראה, מערערים במקצת את ההתנייה עליה מונחת השאלה שפתחה את האשכול, והדברים האמורים ירגיעו אתכם ולו במעט.

ה'תפארת ישראל' בפי' על המשנה באבות ה,טז (סע' קיז) על הפיסקא: "אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר" שואל התפא"י שם, מפני מה לא הביא התנא את הדוגמא הקלאסית לאהבה תלויה בדבר - אהבת אב לבנו (הציור בא לשם הדוגמא, כמובן שמדובר גם אם לבתה) שהיא תלויה בדבר - בבנו?

"ואהבת אב לבן אינה מכרעת, דאינה רק אהבת עצמו, מדהוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, והר"ז כמו שיאהב אדם לידו ורגלו שאינו מהראוי לכנותה אהבה, על זה משיב התנא שכבר מצינו דוגמתה בעולם - ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן".

כלומר, לכל הנושא של אהבת בן מצד הוריו הגישה הינה קצת אחרת, אהבה לילד היא מעט מעבר ל"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" וכו', האהבה היא מעט יותר עמוקה, גם כשלא מרגישים את זה, הילד הינו חלק ממני, ואני אוהב אותם גם כשהוא ישן...

ברור שאהבה לילדים הינו חשוב בכל קנה מידה, אבל העולה מכל האמור שאהבה הינה תוצאה של משהו נאהב, לא מטרה בפני עצמה.

אני יודע שזו גישה קצת שונה והיא חולקת על רבים וטובים, אך נא לאכול אותה לאט לאט, ולחשוב לפני שמגיבים.

 

[גלבוע]

היא הזכירה את אבא של גלעד שליט - 6 שנים הוא הפך בשבילו את העולם, לא ישן ולא אכל נורמלי, שיא האהבה של אבא לבן. וברגע הפגישה - הכינו לו צוות שלם של פסיכולוגים ורופאים כי פחדו שהוא לא יעמוד בזה... ואיך הוא קיבל אותו? נתן לו "כיף" חברי על הכתף! וזהו!! ולא כי זה היה מתוקשר - כששאלו אותו אח"כ הוא לא הבין מה רוצים ממנו... ככה הוא מביע את האהבה שלו...

זה גם עניין של מנטליות.
אני זוכרת את החיבוק והטפיחה על השכם של אבא של גלעד שליט (רגע שנצרב לי בזכרון):
זה בהחלט הבעת אהבה לכל דבר.
יכול להיות שפנינה טולדנו רגילה להבעת אהבה אחרת במשפחתה מאשר במקובל במשפחת שליט.

 

[תזרים]

זה גם עניין של מנטליות.
אני זוכרת את החיבוק והטפיחה על השכם של אבא של גלעד שליט (רגע שנצרב לי בזכרון):
זה בהחלט הבעת אהבה לכל דבר.
יכול להיות שפנינה טולדנו רגילה להבעת אהבה אחרת במשפחתה מאשר במקובל במשפחת שליט.

דווקא היא הביאה את במיוחד כדי להמחיש שיש עוד דרכים להביע אהבה חוץ מחיבוק/נשיקה..

 

[רוח סערה]

אבל מאוד קר ורשמי ולא יודע חמימות מהי (פולנים)

הזו של פולנים קרים ואדישים שלא יודעים איך לבטא אהבה

הלו! מה קרה? לאף אחד זה לא צורם?
אם גדלתם בבתים קשים, זה לא קשור לפולניות, מילא תשליכו את זה על זה שההורים היו דור שני של המסכנים שחוו טראומות נוראות בשואה.
אבל, ממתי פולנים נחשבים לקרים? נכון שאישה פולניה נחשבת כפחות חמה ומפרגנת לבעלה ולסביבה הרחוקה.
אבל לילדים שלה??? תמיד אימא פולניה הייתה שם דבר של דבר אוהב וחם לילדיה, עוטף עד חניקה....

 

[רוח סערה]

אנחנו ממש ממש לא פולניים,
אבל היתה לי את אותה בעיה,
לא הייתי רגילה לבטא אהבה בכלל...

אין לה קשר רגשי עם אמא שלה בכלל, יש לה המון משקעים מהילדות.
אמא שלה פולניה קרה מאוד, שבלי קשר לזה לא כ"כ תפקדה בבית.

מה קורה? זה ממשיך?
אני כל כך נהנית מהאשכול, וזה כל כך צורם לי.
מאימא פולניה ש"חולה" על הילדים שלה ומביעה זאת עם המון חיבוקים ונשיקות.

 

[רוח סערה]

סליחה באמת על ההקפצה, אבל מפאת חשיבותו של האשכול, אני מרשה לעצמי.
הזדהיתי מאוד עם השואלת, וקיבלתי חיזוק רב מהתשובות.
ההתנהלות שלי בבית נראית לי המון פעמים ממש בלתי אפשרית: הרעש, הבלאגן, ריבוי המטלות.
והיסוריי-מצפון פשוט "גומרים" על החיים שלי.
אני אוהבת את הילדים שלי, ורוצה להעניק להם את החיים הרגועים והשלווים ביותר.
אבל מדי יום, בשעות הלחוצות יוצא ממני כוח בלתי מוסבר שרק יורה חיצים לכל כיוון.
אני לא יודעת אם הצרחות באמת רועמות כפי שרועמות לי באזניים אחרי הסיטואציה. (כשהם נרדמים או יוצאים לבתי תלמודם).
אבל הציניות, הביקורתיות והאיכסה שנושבים מבין שפתיי- היו גם היו בתוך הסיטואציה.
מכיוון שהנושא כאוב, לא יוצא לי לשוחח עליו עם אף אחת (חברותיי הקרובות די מושלמות בנושא), ומובן, אפוא, שהתגובות המזדהות כאן באשכול היו כמים קרים על נפש עייפה.
פתאום הבנתי שאם זה קורה "בבתים הכי טובים", אז לא הגיוני שייצאו מזה ילדים עם נכות רגשית משמעותית (כמו שהמצפון מייסר לעיתים ואומר).
נהניתי מהתגובה של @GALAXY, שהעניקה המון חיזוק לאמהות שכמותי:

גם אימי שתחיה שגידלה כמעט לבדה (אבא בעבודה רוב היום) 8 ילדים בלי עין הרע, אני נזכר מידי פעם שהייתה פוקעת סבלנותה מרוב שהיינו מעצבנים בתור ילדים....
צועקת, ומענישה וכו' אבל זה לא משפיעה בכהוא זה על ההרגשה שלי שגדלנו בבית הכי טוב והכי בריא בעולם עם אמא אוהבת ותומכת!!!

ומהתגובה של @רחלי ר:

ב. כל הורה בעולם, מעניק לילדו במתנה חסך רגשי, שדרכו הוא בונה את האישיות האישית שלו, נפרדת מזו של ההורה. אז דעי, שהכאב והסבל שהם כן יחוו, ודווקא ממך, הם מתנה לאישיות שלהם. "כי אבי ואמי עזבוני וד' יאספני" אין הכוונה על סיפור טראגי של יתום עגול..... אלא זהו התהליך שכל אדם עובר בכאב ובצער, מקום בו אבא ואמא לא היו שם בשבילו, לא הכילו, לא הבינו ושם ד' אסף אותו אל חיקו באהבה רבה!!

כמה שאלות שעוד נותרו לי:
א.איך אני יכולה להיות בטוחה שהצעקות שאתן מדווחות עליהן אינן לחישות לעומת שלי? (באיכות, בכמות, בווליום ובארסיות), ז"א, האם אני יכולה להתנחם בעובדה שכולן מתרגזות, על אף שלא שמעתי מעולם, ולא ביקרתי בבתים שלכן?
ב. מעניין אותי: יש כאן מישהי שההורים שלה היו מלחיצים ומבקרים וצועקים על בסיס יומי שיכולה לספר לנו איך היא רואה את זה היום?
ג. יש מישהי ששמרה על קשרים חזקים וטובים עם ההורים למרות העצבים בבית ויכולה להגיד בפה מלא שהם אפילו העניקו לה ממד חשוב ותועלתי?
ד. האם הילדים זוכרים הכל כשהם גדלים?
ה. האם כדאי להתנצל ולהסביר? או שבמעשה זה אני מכוונת את הפוקוס ומלבישה הגדרות על המציאות שהייתה יכולה להתקבל אצלם כטבעית אם לא הייתי מגדירה אותה בהגדרות וקוראת לה שמות ומונחים?

גם אני גדלתי בבית עם המון בעיות רציניות בשלום בית, והמון ביקורת כלפיי מאימי.

ה. האם, לגעתכן, יש קשר ישיר בין הדברים? הרי, הרבה "איכסה" מהבית הצלחתי להשיל מעליי עם השנים (יש לי שלום בית נפלא, לדעתי, למרות שהוריי חיו נורא ואיום עד שהתגרשו), אז למה המשקעים שנשארו ברגש יוצאים דווקא על הילדים?

אשמח לתגובות. ואם יש נשים שחוות תחושות כמוני, אפילו באישי.
תודה.
מאימא שלמרות שהיא פולניה שמחבקת ומנשקת ואוהבת מאוד מאוד, (ראו את חתימת ההודעה הקודמת) היא גם (די הרבה) צועקת, ומרגישה עם זה הכי נורא בעולם.

 

[מלפפון]

בדיוק השבת שוחחנו בסעודה שלישית על נושא של שכר ועונש.
ובעלי אמר:
ההבדל בין צדיק לרשע זה לא בכך שהצדיק לא חוטא, אלא ששניהם נופלים,
אבל הצדיק הוא זה שעשה תשובה.

את כותבת שאת אמא אוהבת, וזה חשוב וטוב, וברור לי שהילדים שלך מרגישים מחובקים.
אבל זה לא סותר שיש גם חלק שאת יכולה לשדרג.
זה שקשה לך ואת נופלת, מובן,
השאלה מה את עושה הלאה.
כתבת: ארסיות.
ארס לא אמור להיות בקשר עם הילדים.
הוא גרוע וחייב שיפור.
אז אני לא אומרת לך לא ליפול, אבל לפחות תדעי שזו נפילה.

ואני אומרת לך את זה ממקום לא מושלם!
הלואי עליי שהייתי כל הזמן רגועה ולא כועסת לעולם.
אבל אחכ אני עושה חושבים, ומשתדלת לשפר את זה בהמשך,
וחושבת מה יעזור לי לשפר את זה.

לגבי סליחה- אכתוב לך בתגובה הבאה.

 

[ביתילי]

רוח סערה יקרה,
כולנו לפעמים כרוח סער. וכל מי שנמצאת בתחום יודעת
לא צריך להגיע מרקע קשה כדי שיהיה לנו קשה
הורים יקרים אין ילד שלא יוצא עם חסכים!
אנחנו רק בני אדם וגם אם אנו טועים אנו עדיין אוהבים רוצים לתת להם את הכי טוב.
רק באמת יש נקודות שאנו נופלים בהם והן שיכות רק לנו ובגלל האישיות שלנו, וזה מה שדורש שינוי
ויש מי שיכול לעזור בזה.
אני הייתי אמא מאשימה ומצאתי את עצמי בהרבה פעמים שואלת את עצמי למה הייתי צריכה להגיע להאשמה הזו
למה זה יעזור לי או לילד/ה
הלכתי ליעוץ וקיבלתי עזרה , זה תהליך קשה ופנימי שנובע מנטיות הנפש שלנו
ונא אל תאשימו את עצמכן. תעזרו לעצמכן להגיע למקום טוב יותר. זה שווה ומשתלם
על אף שזה סוחט.

 

[מלפפון]

בשבוע שעבר ירד גשם זלעפות, ובדיוק בעלי לא היה בבית.
שעת בוקר. אני עם תינוקת קטנה+ עוד אחת לפניה, צריכה לפזר את הילדים למוסדות,
בלי שיאחרו..
הגשם לא מפסיק. ויורד בטיפות ענקיות.

ביקשתי מהבת שלי לעזור לי עם בת השנתיים.
אני ממשיכה לארגן את השכבות של הקטנטונת, ועוטפת אותה,
ושומעת תוך כדי את הדלת של הכניסה נסגרת.
קלטתי שהבת שלי כבר ירדה למטה עם הקטנה.
אני מביטה בחלון, האוטו נעול, והן עומדות בגשם מחכות לי.
ממש כעסתי עליה.
אמרתי לה מהחלון: איזה חוסר אחריות!! את יורדת בלי מפתחות ואתן עומדות בגשם!
פתחתי להן מלמעלה, וירדתי עם הקטנה.

בת העשר שככ רצתה לעזור לי, רק לא ידעה איך, התחילה לבכות על שאמרתי לה על חוסר אחריות.
הייתי די עצבנית ורטובה, אבל שמעתי מה שהיא אמרה לי.
והיא צדקה!
היא לא הבינה אותי, וניסתה לעזור לי!
אמרתי לה: סליחה. את צודקת.
את עוזרת לי מאד ואני פשוט אחרת ממך.
אני לא מסוגלת שתיפול לי טיפה על האף (התבדחתי איתה), ולכן כעסתי שחיכית לי בגשם.

היא שמעה.
אחכ המתינה לי באוטו עד שהבאתי את הבן שלי לגן,
וכשחזרתי ראיתי על החלון מכתב מהאדים:
לאמא היקרה, תודה על הכל.
היא התאמצה לכתוב את זה בכתב הפוך מתוך האוטו כדי שאראה מבחוץ.

לא הרגשתי שהוזלתי את מעמדי כאמא כשביקשתי ממנה סליחה.
להפך.
לימדתי אותה שמותר לבקש סליחה וזו לא נחיתות, אלא להפך. בגרות.
אני חושבת שזה לימוד טוב לחיים.

ומתנצלת שאני לא מושלמת.
כי יש ניקיות שאוהבות אחכ לצטט אותי להוכיחני, מראש תדענה שאני לא מושלמת.
אל תטרחנה לכתוב את זה בגלוי
סליחה.

 

[שרינה]

מאז שנפתח האשכול ...
רבו נקיפות המצפון שלי ,במיוחד שיש לי ילדים שאוהבים אותי וכשאני כועסת וגרוני ניחר הם אומרים לי,אבל אמא למה את כועסת?ואז אני מרגישה עוד יותר רע....ומנסה שוב לקבל על עצמי שבוע ללא כעסים

אבל בתור אחת שלומדת הנחיית הורים יש לי משהו חשוב מאד מאד שלמדתי:

הכל תלוי בפירוש של הילד לקורה איתו
ילד יכול לקבל מאימו נשיקות בלי סוף ורק לרטון עליהן ולא להרגיש דרכן את האהבה,כי הוא לא אוהב מגע
וילד אחר שאימו רק צבטה את לחיו יכול להרגיש דרך הצביטה את האהבה האין סופית של אימו

כי אהבה היא לא רק במגע,לאהבה אין כללים,אהבה של אמא לילד זו אהבה עם הרבה דרכים,גם להכין אוכל טעים ולומר לילד הכנתי לך כי אני יודעת שאתה אוהב זו אהבה

בהצלחה לך @רוח סערה

 

[רוח סערה]

אני שואלת על התנצלות בגלל ששמתי לב שרק מאז שהתחלתי להתנצל או לקרוא ל"זה" בשמות ("קשה לך שאימא שלך כועסת הרבה, חמוד? אני מצטערת" וכד') הילדים החלו לשים לב לזה בכלל, וכעת, מדי פעם הם מדברים על זה בקונוטציה של "אנחנו צריכים פיצוי".
בעוד אמהות רבות כאן מספרות שהן כועסות, אך ייתכן שהילדים לא ישימו לב לזה שמשהו היה לא בסדר כי האמהות לא הרגישו רע עם זה.
אני אישית גדלתי בבית מלא ביקורת וכעסים. אבל עד שלא בגרתי והבנתי שמשהו לא היה פרופורציונלי- לא סבלתי מזה, ולא חשבתי שהיה משהו חריג, כי אימי מעולם לא התנצלה, ובכלל, עד היום אין לה ייסורי מצפון על התנהגותה בעבר, והיא לא רואה בזה משהו חריג. אז חוץ מכמה מקרים בודדים, אני לא זוכרת את הכעסים (למרות שאני יודעת שהיו כאלה על בסיס יומי).
לפעמים אני חושבת שזה עדיף.
נכון שלי נוח להתנצל, זה מרגיע לי את המצפון. אבל לילד אולי טוב לא לשמוע שאימא טעתה, הוא מעדיף אולי לחשוב שאימא בסדר, ולוותר על ההתנצלות מצידי...

 

[מלפפון]

תלוי כמה פעמים ביום זה קורה לך.
כשאני מביאה סיפור כזה, הוא מאפיין פעם ב..
ולא יומיומי.
אם תהיה התנצלות יומיומית זה באמת לא יעיל ולא אמין.

 

[שרינה]

אני שואלת על התנצלות בגלל ששמתי לב שרק מאז שהתחלתי להתנצל או לקרוא ל"זה" בשמות ("קשה לך שאימא שלך כועסת הרבה, חמוד? אני מצטערת" וכד') הילדים החלו לשים לב לזה בכלל, וכעת, מדי פעם הם מדברים על זה בקונוטציה של "אנחנו צריכים פיצוי".
בעוד אמהות רבות כאן מספרות שהן כועסות, אך ייתכן שהילדים לא ישימו לב לזה שמשהו היה לא בסדר כי האמהות לא הרגישו רע עם זה.
אני אישית גדלתי בבית מלא ביקורת וכעסים. אבל עד שלא בגרתי והבנתי שמשהו לא היה פרופורציונלי- לא סבלתי מזה, ולא חשבתי שהיה משהו חריג, כי אימי מעולם לא התנצלה, ובכלל, עד היום אין לה ייסורי מצפון על התנהגותה בעבר, והיא לא רואה בזה משהו חריג. אז חוץ מכמה מקרים בודדים, אני לא זוכרת את הכעסים (למרות שאני יודעת שהיו כאלה על בסיס יומי).
לפעמים אני חושבת שזה עדיף.
נכון שלי נוח להתנצל, זה מרגיע לי את המצפון. אבל לילד אולי טוב לא לשמוע שאימא טעתה, הוא מעדיף אולי לחשוב שאימא בסדר, ולוותר על ההתנצלות מצידי...

צודקת,לא חושבת שצריך להתנצל,
,אף פעם לא כדאי להסתכל אחורה אלא תמיד מה מעכשיו והלאה..

 

[yaffat]

לא נראה לי שהדרך היא לדבר "על זה" ולעשות מזה עסק!
אבל בדרך אגב, אחרי הכעס או כשמדברים עליו את יכולה להתנצל אם את חושבת שהכעס לא היה מוצדק - אלא היה סוג של התפרצות.
אם הכעס היה מוצדק, את יכולה להדגיש שהוא לא מביע חוסר אהבה וכו' אלא חוסר שביעות רצון מהמעשה או רצון לחנך.
ילד לא אמור לצאת בתחושה שאמא שלו לא בסדר בהתנהגות שלה,
זכותה של אמא שלו לכעוס עליו וזה הגיוני במעמד שלה מולו.