עזרה הסבר על שיטת שפר

[מריומה~]

שום דבר הוא לא בבעלות אף אחד!!
במקרה את זה למדתי בשפר, ודברים אחרים למדתי במקומות אחרים, זה הכל.
בינתיים החסידות הכי שרופות של שפר זה המתנגדות שלהם.
הם דבקות במשפטים ספציפיים שהוצאו מהקשרם, והולכות איתם עד הסוף.
וכל השאר, אלה שלמדו שם, משתמשות בדברים שמתאימים להם ונוסעות הלאה...

התכוונתי בעלות שאילו שהן בעד שפר שומעות שיש נותנות אמון נזעקות- איך אתן "המתנגדות" נותנות אמון בילד...

 

[חיה וקיימת]

א

אומר מראש שלא למדתי עדיין גישת שפר. ולמה אומרת עדיין כי בחודש הבא אני אמורה להתחיל קורס של זה.
ואז מענין יהיה לשמוע את המצדדים בעד במידה ואתנגד...

אני נגד הגישה.
נגד לגמרי.
ואסביר את דעתי לפי מיטב הבנתי.

מוכנה להבטיח לנו
שתחזרי לכאן ותשתפי אותנו
אחרי שתלמדי את השיטה מבפנים
1. עד הסוף בלי לברוח באמצע (לא 'יקלקלו' אותך אל תדאגי)
2. ממקום נקי ולא מקנטר אלא רוצה להבין באמת
3. ותנסי ליישם רק בכדי להיטיב לילדיך ואחרי שתביני שזה מיטיב.
עשינו עסק???

 

[לשונית]

שאלה קטנה, נסי לענות עליה:
למה אין הרבה שבעד השיטה????
למה? למה????
אם זה כל כך מוצלח ומיוחד ואופורי - איך תרופת הפלאים הזו לא כבשה את כולם?

1. אין להם כוח להודות שהם בעד כי נמאס מתקיפות הנגד
2. בשונה מהרוח הנושבת כאילו הגישה הזאת (מדברת על ההנחיה של הרבנית שרמן שזה קצת שונה משפר) היא לטובת ההורים, עושה להם חיים קלים ומורידה נקיפות מצפון, היא דורשת הרבה מאוד עבודה עצמית לא פשוטה כלל. לכן "תרופת הפלאים לא כבשה את כולם".

 

[מריומה~]

מוכנה להבטיח לנו
שתחזרי לכאן ותשתפי אותנו
אחרי שתלמדי את השיטה מבפנים
1. עד הסוף בלי לברוח באמצע (לא 'יקלקלו' אותך אל תדאגי)
2. ממקום נקי ולא מקנטר אלא רוצה להבין באמת
3. ותנסי ליישם רק בכדי להיטיב לילדיך ואחרי שתביני שזה מיטיב.
עשינו עסק???

אשתדל מאד.

 

[אפשרי]

אשתדל מאד.

הי,
4. ולעדכן בפרוג! לא לשכוח (בהנחה שיישאר משהו מהאשכול...)

 

[מריומה~]

הי,
4. ולעדכן בפרוג! לא לשכוח (בהנחה שיישאר משהו מהאשכול...)

בדיוק. אם לא ימחק או ינעל...

 

[אפשרי]

אגב, הרבה חומר נמצא כאן http://www.merkaz-shefer.org/

 

[מריומה~]

אגב, הרבה חומר נמצא כאן http://www.merkaz-shefer.org/

טוב.
עשיתי ש.ב והלכתי לקרוא.
הצטמררתי לראות את זה שחור ע"ג לבן.
מדגישה קטעים רלוונטיים.

שאלת המפתח: מי מצטרף אל מי/ יעל אליצור
עדי מאמרים וכתבות



כולנו עומדים ומשתאים מה קרה לנו. פעם אבא היה אבא, מורה היה מורה, ומפקד בצבא היה מפקד. שיר הומוריסטי לעג בחביבות לאמא החיה מחוץ למציאות, שמתייחסת לבנה החייל כאילו הוא ילד, ושולחת לו סרטים. גם קומדיה הציגו על דמות האם הגנרלית, שבאה לתת פקודות למפקד של בנה, והקהל התגלגל מצחוק. עכשיו זה לא מצחיק, זו המציאות. כולם מגוייסים לפקודת אמא, "להגן" על הילד, "להבין" את הילד (שהוא כבר בן שלושים), ואחרי כל זה, ההורים והמורים – כולל גם האמא המגוננת עצמה – מרגישים די אבודים מול 'הילד', כאילו העולם איבד את המצפן שלו. מה השתנה?


הצורך להשתייך

האדם הוא יצור חברתי. הוא אינו יכול להתקיים בעולם לבדו, ולכן הצורך שלו להשתייך הוא יצר קיומי. עד שהתינוק נולד, הוא ואימו היו מחוברים לגמרי לישות אחת. אחרי הלידה הוא מתנתק ממנה פיסית ומייד מחפש דרך להתחבר אליה, מכיוון שהוא חייב להרגיש שייך. מטבע הדברים הוא מתחבר לאימו כי לדידו קיימים רק הוא והיא. זהו כמובן רגש קיומי ולא מודע, מכיוון שלתינוק אין עדיין שום מודעות, אבל גם בהמשך חייו, תחושת ההשתייכות היא הצורך החזק והיסודי ביותר של האדם.

את הדרך להשתייך, התינוק לומד, באופן לא מודע כמובן, מתוך מסר לא מילולי שמעבירה לו אימו.

במשפחה שבה נולד סבא רבא שלנו, כשילד נולד, מסר ההשתייכות הלא מילולי שהעבירה לו האם, אמר לו: ברוך הבא, בוא הצטרף אלינו. כלומר אתה חדש פה, תצטרף אלינו ותהיה שייך.


קשור אל הגב

בתרבויות הפרימיטיביות (= ראשוניות) שאליהן לא חדרה התרבות המערבית המודרנית, זה המסר גם היום. הדבר מתואר יפה בספר 'עקרון הרצף' של ג'ין לידלוף. לידלוף היא פסיכותרפיסטית אמריקנית, שחקרה את חייהם של בני שבט היקואנה האינדיאנים החיים ביערות העד של ונצואלה. היא שהתה שם כשנתיים וחצי ואחר כך תיארה בספרה את מה שראתה שם (חשוב מאוד להפריד בין התיאורים המאלפים של העובדות, ובין המסקנות של החוקרת, שלפעמים לא מצליחה להשתחרר מן החשיבה המערבית שלה, ובכך הופכת על פיה את מה שהיא עצמה מתארת).

הביטוי המעשי למסר הזה: האם ממשיכה את חייה כמו קודם, והתינוק החדש מתלווה אליה. מכיוון שהזנתו והטיפול בו תלויים בה, והיא עסוקה בשלה, היא קושרת אותו אל גבה [לגבה ולא לחזה, כי קשר כזה לא מגביל את תנועותיה, וידיה נשארות פנויות וחופשיות] וממשיכה בעיסוקיה. כשהוא רעב הוא נותן לה סימן, היא מסובבת אותו, מיניקה אותו, ואז מחזירה אותו לגבה וממשיכה את סדר יומה הרגיל. עפ"י לידלוף, אחרי כמה חודשים, כשהילד כבר אינו זקוק כל כך לאימו, והמרחק בין ארוחותיו גדל, האם מורידה את הילד ומניחה אותו במרכז הבית. עכשיו מתחיל תפקידו של הילד. הוא צריך ללמוד למה עליו להצטרף. כל בני הבית עסוקים בשלהם, והוא זוחל ומתבונן ולומד. הוא חייב ללמוד, כי זו הדרך שבה הוא יהיה שייך. בגיל 4 – 5 כל הילדים כבר שותפים מלאים לעשייה ולהווייה בבית ובקהילה.


אדוני המלך

כל זה כמובן רחוק, כרחוק מזרח ממערב, מן המתרחש בתרבות שלנו.

גם לאם המערבית יש מסר לא מילולי לתינוק שזה עתה נולד: "שלום אדוני המלך", היא מאותתת לו,"כולי לשירותך". האם המערבית עוצרת את כל מהלך חייה (היא כמובן התארגנה לזה עוד בזמן ההריון) ומקדישה את כל כולה, וכל משאביה – זמן, כוח פיסי, וכוחות נפש – כדי לשרת את הילד. היא גם מגייסת לזה את את כל מי שאפשר. הילד הוא מרכז העולם, וכל השאר בנוי סביבו. "אמא טובה" היא זו ש'מקדישה' את עצמה לילדים (הקדש = קרבן), 'מתמסרת' לילדים (מסירות נפש), ועוד ביטויים טוטליים כאלה. אין לה שום ציפיות שהילד ישתף פעולה. להיפך: ציפיותיה הן שעכשיו היא לא תישן בלילות (אולי אפילו כמה שנים), שעכשיו היא לא תוכל לצאת, לקרוא, לבלות, להיות עם בעלה וכו'. הציפייה המרכזית שלה היא, שהיא תהיה קשורה אל הילד. והילד שכל כולו רוצה להתחבר לאימו, ייענה לציפיותיה ויבחר דרך מסויימת לקשור אותה אליו. זה כמובן לא מודע, כמו כל הדברים בגיל הזה. ילדים שונים יחברו אליהם את אמא בדרכים שונות. אחד ע"י דאגה (אם אמא תדאג לי אני אהיה שייך, לכן צריך כל הזמן להדאיג), אחר ע"י כך שיעורר התפעלות (רק כשאמא מתפעלת ממני אני מרגיש שייך), אחרים ע"י כך שהם מעוררים כעס, רחמים וכו'.


חץ כלפי מטה

אמא שאינה מודעת לכך שזו הדרך המוטעית של הילד להרגיש שייכות, משתפת פעולה עם הטעות של הילד (דהיינו דואגת, מתפעלת, כועסת, מרחמת וכו'). וכך נשמר הקשר בין הילד לאמו והוא מרגיש שייך. כלומר, במקום שהילד ("החדש" שזה מקרוב בא) יצטרף אל אימו, המייצגת את העולם, אצל הילד המערבי האם מצטרפת אליו ומכופפת אליו את העולם. הוא לומד שהדרך להשתייך היא להיות במרכז העולם, ולכן השאלה מי מצטרף אל מי, היא שאלת מפתח בגידול ילדים, וגם בסדר העולם.

השאלה מי מצטרף אל מי, היא גם שאלה אמונית. סדר העולם הנכון הוא שהילד מצטרף אל ההורים – שותפיו של הקב"ה ליצירתו, ואלו יחד מצטרפים אל הקב"ה. החץ הוא כלפי מעלה ^. כשהמהלך הוא הפוך, כשהילד הוא מרכז העולם, ואנחנו מצטרפים אליו, החץ הוא כלפי מטה /\. הילדים הגדלים בסדר הזה אומרים "אני לא מתחבר", והמבוגרים רצים לארגן להם תורה מרוככת, ישיבות ואולפנות ש'מתאימות להם' חדשות לבקרים, במקום לדרוש מהם ולצפות מהם להתחבר אל מה שיש, כשהחץ מורה כלפי מעלה. זה נכון גם בכל המערכות והמימסדים הקשורים לגידול ילדים, אבל קצר המצע מהשתרע.

בסופו של דבר, תפקידנו כהורים הוא לגדל את ילדינו לשיתוף פעולה, לקרוא להם להצטרף אלינו, ולהכשיר אותם להמשיך להחזיק את העולם אחרינו.

בחוגי ההורים של מכון שפר לומדים איך לעשות את זה

 

[כתומה]

אלא רק שינויים ספציפיים ומקומיים. לשייך 30 שנה אחרי למה שהיה בילדות, זה תמיד נכון, השאלה אם זה מקדם את הילד לאיזה מקום, או רק עוזר לו למצוא אשמים?

רק הבהרה קטנה, הפסיכולוג מטפל בילדים, ילדים כפשוטו, ולא בילדים בגיל 40+

 

[דבר סתר]

מהאתר של שפר
כל מילה מיותרת
אסתמת העור, איפה היא?
עדי הורים מספרים אמון, אסטמת העור

מיכל בתי סובלת כמהתקפות קשות של אסטמת העור. המחלה מתבטאת בגירודים קשים על העור. ברגע שהגירוד מתחיל, כולנו נכנסנו למתח. הימים של המחלה לוו תמיד בבכי מתמיד, בחוסר שינה שלי ושל הילדים, ובהמון עצבים וכאב. הרופא היה רואה אותנו מגיעות שוב ושוב למרפאה: סובלות, כואבות ומתוחות, היה רושם משחות להרגעת העור ותוך כמה ימים המחלה הייתה עוברת והעור היה שב להיות צח ורענן ו…חוזר חלילה.

בחוג הורים למדתי לתת אמון רב במיכל, ולנטרל את כל ההתעסקות מסביב המחלה.

לפני כחודש, זיהיתי את התחלת הגירוד ובמקום להיכנס למתח, עצבים וכאב, הלכתי לרופא, הבאתי למיכל את המשחה, ואמרתי לה: "הנה המשחה, השתמשי." ויצאתי.

מיכל מרחה לעצמה את המשחה, והפריחה נעלמה תוך חצי יום…

מאז ועד היום, לא חזרה אסטמת העור למיכל כי בלי כל ההתעסקות של כולנו, זה ממש לא כדאי לה…

 

[מריומה~]

טוב.
עשיתי ש.ב והלכתי לקרוא.
הצטמררתי לראות את זה שחור ע"ג לבן.
מדגישה קטעים רלוונטיים.

שאלת המפתח: מי מצטרף אל מי/ יעל אליצור
עדי מאמרים וכתבות



כולנו עומדים ומשתאים מה קרה לנו. פעם אבא היה אבא, מורה היה מורה, ומפקד בצבא היה מפקד. שיר הומוריסטי לעג בחביבות לאמא החיה מחוץ למציאות, שמתייחסת לבנה החייל כאילו הוא ילד, ושולחת לו סרטים. גם קומדיה הציגו על דמות האם הגנרלית, שבאה לתת פקודות למפקד של בנה, והקהל התגלגל מצחוק. עכשיו זה לא מצחיק, זו המציאות. כולם מגוייסים לפקודת אמא, "להגן" על הילד, "להבין" את הילד (שהוא כבר בן שלושים), ואחרי כל זה, ההורים והמורים – כולל גם האמא המגוננת עצמה – מרגישים די אבודים מול 'הילד', כאילו העולם איבד את המצפן שלו. מה השתנה?


הצורך להשתייך

האדם הוא יצור חברתי. הוא אינו יכול להתקיים בעולם לבדו, ולכן הצורך שלו להשתייך הוא יצר קיומי. עד שהתינוק נולד, הוא ואימו היו מחוברים לגמרי לישות אחת. אחרי הלידה הוא מתנתק ממנה פיסית ומייד מחפש דרך להתחבר אליה, מכיוון שהוא חייב להרגיש שייך. מטבע הדברים הוא מתחבר לאימו כי לדידו קיימים רק הוא והיא. זהו כמובן רגש קיומי ולא מודע, מכיוון שלתינוק אין עדיין שום מודעות, אבל גם בהמשך חייו, תחושת ההשתייכות היא הצורך החזק והיסודי ביותר של האדם.

את הדרך להשתייך, התינוק לומד, באופן לא מודע כמובן, מתוך מסר לא מילולי שמעבירה לו אימו.

במשפחה שבה נולד סבא רבא שלנו, כשילד נולד, מסר ההשתייכות הלא מילולי שהעבירה לו האם, אמר לו: ברוך הבא, בוא הצטרף אלינו. כלומר אתה חדש פה, תצטרף אלינו ותהיה שייך.


קשור אל הגב

בתרבויות הפרימיטיביות (= ראשוניות) שאליהן לא חדרה התרבות המערבית המודרנית, זה המסר גם היום. הדבר מתואר יפה בספר 'עקרון הרצף' של ג'ין לידלוף. לידלוף היא פסיכותרפיסטית אמריקנית, שחקרה את חייהם של בני שבט היקואנה האינדיאנים החיים ביערות העד של ונצואלה. היא שהתה שם כשנתיים וחצי ואחר כך תיארה בספרה את מה שראתה שם (חשוב מאוד להפריד בין התיאורים המאלפים של העובדות, ובין המסקנות של החוקרת, שלפעמים לא מצליחה להשתחרר מן החשיבה המערבית שלה, ובכך הופכת על פיה את מה שהיא עצמה מתארת).

הביטוי המעשי למסר הזה: האם ממשיכה את חייה כמו קודם, והתינוק החדש מתלווה אליה. מכיוון שהזנתו והטיפול בו תלויים בה, והיא עסוקה בשלה, היא קושרת אותו אל גבה [לגבה ולא לחזה, כי קשר כזה לא מגביל את תנועותיה, וידיה נשארות פנויות וחופשיות] וממשיכה בעיסוקיה. כשהוא רעב הוא נותן לה סימן, היא מסובבת אותו, מיניקה אותו, ואז מחזירה אותו לגבה וממשיכה את סדר יומה הרגיל. עפ"י לידלוף, אחרי כמה חודשים, כשהילד כבר אינו זקוק כל כך לאימו, והמרחק בין ארוחותיו גדל, האם מורידה את הילד ומניחה אותו במרכז הבית. עכשיו מתחיל תפקידו של הילד. הוא צריך ללמוד למה עליו להצטרף. כל בני הבית עסוקים בשלהם, והוא זוחל ומתבונן ולומד. הוא חייב ללמוד, כי זו הדרך שבה הוא יהיה שייך. בגיל 4 – 5 כל הילדים כבר שותפים מלאים לעשייה ולהווייה בבית ובקהילה.


אדוני המלך

כל זה כמובן רחוק, כרחוק מזרח ממערב, מן המתרחש בתרבות שלנו.

גם לאם המערבית יש מסר לא מילולי לתינוק שזה עתה נולד: "שלום אדוני המלך", היא מאותתת לו,"כולי לשירותך". האם המערבית עוצרת את כל מהלך חייה (היא כמובן התארגנה לזה עוד בזמן ההריון) ומקדישה את כל כולה, וכל משאביה – זמן, כוח פיסי, וכוחות נפש – כדי לשרת את הילד. היא גם מגייסת לזה את את כל מי שאפשר. הילד הוא מרכז העולם, וכל השאר בנוי סביבו. "אמא טובה" היא זו ש'מקדישה' את עצמה לילדים (הקדש = קרבן), 'מתמסרת' לילדים (מסירות נפש), ועוד ביטויים טוטליים כאלה. אין לה שום ציפיות שהילד ישתף פעולה. להיפך: ציפיותיה הן שעכשיו היא לא תישן בלילות (אולי אפילו כמה שנים), שעכשיו היא לא תוכל לצאת, לקרוא, לבלות, להיות עם בעלה וכו'. הציפייה המרכזית שלה היא, שהיא תהיה קשורה אל הילד. והילד שכל כולו רוצה להתחבר לאימו, ייענה לציפיותיה ויבחר דרך מסויימת לקשור אותה אליו. זה כמובן לא מודע, כמו כל הדברים בגיל הזה. ילדים שונים יחברו אליהם את אמא בדרכים שונות. אחד ע"י דאגה (אם אמא תדאג לי אני אהיה שייך, לכן צריך כל הזמן להדאיג), אחר ע"י כך שיעורר התפעלות (רק כשאמא מתפעלת ממני אני מרגיש שייך), אחרים ע"י כך שהם מעוררים כעס, רחמים וכו'.


חץ כלפי מטה

אמא שאינה מודעת לכך שזו הדרך המוטעית של הילד להרגיש שייכות, משתפת פעולה עם הטעות של הילד (דהיינו דואגת, מתפעלת, כועסת, מרחמת וכו'). וכך נשמר הקשר בין הילד לאמו והוא מרגיש שייך. כלומר, במקום שהילד ("החדש" שזה מקרוב בא) יצטרף אל אימו, המייצגת את העולם, אצל הילד המערבי האם מצטרפת אליו ומכופפת אליו את העולם. הוא לומד שהדרך להשתייך היא להיות במרכז העולם, ולכן השאלה מי מצטרף אל מי, היא שאלת מפתח בגידול ילדים, וגם בסדר העולם.

השאלה מי מצטרף אל מי, היא גם שאלה אמונית. סדר העולם הנכון הוא שהילד מצטרף אל ההורים – שותפיו של הקב"ה ליצירתו, ואלו יחד מצטרפים אל הקב"ה. החץ הוא כלפי מעלה ^. כשהמהלך הוא הפוך, כשהילד הוא מרכז העולם, ואנחנו מצטרפים אליו, החץ הוא כלפי מטה /\. הילדים הגדלים בסדר הזה אומרים "אני לא מתחבר", והמבוגרים רצים לארגן להם תורה מרוככת, ישיבות ואולפנות ש'מתאימות להם' חדשות לבקרים, במקום לדרוש מהם ולצפות מהם להתחבר אל מה שיש, כשהחץ מורה כלפי מעלה. זה נכון גם בכל המערכות והמימסדים הקשורים לגידול ילדים, אבל קצר המצע מהשתרע.

בסופו של דבר, תפקידנו כהורים הוא לגדל את ילדינו לשיתוף פעולה, לקרוא להם להצטרף אלינו, ולהכשיר אותם להמשיך להחזיק את העולם אחרינו.

בחוגי ההורים של מכון שפר לומדים איך לעשות את זה

במילים אחרות הקטע שהדגשתי אומר. תקנו אותי אם הבנתי לא נכון.
במשפחה המערבית האמא שעושה קריירה ומבלה עם עצמה\ חברות\ בעלה. מטפחת את עצמה רואה בילד כסוג של מטרד.
כלאמר הביאה ילד לחוויית הורות נטו ללא מינימום חשיבה אמיתית לצרכיו.

 

[כספומילי]

בחוגי ההורים של מכון שפר לומדים איך לעשות את זה

איכסססססס, זה עומד לי בגרון!
לא מאמינה שהצלחתי לקרוא את זה עד הסוף, הביטוי הכי עדין שעולה לי הוא "בואו ונילחם ביצור בן השתיים וחצי קילו, קדימה למאבק!"

 

[מריומה~]

מהאתר של שפר
כל מילה מיותרת
אסתמת העור, איפה היא?
עדי הורים מספרים אמון, אסטמת העור

מיכל בתי סובלת כמהתקפות קשות של אסטמת העור. המחלה מתבטאת בגירודים קשים על העור. ברגע שהגירוד מתחיל, כולנו נכנסנו למתח. הימים של המחלה לוו תמיד בבכי מתמיד, בחוסר שינה שלי ושל הילדים, ובהמון עצבים וכאב. הרופא היה רואה אותנו מגיעות שוב ושוב למרפאה: סובלות, כואבות ומתוחות, היה רושם משחות להרגעת העור ותוך כמה ימים המחלה הייתה עוברת והעור היה שב להיות צח ורענן ו…חוזר חלילה.

בחוג הורים למדתי לתת אמון רב במיכל, ולנטרל את כל ההתעסקות מסביב המחלה.

לפני כחודש, זיהיתי את התחלת הגירוד ובמקום להיכנס למתח, עצבים וכאב, הלכתי לרופא, הבאתי למיכל את המשחה, ואמרתי לה: "הנה המשחה, השתמשי." ויצאתי.

מיכל מרחה לעצמה את המשחה, והפריחה נעלמה תוך חצי יום…

מאז ועד היום, לא חזרה אסטמת העור למיכל כי בלי כל ההתעסקות של כולנו, זה ממש לא כדאי לה…

הזוי לחשוב שמחלת עור מגיעה מבחירה לתשומת לב.

 

[מריומה~]

איכסססססס, זה עומד לי בגרון!
לא מאמינה שהצלחתי לקרוא את זה עד הסוף, הביטוי הכי עדין שעולה לי הוא "בואו ונילחם ביצור בן השתיים וחצי קילו, קדימה למאבק!"

נכון.
ספרה לי חברה שכשהבן שלה הגדול היה בן חודשיים היא נתנה לו לבכות כמה ימים לכמה שעות והוא הפסיק לקום בלילות.
זה עובד בטוח אבל מה קורה בליבו?
איזה חוויה הוא ינשא כל חייו לגבי מציאותו בעולם?

 

[כספומילי]

הזוי לחשוב שמחלת עור מגיעה מבחירה לתשומת לב.

זה דווקא לא הזוי, ואני לא שוללת ויחד עם זאת איפה הכבוד לילד שלנו? הלראות אותו? הלתת לו תשומת לב בדרך חיובית כדי שלא ידרוש זאת בדרך הישרדותית?
מלמדים שם גם לראות את הילד מעצמינו, מבחירה שלנו, סתם ביום יום לתת לו תשומת לב ורגעים של אמא לפני שמחליטים לא לראות אותו כשהוא ממש צועק????????

 

[מילקשייקית]

נכון.
ספרה לי חברה שכשהבן שלה הגדול היה בן חודשיים היא נתנה לו לבכות כמה ימים לכמה שעות והוא הפסיק לקום בלילות.
זה עובד בטוח אבל מה קורה בליבו?
איזה חוויה הוא ינשא כל חייו לגבי מציאותו בעולם?

אנחנו לא מאלפות!
אנחנו מחנכות!
וזה ההבדל בין השפר למיניה (שמתאימה יותר לכלובים ועדריות או שה תמים)
לבין חינוך דינאמי, שאינו הולך בתלם הזה.

 

[bbr]

במילים אחרות הקטע שהדגשתי אומר. תקנו אותי אם הבנתי לא נכון.
במשפחה המערבית האמא שעושה קריירה ומבלה עם עצמה\ חברות\ בעלה. מטפחת את עצמה רואה בילד כסוג של מטרד.
כלאמר הביאה ילד לחוויית הורות נטו ללא מינימום חשיבה אמיתית לצרכיו.

מה הבעיה בזה שלאמא יש עוד דברים על הראש חוץ מהתינוק שנולד? מה הבעיה בזה שהיא תישן בלילות, או תמשיך חיי נישואין תקינים עם בעלה, תטפח את עצמה?
עוד לא הבנתי מה הבעיה בזה?! למה ברגע שנולד לי תינוק, המחשבה שלי בעקבות התגובה הסביבתית היא שאני מפסיקה לישון מרגע זה ואילך בלילות? ושלמיטה שלי מצטרף לשלוש שנים הקרובות אורח קבוע?
מה הבעיה בכך שאני ילד תינוק, אני יאהב אותו אהבת נפש, כי הוא חלק ממני, כי הוא מתנה מופלאה מהקב"ה, ולא כי ציווה עליי בכתבות ובהרצאות 'לתת' חום ואהבה אלא כי אני פשוט לא יכולה לא לאהוב את הדבר המדהים הזה. ובמקביל אני אהיה ברורה בזה שהוא הצטרף פה למשפחה, ובמשפחה שלנו ישנים בלילה כדי שיוכלו להשקיע את מיטב הכוחות בילדים במשך היום, ויוכלו לחיות חיי זוגיות תקינים עם הבעל, בלי שיש ילד שהוא פשוט תירוץ מופלא להרס הזוגיות (לא כותבת מדמיונות, מכירה מדי הרבה בסביבה שאין כל כך מקום לבעל בחדר שינה, כי ילדים עד גיל 9 עוד צריכים את החום של אמא שלהם בלילה)
תסבירי לי איפה פה הבעיה, שילד שנולד לא מנהל את הסדר יום של אמא שלו, אלא הוא מתאים את עצמו בצורה מופלאה אל אמו? זה לא אומר שהאמא תרעיב אותו כי עוד לא הגיע שעת האוכל, ולא תטפל בו כמו שצריך, אבל זה גם לא אומר שכל העולם התהפך כי נולד פה תינוק...

 

[מילקשייקית]

הבעיה בזה שלאמא יש עוד דברים על הראש חוץ מהתינוק שנולד?

הבעיה היא בהגדרה.
בראית הילדים כמטלה שצריך להתפטר ממנה, כעול שצריך להתמודד.
אני במקומם - הייתי מעדיפה לא להיות מאשר להוות מעמסה על ההורים!

 

[מריומה~]

מה הבעיה בזה שלאמא יש עוד דברים על הראש חוץ מהתינוק שנולד? מה הבעיה בזה שהיא תישן בלילות, או תמשיך חיי נישואין תקינים עם בעלה, תטפח את עצמה?
עוד לא הבנתי מה הבעיה בזה?! למה ברגע שנולד לי תינוק, המחשבה שלי בעקבות התגובה הסביבתית היא שאני מפסיקה לישון מרגע זה ואילך בלילות? ושלמיטה שלי מצטרף לשלוש שנים הקרובות אורח קבוע?
מה הבעיה בכך שאני ילד תינוק, אני יאהב אותו אהבת נפש, כי הוא חלק ממני, כי הוא מתנה מופלאה מהקב"ה, ולא כי ציווה עליי בכתבות ובהרצאות 'לתת' חום ואהבה אלא כי אני פשוט לא יכולה לא לאהוב את הדבר המדהים הזה. ובמקביל אני אהיה ברורה בזה שהוא הצטרף פה למשפחה, ובמשפחה שלנו ישנים בלילה כדי שיוכלו להשקיע את מיטב הכוחות בילדים במשך היום, ויוכלו לחיות חיי זוגיות תקינים עם הבעל, בלי שיש ילד שהוא פשוט תירוץ מופלא להרס הזוגיות (לא כותבת מדמיונות, מכירה מדי הרבה בסביבה שאין כל כך מקום לבעל בחדר שינה, כי ילדים עד גיל 9 עוד צריכים את החום של אמא שלהם בלילה)
תסבירי לי איפה פה הבעיה, שילד שנולד לא מנהל את הסדר יום של אמא שלו, אלא הוא מתאים את עצמו בצורה מופלאה אל אמו? זה לא אומר שהאמא תרעיב אותו כי עוד לא הגיע שעת האוכל, ולא תטפל בו כמו שצריך, אבל זה גם לא אומר שכל העולם התהפך כי נולד פה תינוק...

לא הבנת את דברי.

 

[חיה וקיימת]

מה הבעיה בזה שלאמא יש עוד דברים על הראש חוץ מהתינוק שנולד? מה הבעיה בזה שהיא תישן בלילות, או תמשיך חיי נישואין תקינים עם בעלה, תטפח את עצמה?
עוד לא הבנתי מה הבעיה בזה?! למה ברגע שנולד לי תינוק, המחשבה שלי בעקבות התגובה הסביבתית היא שאני מפסיקה לישון מרגע זה ואילך בלילות? ושלמיטה שלי מצטרף לשלוש שנים הקרובות אורח קבוע?
מה הבעיה בכך שאני ילד תינוק, אני יאהב אותו אהבת נפש, כי הוא חלק ממני, כי הוא מתנה מופלאה מהקב"ה, ולא כי ציווה עליי בכתבות ובהרצאות 'לתת' חום ואהבה אלא כי אני פשוט לא יכולה לא לאהוב את הדבר המדהים הזה. ובמקביל אני אהיה ברורה בזה שהוא הצטרף פה למשפחה, ובמשפחה שלנו ישנים בלילה כדי שיוכלו להשקיע את מיטב הכוחות בילדים במשך היום, ויוכלו לחיות חיי זוגיות תקינים עם הבעל, בלי שיש ילד שהוא פשוט תירוץ מופלא להרס הזוגיות (לא כותבת מדמיונות, מכירה מדי הרבה בסביבה שאין כל כך מקום לבעל בחדר שינה, כי ילדים עד גיל 9 עוד צריכים את החום של אמא שלהם בלילה)
תסבירי לי איפה פה הבעיה, שילד שנולד לא מנהל את הסדר יום של אמא שלו, אלא הוא מתאים את עצמו בצורה מופלאה אל אמו? זה לא אומר שהאמא תרעיב אותו כי עוד לא הגיע שעת האוכל, ולא תטפל בו כמו שצריך, אבל זה גם לא אומר שכל העולם התהפך כי נולד פה תינוק...

עוד שניה תראי
איך מוציאים פה את דבריך מהקשרם
חכי ותראי...