אני סבור שאין כל קשר בין ספרו של גלנט לבין ספרו של ארלנגר, ואין שום דיון שיכול להיות משותף לשניהם. זה הראשון הוא יומן מסע קליל וסאטירי, אין שם עלילה לאורך הספר, אולי רק עלילה שנתפרה כאליבי לספר, אך הספר עצמו הוא הומור "מקומי" של כאן ועכשיו [=כאן על הספה, עכשיו, אחרי הטשולנט], ובכל מקום שתפתח, תוכל ליהנות בלי להסתבך. יש בו משהו אותנטי בגובה העיניים שובה לב. אנשים רבים מתחברים מאוד לסגנון הפשטני הזה הבועט במוסכמות, החברתיות ואף הספרותיות...
הספר של ארלנגר הוא אמנם רווי הומור, אך הוא יותר ספרותי מאשר הומוריסטי. יש שם עלילה מאוד מורכבת ומתוחכמת, עלילה שעוסקת ללא פחד בנושא טעון של סלאוויטא מול ווילנה, אם כי למרות שהקורא בספר מתחכך עם קונוטציות של חסידים-מתנגדים, הסופר עצמו לא באמת "לוקח אחריות" על העניין, והוא לא נוגע בנושא הבוער בגלוי מלבד בנגיעות קלות [כפי שבעצמו הבהיר בזמנו]. מכל מקום הספר שלו אינו עוף מוזר בספרות המקובלת, והוא לא עומד כרגע על צומת "הדסטארטית" של להיות או לחדול.
המשותף לשני הספרים שהם כתובים בצורת אוטוביוגרפיה, כאשר הראשון מתקבל כסיפור אותנטי ואמתי, לפחות הרקע שלו, ואילו השני מוגדר כאוטוביוגרפיה בדיונית לחלוטין.
ולאלו החדשים שמקרוב באו, ורוצים להכיר את סגנונו הספרותי של ארלנגר, אציג כאן כמה קטעים מספרו שאולי גם ממחישים את דבריי הנ"ל:
-"משיב הרוח ומוריד הגשם...", אנו שרים בכל כוחותינו, "...ותן טל ומטר לברכה". אני שומע רק את עצמי, מדי פעם נשמעת איזו הברה מכיוונו של שמואל. הרבה גרשון מצטרף אלינו לשירה, קולו העמוק מתמזג עם קולות הנפץ של הרעמים, שמתגברים מרגע לרגע, דומה שהם מנסים לגבור על קולות השירה. הרוח מביאה איתה עננים שחורים יותר, בשרניים, כמו חלות ענקיות שרופות, חולפים בשמים. העננים שמקבלים את פניהם מתלהבים מבואם, ומצלמים אותם בליווי הבזקי פלאש מסנוורים, ואני, שמואל, ורבה גרשון, צועדים נגד כיוון הרוח ושרים.
* * *
התחלתי ללמוד את הסוגיה היומית, היא עסקה בנושא 'שבירת הלוחות בהלכה', וביארה באופן מרתק את הצדדים ההלכתים הנוגעים למחיקת השם,לדין של עת לעשות להשם הפרו תורתך, היה מעניין, בהיר, וברמה גבוהה. לא חשבתי שהרב דולמן יביא לי ספר רדוד, אבל מהניסיון שלי, הכותרת 'לימוד יומי' מסתירה מאחוריה תוכן רדוד למדי.
מסתבר שנרדמתי, כי התחלתי לראות בין דפי הספר, דמויות קטנות שמהלכות, כמו וידיאו של רחובות וסמטאות ממעוף הציפור. קירבתי את ראשי אל הספר, מנסה לראות את הדמויות מקרוב. לא זיהיתי אף אחת מהן כולן היו כפופות וממהרות, התקרבתי יותר, והתחלתי לראות את הפרטים מזווית ראיה נורמלית, כאילו צעדתי בתוך הספר, את הרחובות תחמו השורות בגבול דמיוני, וביניהן התנשאו אותיות אדירות מימדים. הצבע שלהן לא היה שחור כפי שהוא נראה לקורא, אלא תערובת של צבעים עזים, מרוחים ביד נדיבה, הרצפה היתה עשויה ממעין לבד לבן, כך לפחות זה היה נראה לי, מדי פעם נראו עליה כתמים גדולים בצבעים שונים.
...
אבל כשהקשבתי לקריאות ההמון, הצלחתי להבין לפחות על אלו מילים הם מדברים. הקבוצה שהייתי ביציע שלה, צעקה בלהט את המילה "סלאוויטא!", ואילו הקבוצה שמנגד, קראה בכל פעם שהתרחש איזה שהוא שינוי בסדר האותיות, "ווילנא!"
ווילנא, סלאוויטא, עכשיו קלטתי, אני עומד על עמוד השער של כרך תלמוד בבלי ענק, ושתי הקבוצות האלה רבות ביניהם על איזה שם יופיע על עמוד השער. חבל שגרשון לא לימד אותי את ההבדלים בין הש"סים השונים, הייתי דווקא שמח אם הייתי בא לכאן מתוך הבנה, ולא מתוך בלבול כמו שאני חווה כעת.