פאנל העיתונאים החרדי הראשון | מי בעד?

[ראש לשועלים]

רק עיתונאים או גם עיתונאיות?

 

[ידידיה חבר]

רק עיתונאים או גם עיתונאיות?

לבחירת הציבור.

 

[עכביש]

חושבני בעניותי, ומותני צרה מקטנכם..
שהתדמית השלילית הצמודה אל האנשים הללו, כמעט כמו תעודת העיתונאי שהם מחזיקים,
נכונה.
אבל, לסגנון מסוים.
קראתי כמה מאמרים שכתבו עיתונאים לשעבר, מהם עולה תמונת פרופיל של עיתונאי, של חדלות אישים, ריצה אחרי כל הצהוב והמלוכלך, נבירה בין ערימות כבסים מעופשים, וחפירה בקרביהם של קרבנות ציבור, תוך דחיפת אבן אחר הנופל, וביזוי המת...
עיתונאי הוא נמושה פחדנית ללא שינה ללא אוכל, ללא ערכים ללא חיים מסודרים, שמסוגל להישרף מאושר על השגת סקופ, ולהתאבד על מלפפונים...

אני מאמין שאת אלו אף אחד אפילו לא יציע להעלות לדיון, יש להם מה להוסיף?
הפורום כאן מלא מלא בכותבים מוכשרים מושחזי עט, בעלי דעה אקטיבית בכל נושא העולה על הפרק, ובניגוד מושלם - אנו גם יודעים להתאפק. לשמור בבטן. אני למשל את מה שיש לי לצעוק אני צועק באותו מקום שנמצאים שם לבד..

אותם "עיתונאים", אין להם בהכרח דעה, על מלאכתם, הם מונעים מתחושות ומדעת קהל.
הם לא מובילי דעת קהל, הם מובלי דעת קהל.

אנחנו מדברים, מן הסתם, על עיתונאים מכובדים, שאינם יורדים מתחת לקו הצהוב, הם מסקרים, הם מביעים דעה, הם מנתחים, מפרשנים, ובעיקר - הם מכירים ברזי המקצוע, הם מכירים כללים של אחריות, של מסגרת, של נקודות תורפה בדעת הקהל, הם מצויים מאחורי הקלעים, הם יודעים איך העניינים מתנהלים, מה שמות הקוד, מכירים את שפת המושגים הנסתרת של התחומים אותם הם מנתחים/מסקרים/מפרשנים.

יש, מן הסתם, הבדל, בין עיתונאי קטן שמציץ מן החרכים אל מאחורי הקלעים ומנסה לדלות שבבי מידע. לבין עיתונאי מקצוען שמצוי מאחורי הקלעים ומצוי בעניינים. וההבדל ביניהם אינו נובע רק מהייחוס...

 

[אשר שרבר]

מבחינתי כיום, ישנה בעיה אמיתית בעיתונות החרדית.
שלא נותנת לי לכתוב שם של עיתונאי.
דיברו על זה בשרשור, אבל אוסיף את השנקל שלי.

העיותנות החרדית היא עיתונות מטעם, ובצדק, יש בזה חלוקה אחת מטעם המפלגה, וחלוקה נוספת מטעם המגזר.
גהיינו אדם שכותב ביתד/המודיע/המבשר/יום ליום/הדרך וכו' מייצג את עמדת המפלגה.
ובמקביל כל עיתונאי במגזר מייצג את עמדת המגזר. ומחייב לנורמות החברתיות של המגזר. וזה כולל גם עיתונאי עיתונות בלתי מפלגתית ועד לבלרי רכילות באתרי חדשות חרדיים.
אממה, מכיון והמגזר ניכס לעצמו צדקנות וטהרנות, העיתונאות כולה מיישרת קו איתה, ולכן לא יכול להיות חרדי גנב, ולא יכול להיות חרדי שעקץ מליונים, ואפילו כמעט ולא יכולים להיות פגיעות חמורות בחברה.
אמנם ישנם לבלרי רכילות באתרים שניסו לפרוץ את הטאבו אבל פרצו גדרות נוספות יחד, ומנסים להתאים את עצמם לערכים ממקומות אחרים, ובכך גרמו לנזק למקצוע יותר מאשר תועלת.

אבל
היחיחידים שבאמת עשו פריצת דרך בעולם העיתונות החרדית
הם עיוני הנשים, כולל חלק מהעיתונים השמרניים, בהעלאת נושאים שבעבר היו מודחקים, עד בלתי חדירים ועבירים.
שידוכים / גרושים / מחלות נפש / נושרים / חתונות והצאות / דירות לכל ילד.
אני זוכר לפני שנים רבות שחיים ולדר כתב סדרת מאמרים בעיתון בית נאמן על שידוכים ואימי ע"ה יצאה מדעתה איך אפשר לכתוב כאלו דברים, והרי ילדים קוראים את זה...
היום זה לא נושא לדיון, כמעט הכל נכתב בזהירות הראויה כמבון, אבל נכתב. ומדובר.
לכן אשמח לשמוע דווקא את הנשים, ואת העיתונאיות ועורכות של קטיפה / בתוך המשפחה / לבית ואפילו קראט. מאוד אשמח ללמוד ואולי ללמד את עיתונאות המיינסטרים הגברית איך לנהציף נושאים בצורה רגישה.

 

[Ushaya]

מבחינתי כיום, ישנה בעיה אמיתית בעיתונות החרדית.
שלא נותנת לי לכתוב שם של עיתונאי.
דיברו על זה בשרשור, אבל אוסיף את השנקל שלי.

העיותנות החרדית היא עיתונות מטעם, ובצדק, יש בזה חלוקה אחת מטעם המפלגה, וחלוקה נוספת מטעם המגזר.
גהיינו אדם שכותב ביתד/המודיע/המבשר/יום ליום/הדרך וכו' מייצג את עמדת המפלגה.
ובמקביל כל עיתונאי במגזר מייצג את עמדת המגזר. ומחייב לנורמות החברתיות של המגזר. וזה כולל גם עיתונאי עיתונות בלתי מפלגתית ועד לבלרי רכילות באתרי חדשות חרדיים.
אממה, מכיון והמגזר ניכס לעצמו צדקנות וטהרנות, העיתונאות כולה מיישרת קו איתה, ולכן לא יכול להיות חרדי גנב, ולא יכול להיות חרדי שעקץ מליונים, ואפילו כמעט ולא יכולים להיות פגיעות חמורות בחברה.
אמנם ישנם לבלרי רכילות באתרים שניסו לפרוץ את הטאבו אבל פרצו גדרות נוספות יחד, ומנסים להתאים את עצמם לערכים ממקומות אחרים, ובכך גרמו לנזק למקצוע יותר מאשר תועלת.

אבל
היחיחידים שבאמת עשו פריצת דרך בעולם העיתונות החרדית
הם עיוני הנשים, כולל חלק מהעיתונים השמרניים, בהעלאת נושאים שבעבר היו מודחקים, עד בלתי חדירים ועבירים.
שידוכים / גרושים / מחלות נפש / נושרים / חתונות והצאות / דירות לכל ילד.
אני זוכר לפני שנים רבות שחיים ולדר כתב סדרת מאמרים בעיתון בית נאמן על שידוכים ואימי ע"ה יצאה מדעתה איך אפשר לכתוב כאלו דברים, והרי ילדים קוראים את זה...
היום זה לא נושא לדיון, כמעט הכל נכתב בזהירות הראויה כמבון, אבל נכתב. ומדובר.
לכן אשמח לשמוע דווקא את הנשים, ואת העיתונאיות ועורכות של קטיפה / בתוך המשפחה / לבית ואפילו קראט. מאוד אשמח ללמוד ואולי ללמד את עיתונאות המיינסטרים הגברית איך לנהציף נושאים בצורה רגישה.

חשוב לציין את עיתון משפחה שאצלו גם במגזין עלו בזהירות נושאים רגישים. דירה לכל ילד עלה במגזין (עדיין זכורה לי הייטב הקריקטורה של אבישי חן על החתן שחונק את מחותנו בעניבה תוך לחיצת מזל טוב...). עקיצות כספיות עולות פעם בפעם בזהירות- רק לפני כמה שבועות הייתה להם כתבה נרחבת בעניין. הנושרים בכלל זה נושא נרחב שמדובר שם.
אדרבה, אולי תנסו להביא את הרב גרילק כעורך ראשי וחבר הוועדה הרוחנית לפאנל בשאלה: איך עושים עיתונות טובה שמהווה קו מוביל ועדיין שומרים על עיתונות נקייה לחלוטין?

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

המילה עיתונאי מעלה ראקציה קשה אצל חלק מהאנשים כאן, הם רואים בהם את המקור לרוע הפושה בעולם ומאיים על האנושות על כל גווניה.
כשהטיתי את הדיון לשאלה מיהו עיתונאי ומהו עיתונאי, בוודאי שלא הייתה כוונתי לעיתונאי המתואר בויקיפדיה או במילון אבן ספיר.
מקצוע העיתונאי בעולם כולו מורכב מחושף שחיתויות שומר הסף של הדמוקרטיה, כל אחד והפרשנות שלו למילה דמוקרטיה (שמאל/ימין). לזכות הציבור החרדי ייאמר שברוב רובו של התחום אין הדבר כך. רובם אמונים על ספרו של ה'חפץ חיים' בפרשנויות נרחבות.
ומכיוון שחובבי המילה הכתובה אנו הבה נטה את הדיון למטרה אחרת: להעלות על נס את הכותבים המוכשרים במגזר החרדי בתחום העיתונאות. רשימה חלקית בלבד.
שלומי גיל
יוסי אליטוב
אליעזר שולמן
ישראל יוסקוביץ
ישראל פלר
דוד דמן
יעקב רייניץ
בנימין חינקיס
מוישה גוטמן
ישראל קצובר
מנחם בן ישי
מאיר גולד
יאיר וינשטוק
אליעזר גרינצייג
ואני מדגיש וחוזר ומדגיש. אל נא אחי תרעו. בואו נעשיר את הכתיבה של כולנו. בואו נבחן יחד את פרי עטם בלבד ולא איש איש ודעותיו.

הרשימה הזאת נהדרת
כי באמת כולם כאן נושאים את התעודה בכיס הקטן, ליד הרב קו
כולם מתפרנסים מכתיבה בעיתונים - ולכן הם עיתונאים.
אני מניח שמי שהיתה לו שאלה "מיהו עיתונאי" - קיבל כאן את הרשימה, וכעת יודע מיהו עיתונאי.
אך האם משה גוטמן שכותב בעיקר סיפורים, וגם הולך לפעמים לאיזה חקלאי לשאול אותו איך הוא משבית את שדה התירס שלו, הוא אכן עיתונאי?
ודוד דמן שמספר על השכן הגוי שלו בטור אישי -נחשב לעיתונאי?
ישראל קצובר הוא סופר צבאי (אולי הכי עיתונאי מכל הרשימה)
יוסי אליטוב הוא פרשן ופובליציסט
יאיר וינשטוק הוא סופר ועורך, לא הייתי מגדיר אותו כעיתונאי
גם את בנימין חינקיס לא הייתי מגדיר ככזה, למרות שהוא עובד בעיתון.
יש פה כמה שאם תשאל אותי מה הם כותבים? מה הסגנון שלהם? איפה הם עובדים?
אין לי אפשרות לענות על השאלה הזאת, כי הם כותבים בסגנון כל כך שבלוני וחסר זהות, שמבחינתי "פרופיל מרתק על מקומות הנופש של גדולי ישראל", יכול להיכתב תחת שם העט "אפרים דורלכר ונחום שפיץ - נאות דשא - שפיצברגן" ועדיין לא תהיה לכתבה שום משמעות, ואיש חוץ ממני ועוד שני קוראים שחשוב להם לדעת איפה האדמו"ר מלומזה אוכל שלשודעס, וכמה מ"ר מוקצים לו להתהלך מדי יום שקוע בשרעפים, ובאיזה נאות דשא הוא יצא להצטלם.
גם כתבת מגזין על איזה עשיר שבמקרה רכש מלון, וכמה הוא מחובר לדת, והנה תמונה של סבא שלו בבוכנוואלד, ליד חנוכיה עתיקה שהוא ידליק ביום הראשון, וכמה הוא התחיל מאפס והיום הוא תורם מלא כסף למוסדות של סורוצקין או משהו כזה, לא חשוב לי מי כתב אותה, אלא כמה שילם היחצ"ן שלו - שלחו את הכתב שהיה פנוי באותו יום, והוא גם הרוויח מסע היסטורי מרתק בסמטאות הסודיות של האנוסים בונציה (תמונה של הכתב במעיל וקסקט ליד שער נעול של מקווה טהרה היסטורי, לידו מקומי עם שן זהב וצרור מפתחות גדול - בכותרת "אמיצ'י שומר על בית הכנסת כי נגלה אליו הרמח"ל בחלום")

אני מחפש תעודת זהות עיתונאית - במה כל אחד עוסק, איך הוא בונה את הכתבות שלו, מה האג'נדה שלו - מאוד חשוב.
לא מתאים לי לראות שעיתונאי שביום יום יושב בין יושבי קרנות, ימרח בשמאלץ של "רגשי קודש" ויהי-המקום-לחרדת-אלוקים-ויהי-לפלא, כשהוא לא מאמין למילה שהוא כותב
כתיבה עיתונאית היא לא עבודה, היא אמנות, שמתחילה מבחירת הנושאים, מבניית שפה, סגנון, מבנה, תהליך עבודה.
לא כל אחד שקצת מוכשר בניסוח, יכול להיקרא עיתונאי, גם אם הוא נשלח בזוגות עם כתב אחר פעם בשנה לראיין את ביבי, וגם זה בגלל שהכתב היותר טוב לא מסכים להצטלם לכתבה כדי שלא ינייעסו עליו בשטיבל.

 

[ראש לשועלים]

הרשימה הזאת נהדרת
כי באמת כולם כאן נושאים את התעודה בכיס הקטן, ליד הרב קו
כולם מתפרנסים מכתיבה בעיתונים - ולכן הם עיתונאים.
אני מניח שמי שהיתה לו שאלה "מיהו עיתונאי" - קיבל כאן את הרשימה, וכעת יודע מיהו עיתונאי.
אך האם משה גוטמן שכותב בעיקר סיפורים, וגם הולך לפעמים לאיזה חקלאי לשאול אותו איך הוא משבית את שדה התירס שלו, הוא אכן עיתונאי?
ודוד דמן שמספר על השכן הגוי שלו בטור אישי -נחשב לעיתונאי?
ישראל קצובר הוא סופר צבאי (אולי הכי עיתונאי מכל הרשימה)
יוסי אליטוב הוא פרשן ופובליציסט
יאיר וינשטוק הוא סופר ועורך, לא הייתי מגדיר אותו כעיתונאי
גם את בנימין חינקיס לא הייתי מגדיר ככזה, למרות שהוא עובד בעיתון.
יש פה כמה שאם תשאל אותי מה הם כותבים? מה הסגנון שלהם? איפה הם עובדים?
אין לי אפשרות לענות על השאלה הזאת, כי הם כותבים בסגנון כל כך שבלוני וחסר זהות, שמבחינתי "פרופיל מרתק על מקומות הנופש של גדולי ישראל", יכול להיכתב תחת שם העט "אפרים דורלכר ונחום שפיץ - נאות דשא - שפיצברגן" ועדיין לא תהיה לכתבה שום משמעות, ואיש חוץ ממני ועוד שני קוראים שחשוב להם לדעת איפה האדמו"ר מלומזה אוכל שלשודעס, וכמה מ"ר מוקצים לו להתהלך מדי יום שקוע בשרעפים, ובאיזה נאות דשא הוא יצא להצטלם.
גם כתבת מגזין על איזה עשיר שבמקרה רכש מלון, וכמה הוא מחובר לדת, והנה תמונה של סבא שלו בבוכנוואלד, ליד חנוכיה עתיקה שהוא ידליק ביום הראשון, וכמה הוא התחיל מאפס והיום הוא תורם מלא כסף למוסדות של סורוצקין או משהו כזה, לא חשוב לי מי כתב אותה, אלא כמה שילם היחצ"ן שלו - שלחו את הכתב שהיה פנוי באותו יום, והוא גם הרוויח מסע היסטורי מרתק בסמטאות הסודיות של האנוסים בונציה (תמונה של הכתב במעיל וקסקט ליד שער נעול של מקווה טהרה היסטורי, לידו מקומי עם שן זהב וצרור מפתחות גדול - בכותרת "אמיצ'י שומר על בית הכנסת כי נגלה אליו הרמח"ל בחלום")

אני מחפש תעודת זהות עיתונאית - במה כל אחד עוסק, איך הוא בונה את הכתבות שלו, מה האג'נדה שלו - מאוד חשוב.
לא מתאים לי לראות שעיתונאי שביום יום יושב בין יושבי קרנות, ימרח בשמאלץ של "רגשי קודש" ויהי-המקום-לחרדת-אלוקים-ויהי-לפלא, כשהוא לא מאמין למילה שהוא כותב
כתיבה עיתונאית היא לא עבודה, היא אמנות, שמתחילה מבחירת הנושאים, מבניית שפה, סגנון, מבנה, תהליך עבודה.
לא כל אחד שקצת מוכשר בניסוח, יכול להיקרא עיתונאי, גם אם הוא נשלח בזוגות עם כתב אחר פעם בשנה לראיין את ביבי, וגם זה בגלל שהכתב היותר טוב לא מסכים להצטלם לכתבה כדי שלא ינייעסו עליו בשטיבל.

10. זה דבר ראשון.
2.

• בשום פנים ואופן אין להעיר/לבקר/להשמיץ/להשפיל/לבזות/לחרף/לגדף/למחות/לקלל וכדו' כל שם שיועלה כאן. משתמש שיחרוג מכך יורחק מיידית.

3. לא יודע איזו כוונה טובה עברה בראשו של המשורר שהקים את הפאנל, אבל לי נראה שלא באמת רצו להקים פה את הדוב העיתונאי מתרדמתו (בכותרת הפורום). (מאוחר מדי. הוא התעורר) המטרה כמו שאני תופס אותה היא לקחת את אספקט הכתיבה בעבודה העיתונאית ולהתמקד בו, כי זה כל הפורום. בלי להיכנס בכלל לשאלה הקריטית מי תורם למוסדות של סורוצקין מחד. ומי מסביר יותר יפה שדמעתה של ילדה אריתראית שקופה בדיוק כמו של חברתה היהודיה שאכלה היום במסיבה ארבע סופגניות עם ריבה וא. סוכר ברצף (בכתה כי לא הסכימו עוד אחת) מאידך.

רשימת הדמויות הנ"ל, אלו שאני העליתי בכל אופן, מתיימרת לייצג את הכותבים היותר מוכשרים בעיתונות החרדית. הדיון האם הם עיתונאים וכמה - פחות רלוונטי לדעתנו הרחבה.

4. עזוב רגע אם במושגים מוחלטים אלה עיתונאים או לא טובים/לא. צדיקים אתה אומר שהם לא, אז אל תעורר סערה מחוט השערה. יחסית לאחרים (מתבייש לכתוב קולגות), לעבר, לתנאי השטח ולמגבלות הבלתי אפשריות - הם עיתונאי צמרת.

5. מוישה גוטמן אמנם לא התחיל כעיתונאי. וגם היום בכובעו ככזה לא מתבייש להעלות כתבות עומק של קלמן ליבסקינד או של "מידה" (המקבילה הישראלית של ברייטבארט למי שלא שמע), ולכתוב בהתחלה "אלה דברי העיתונאי ק.ל. בשינויי עריכה קלים", ואחרי כמה פסקאות "ליבסקינד מנתח את השינוי שעברה המערכת מ2009:", המשך ציטוט, וזהו. (מי שלא הבין: גוועה הכתבה בטרם עת)

אבל: יש את ההתקפות השבועיות המנומקות שלו על מערכת המשפט (אלה שאינן קופיפסט). את הידיעות המשפטיות בחדשות שמונחות בניסוח ובהקשר שתואם את ההשקפה הזו. וגם כינוי מזלזל שהוא מצמיד בתושיה ובעקשנות לשופטי העליון: "בגצניקים". כל כמה שהאג'נדה הזו צפויה בעיתון חרדי, זה ודאי עדיף על פני הפרופוגנדה הסתמית שהתקיימה בחלל הזה עד בואו.

"הרהור חוזר" גם יכול להצדיק את התואר, גם אם לפעמים זה מזכיר לי איזה פורום שמרשמלו מנהלת (שזו כמובן מחמאה גדולה).

מה שייאמר באמת לזכותו, ולא תוכל לחלוק על זה, הוא "חוזר בתגובה". האיש מעלה על דפי העיתון התקפות חריפות ביותר שאנשים שולחים לו ועליו. מילה במילה! זה חידוש היסטרי בהמודיע, וראוי לכל משהו. ממש בשבועות האחרונים הוא העלה מאמר שכולו שיווק לאמרגן חתונות ספציפי. קיבל כגמולו מיהודים שנונים ונרגנים, ופרסם את זה בשבוע העוקב מילה במילה.

עריכה: אני רואה כעת שההתיחסות היתה (או שונתה?) בכלל לרשימה השחורה של הגשש ולא באשכול הסמוך. ונסלח.

 

[מוישה]

הרשימה הזאת נהדרת
כי באמת כולם כאן נושאים את התעודה בכיס הקטן, ליד הרב קו
כולם מתפרנסים מכתיבה בעיתונים - ולכן הם עיתונאים.
אני מניח שמי שהיתה לו שאלה "מיהו עיתונאי" - קיבל כאן את הרשימה, וכעת יודע מיהו עיתונאי.
אך האם משה גוטמן שכותב בעיקר סיפורים, וגם הולך לפעמים לאיזה חקלאי לשאול אותו איך הוא משבית את שדה התירס שלו, הוא אכן עיתונאי?
ודוד דמן שמספר על השכן הגוי שלו בטור אישי -נחשב לעיתונאי?
ישראל קצובר הוא סופר צבאי (אולי הכי עיתונאי מכל הרשימה)
יוסי אליטוב הוא פרשן ופובליציסט
יאיר וינשטוק הוא סופר ועורך, לא הייתי מגדיר אותו כעיתונאי
גם את בנימין חינקיס לא הייתי מגדיר ככזה, למרות שהוא עובד בעיתון.
יש פה כמה שאם תשאל אותי מה הם כותבים? מה הסגנון שלהם? איפה הם עובדים?
אין לי אפשרות לענות על השאלה הזאת, כי הם כותבים בסגנון כל כך שבלוני וחסר זהות, שמבחינתי "פרופיל מרתק על מקומות הנופש של גדולי ישראל", יכול להיכתב תחת שם העט "אפרים דורלכר ונחום שפיץ - נאות דשא - שפיצברגן" ועדיין לא תהיה לכתבה שום משמעות, ואיש חוץ ממני ועוד שני קוראים שחשוב להם לדעת איפה האדמו"ר מלומזה אוכל שלשודעס, וכמה מ"ר מוקצים לו להתהלך מדי יום שקוע בשרעפים, ובאיזה נאות דשא הוא יצא להצטלם.
גם כתבת מגזין על איזה עשיר שבמקרה רכש מלון, וכמה הוא מחובר לדת, והנה תמונה של סבא שלו בבוכנוואלד, ליד חנוכיה עתיקה שהוא ידליק ביום הראשון, וכמה הוא התחיל מאפס והיום הוא תורם מלא כסף למוסדות של סורוצקין או משהו כזה, לא חשוב לי מי כתב אותה, אלא כמה שילם היחצ"ן שלו - שלחו את הכתב שהיה פנוי באותו יום, והוא גם הרוויח מסע היסטורי מרתק בסמטאות הסודיות של האנוסים בונציה (תמונה של הכתב במעיל וקסקט ליד שער נעול של מקווה טהרה היסטורי, לידו מקומי עם שן זהב וצרור מפתחות גדול - בכותרת "אמיצ'י שומר על בית הכנסת כי נגלה אליו הרמח"ל בחלום")

אני מחפש תעודת זהות עיתונאית - במה כל אחד עוסק, איך הוא בונה את הכתבות שלו, מה האג'נדה שלו - מאוד חשוב.
לא מתאים לי לראות שעיתונאי שביום יום יושב בין יושבי קרנות, ימרח בשמאלץ של "רגשי קודש" ויהי-המקום-לחרדת-אלוקים-ויהי-לפלא, כשהוא לא מאמין למילה שהוא כותב
כתיבה עיתונאית היא לא עבודה, היא אמנות, שמתחילה מבחירת הנושאים, מבניית שפה, סגנון, מבנה, תהליך עבודה.
לא כל אחד שקצת מוכשר בניסוח, יכול להיקרא עיתונאי, גם אם הוא נשלח בזוגות עם כתב אחר פעם בשנה לראיין את ביבי, וגם זה בגלל שהכתב היותר טוב לא מסכים להצטלם לכתבה כדי שלא ינייעסו עליו בשטיבל.

נפלא. מסכים לגמרי.
וכעת שאלה, האם לדעתך מתתיהו גרינפלד הכתב הכלכלי של יתד או למשל נאווה קצין כתבת רפואה וצרכנות של יתד מוגדרים כעיתונאיים?
אני לא מבין בנושאים אלו, אבל אני כן מתרשם שהם עושים עבודתם נאמנה ויותר מקישוש נתונים מרחבי האינטרנט. דומני שהאחרונה גם הביאה לקידום חוקי צרכנות.

 

[מרחבית]

ולכן לא יכול להיות חרדי גנב, ולא יכול להיות חרדי שעקץ מליונים,

האם בעיתונות חילונית כותבים: חילוני גנב? חילוני עקץ מליונים?
עצם העובדה שבעיתונות הכללית, וזה נכנס גם לעיתונות שלנו, חייבים לציין את חרדיותו של העבריין - דבר שלא נעשה כלפי ציבורים אחרים - יוצרת בעיה.
מעבר לזה - רוב הפשעים לא ייכתבו בעיתונים שלנו מכל הסיבות הנכונות. בלי קשר לזהות הפושע.

 

[מרחבית]

אבל
היחיחידים שבאמת עשו פריצת דרך בעולם העיתונות החרדית
הם עיוני הנשים, כולל חלק מהעיתונים השמרניים, בהעלאת נושאים שבעבר היו מודחקים, עד בלתי חדירים ועבירים.
שידוכים / גרושים / מחלות נפש / נושרים / חתונות והצאות / דירות לכל ילד.

נכון שזו פריצת דרך. מצד שני זה גם משקף את הדור, שיותר מדברים על דברים מאשר פעם.
אמנם כל אלו תחומים שקשורים לסוג שונה לגמרי ממדורי החדשות ופרשנותם וממדורי רכילות למיניהם, שיש בפרסומם בעיה הרבה יותר אמיתית.

 

[אשר שרבר]

האם בעיתונות חילונית כותבים: חילוני גנב? חילוני עקץ מליונים?

לא ביקשתי לכתוב חרדי גנב, אין צורך לציין שהוא חרדי. נא לא להוציא דברי מהקשרם.
אבל מותר וגם חייבים לדווח על עקיצות שנעשות ו/או נעשו בתוך הבית פנימה.
וכן גם פשעים שכאילו לא קיימים אצלנו, הם קיימים, (אני לא מדבר על רצח, אני כן מדבר על פגיעות חמורות) אם מטאטאים אותם מכל הסיבות הנכונות מתחת לשטיח הם לא מפסיקים להתקיים, להפך הם מתגברים, כן צריך בחכמה ובשיקול דעת, לא להפוך לצהוב, אלא לדווח, וללמוד וללמד לקח, ולטכס עצה.

 

[מרחבית]

---

 

[מרחבית]

אם מטאטאים אותם מכל הסיבות הנכונות מתחת לשטיח הם לא מפסיקים להתקיים, להפך הם מתגברים, כן צריך בחכמה ובשיקול דעת, לא להפוך לצהוב, אלא לדווח, וללמוד וללמד לקח, ולטכס עצה.

מסכימה בהחלט. הבעיה המאוד גדולה היא איך לעשות את זה. גם דיווח ענייני בעניינים אלו - זו בעיה לא פשוטה - כשילדים ונוער הם חלק מהקוראים. הלוואי שמישהו היה מוצא פיתרון ראוי ומועיל שלוקח את כל הצדדים בחשבון.

 

[מוישה]

לאלו שנעלבים מהדיווחים על 'חרדי גנב', אמר לי פעם יהודי צדיק [במובן הצול"י של המילה]: כמו שכותבים על אדם שנשך כלב ולא על כלב שנשך אדם, כך חותרים תמיד להבליט ידיעות חריגות יותר, ולכן לא כותבים סתם 'חילוני גנב', אלא רק "מקרה חריג" של 'חרדי גנב'.
זה מרגיע, נכון?...

 

[מרחבית]

לאלו שנעלבים מהדיווחים על 'חרדי גנב', אמר לי פעם יהודי צדיק [במובן הצול"י של המילה]: כמו שכותבים על אדם שנשך כלב ולא על כלב שנשך אדם, כך חותרים תמיד להבליט ידיעות חריגות יותר, ולכן לא כותבים סתם 'חילוני גנב', אלא רק "מקרה חריג" של 'חרדי גנב'.

ייתכן, אך כוונת המפרסמים כך כוללת עוד דברים, פחות נעימים, וכך גם ההשפעה על הציבור...

 

[מוישה]

ייתכן, אך כוונת המפרסמים כך כוללת עוד דברים, פחות נעימים, וכך גם ההשפעה על הציבור...

אה נכון. אז לא. חבל.

 

[אשר שרבר]

---

סיקרנת

 

[יוצרת כתיבה]

אפשר לצרף לרשימת העיתונאים גם עיתונאיות?

 

[מ"ם]

חלק מהעיתונאים באשכול הסמוך טובים מאוד בפאנלים. מהצד של הניקיון.

 

[עכביש]

אפשר לצרף לרשימת העיתונאים גם עיתונאיות?

רק עיתונאים או גם עיתונאיות?

לבחירת הציבור.