.(סתם בדרך אגב נראה לי שבציבור החרדי מקפידים לצלם בצל, ובציבור הכללי, אני רואה הרבה
כי יש לאנשים אלרגיה מ"אור קשה"
זה נראה להם משהו שאסור להגיע אליו, כמו הרבה סיסמאות שצלמים מעבירים מאחד לשני: "אסור שיהיו חלקים שרופים בתמונה", או כל אמירה אחרת שלא מחלקת בין רמת הידע הטכני שנדרשת מצלם, כדי שתהיה לו את היכולת לשלוט בציוד שלו וברמת הדיוק הנדרשת ממנו, לבין החופש האמנותי המוחלט שנדרש מצלם שרוצה שתהיה איזו שהיא משמעות אמנותית לעובדה שהוא עמד כאן וכיוון מצלמה וצילם את מה שהוא ראה או אפילו תכנן וביים.
צלם שמצלם רק באור רך (או לחילופין רק באור קשה, או רק בשחור לבן, או רק בשום תחום בצילום) הוא צלם שאין לו ביטחון בעמדה שלו, הוא לא מבין את גודל הכלי שיש לו ביד, והוא לא יגיע לסיפוק אמנותי ממה שהוא יעשה, והוא נמצא בטעות בתחום.
בציבור החילוני החלק האמנותי מפותח יותר, זאת עובדה שאין חולק עליה. (יעידו על כך מספרם המועט עד אפסי של מוזיאונים לאמנות במגזר החרדי)
ולכן המגוון האמנותי של הצלמים גדול יותר, יש מגוון סגנונות צילום מאוד ייחודיים שפשוט לא רואים אותם במגזר החרדי, וצלם שיצלם בסגנונות האלה, יקבל נזיפה מהלקוחות, ופוסט זועם בפרוג:
(
@דלעת שוליים לקחנו את מיכאל קוגלשטיין שנחשב צלם אומן,
ואפילו אין תמונה אחת של הסבתא עם הכלה
-@אסטרולוגית כושלת כן, זה מה שקורה שלוקחים צלם שלא מהמגזר,
הם מפספסים את הקטעים הכי חשובים
-@הטרםתדעו? חברה שלי לקחה אותו ובכלל לא הבנתי מה הוואו הגדול)
ואם קצת משקיעים בלימוד של תולדות הצילום, ולומדים עבודות של צלמים גדולים שעיצבו את עולם הצילום, ומחפשים מה בתמונה שלהם הפך אותה לכזאת אייקונית, מאיזו זווית היא צולמה, מה הנתונים, מה הצלם חשב באותו רגע, מה המצולם חשב באותו רגע!
אז מבינים שצילום זה לא רק ערכים טכניים נכונים, זאת לא רק דרך ליצירה של תמונות מדהימות (ומלוקקות בעיבוד של מנתח פלסטי מינימום) אלא גם כלי שניתן ליצור באמצעותו אינסוף של יצירות צילום, בכל מיני טכניקות, כולל אחת כזאת שתמציא בעצמך.
אפשר לצלם באור קשה, באור רך, בלי פוקוס, עם פוקוס חד, פוקוס רך, מתחת למים ומהשמים, מזווית נמוכה, בעדשה רחבה, בצמצם סגור, בתאורה אחורית בלבד, בקדמית בלבד בלי הפרדה מהרקע, על רקע לבן לא שרוף, באמצע הרחוב עם אנשים ברקע, על הרקע של "פחי האשפה", עם שמיים שרופים, ממורכז, עם חיתוכים כואבים, בלי חיוך, עם עינים עצומות ועם שערות על הפנים.
תמצתי את כל ההערות
הצודקות שנכון לומר לצלמים מתחילים כביקורת, וצלם מתחיל יכול להיחשב מתחיל גם אחרי כמה שנים, תלוי מה הוא למד מאז שהתחיל, ואני אומר שצלמים צריכים ללמוד להתעלם מהם.
אם אתה חושב שאור קשה יעשה את התמונה שלך יותר טובה, תצלם באור קשה, נקודה.
מה שאתה חושב שנכון לעשות, אל תתן לאף כלל לחסום אותך.
אם תשאר בתוך המסגרת של הכללים, אתה אולי תהיה צלם טוב, מאוד מדוייק, אבל זה כמו מישהו שיש לו בבית גריל מטורף, והוא עושה עליו רק כנפיים על האש, יש לך ביד כלי שיכול לצייר את העולם מחדש, ואתה בעצם מתעלם מכל כך הרבה דברים שאפשר לעשות איתו.
אמר לי איזה מישהו שראה אותי מצלם בשחור לבן, "למה בשחור לבן? תמיר אחר כך לשחור לבן!", וזה דבר ממש לא נכון, כשאתה מצלם בשחור לבן, אתה צריך לצלם בRAW כדי שאחר כך תוכל להמיר את זה לצבעוני אם יתחשק לך פתאום, אבל התהליך צריך לבוא ממקום שבו אתה מצלם בשחור לבן כי אתה רוצה לקבל שחור לבן, וזה מה שאתה צריך לראות על המסך (כשצילמו בפילם, לא היה להם מסך ,אז פשוט ידעו לצלם)
כשאתה מצלם אירוע, אתה צריך לחיות אותו, להרגיש אותו ולהתרגש איתו, כדי להעביר את הרגש הזה ששום טכניקה מדוייקת לא תוכל לתרגם אותו לתמונה שתגרום לך להזיל דמעות כשתראה אותה.
אתה צריך להיות ממש מחובר לכל מה שקורה, וכשאתה שם, אנשים ירגישו את זה דרך התמונות שלך, גם אם הם יהיו שרופות ובלי פוקוס ועם מריחות, כי אתה בחרת להשתמש בטכניקה הזאת, כי זה הרגיש לך נכון יותר בהעברת הסיפור, לא כל רגש הוא מדוייק בצמצם 8 עם תאורה רכה שעוטפת אותו, הרבה פעמים הרגש הוא מטושטש, חשוך, מעורפל, לא ברור מספיק, כי זה רגש, זה משהו שקשה לצמצם אותו לפריים של 13*18 ולהביא אותו אליך הביתה בתוך אלבום כיסים.
ביום שהלקוחות שלי יבינו את הדבר הזה, ויתנו לי חופש פעולה אמנותי, אני אהיה מאושר מהעבודה שלי.