איך הם הולכים

[כנפיים]

איך הם הולכים
בגשם, ברוח,
ועוד הם שרים,
לאוויר הפתוח.
הרים וגבעות,
הם נושאים על כפיים,
זעה,
ודמעות,
ואור בעיניים.

איך הם שקטים,
כשהעולם מתהפך,
ולא נצבטים,
ב"למה?"
ו"איך?"
איך הם נותנים,
את כל מה שיש,
ותמיד עוד נובעים,
ליבם לא יבש.
---
ואני,
בצד שני,
עייף רק מלנשום,
את הקור והחום,
מותש מהרוח,
מתלבט, לא בטוח,
מלחשוב על כאב-
נאטם לי הלב.
וקשה לי לסבול,
אפילו קצת עול.

וכשאני נותן-
גם אם רק קצת כח,
משהו בי,
קורא לי לברוח,
וגם אחר כך,
אני סב לאחור,
כדי לבדוק
שבטוח
לא נשארתי עם חור...

 

[מטאלי]

יפהפה ומקסים.
מי זה ה"הם" המיסתוריים הללו???

 

[כנפיים]

אנשים גדולים, שהאמונה שלהם כל כך עמוקה ויציבה, שגם כשהעולם מתהפך, הם מרגישים חבוקים בידי הבורא, ושום דבר לא ייקח מהם את זה.
אנשים גדולים.
מהם קיימים, מהם מנסים להיות כאלו, ומהם שמתנהלים ככה בתקוה שזה ישפיע על הפנימיות שלהם.
כתבתי את השיר בעקבות שרשרת טרגדיות שקרו באזור מגוריי, ובזמן שאני נגמרתי מצער, כאב, ואימה, שמעתי אינסוף סיפורי גבורה על המשפחות והצורה שהם קיבלו את זה.

 

[מ"ם]

מיוחד. נפלא. כתוב היטב הדק.

כידוע כאן, מרגע שיצאו הדברים לאוויר כבר ניתן לתת להם כל פרשנות.
ולפענ"ד אפשר לתת לקטע הזה עוד כמה וכמה פרשנויות בנושאים שונים.
כך שה"הם" יכולים להיות הרבה הממים.

 

[מטאלי]

מיוחד. נפלא. כתוב היטב הדק.

כידוע כאן, מרגע שיצאו הדברים לאוויר כבר ניתן לתת להם כל פרשנות.
ולפענ"ד אפשר לתת לקטע הזה עוד כמה וכמה פרשנויות בנושאים שונים.
כך שה"הם" יכולים להיות הרבה הממים.

אמת.
רק עניינה אותי כוונת המשורר...

אנשים גדולים, שהאמונה שלהם כל כך עמוקה ויציבה, שגם כשהעולם מתהפך, הם מרגישים חבוקים בידי הבורא, ושום דבר לא ייקח מהם את זה.
אנשים גדולים.
מהם קיימים, מהם מנסים להיות כאלו, ומהם שמתנהלים ככה בתקוה שזה ישפיע על הפנימיות שלהם.
כתבתי את השיר בעקבות שרשרת טרגדיות שקרו באזור מגוריי, ובזמן שאני נגמרתי מצער, כאב, ואימה, שמעתי אינסוף סיפורי גבורה על המשפחות והצורה שהם קיבלו את זה.

כולנו מכירים סיפורים טראגיים בהם בעל המעשה קיבל הגזירה בגבורה ובתעצומות.
אך עם זאת, ולמרות זאת, ועל אף שאין כוונתי להחליש אותם בעינייך, אגלה לך שכשאדם חווה טרגדיה, כוחות גדולים ועצומים נגלים אליו, כוחות נפש שלרוב לא היה מודע לקיומם על אף ששכנו אצלו מאז ומעולם. ובשעת מעשה כל סובביו יתמהו לאמר, "מהיכן שואב פלוני את עוז רוחו ותעצומות נפשו, לא ידענוהו ככזה?..." ואף הוא יתמה אל עצמו ויאמר "מהיכן נפלו לי כוחות עצומים אלו?" ולא יכיר עצמו כלל.
אולם פעמים רבות דווקא בשוך הסערה, בחזרת השגרה, כשאור הזרקורים כבר הופנה אל אחרים, או אז באיטיות זוחלת מתחילים הנסיונות, צפים הקשיים וההרואיות נעלמת, אז מתחילה ההתמודדות האמיתית!

זאת אספר מנסיוני הדל כשחוויתי טרגדיה אישית קשה ומפתיעה.

אספר זאת למען חזק עצמך בעיניך, דע לך, הכוחות טמונים בך כבר עכשיו, כל שעליך לגלותם כעת, ולא להזדקק לעולם ח"ו לעידנא דריתחא.

ואספר זאת למען לא ישלחו הצדיקים ההם אל מדבר השגרה כשלעיתים דווקא אז הם צריכים תמיכה יתירה, דווקא בתום ימי האבל או בשוך הסערה שפקדה אותו, זקוק בעל המעשה למישהו לצידו, הגבורה וההרואיות בם נהג אמיתיים היו, אך דווקא בהשתלבות המחודשת בעולם המעשה ודווקא בגלל המקום הרוחני הגבוה בו שהה מסוכנת היא הנפילה והנסיונות אורביםאז עלול להופיע הקושי הגדול.

שלא נדע צער לעולם!

 

[כנפיים]

תודה על השיתוף...
בכתיבה ביטאתי את התחושה החזקה של העוצמות של האנשים ההם,(בעיקר משפחה של אנשים מיוחדים מאד גם בימים כתיקונם) שהתנגשו בי בעוצמה כשאני לא יכולתי להכיל את הבשורות, וגם כששמעתי את הסיפורים שהגיעו בשבעה והדגישו מאד את הרמה הגבוהה שלהם בחיים בכלל. אלו אנשים ברמה באמת- בית פתוח לכל עניי העיר, כולל כל מה שזה כולל, (לדוגמא האמא שם כיבסה לכמה מהם את הבגדים היחידים שהיו להם..) ועוד אינספור דוגמאות, הם נראו לי כדמויות הירואיות, שתמיד יודעות מה צרך ונכון לעשות, וגם מצליחות לבצע את זה.
ברור לי לגמרי ששום דבר לא שחור לבן, גם לא בתחום הזה.
בכל אופן התחברתי מאד למה שכתבת, ובטח לזה שאחר כך הכל מאד קשה, ושוב תודה רבה!
חוץ מזה שכיף לקרוא, כתיבה נהדרת!

 

[מרחבית]

שיר מקסים! אוהבת את השירים שלך!

 

[דיו וקסת]

מי זה ה"הם" המיסתוריים הללו???

מרגע שיצאו הדברים לאוויר כבר ניתן לתת להם כל פרשנות. ולפענ"ד אפשר לתת לקטע הזה עוד כמה וכמה פרשנויות בנושאים שונים.

אולי תחלקו עלי, אבל לדעתי שיר - או כל אומנות אחרת - שלא מבטא את מה שהוא בא לבטא אלא רק ע"י קביים של הסבר חיצוני, הוא חסר ופגום. היצירה צריכה לעמוד בפני עצמה ולהסביר את עצמה.

אני לא מדבר על השיר הספציפי הזה, (דווקא כאן נ"ל שבקריאה עיונית אפשר להבין את הכוונה). אלא על כל אותם ציורים מודרניים או שירה סתומה שרק אחרי שהיוצר מסביר את כוונתו אפשר לראות אותה מתבטאת ביצירה (כולי האי ואולי). זה רק נראה מרשים. לדעתי זה בגדי המלך החדשים.

 

[כנפיים]

לגמרי.
אם רק היה מותר להעלות לכאן אשכול של שירים, המנונים וכאלו, של סמינרים וכו'...
הזוי כמה רש"י ותוספות צריך להרים עליהם בשביל להבין ת'כוונה. לפעמים נראה לי שאין מצב שהכותבת אכן התכוונה למשהו...
אולי לקראת פורים אפשר לכתוב כאלו שירים- מילים גבוהות בלי שום כוונה...?

 

[מטאלי]

זהו הוויכוח המיתולוגי בין אָמַן ואוּמן.

אוּמַן הוא בחור מוכשר המעוניין להשתשמש בכישוריו על מנת ליצור מוצר מוגמר ותכליתי זוהי הגישה שלך @עבדקן .
אָמַן לעומתו רואה באמצעים ובעצמת כח היצירה שניחן בה את התכלית ולכך איננו צריך להביא את כח היצירה לתכלית כי עצם השימוש בכח זה הוא התכלית.
בשיטה זו תמכו כל האָמַנים החל מבריאת העולם ועד ימינו אנו, וזו הסיבה שכשתעיינו היטב בציור של פיקאסו או ואן גוך לדוגמא, על אף שתחלוף במוחכם המחשבה: "נו נו בן הזקונים שלי מוכשר יותר" אין זה נכון, הזאטוט אמנם קישקש בדיוק אותם שרבוטים כפיקאסו, אך חסרה לו כוונת האָמַן שבציור וכוונת האָמַן היא הניתנת לפרשנות.
אי לכך ובהתאם לזאת אם @כנפיים אוּמַן, צדקת @עבדקן ,
אם @כנפיים אָמַן בהחלט צדק הרב @מ"ם !

 

[דיו וקסת]

הזאטוט אמנם קישקש בדיוק אותם שרבוטים כפיקאסו, אך חסרה לו כוונת האָמַן שבציור

כוונת האמן אינה בציור, היא באמן. לכן אין מה לראות בציור.
אני מוכן ללכת לפגוש את האמן ולשמוע את הגיגיו, אבל לדמיין שזה נמצא בציור? זה לא שם! אם זה היה בציור לא היה צריך להסביר את זה (כנ"ל שירה, פיסול וכל תחום אומנותי אחר)
ואגב ממש לא 'כל האמנים מבריאת העולם'. עד לפני עידן האמנות המודרנית העולם היה נורמלי. ציור ריאלי שאתה מבין מה אתה רואה הוא אמנות, וקשקוש הוא קשקוש. לא משנה באילו כוונות נשגבות ועליונות קושקש הקשקוש.

 

[RACHELIZ]

עדיין חושבת שמילים הן חזקות יותר מקשקוש ולו משום שאיכשהו ניתן כן לפרשן אותן למרות שייתכן שהפירוש יהיה אחר מכוונת המשורר…

 

[כנפיים]

כוונת האמן אינה בציור, היא באמן. לכן אין מה לראות בציור.

נראה לי שזה ההבדל בין אומנות אמיתית לשאינה כזו.
היצירה לא צריכה להיות רק מלאה כוונות, היא אמורה גם להצליח להביע את אותן כוונות, להעביר אותן הלאה, לפחות את האוירה. למרות שבאמת בכתיבה, בעיקר של שירים, שמדברים יותר ברמז, ככל שהכתיבה יותר טובה, היא נוגעת בנו, אבל כל אחד מאיתנו יקשר ויפרש אותה אחרת, כי כתיבה טובה מעלה רגשות, אסוציאציות, רומזת לדברים עמוקים, שכל אחד ייקח אותם למקום אחר.
אחת החוויות המדהימות בעיניי לשמוע פרשנויות לכתיבה שלי מאנשים שונים.

 

[כנפיים]

בכל זאת השירים וההמנונים אליהם כיוונתי, כן אמורים להביע איזה שהוא מסר, איתו אמורים השרים בגרון ניחר להזדהות, לא?
אבל זה נראה בערך ככה:
סחופה,
אם כי יפה,
נרדפה,
מאליפה,

הו, היכן, ולאן,
מימימה-
זה הזמן!

(במנגינת מקימי מקימי..)
מוזמנים להבין את היצירה

 

[מטאלי]

עד לפני עידן האמנות המודרנית העולם היה נורמלי.

וואוו קשה לי לזכור מה היה אז, נסכים בכל אופן שמתקופת הרנסאנס...

כוונת האמן אינה בציור, היא באמן. לכן אין מה לראות בציור.
אני מוכן ללכת לפגוש את האמן ולשמוע את הגיגיו, אבל לדמיין שזה נמצא בציור? זה לא שם! אם זה היה בציור לא היה צריך להסביר את זה (כנ"ל שירה, פיסול וכל תחום אומנותי אחר)

ציור ריאלי שאתה מבין מה אתה רואה הוא אמנות, וקשקוש הוא קשקוש. לא משנה באילו כוונות נשגבות ועליונות קושקש הקשקוש.

לא הבנת, הסכמתי נתונה לך מזדהה עם כל מילה.
ולמרות זאת ה"אָמַנים" יחלקו עליך.

 

[RACHELIZ]

רק תורידי את 'אם כי יפה' וזה לא נורא
אבל אל תשכחו שבדרך כלל השירים קשורים לתוכניות עם נושא מסוים ואז יש יותר הסבר למילים…
מה שבטוח שהייתי שמחה קצת לחזור לאותם הימים...

 

[יוסף שחק]

לדעתי כמה שהאומנות היא יותר זכה, יש לה יותר פירושים.
כיוון שהאומן לא מגביל את היצירה, ממילא כל אחד לוקח את הרגש, ומפרש אותו לפי השקפת עולמו שלו.
גם האומן לפי"ז לא רשאי לתת פירוש ליצירה, כי אז הוא תוחם ומגביל אותה. תפקידו רק לעורר, מה לעורר? - כל אחד מתעורר מהחלום שלו.

 

[RACHELIZ]

סתם פתאום עולה לי המחשבה שלהבדיל גם לתורה יש 70 פנים…

 

[עכביש]

מי שניסה יודע שפנימיות התורה זהו עולם אמנותי עצום ורבגוני, תובנות כוללות ותובנות פרטיות, הבחנה אחת והבחנה אחרת.
בירושלמי מובא בדיוק הויכוח של הרב ה@מתכתי עם הרב @והזקן
אצרף מאמר תורני שקראתי בעניין כמסמך, למען לא אכביד עליכם...

למעשה, שמעתי מאדם שהוא אחד האמנים הגדולים בדורנו, (והוא גם בן אדם שלא מוציא מילה לא מחושבת מהפה, ומחושבת ז"א מאות שעות מחשבה שהובילו לתובנות שהתחברו למערכת מסועפת כוללת...)
הוא אמר לי - מהו אמן?,
אמן יכול להצביע על נקודות שאחרים לא רואים.
אמן קולט את הפרטים הקטנים, את הנקודות הפנימיות, ובמקביל הוא מחבר את כל התמונה הגדולה.
זה הערך המוסף שיש לו על כולם.
(הוא קוסם הוא קוסם הוא קוסא-אם).

הוא יכול להביע את זאת בכתיבה,
למשל, אדם מתאר אם צועדת במרץ לעבר המעון בשביל לקחת את הילדה, אדם רגיל יכתוב תיאור די ויזואלי, פשטני, גם אם יכלול אי אלו מילים ספרותיות.
אמן, יעמיד תיאור עמוק, תיאור שידגדג את כל העצבים הרגישים, שיגע בכל הנקודות הפנימיות. פשוט מפני שזה מה שהוא רואה, הוא רואה את הרגשות, הוא מסוגל לקרוא את המחשבות, הוא ממש רואה אותם משפיעות על הצעדים, על התנועות.

כך בציור, כך בדיבור, כך במוסיקה, וכך - במחשבה, האומנות האמיתית.

יצירת אמנות, היא יצירה שהקורא אותה, חש כאילו יד נעלמה פורטת על מיתריו, כאילו ישות עלומה חדרה אל המרחב הפרטי שלו, ופשוט מדברת מגרונו, או לחילופין מגחכת מיבלתו...
זה בכתיבה, זה בציור, זה במחשבה, זה בדיבור, זה בתווים.

לפיכך,
אינני סבור שנכון לפסול יצירה שלא צועקת את הפנים שלה.
לפעמים, אתה זה שלא שומע.
למצבים הללו המכונים מוחין דקטנות, יש את האמנות שלהם, מן הסתם גסה יותר, מחוספסת יותר, פורקנית יותר.

אולם, בוודאי, שיצירה חייבת להביע פנים נסתרות, תת מודעות, של ההוויה.

ואני דווקא חושב ששיר כמו שהועלה למעלה, יש בו המון הבעה.
לא במילים, בעצם מציאותו.
יש בו קריאת תיגר על האומנות, ויש בו גם קריאה אל האומנות - הוא בהחלט נותן תחושה אמנותית עמוסה וארומתית.

 

[מ"ם]

מי שניסה יודע שפנימיות התורה זהו עולם אמנותי עצום ורבגוני, תובנות כוללות ותובנות פרטיות, הבחנה אחת והבחנה אחרת.
בירושלמי מובא בדיוק הויכוח של הרב ה@מתכתי עם הרב @והזקן
אצרף מאמר תורני שקראתי בעניין כמסמך, למען לא אכביד עליכם...

למעשה, שמעתי מאדם שהוא אחד האמנים הגדולים בדורנו, (והוא גם בן אדם שלא מוציא מילה לא מחושבת מהפה, ומחושבת ז"א מאות שעות מחשבה שהובילו לתובנות שהתחברו למערכת מסועפת כוללת...)
הוא אמר לי - מהו אמן?,
אמן יכול להצביע על נקודות שאחרים לא רואים.
אמן קולט את הפרטים הקטנים, את הנקודות הפנימיות, ובמקביל הוא מחבר את כל התמונה הגדולה.
זה הערך המוסף שיש לו על כולם.
(הוא קוסם הוא קוסם הוא קוסא-אם).

הוא יכול להביע את זאת בכתיבה,
למשל, אדם מתאר אם צועדת במרץ לעבר המעון בשביל לקחת את הילדה, אדם רגיל יכתוב תיאור די ויזואלי, פשטני, גם אם יכלול אי אלו מילים ספרותיות.
אמן, יעמיד תיאור עמוק, תיאור שידגדג את כל העצבים הרגישים, שיגע בכל הנקודות הפנימיות. פשוט מפני שזה מה שהוא רואה, הוא רואה את הרגשות, הוא מסוגל לקרוא את המחשבות, הוא ממש רואה אותם משפיעות על הצעדים, על התנועות.

כך בציור, כך בדיבור, כך במוסיקה, וכך - במחשבה, האומנות האמיתית.

יצירת אמנות, היא יצירה שהקורא אותה, חש כאילו יד נעלמה פורטת על מיתריו, כאילו ישות עלומה חדרה אל המרחב הפרטי שלו, ופשוט מדברת מגרונו, או לחילופין מגחכת מיבלתו...
זה בכתיבה, זה בציור, זה במחשבה, זה בדיבור, זה בתווים.

לפיכך,
אינני סבור שנכון לפסול יצירה שלא צועקת את הפנים שלה.
לפעמים, אתה זה שלא שומע.
למצבים הללו המכונים מוחין דקטנות, יש את האמנות שלהם, מן הסתם גסה יותר, מחוספסת יותר, פורקנית יותר.

אולם, בוודאי, שיצירה חייבת להביע פנים נסתרות, תת מודעות, של ההוויה.

ואני דווקא חושב ששיר כמו שהועלה למעלה, יש בו המון הבעה.
לא במילים, בעצם מציאותו.
יש בו קריאת תיגר על האומנות, ויש בו גם קריאה אל האומנות - הוא בהחלט נותן תחושה אמנותית עמוסה וארומתית.

אוח, איזו בהירות מחשבה.

אמנות של ממש.


ואת "לפעמים, אתה זה שלא שומע". מומלץ לשים כמגנט על המקרר.