הנושאים החמים
ראש לשועלים
מהמשתמשים המובילים!
- הוסף לסימניות
- #1
מהו תפקידן, אם בכלל, של שלושת הנקודות ששימשו אותנו במסירות שנים הרבה. האם יש להן עדיין מקום? האם לא עברו הימים בהם היינו עוצרים פינו בכוח מהתמלא שחוק, עד שהיו שלושתן יושבות יחד ומאשרות לנו במותב תלתא לעשות כן.
אפשר חלפו גם הימים הבלתי עליזים בהם סיים מנחם קלוגמן או מ. שלום את הטפתו במילים "נקל לשער מה היה קורה אילו הערבים היו מפיקים אירוע המוני כל כך בצפון הארץ". ועדיין לא היתה התמונה שלימה ולא המרמור ותחושת הקיפוח מושלמים ומוסלמים, עד שהוציא את קיטורו בשלוש נקודות מודגשות וכועסות. או אז רווח לו ורווח לנו ורווח לפיסקה הבאה אחר כך לטובה שהשתחררה מעולה המעיק של הפסקה הקודמת...
אולי היה נאה תפקידם לשעתם, עת היו הטקסט והכותבים רציניים להחריד כפרופסור נְזוּל-משקפיים. ובשום אופן לא יכולת להפיח רוח חיים וסאטירה אילולי הצבעת על כך מפורשות בשמונה תמרורי הדגשה והתראה. רק אז הואיל הקורא הכבד והנכבד להסיט שפתיו בארשת חיוך מסופקת.
היום אפילו הפרופסורים כבר אינם רציניים ונוזלי משקפיים כל כך. ומה יאמרו אזובות הקיר הקטנות. הטקסטים רצופים ציניות מבואם ועד צאתם. מקיר לכריכה. וכשם שאי אפשר לבר בלי תבן כך אי אפשר לטקסט בלי הפוגה מתמרורים ותזכורות. חוק שימור קוראים קובע כי לא ניתן להפוך את הקטע כולו למקשה אחת של נקודות בריחה והיסחפות אחר הבדיחה או הקריצה. הפח ישבר, הקוראים ימלטו ואתה תישאר ערער עם הציניות המפורסמת שהדור לא זכה לה.
מבלי להיכנס לשאלה. דה פקטו המוות הזה מתרחש. הנקודות נעלמות אל תהום הנשיה, שם הן חוברות לטוני בלייר, לקולה לימון ולכרטיסיות הנייר. רואים אותן פחות ועוד פחות. ככל שהלכו והתרבו השלישיות בשולי המאמרים, הלכה עליבותם והתעצמה; גברה תחושת המיאוס והשובע; התבצרה הקלישאה במדור הקלישאות. דבש מצאו, אכלו די, אכלו גם הותר, ואכלו עוד ואכלו עד כי תשבענו והקאת.
השאלה היא, אם זהו מוות מיותר של גבירות מתפקדות בשיא כוחן. כאלו שנכונו להן עוד שורה של תפקידים בכירים בשדה הכתיבה.
האם עלינו לשלוח את הנקודות להזדקן בכבוד באיזו מחלקה גריאטרית קורסת, או שמא שומה עלינו להוסיף ולהחזיקם בביתנו, חרף העול והעלויות הכרוכים בכך.
בסוף, הרי לפעמים אנחנו חשים צורך כן לעשות בהן שימוש, וכן לצרף אותן אל היצירה, ומבינים את הבעייתיות. אולי, כמו כל קלישאה, עלינו לשפץ את המבנה המט, ולשנות את מספר הנקודות. נצרף אל שלושת הוותיקות אחת שתיים שלוש צעירות, שתצלנה את כבודן האבוד.
אפשר חלפו גם הימים הבלתי עליזים בהם סיים מנחם קלוגמן או מ. שלום את הטפתו במילים "נקל לשער מה היה קורה אילו הערבים היו מפיקים אירוע המוני כל כך בצפון הארץ". ועדיין לא היתה התמונה שלימה ולא המרמור ותחושת הקיפוח מושלמים ומוסלמים, עד שהוציא את קיטורו בשלוש נקודות מודגשות וכועסות. או אז רווח לו ורווח לנו ורווח לפיסקה הבאה אחר כך לטובה שהשתחררה מעולה המעיק של הפסקה הקודמת...
אולי היה נאה תפקידם לשעתם, עת היו הטקסט והכותבים רציניים להחריד כפרופסור נְזוּל-משקפיים. ובשום אופן לא יכולת להפיח רוח חיים וסאטירה אילולי הצבעת על כך מפורשות בשמונה תמרורי הדגשה והתראה. רק אז הואיל הקורא הכבד והנכבד להסיט שפתיו בארשת חיוך מסופקת.
היום אפילו הפרופסורים כבר אינם רציניים ונוזלי משקפיים כל כך. ומה יאמרו אזובות הקיר הקטנות. הטקסטים רצופים ציניות מבואם ועד צאתם. מקיר לכריכה. וכשם שאי אפשר לבר בלי תבן כך אי אפשר לטקסט בלי הפוגה מתמרורים ותזכורות. חוק שימור קוראים קובע כי לא ניתן להפוך את הקטע כולו למקשה אחת של נקודות בריחה והיסחפות אחר הבדיחה או הקריצה. הפח ישבר, הקוראים ימלטו ואתה תישאר ערער עם הציניות המפורסמת שהדור לא זכה לה.
מבלי להיכנס לשאלה. דה פקטו המוות הזה מתרחש. הנקודות נעלמות אל תהום הנשיה, שם הן חוברות לטוני בלייר, לקולה לימון ולכרטיסיות הנייר. רואים אותן פחות ועוד פחות. ככל שהלכו והתרבו השלישיות בשולי המאמרים, הלכה עליבותם והתעצמה; גברה תחושת המיאוס והשובע; התבצרה הקלישאה במדור הקלישאות. דבש מצאו, אכלו די, אכלו גם הותר, ואכלו עוד ואכלו עד כי תשבענו והקאת.
--- אם יורשה לי, לא יגונה לציין את בעלי המניות החשובים ביותר באותה קריסה של מבנה הנקודות. הלא הם חביבי הוירטואליה, הסמיילים-אמוג'ים. במקום להביע את כל קשת הרגשות וההרגשות ב-250 מעלות תחת קורת גג אחת, משומשת ודולפת, הם כאן. לא תמיד מחייכים ונחמדים כמו שצריך, אבל תמיד לשירותנו. מעשה להלכה הם הוורסיה המשודרגת של הנקודות העתיקות, שאחרי הכל לא באמת מהוות חלק מהשפה הקדומה והקדושה. אז הפה שאסר אותן זו לזו, התיר עכשיו את חרצובות הפרצופים הצהובים והמחוצפים שדוחפים לכל מקום את אפם הלא קיים, עם/בלי קשר ופשר.
תשאלו, אם כן, למה הטרחתנו עד הלום וקדחת במוחנו בקונגו ולא הנחת עד שעשיתו ככברה מחוררת וכרשת של דייגי טונה. למה כל הצער והסער שהיה עלינו כבר לזרא, לשם מי המספד הכבד הלז.
פשוט. בל נשכח ונסלח, שעם כל הכבוד, ואין לי, לפורומים ולמסרים המידיים, המיילים והרשתות החברתיות, המילה הכתובה לא נמצאת רק שם. ולא תמצאו בשום מקום סמיילי מוזר בלב כתבה בעיתון, או ספר עב כרס. אז האם נכון להוסיף את סילוק הנקודות מהבמה, גם כאשר הן כן נחוצות, לקופת השרצים שעל צוואר המחשב והרשת? ---
תשאלו, אם כן, למה הטרחתנו עד הלום וקדחת במוחנו בקונגו ולא הנחת עד שעשיתו ככברה מחוררת וכרשת של דייגי טונה. למה כל הצער והסער שהיה עלינו כבר לזרא, לשם מי המספד הכבד הלז.
פשוט. בל נשכח ונסלח, שעם כל הכבוד, ואין לי, לפורומים ולמסרים המידיים, המיילים והרשתות החברתיות, המילה הכתובה לא נמצאת רק שם. ולא תמצאו בשום מקום סמיילי מוזר בלב כתבה בעיתון, או ספר עב כרס. אז האם נכון להוסיף את סילוק הנקודות מהבמה, גם כאשר הן כן נחוצות, לקופת השרצים שעל צוואר המחשב והרשת? ---
השאלה היא, אם זהו מוות מיותר של גבירות מתפקדות בשיא כוחן. כאלו שנכונו להן עוד שורה של תפקידים בכירים בשדה הכתיבה.
האם עלינו לשלוח את הנקודות להזדקן בכבוד באיזו מחלקה גריאטרית קורסת, או שמא שומה עלינו להוסיף ולהחזיקם בביתנו, חרף העול והעלויות הכרוכים בכך.
בסוף, הרי לפעמים אנחנו חשים צורך כן לעשות בהן שימוש, וכן לצרף אותן אל היצירה, ומבינים את הבעייתיות. אולי, כמו כל קלישאה, עלינו לשפץ את המבנה המט, ולשנות את מספר הנקודות. נצרף אל שלושת הוותיקות אחת שתיים שלוש צעירות, שתצלנה את כבודן האבוד.
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
