דיון ברצוני לדון על כמה נקודות

  • הוסף לסימניות
  • #1
מהו תפקידן, אם בכלל, של שלושת הנקודות ששימשו אותנו במסירות שנים הרבה. האם יש להן עדיין מקום? האם לא עברו הימים בהם היינו עוצרים פינו בכוח מהתמלא שחוק, עד שהיו שלושתן יושבות יחד ומאשרות לנו במותב תלתא לעשות כן.

אפשר חלפו גם הימים הבלתי עליזים בהם סיים מנחם קלוגמן או מ. שלום את הטפתו במילים "נקל לשער מה היה קורה אילו הערבים היו מפיקים אירוע המוני כל כך בצפון הארץ". ועדיין לא היתה התמונה שלימה ולא המרמור ותחושת הקיפוח מושלמים ומוסלמים, עד שהוציא את קיטורו בשלוש נקודות מודגשות וכועסות. או אז רווח לו ורווח לנו ורווח לפיסקה הבאה אחר כך לטובה שהשתחררה מעולה המעיק של הפסקה הקודמת...

אולי היה נאה תפקידם לשעתם, עת היו הטקסט והכותבים רציניים להחריד כפרופסור נְזוּל-משקפיים. ובשום אופן לא יכולת להפיח רוח חיים וסאטירה אילולי הצבעת על כך מפורשות בשמונה תמרורי הדגשה והתראה. רק אז הואיל הקורא הכבד והנכבד להסיט שפתיו בארשת חיוך מסופקת.

היום אפילו הפרופסורים כבר אינם רציניים ונוזלי משקפיים כל כך. ומה יאמרו אזובות הקיר הקטנות. הטקסטים רצופים ציניות מבואם ועד צאתם. מקיר לכריכה. וכשם שאי אפשר לבר בלי תבן כך אי אפשר לטקסט בלי הפוגה מתמרורים ותזכורות. חוק שימור קוראים קובע כי לא ניתן להפוך את הקטע כולו למקשה אחת של נקודות בריחה והיסחפות אחר הבדיחה או הקריצה. הפח ישבר, הקוראים ימלטו ואתה תישאר ערער עם הציניות המפורסמת שהדור לא זכה לה.

מבלי להיכנס לשאלה. דה פקטו המוות הזה מתרחש. הנקודות נעלמות אל תהום הנשיה, שם הן חוברות לטוני בלייר, לקולה לימון ולכרטיסיות הנייר. רואים אותן פחות ועוד פחות. ככל שהלכו והתרבו השלישיות בשולי המאמרים, הלכה עליבותם והתעצמה; גברה תחושת המיאוס והשובע; התבצרה הקלישאה במדור הקלישאות. דבש מצאו, אכלו די, אכלו גם הותר, ואכלו עוד ואכלו עד כי תשבענו והקאת.

--- אם יורשה לי, לא יגונה לציין את בעלי המניות החשובים ביותר באותה קריסה של מבנה הנקודות. הלא הם חביבי הוירטואליה, הסמיילים-אמוג'ים. במקום להביע את כל קשת הרגשות וההרגשות ב-250 מעלות תחת קורת גג אחת, משומשת ודולפת, הם כאן. לא תמיד מחייכים ונחמדים כמו שצריך, אבל תמיד לשירותנו. מעשה להלכה הם הוורסיה המשודרגת של הנקודות העתיקות, שאחרי הכל לא באמת מהוות חלק מהשפה הקדומה והקדושה. אז הפה שאסר אותן זו לזו, התיר עכשיו את חרצובות הפרצופים הצהובים והמחוצפים שדוחפים לכל מקום את אפם הלא קיים, עם/בלי קשר ופשר.

תשאלו, אם כן, למה הטרחתנו עד הלום וקדחת במוחנו בקונגו ולא הנחת עד שעשיתו ככברה מחוררת וכרשת של דייגי טונה. למה כל הצער והסער שהיה עלינו כבר לזרא, לשם מי המספד הכבד הלז.

פשוט. בל נשכח ונסלח, שעם כל הכבוד, ואין לי, לפורומים ולמסרים המידיים, המיילים והרשתות החברתיות, המילה הכתובה לא נמצאת רק שם. ולא תמצאו בשום מקום סמיילי מוזר בלב כתבה בעיתון, או ספר עב כרס. אז האם נכון להוסיף את סילוק הנקודות מהבמה, גם כאשר הן כן נחוצות, לקופת השרצים שעל צוואר המחשב והרשת? ---

השאלה היא, אם זהו מוות מיותר של גבירות מתפקדות בשיא כוחן. כאלו שנכונו להן עוד שורה של תפקידים בכירים בשדה הכתיבה.

האם עלינו לשלוח את הנקודות להזדקן בכבוד באיזו מחלקה גריאטרית קורסת, או שמא שומה עלינו להוסיף ולהחזיקם בביתנו, חרף העול והעלויות הכרוכים בכך.

בסוף, הרי לפעמים אנחנו חשים צורך כן לעשות בהן שימוש, וכן לצרף אותן אל היצירה, ומבינים את הבעייתיות. אולי, כמו כל קלישאה, עלינו לשפץ את המבנה המט, ולשנות את מספר הנקודות. נצרף אל שלושת הוותיקות אחת שתיים שלוש צעירות, שתצלנה את כבודן האבוד.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #3
זכרתי שהיה משהו כזה..
ואני מרשה לעצמי לצטט מההגדרה שלי שם: "...כשאתה כותב טור ספרותי, הלוא כל כולו 'שלוש נקודות' אחד גדול. כל רעיון הספרות הוא החלק שלא נכתב במלים אלא מעבר להן, בין השורות. הייתי מעז לומר שלתקוע את השלישייה בכל מקום זה מעין דמעין של להסביר בדיחה..."
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מהו תפקידם, אם בכלל, של שלושת הנקודות ששימשו אותנו כל כך הרבה שנים. האם יש להן עדיין מקום? האם לא עברו הימים בהם היינו עוצרים פינו בכוח מהתמלא שחוק, עד שהיו שלושתן יושבות יחד ומאשרות לנו במותב תלתא לעשות כן. חלפו הימים הבלתי עליזים בהם סיים מנחם קלוגמן או מ. שלום את הטפתו במילים "נקל לשער מה היה קורה אילו הערבים היו מפיקים אירוע המוני כל כך בצפון הארץ". ועדיין לא היתה התמונה שלימה ולא המרמור ותחושת הקיפוח מושלמים ומוסלמים, עד שהוציא את קיטורו בשלוש נקודות מודגשות וכועסות. או אז רווח לו ורווח לנו ורווח לפיסקה הבאה אחר כך לטובה שהשתחררה מעולה המעיק של הפסקה הקודמת...

אולי היה נאה תפקידם לשעתם, עת היו הטקסט והכותבים רציניים להחריד כפרופסור נְזוּל-משקפיים. ובשום אופן לא יכולת להפיח רוח חיים וסאטירה אילולי הצבעת על כך מפורשות בשמונה תמרורי הדגשה והתראה. רק אז הואיל הקורא הכבד והנכבד להסיט שפתיו בארשת חיוך מסופקת.

היום אפילו הפרופסורים כבר אינם רציניים ונוזלי משקפיים כל כך. ומה יאמרו אזובות הקיר הקטנות. הטקסטים רצופים ציניות מבואם ועד צאתם. מקיר לכריכה. וכשם שאי אפשר לבר בלי תבן כך אי אפשר לטקסט בלי הפוגה מתמרורים ותזכורות. חוק שימור קוראים קובע כי לא ניתן להפוך את הקטע כולו למקשה אחת של נקודות בריחה והיסחפות אחר הבדיחה או הקריצה. הפח ישבר, הקוראים ימלטו ואתה תישאר ערער עם הציניות המפורסמת שהדור לא זכה לה.

מבלי להיכנס לשאלה. דה פקטו המוות הזה מתרחש. הנקודות נעלמות אל תהום הנשיה, שם הן חוברות לטוני בלייר, לקולה לימון ולכרטיסיות הנייר. רואים אותן פחות ועוד פחות. ככל שהלכו והתרבו השלישיות בשולי המאמרים, הלכה עליבותם והתעצמה; גברה תחושת המיאוס והשובע; התבצרה הקלישאה במדור הקלישאות. דבש מצאו, אכלו די, אכלו גם הותר, ואכלו עוד ואכלו עד כי תשבענו והקאת.

--- אם יורשה לי, לא יגונה לציין את בעלי המניות החשובים ביותר באותה קריסה של מבנה הנקודות. הלא הם חביבי הוירטואליה, הסמיילים-אמוג'ים. במקום להביע את כל קשת הרגשות וההרגשות ב-250 מעלות תחת קורת גג אחת, משומשת ודולפת, הם כאן. לא תמיד מחייכים ונחמדים כמו שצריך, אבל תמיד לשירותנו. מעשה להלכה הם הוורסיה המשודרגת של הנקודות העתיקות, שאחרי הכל לא באמת מהוות חלק מהשפה הקדומה והקדושה. אז הפה שאסר אותן זו לזו, התיר עכשיו את חרצובות הפרצופים הצהובים והמחוצפים שדוחפים לכל מקום את אפם הלא קיים, עם/בלי קשר ופשר.

תשאלו, אם כן, למה הטרחתנו עד הלום וקדחת במוחנו בקונגו ולא הנחת עד שעשיתו ככברה מחוררת וכרשת של דייגי טונה. למה כל הצער והסער שהיה עלינו כבר לזרא, לשם מי המספד הכבד הלז.

פשוט. בל נשכח ונסלח, שעם כל הכבוד, ואין לי, לפורומים ולמסרים המידיים, המיילים והרשתות החברתיות, המילה הכתובה לא נמצאת רק שם. ולא תמצאו בשום מקום סמיילי מוזר בלב כתבה בעיתון, או ספר עב כרס. אז האם נכון להוסיף את סילוק הנקודות מהבמה, גם כאשר הן כן נחוצות, לקופת השרצים שעל צוואר המחשב והרשת? ---

השאלה היא, אם זהו מוות מיותר של גבירות מתפקדות בשיא כוחן. כאלו שנכונו להן עוד שורה של תפקידים בכירים בשדה הכתיבה.

האם עלינו לשלוח את הנקודות להזדקן בכבוד באיזו מחלקה גריאטרית קורסת, או שמא שומה עלינו להוסיף ולהחזיקם בביתנו, חרף העול והעלויות הכרוכים בכך.

בסוף, הרי לפעמים אנחנו חשים צורך כן לעשות בהן שימוש, וכן לצרף אותן אל היצירה, ומבינים את הבעייתיות. אולי, כמו כל קלישאה, עלינו לשפץ את המבנה המט, ולשנות את מספר הנקודות. נצרף אל שלושת הוותיקות אחת שתיים שלוש צעירות, שתצלנה את כבודן האבוד.
מתחבר לגמרי. בהמשך נציע לנטרל את סימן השאלה. חאלס עם הגיבן הזה.
ברצינות, כשתציע תחליף מוצלח יותר, נשקול את זה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הכותרת חזקה. הכתיבה גם היא.
ובכל זאת, לא מסכימה עם הדברים.
כמו בכל אומנות, כתיבה היא מלאכת מחשבת.
לא תצפו מאדם שלמד להשתמש בצבעי גואש להיות ואן גוך, נכון?
צריך לדעת איפה לשים את צבעי הגואש, איך לשים אותם, באיזה צבע, באיזו משמעות.
שלושת הנקודות הן צבעי גואש ספרותיים.
צריך לדעת איפה לשבץ אותם, איך ומתי. זו אומנות מיוחדת, וככל שלומדים אותה כך גדל היופי וההילה שבשימוש בה.
יש כאלו שאינם יודעים לצבוע. עצוב, טראגי. וכשהם צובעים, התוצאה מזעזעת. אבל לא נבוא בגלל זה ונצעק "צבעי הגואש הם עוול, מוות לגואש".
לבוא ולהגיד "חלאס עם שלושת הנקודות מי צריך אותן בכלל" זה עוול אומנותי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
הנקודות כאן הן לא הסיפור, הן רק הסימפטום, מה שהשתנה זה ההומור.
פעם היית יכול לבקש מהקורא לאחר שסיים לקרוא את המשפט, לעבור עליו שוב ולבדוק למה הוא מצחיק או אירוני, את הבקשה הזו היית מביע באמצעות שלוש נקודות.
היום, אף אחד לא נותן לכותב הזדמנות שנייה. אם תצליח להצחיק אותי בסיבוב ראשון בסדר, ולא, אעבור לכתבה אחרת.
המחנכים כמובן יאשימו את הדור, דור האינסטנט.
אסמכתא לדבריי מצאתי באתר האקדמיה, הכלל הרביעי מתוך ארבעה למתן רצף של שלושה נקודות קובע:
על אירוניה, לגלוג או חוסר אמון. למשל:
(מתוך ספר הבדיחה והחידוד: שלושה סוסים יש לי ושלושתם למדנים. אחד קיים לו: "ייהרג ואל יעבור"; השני פוסק: "שומע כעונה"; והשלישי סובר: "שב ואל תעשה עדיף"…​

את האמת, מישהו כאן קלט את הבדיחה בקריאה הראשונה שלה?!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
אני רק שאלה:
מה הקשר בין שלושת הנקודות שכוחן יפה עד היום לרכך את הטקסט, לבין מאמרי השקפה עמוסי ציניות וזלזול בכל העולם ואשתו, נוטפי ארס ורמזים כמעט מרושעים?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בעז"ה

אז
אחרי שדיברנו על חשיבות ההשפעה של כל סצנה על העלילה (באופן אל חזור), על היופי של אקספוזיציה והשתהות בסצנה ועל החשיבות של סיכונים האמיתיים ברגעי מתח, בואו נמשיך לעוד תובנה, שקשורה למושג "מידה כנגד מידה".

רובנו מכירים את המושג "מידה כנגד מידה" באופן כללי, וכאן נרחיב על האופן בו הרעיון הזה יכול לשדרג ולתת איכויות נוספות לסיפור שלנו. אבל לפני שנדבר על איך ליישם אותו בעלילה, קודם כל נברר קצת יותר לעומק את משמעותו.

בגמרא מובא כי "מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה." משמעות הדבר היא שכאשר אדם מקבל עונש או שכר משמיים, העונש והשכר באים בהלימה מדויקת למעשה: הם כעין המעשה עצמו. בפרשת השבוע שלנו ניתן לראות זאת בבירור: פרשנים רבים עוסקים בהלימה המדויקת בין העונש והמעשה בקשר לעונשים שהוטלו על אדם, חווה, הנחש והאדמה. המהר"ל למשל מסביר כיצד עונש הנחש היה מדויק לחטאו: הנחש, שהלך בקומה זקופה, מרד והמריד את האדם נגד הקב"ה- שלא לכרוע כביכול למול רצונו של השם, ומשום כך נלקחה ממנו קומתו הזקופה. כלומר, העונש לא היה רק בהתאם ל"גודל" החטא, אלא גם למהות החטא. זוהי המשמעות של מידה כנגד מידה: כשם שאדם נוהג, כך, באותו אופן, נוהגים איתו מלמעלה.

אבל מה השבח, בעצם, של מידה כנגד מידה? מהי המעלה בצורת התגמול הזו, עד כדי כך שזוהי צורת התגמול שבה נוהג כביכול הקב"ה בעצמו?
מידה כנגד מידה היא בעצם הביטוי לצדק המושלם. קודם כל, האדם עצמו הוא זה שגזר על עצמו את התוצאה. העונש אינו קנס על המעשה, אלא תוצאה ממנו. בנוסף, בהנהגת מידה כנגד מידה הצדק מדויק – הן בכמות והן במהות – למעשיו של האדם, ולכן אין כאן חשש לשמץ של דין לא מוצדק.

הנה דוגמא מחיי היום יום: אם כתבתי תשובה לא מדויקת במבחן והמורה הורידה לי חמש עשרה נקודות, אני אוכל להתווכח איתה על כמות הנקודות שכדאי להוריד, כיוון שאין קשר ישיר ומהותי בין הנקודות למעשה שעשיתי; אבל אם פטפטתי באמצע השיעור והפרעתי לכולן, והמורה ביקשה שבשיעור הבא אני אעביר סיכום של השיעור הקודם לכל הכיתה, אני אבין את ההלימה העומדת מאחורי העונש: עליי לתקן בדיוק את מה שקלקלתי- להשלים את השיעור, ולעזור לאחרות, להן הפרעתי בשיעור הקודם, להבין את החומר. זוהי מידה כנגד מידה: תוצאה הנובעת מהמעשה, וקשורה אליו מהותית.

אז מה הקשר בין מידה כנגד מידה לבין כתיבת סיפור?
בדיוק כפי שבבריאה הצדק מתממש במידה כנגד מידה, כך גם בעולם הסיפור – אנחנו נמשכים אל צדק מדויק ואל סגירת מעגל אפית. כאשר, למשל, הנבל הרצחני מת לבסוף ביריה, זה נחמד. אבל אם הוא מת מהנשק הקטלני שהוא עצמו פיתח- זה מספק. אם הדמות המשפילה מובסת, זה נחמד, אבל אם היא מובסת על ידי הדמות שהייתה הכי מושפלת- זה מספק. זה עובד כך גם לכיוון החיובי: אם הגיבור שלנו ניצל בעור שיניו זה מעולה, אבל אם הוא ניצל כתוצאה ישירה מהקורבן שהקריב במאמץ כל כך גדול- זה מספק.
זו הסיבה, למשל, שאנחנו אוהבים סיפורי "גלגל חוזר בעולם". אדם עושה מעשה מסוים, ולאחר כמה השתלשלויות- זה חוזר אליו באותו אופן. אנחנו אוהבים לראות את הצדק נעשה; ואנחנו אוהבים אותו מושלם.
מידה כנגד מידה בעצם מביאה את ההתרחשויות לאיזון, ובשקט בשקט, גם מביאה לידי ביטוי את האמונה הכמוסה והתת מודעת של כלל המין האנושי: העולם הוא לא ג'ונגל. מתרחש בו כל העת הומאוסטזיס אמיתי ועמוק, כיוון שהוא מנוהל על ידי הבורא.


לסיכום, מידה כנגד מידה זהו כלי איכותי, שגורם לתחושת סיפוק, חוסך תמיהות עלילתיות ויכול להעניק גוון כמעט אפי להתרחשויות. כדאי להשקיע ולבחון כיצד הרעיון הזה יכול לבוא לידי ביטוי בעלילה. בהצלחה רבה!
האם אתם פְּלוֹטֵר, פֵּנְטְסֶר או פְּלֵנְטְסֶר בכתיבה?
הסבר קצר (מג'ימני, אך אל דאגה, עברתי עליו):

המונחים "Plotters," "Pantsers," ו-"Plantsers" מתארים גישות שונות של כותבים לתהליך תכנון העלילה (Plot) לפני או במהלך כתיבת רומן או סיפור.

ספוילר: תכ'לס, מה זה אומר?

1. Plotter (פְּלוֹטֵר - מתכנן עלילה)​

  • הגדרה: כותב שאוהב לתכנן את כל הסיפור בפירוט לפני שהוא מתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה.
  • הגישה: עובד עם מפת דרכים ברורה. הוא יוצר מתווה מפורט (Outline), סקיצות דמויות, ומפות עולם. הוא יודע בדיוק מה יקרה בכל פרק או סצנה, מתי יתרחש שיא העלילה, וכיצד יסתיימו קווי העלילה המשניים.
  • יתרונות: כתיבה מהירה יותר של הטיוטה (כי הדרך כבר סלולה), עקביות חזקה יותר בעלילה ובדמויות, ופחות סיכוי ל"מחסום כתיבה" מכיוון שתמיד יש תוכנית להמשיך ממנה.
  • חסרונות: תהליך התכנון יכול להיות ארוך ומייגע, ולעיתים קרובות הכותב מרגיש פחות ספונטני או פחות "מגלה" את הסיפור במהלך הכתיבה.

2. Pantser (פֵּנְטְסֶר - מאלתר)​

  • הגדרה: כותב שבוחר "לכתוב מהמותן" (מהביטוי "Fly by the seat of their pants") – הוא מתחיל לכתוב עם רעיון בסיסי או דמות, ומגלה את העלילה תוך כדי כתיבה.
  • הגישה: הכתיבה היא מסע של גילוי. אין מתווה מפורט; הכותב נותן לדמויות ולקול הפנימי שלו להוביל את הסיפור. הטיוטה הראשונה מכונה לעיתים "טיוטת גילוי".
  • יתרונות: יצירתיות וספונטניות גבוהות, הפתעות מרגשות עבור הכותב עצמו (מה שמוביל לעיתים לטוויסטים מעולים), ואפשרות לקפוץ ישר לכתיבה בלי עיכובים של תכנון.
  • חסרונות: לעיתים קרובות נדרשים יותר תיקונים ועריכות מאוחר יותר (כדי לתקן חורים בעלילה, חוסר עקביות או עלילות משנה שננטשו), וקיים סיכון גבוה יותר להיתקע בלי לדעת מה לכתוב בהמשך.

3. Plantser (פְּלֵנְטְסֶר - שיטת הביניים)​

  • הגדרה: כותב המשלב אלמנטים משתי הגישות – הוא מתכנן מעט כדי לקבל כיוון כללי, אך משאיר מקום רב לאלתור ולגילוי במהלך הכתיבה.
  • הגישה: לרוב יהיה מתווה רופף, תכנון של נקודות עלילה מרכזיות (כמו ההתחלה, נקודות מפנה חשובות והסוף), או הבנה כללית של הדמויות. הפרטים והדרך בין הנקודות המרכזיות נכתבים באופן ספונטני.
  • יתרונות: נהנה מהיציבות של תוכנית בסיסית ומהחופש היצירתי של כתיבה ספונטנית. זוהי גישה גמישה המאפשרת להתאים את עצמה לכל סיפור.
  • חסרונות: עלול להתמודד עם אתגרי שתי הגישות – לפעמים התוכנית הרופפת לא מספיקה, ולפעמים החופש מוביל לסטייה מהדרך המרכזית.

ואם כך, באיזו שיטה אתם כותבים?
רוצים להמשיך לדון, לפרט או לנמק? מוזמנים כאן למטה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה