ביקורת ספרות גְבוּל אֶדוֹם - שמואל אורבך

[הדוויג]

'גבול אֶדוֹם' הוא ספר סיפורים מאת הסופר ואיש ההגות שמואל אורבך.
העטיפה של הספר לא מושכת במיוחד, וגם השם לא נשמע יותר מדי מרתק. לכן לפני שראיתי את שם המחבר, לא חשבתי ליטול לידיי את הספר.
אלא שהשם שמואל אורבך צלצל לי מוכר. לפני כחמש שנים הוא פרסם ספר הגות מקורי ומרתק במיוחד שעורר סערה לא קטנה. עניין אותי לקרוא עוד מפרי עטו. התחלתי לקרוא את הספר בסקפטיות השמורה לספרי ביכורים. ו... נשביתי בקסמו. לגמרי!

שמואל אורבך מביא איתו אינטליגנציה עצומה, שליטה מדהימה בהיסטוריה, וידע כללי מקיף, משולב עם תוכן עמוק ונקודת מבט ייחודית ויהודית על העולם והתוצאה היא תענוג אמיתי.

אמנם הספר מורכב מסיפורים-סיפורים, אבל כל הסיפורים משלימים האחד את השני. יש שם איזו שלמות של יצירה אחת.
הוא מחולק לשלושה שערים. 'ימים מקדם' - סיפורים מהעבר, 'הנה ימים' - סיפורים מההווה, ו'ימים יגידו' סיפורים מהעתיד.
כל אחד משלושת השערים הוא ייחודי. בחלק הסיפורים מהעבר הוא לוקח פרשיות היסטוריות ידועות יותר או פחות, ושוזר בתוכן סיפור. הוא די נצמד לעובדות ההיסטוריות, אך נוטל לעצמו חירות אמנותית כלשהי, כאשר בסוף כל סיפור הוא עושה סדר ומסביר מה החלקים האמיתיים בסיפור ומה המצאות שלו.
לא יאומן עד כמה אפשר להפיח חיים וחיות בסיפורים היסטוריים כמו המצור הצרפתי על ירושלים, המאבק של האינדיאנים באמריקה, ומשיחיותו של שלמה מולכו. נשמע לכם משעמם? כנראה עוד לא קראתם את הסיפורים 'הגשר הצר', 'מפגש בערבה' ו'שלומי ושלמה'.

בחלק הסיפורים מההווה, ישנם סיפורים 'רגילים', כאלה שאפשר למצוא במוספי החגים של העיתונים. אך הם בכלל לא רגילים.
באחד הסיפורים בחורה ליטאית שורשית נקלעת לציונו של רבי נחמן מברסלב באומן, בסיפור אחר בחור ישיבה מוצא את עצמו דן בעניינים העומדים ברומו של עולם עם פלסטינים תאבי דם.

וחלק הסיפורים מהעתיד - פשוט וואו. אין לי דרך לספר כמה הם טובים בלי לספיילר. (לא שיש לי בעיה מוסרית עם ספויילרים, אני פשוט לא רוצה להרוס לכם את ההנאה...)

יש לו מומחיות להתבונן בחיים מנקודות מבט שונות. לספר על בחור שנחטף על ידי טרוריסטים ולגרום לך להזדהות עם החוטפים (בסיפור 'השבוי'), לספר על מסעות הצלב מנקודת מבטו של צלבן (בסיפור 'עובדיה'), ולתאר מה הייתה תגובתו של הרמב"ם כשהובא לפניו ספרו של רבי חיים מבריסק (בסיפור 'רמב"ם זמנים').

עכשיו ככה, סופר טוב צריך כמה כישרונות. הוא צריך יצירתיות וכישרון להמציא סיפורים. הוא צריך 'יכולת סיפור', לדעת איך לספר את הסיפור. מאיפה להתחיל, איך לסיים ואיך להוביל את המהלכים. והוא צריך לדעת לכתוב היטב, לנסח, לתאר.
בנוסף, כדאי שיהיה בסיפור גם מסר כלשהו. כדי שגם ההורים יהיו מרוצים...

אצל שמואל אורבך זה עובד הפוך יש לו תוכן להעביר, יש לו מסר עוצמתי, יש לו צידה לדרך לחיים, ואת כל זה הוא מלביש בסיפור.
במקרים כאלה, הרבה פעמים יוצא שה'סיפור' הוא החלק השולי בסיפור. מכירים את הסיפורים האלה ששלושת-רבעי מהסיפור זה מה המרצה בערכים אמר לבחור היהודי שהגיע להודו.
לא במקרה שלנו. ב'גבול אדום' זה ממש לא כך. באמנות וירטואוזית הוא מספר לך סיפור שעומד לגמרי בפני עצמו. סיפור מרתק וייחודי, אמין, מוגש היטב, בנוי נכון, מסופר כמו שצריך. אורבך בהחלט ניחן כל הכישרונות שצוינו לעיל. רק כשאתה מסיים את הסיפור אתה נותר המום. בוהה באוויר, ומהרהר בתובנה שנמסכה בדמך דרך הסיפור.

בקיצור, רוצו לקרוא ולא תתאכזבו.
אין לי אחוזים בספר, אך אשמח מאד אם יהיו לי אחוזים בשמיים אם מישהו יקרא את הספר בעקבות המלצתי ויקבל ממנו חיזוק או תועלת.

 

[RACHELIZ]

שיעור מספר 2: כתיבת ביקורת על אמת

 

[שני זאת אני :)]

'גבול אֶדוֹם' הוא ספר סיפורים מאת הסופר ואיש ההגות שמואל אורבך.
העטיפה של הספר לא מושכת במיוחד, וגם השם לא נשמע יותר מדי מרתק. לכן לפני שראיתי את שם המחבר, לא חשבתי ליטול לידיי את הספר.
אלא שהשם שמואל אורבך צלצל לי מוכר. לפני כחמש שנים הוא פרסם ספר הגות מקורי ומרתק במיוחד שעורר סערה לא קטנה. עניין אותי לקרוא עוד מפרי עטו. התחלתי לקרוא את הספר בסקפטיות השמורה לספרי ביכורים. ו... נשביתי בקסמו. לגמרי!

שמואל אורבך מביא איתו אינטליגנציה עצומה, שליטה מדהימה בהיסטוריה, וידע כללי מקיף, משולב עם תוכן עמוק ונקודת מבט ייחודית ויהודית על העולם והתוצאה היא תענוג אמיתי.

אמנם הספר מורכב מסיפורים-סיפורים, אבל כל הסיפורים משלימים האחד את השני. יש שם איזו שלמות של יצירה אחת.
הוא מחולק לשלושה שערים. 'ימים מקדם' - סיפורים מהעבר, 'הנה ימים' - סיפורים מההווה, ו'ימים יגידו' סיפורים מהעתיד.
כל אחד משלושת השערים הוא ייחודי. בחלק הסיפורים מהעבר הוא לוקח פרשיות היסטוריות ידועות יותר או פחות, ושוזר בתוכן סיפור. הוא די נצמד לעובדות ההיסטוריות, אך נוטל לעצמו חירות אמנותית כלשהי, כאשר בסוף כל סיפור הוא עושה סדר ומסביר מה החלקים האמיתיים בסיפור ומה המצאות שלו.
לא יאומן עד כמה אפשר להפיח חיים וחיות בסיפורים היסטוריים כמו המצור הצרפתי על ירושלים, המאבק של האינדיאנים באמריקה, ומשיחיותו של שלמה מולכו. נשמע לכם משעמם? כנראה עוד לא קראתם את הסיפורים 'הגשר הצר', 'מפגש בערבה' ו'שלומי ושלמה'.

בחלק הסיפורים מההווה, ישנם סיפורים 'רגילים', כאלה שאפשר למצוא במוספי החגים של העיתונים. אך הם בכלל לא רגילים.
באחד הסיפורים בחורה ליטאית שורשית נקלעת לציונו של רבי נחמן מברסלב באומן, בסיפור אחר בחור ישיבה מוצא את עצמו דן בעניינים העומדים ברומו של עולם עם פלסטינים תאבי דם.

וחלק הסיפורים מהעתיד - פשוט וואו. אין לי דרך לספר כמה הם טובים בלי לספיילר. (לא שיש לי בעיה מוסרית עם ספויילרים, אני פשוט לא רוצה להרוס לכם את ההנאה...)

יש לו מומחיות להתבונן בחיים מנקודות מבט שונות. לספר על בחור שנחטף על ידי טרוריסטים ולגרום לך להזדהות עם החוטפים (בסיפור 'השבוי'), לספר על מסעות הצלב מנקודת מבטו של צלבן (בסיפור 'עובדיה'), ולתאר מה הייתה תגובתו של הרמב"ם כשהובא לפניו ספרו של רבי חיים מבריסק (בסיפור 'רמב"ם זמנים').

עכשיו ככה, סופר טוב צריך כמה כישרונות. הוא צריך יצירתיות וכישרון להמציא סיפורים. הוא צריך 'יכולת סיפור', לדעת איך לספר את הסיפור. מאיפה להתחיל, איך לסיים ואיך להוביל את המהלכים. והוא צריך לדעת לכתוב היטב, לנסח, לתאר.
בנוסף, כדאי שיהיה בסיפור גם מסר כלשהו. כדי שגם ההורים יהיו מרוצים...

אצל שמואל אורבך זה עובד הפוך יש לו תוכן להעביר, יש לו מסר עוצמתי, יש לו צידה לדרך לחיים, ואת כל זה הוא מלביש בסיפור.
במקרים כאלה, הרבה פעמים יוצא שה'סיפור' הוא החלק השולי בסיפור. מכירים את הסיפורים האלה ששלושת-רבעי מהסיפור זה מה המרצה בערכים אמר לבחור היהודי שהגיע להודו.
לא במקרה שלנו. ב'גבול אדום' זה ממש לא כך. באמנות וירטואוזית הוא מספר לך סיפור שעומד לגמרי בפני עצמו. סיפור מרתק וייחודי, אמין, מוגש היטב, בנוי נכון, מסופר כמו שצריך. אורבך בהחלט ניחן כל הכישרונות שצוינו לעיל. רק כשאתה מסיים את הסיפור אתה נותר המום. בוהה באוויר, ומהרהר בתובנה שנמסכה בדמך דרך הסיפור.

בקיצור, רוצו לקרוא ולא תתאכזבו.
אין לי אחוזים בספר, אך אשמח מאד אם יהיו לי אחוזים בשמיים אם מישהו יקרא את הספר בעקבות המלצתי ויקבל ממנו חיזוק או תועלת.

יוהוו, אתמול הגיעה אלי שקית ספרים, והוא בתוכה.
תודה!
אחרי כזאת המלצה הוא יהיה הראשון.
ותודה שלא סיפליירת.

 

[הדוויג]

שיעור מספר 2: כתיבת ביקורת על אמת

כפי שרמזתי באשכול סמוך, אין לי עניין להיות מבקר ספרותי מעונב המחפש מומים בנרות, ומנסח ברוב חשיבות את הפגמים שהוא הצליח לאתר.
נהניתי מספר, אפשר לומר אפילו התלהבתי, משתף אתכם בהנאה.

 

[נחמי פורתא]

מעלה שאלה ל @הדוויג, ומוכנה לחטוף על זה עגבניות ואפילו ביצים.

אם היה סופר, מוכשר ככל שיהיה, שהיה לוקח את אחד הגדוילים הכי מוערכים עליך, והיה מבקר אותו כאילו מדובר בחבר חדר שלו בישיבה,

גם אז היית ממליץ על הספרים שלו בכזאת התלהבות?

 

[הדוויג]

אם היה סופר, מוכשר ככל שיהיה, שהיה לוקח את אחד הגדוילים הכי מוערכים עליך, והיה מבקר אותו כאילו מדובר בחבר חדר שלו בישיבה,
גם אז היית ממליץ על הספרים שלו בכזאת התלהבות?

בכנות? כנראה שלא. אבל אני לא ברסלבר

בכל אופן, מי שיקרא את הסיפורים 'הגשר הצר' או 'ליטאית באומן' יקבל תמונה יותר מקיפה וסלחנית ליחסו של המחבר לברסלב.

 

[נחמי פורתא]

בכנות? כנראה שלא.

אז כל עוד המשוואה אצלך היא, מישהו מבקר את הגדול שלי = אני לא ממליץ עליו. (זאת אומרת, שגם לך יש שיקולים שהם מעבר לשיקולי ספרות נטו)

הייתי מצפה ממך להיות מספיק אמיתי עם עצמך, ולא להמליץ על מישהו שביזה דמות שהוא לכל הדעות גדול בישראל.

אלא א"כ רק כשמדובר בגדול שלך - הכלל הזה תקף.

ועם זה סיימתי בל"נ.

 

[הדוויג]

אז כל עוד המשוואה אצלך היא, מישהו מבקר את הגדול שלי = אני לא ממליץ עליו.
הייתי מצפה ממך להיות מספיק אמיתי עם עצמך, ולא להמליץ על מישהו שביזה דמות שהוא לכל הדעות גדול בישראל.

לא המלצתי על המאמר ההוא. ולא המלצתי על המחבר כפרסונה.
המלצתי על הספר הספציפי הזה שיש בו מסרים טובים ומועילים לכל אחד, וסיפורת משובחת.
וכיוון שלא מדובר בגדול 'שלי', אני יכול להיות אובייקטיבי ולא לראות את הדברים בשחור-לבן של לפסול את האדם בגלל דבר אחד שהוא כתב.
לכל אדם יש טעויות, אז מה? לכן לפסול אותו מלבוא בקהל? אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן...

 

[נחמי פורתא]

לא המלצתי על המאמר ההוא. ולא המלצתי על האדם עצמו.
המלצתי על הספר הספציפי הזה שיש בו מסרים טובים ומועילים לכל אחד, וסיפורת משובחת.
וכיוון שלא מדובר בגדול 'שלי', אני יכול להיות אובייקטיבי ולא לראות את הדברים בשחור-לבן של לפסול את האדם בגלל דבר אחד שהוא כתב.
לכל אדם יש טעויות, אז מה? לכן לפסול אותו מלבוא בקהל? אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן...

הרי אתה אמרת ש המשוואה אצלך היא, מישהו מבקר את הגדול שלי = אני לא ממליץ עליו. (זאת אומרת, שגם לך יש שיקולים שהם מעבר לשיקולי ספרות נטו)

הייתי מצפה ממך להיות מספיק אמיתי עם עצמך, ולא להמליץ על מישהו שביזה דמות שהוא לכל הדעות גדול בישראל.

אלא א"כ רק כשמדובר בגדול שלך - הכלל הזה תקף.

 

[הדוויג]

אסביר שוב,
אילו היה מדובר ב'גדול' שלי, הייתי מרגיש פגוע מזה אישית ולא הייתי יכול לבחון את הדברים באובייקטיביות. ואז הייתי פוסל את המחבר כפרסונה. לא אמרתי שזה מה שצריך לעשות אלא שאני מודה בכנות שכנראה כך הייתי מתנהל כי אני בן אנוש.

כיוון שלא מדובר ב'גדול' שלי, אני יכול להיות אובייקטיבי ולראות את המכלול ואת המורכבות של הדברים. ליהנות ולהתחזק מהיצירה המשובחת הנוכחית, בלי להתייחס למאמרים שהמחבר פרסם בעבר.


וריבונו של עולם, למה? למה כל אשכול שלי חייב להפוך לפולמוס?

 

[מ"ם]

גם אני הק' סבור שמחבר שכתב נגד גדול בישראל זו חציית גבול אדום.

 

[ראש לשועלים]

גם אני הק' סבור שמחבר שכתב נגד גדול בישראל זו חציית גבול אדום.

השאלה אם הוא גרוע מרולינג וטווין.
(בלי לגרוע משאלת רולינג גופה)

 

[ראש לשועלים]

וריבונו של עולם, למה? למה כל אשכול שלי חייב להפוך לפולמוס?

על דא אפקוהו.

 

[שני זאת אני :)]

על דא אפקוהו.

ולמה בכל אשכול צריך לשלב מילים שלא כלל הציבור(יות) מבין את תרגומן.

 

[הדוויג]

גם אני הק' סבור שמחבר שכתב נגד גדול בישראל זו חציית גבול אדום.

משחק מילים יפה.
אבל המחבר לא כתב נגד גדול בישראל. מי שיקרא את דבריו באובייקטיביות יסכים איתי.
אבל אילו הייתי ברסלבר גם אני לא הייתי מצליח לקרוא את זה באובייקטיביות. מודה.

 

[נחמי פורתא]

משחק מילים יפה.
אבל המחבר לא כתב נגד גדול בישראל. מי שיקרא את דבריו באובייקטיביות יסכים איתי.

אם אני הייתי כותבת מאמר נגד השיטה הליטאית, ולוקחת את הגאון רבי חיים קנייבסקי, (שזה רק לצורך הדוגמא, ברור לכולם, כן?)
מתחילה לנתח את אופיו, את דרכו - בלי שום כבוד, כאילו הוא ואני באותה רמה ולכן אני יכולה לבקר אותו בגובה העיניים, ועוד אומרת שברור לי שהציבור הליטאי בגלל שהוא נוגע בדבר, לא מצליח להשאר אובייקטיבי בנושא,

גם אז זה היה עובר?

 

[מוישה]

את הספר הקודם קיבלתי ממישהו במתנה. אני חייב לומר שהוא אדם בעל חוש מעמיק, ואין ספק שבשנים הארוכות שלו בישיבה הוא הגיע לתובנות עמוקות ונפלאות. אבל כנראה שבשלב מסוים הבנאדם עף על עצמו יותר מדיי, והקורא מרגיש בנאום של צ'רצ'יל.

לדעתי, הפרק שהוא כתב על מוהר"ן לא לקה (רק) בגסות או חוצפה אלא פשוט בבורות. לא רק שהבחור לא חקר את הנושאים שעליהם הוא כתב לפני שראה לבקר, אלא הוא ערבב בין כל גווני ברסלב, כולל ברסלב החסידות הרגילה ממא"ש יחד עם הנ-נחים האקסטזים מהטרנזיטים, הוא ערבב בין 'החכם והתם' ל'אזמרה' ועוד כהנה וכהנה.

הצצתי בספר החדש על רגל אחת, ולפחות בנושא ברסלב אני מתרשם, מקריאה חפוזה ולא מספקת, שבעקבות התגובות החריפות ואולי גם הסרת הסכמתו של רי"א על ספרו הקודם, הוא פיתח קצת יותר רגש ורגישות וניסה להיכנס לעולם הזה בצורה בוגרת יותר. בינתיים אני מתעניין בספרים מרשימים יותר.

 

[אשר שרבר]

ולמה בכל אשכול צריך לשלב מילים שלא כלל הציבור(יות) מבין את תרגומן.

אפקוהו = הוציאוהו
על דא אפקוהו מבי מדרשא, על זה הוציאוהו מבית המדרש

 

[יעקב1245]

ולמה בכל אשכול צריך לשלב מילים שלא כלל הציבור(יות) מבין את תרגומן

זה משקל נגד לביטויים בלועזית

 

[yonatanr]

בתור ליטאי ו'מתנגד' מובהק יש לי הרבה מה לומר בעניין, אך כמובן לא אכתוב זאת, ולו רק בגלל שמדובר בפורום מקצועי ולא בפורום השקפתי.
אבל הייתי מעוניין שגם הצד השני ידבר רק על הצד המקצועי ולא על הצד ההשקפתי. לא הוגן שרק צד אחד יוכל לפסול ספר בגלל הדעות של מחברו, והצד השני לא יוכל להגן עליהם.