הנושאים החמים
אבימי
מנהל קהילת איור
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור מקצועי
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
------
בארבע בבוקר התור בביקורת הדרכונים של נתב"ג נראה כמו התור ללחמניות של ויז'ניץ במוצאי שבת שאחרי שביעי של פסח שחל ביום שישי. תורים נוצרו והתבטלו, והועברו, וכל אומות העולם הם ישראלים, כשזה מדובר בביקורת דרכונים בארבע בבוקר. כולם דוחפים ומתחמנים בחכמת תורים ישישה.
תיק היד היה לי כבד ביד. מלהכביד על הכתף, הוא עבר לאט להכאיב לכל הגוף. חיפשתי תור אמין, גוש אדם להרגיש חלק ממנו, עם יעד ואמונה ילדותית שמישהו בתחילת התור יודע מה הוא עושה. הימרתי על קבוצת אנשים. מצאתי תיק גב גבוה של מטיילים, כתום, שצעיר ערני מדי נשא על הגב, והתמקמתי אחריו. אני כאן, הולך אחרי הכתום, עד לסוף הדורות. הפנטתי את עצמי בעומק הזרחניות של הכתומיות, ופסעתי צעד קטן אחרי צעד קטן, באנושיות קטנה ומזעזעת, אותה אנושיות שגורמת לאנשים לצעוד בצעדים קטנים בתורות ארוכים. אני והתיק הכתום נעבור את הירדן הזה.
ועברנו. אחרי ההחתמה נעלמה הנאמנות שלי לתיק הכתום. הלכתי ישר לאוטו, בלי סנטימנטים. התיק הכתום היה זכרון מגורען לחלוטין. כמו כל הטיסה ה....זאת.
כשהוצאתי את הרכב מהחניון, עברתי ליד המקום שבו עוצרים מוניות. לא היו מוניות. חייכתי, אגואיסט, מול עדר האנשים שיסתדרו איכשהו. אבל אז עצרתי בחריקת סקודה. התיק הכתום ובו הצעיר, עמדו שם והסתכלו בערנות ימינה ושמאלה. לא כמו אנשים טובעים שמחכים לסירת הצלה, יותר כמו ילד בחנות צעצועים. היה ברור שאין לו איך לצאת מפה בשעה כזאת, ובלי מוניות. יש את השנייה הזאת שאתה מחליט, כן או לא, והחלטתי שכן. הכתום עשה איתי את הדרך שבתור לביקורת הדרכונים, אז מגיע לו לפחות שאבדוק את זה, אמר ההגיון המוזר של ארבע בבוקר, אחרי 6 שעות טיסה. שברתי את ההגה, ועצרתי ליד הצעיר בתיק הכתום. הוא התנער והסתכל עלי. לקח לו שניה ארוכה כדי לוודא שאני כאן בשבילו, ובטבעיות הוא הוריד את התיק מהכתף, התכופף אל החלון, והרים את הראש והגבות, כדי לדבר איתי. בתנועה שבה טרמפיסטים מדברים עם נהגים יותר מ200 שנה.
אמרתי לו, "אתה צריך טרמפ?".
מבט של זכוכית של שירותים. יש אור שעובר, אבל אטום לגמרי.
"לא עברית? אינגליש?" שאלתי, מזפזפ בין השפות שאני שולט בהם (זהו, אין עוד). במילה אינגליש הוא הואר. הבין שאני מדבר על שפות והבנה הדדית, ואמר, "נו נו נו, נו אינגליש. אספניול." נו אינגליש? מי לא מדבר אנגלית היום? הורדתי את האייקיו שלי בשלושים נקודות, כמו שאנחנו עושים עם מישהו שלא מדבר את השפה שלנו, ונופפתי באצבע אל היציאה, והרמתי את הגבות בסימן שאלה אוניברסלי. לאמור, צריך לצאת מפה?. הוא הואר שוב, אמר, "ח'יבתזף, סי, ח'יבתזף!" וחיטט בכיס הג'ינס, מוציא פתק ירוק והושיט לי. היה רשום שם בלועזית נוסחה מוזרה. אחרי שקימטתי את השכל כמה פעמים, היה לי את רגע ההארה כשחלקים מתחברים. זו כתובת. רחוב נהר פרת, גבעת זאב (חיבתזף, כן? פיקח שכמוני), ירושלים. ועוד מילה שלא הבנתי.
הרמתי אליו את העיניים והנהנתי, מצביע סדרת נפנופי אצבע, ממני, לרכב, לשמשה הקדמית, לפתק, אלי, וחוזר חלילה. כן, אני בדרך לשם, אמרו הנפנופים בגמלוניות. חיוך גדול נפקח על הפנים שלו, הוא פתח את הדלת , זרק פנימה את התרמיל הכתום שלו, שלי, התיישב מאחורה, שם חגורה וקד. "גרראסיאס".
גררראסיאס? המממ.
הכביש אל מחוץ לשדה התעופה, הוא ארוך להפתיע, מפותל. הסקודה המתפרקת-בהילוך-איטי שלי לא אהבה את זה. שיפרתי את אחיזת הכביש המהססת שלה בכמה הזזות הגה. הייתי במצב העייפות המוזר הזה, שאתה לא בטוח אם אתה מתחיל דווקא להתעורר, או עוד שניה מתעלף מעייפות. טפיחה על הכתף. הסתובבתי לעבר הכתף הטפוחה, וקופסת קאמל נכנסה לי לפריים. "ציגרטה?" הוא שאל. לפני שלוש שנים שאוריאל היה בן שנה וקיבל התקף אסתמה הרופא הסתכל עלי במבט מאשים. כאילו נתתי לאוריאל לעשן בעצמו. נאנחתי. לקחתי אחת.
נשפתי את הגועל והדופמינים וה57 חומרים מסרטנים, והתגעגעתי לתקופה שהייתי צעיר, לפני שלוש שנים.
בשביל לשלם על הסיגריה שאלתי לו למראה, "ספיין?" כלומר, מספרד אתה, שאומר אתה גררראסיאס כזה פריך.
"נו,נו," הוא התנער. "סוי דה ארחנטינה, נו דה אספהנה. דיוס נו לה ספארה" וחייך חיוך ענק.
מה שתגיד, חשבתי. המילה היחידה שהבנתי היתה ארחנטינה, שזה, לפי שכן שלי דאהן, ארגנטינה. הארץ שדאהן אוהב לשנוא ושונא לאהוב. הריח שעולה מהמטבח כשהוא שורף את הסטייקים שהוא קונה בחלוקה של הכוילל מצווח את געגועיו לבשר ארגנטינאי ולאויר הנורא של בואנוס איירס. שבע שנים מאז עלה, ועדיין כל יום הוא יוצא לרחוב העקום שלנו, נושם את גזי הפליטה של המשאית מהמכולת, ואומר לי , אויררררה דאררררץ ישררראל מחכים. לא כמו אווירררא דבואנואיירררס, שעושה אותך טיפש, אה. שזה מראה כמה הוא מתגעגע.
אנחנו מתחברים לארבע ארבע שלוש.
אפרופו בואנוס איירס.
"בואנוס איירס?" אני שולף לו. אה? איך אני? מי איש העולם הגדול עכשיו, אה?
"נו" הוא מנצנץ עוד חיוך. "נאסי אה בואנוס איירס, פרו אאורה ויוה אה קורדובה". כשהוא ראה שאיבדתי אותו, הוא אמר, כמו לתינוק: "קורדובה, נו בואנוס איירס. קור דו בה".
אז תגיד קורדובה, מה אתה אאורה שמאאורה. ניסיתי לחשוב על גדוילים שבאו מקורדובה, ונושאים לדבר עליהם כשלא מדברים את אותה שפה. (על שתי השאלות התשובה היא - אין)
כביש 443 התעקל בנדיבות. החושך משתי צדדיו מאיים, רוכן. אבל הפיתולים שלו מחבקים, הפנסים נאמנים, והעליות חינניות, מתעקלות כמו קו של מכחול, ימינה ולמעלה. אני אוהב את 443. הטבע קיבל את הכביש בנימוס. עדיף הכביש מאשר התושבים בצדדים.
העשן עלה לאויר הרכב, והדם באוזניים פימפם לי זמנים אחרים, געגועים אחרים. הושטתי את היד לרדיו, להדליק איזו מוזיקה, ואז זה היכה בי. הריח והצורך במוזיקה והרגשת העייפות וחוסר שביעות הרצון מהחיים התחברו לי לזמנים אחרים.
פניתי אליו, מחפש אותו במראה, הוא הסתכל מחוץ לחלון, במבט הסוקר בעייפות של תייר, וכשראה שאני מחפש אותו, חייך ואמר, סי, סי.
נקשתי באצבע צרידה לעברו ואמרתי לאט, מתענג על כל הברה ולא מפספס את הרגע: "אנחל אספאנסיאגו". בום. הוא פתח עיניים, ואמר, "ארמוסה! קו נוסס אה אנחל?" אני משער שהוא שאל מאיפה אני מכיר את אנחל.
מאיפה אני מכיר את אנחל. אנחל אספאנסיאגו הוא הזמר הקלאסי של ארגנטינה. משהו כמו בן ציון שנקר, מ.ב.ד. ופרחי מיאמי ביחד. הוא נולד בכפר קטן והיה שר בחתונות, עד שפעם הופיע על בימת יום העצמאות בעיר שלו, ושם סוכן תקליטים שמע אותו וזהו. הוא נהיה אגדה. הוא היה מלחין וזמר ומופיע וכישף את כל ארגנטינה בקסם ובפשטות של המעמד הנמוך.
אני מקריא את זה מזכרון. זה היה כתוב באנגלית על הצד הצר של קלטת שמצאתי במזוודה של אבא. אחרי חצי שנה בישיבה קטנה, מצאתי גבשושית בצד של המזוודה. זו היתה המזוודה של אבא שלי כשהוא היה בגילי, וכל המשפחה לא הפסיקה להזכיר את זה. וגם הוא. והקיום של הקלטת היה כל כך זר ומפתיע, שם בישיבה הקטנה. אבא שלי היה שומע כשהיה בגילי אנחל אספנסיאגו? אז, בזמן שאבא היה הברק של הישיבה והבטחה לדורות? הלהיטים של אנחל, היו רחוקים מאבא כמו שצפרדע ירוקה רחוקה מבאפולו חולה קצרת. אבא תבע ביצועים. תבע מאיות, ותבע שיחות טלפון נרגשות עד דמעות מהר"מ. לחשוב שהוא היה שומע זמר ארגנטינאי, מילא את קיומי רוגע והתרגשות כאחד. אם הוא שמע את זה, אני רוצה לשמוע את זה. ואם אשמע את זה, אני אהיה חלק מעולמו, לא הציבורי, אלא ממש חלק ממה שהוא שמע. ואוכל להיות איתו ביחד. בלי צעקות, ובלי בוז, ובלי תביעות.
ב10 פעמים הראשונות ששמעתי את "הלהיטים של אנחל" לא הבנתי כלום, לא מהלחן ולא מהמילים ולא מהתרבות. אחרי 50 פעמים, התחלתי להבחין בבחירות שאנחל עושה בתוך שיר, מתי הוא מתקומם, מתי מתרפק, מתי הוא משתלב בגיטרה שמאחוריו כמו ציור שמשתלב בקנווס שלו. אחרי מאה פעמים יכלתי לשיר את הלחנים שלו, עם רוב המילים. שילבתי בשירים שלו מילים מזמירות שבת והייתי מצווח אותם בבית מדרש תוך כדי לימוד. מאושר על החתרנות החצופה שלי, חסרת החסרונות. אף אחד לא יכול לדעת. קילפתי את פרצופו הרציני של אנחל מעטיפת הקלטת, הדבקתי מדבקה "שיעור מור' רה"י' ג' תמוז תשנ"ט בעניין רוב וקרוב" ושמרתי רוב הזמן את הקלטת קרוב אלי. כשאבא היה קורא לי לחדר הלימוד שלו, מפנה קצת זמן מהתלמידים שלו, ושוטף אותי בבוז כבוש, הייתי לוחץ בראש על פליי, והפתיח של "אנהטו פור לה ויטה קאסה" עם הגיטרה המהורהרת מילא לי את הראש. גם בכולל הזוועתי הייתי מזמזם כמה שירים, מתופף את תפקיד החצוצרה על הסטנדר.
הסתובבתי אל התיק הכתום, והתחלתי לנקוש באצבע צרידה את הקצב של "אנהטו".
לו פלה מור וי ויאנו, סי בולו, קה סה לה מוווור. הוא התעגל בהפתעה. זה שיר ישן, בטח קלאסי. כאילו, תחשבו שאתם במונית בארגנטינה, ומי שנותן לכם טרמפ מתחיל לשיר, מנוחה ושמחה של שיינקר. כאילו, מה?
התיק הכתום חייך, והצטרף אלי.
לא אסטראלה אזווול, רטראטו,
מי אמוווור, דה סטראלהה דל אללמה.
ובהפתעה, עשה לי קול שני. המשכתי את הגי'בריש שלמדתי בעל פה 15 שנה, ודפקתי על ההגה את תפקיד הגיטרה המסובך להפליא. הגיע הקטע של הטון הגבוה, ומצאנו את עצמנו צורחים אל שמי כביש 443 את הפזמון.
פרסלוס זי קה סווווו,
בלה מאאאאאאאר, בלה מאאאאאר,
ואבא שלי לא עניין אותי בכלל, ומישהו שאני לא מכיר שר איתי את הזהות שלי, בשפה שאני לא מכיר. איך יצאתי לא כמו אבא, הרי שמענו את אותו הקלטת. איך גמרתי ככה. אותה הקלטת. אותם שירים.
מי וולו טרסטיאלו, קה פאסו ווטאנטה,
בלה מאאאאאר, בלה מאאאאאר.
עברתי לשיר השני, שבטח היה פחות ידוע כי ידעתי את המילים יותר טוב ממנו, ועברנו שיר שיר, עד שהגענו למחסום והחייל בצעיף הפליז הסתכל המום על זוג מוזר שצורח בספרדית שירים אל הלילה הזקן.
נכנסתי לגבעת זאב שמאלה, ושם גמרתי את השיר האחרון. משהו חונק לי את הגרון. זה בטח הסיגריה, והטיסה המיותרת הזאת, והבית שמחכה לו שם, וזהו. שום דבר אחר לא ממלא לי את העיניים לחץ ונוזל.
עצרתי ליד וילה. וביצעתי את סדרת הנפנופים מהפתק אל הבית, לאמור, זה כאן, גבר.
הוא לא קם. הסתובבתי אליו. הוא ישב שם עם דמעות בעיניים והסתכל החוצה.
קם, ויצא החוצה עם הכתום. סגר את הדלת והתקדם כמה צעדים. "היי," אמרתי לו. "גרסיאס".
הוא הסתובב ונענע בראש. "גארסיאס". נשם עמוק, הזדקף המשיך אל הבית.
סובבתי את הסקודה ונסעתי לחיים שלי.
גרסיאס.
------
תודה שקראתם.
אבימי.
------
בארבע בבוקר התור בביקורת הדרכונים של נתב"ג נראה כמו התור ללחמניות של ויז'ניץ במוצאי שבת שאחרי שביעי של פסח שחל ביום שישי. תורים נוצרו והתבטלו, והועברו, וכל אומות העולם הם ישראלים, כשזה מדובר בביקורת דרכונים בארבע בבוקר. כולם דוחפים ומתחמנים בחכמת תורים ישישה.
תיק היד היה לי כבד ביד. מלהכביד על הכתף, הוא עבר לאט להכאיב לכל הגוף. חיפשתי תור אמין, גוש אדם להרגיש חלק ממנו, עם יעד ואמונה ילדותית שמישהו בתחילת התור יודע מה הוא עושה. הימרתי על קבוצת אנשים. מצאתי תיק גב גבוה של מטיילים, כתום, שצעיר ערני מדי נשא על הגב, והתמקמתי אחריו. אני כאן, הולך אחרי הכתום, עד לסוף הדורות. הפנטתי את עצמי בעומק הזרחניות של הכתומיות, ופסעתי צעד קטן אחרי צעד קטן, באנושיות קטנה ומזעזעת, אותה אנושיות שגורמת לאנשים לצעוד בצעדים קטנים בתורות ארוכים. אני והתיק הכתום נעבור את הירדן הזה.
ועברנו. אחרי ההחתמה נעלמה הנאמנות שלי לתיק הכתום. הלכתי ישר לאוטו, בלי סנטימנטים. התיק הכתום היה זכרון מגורען לחלוטין. כמו כל הטיסה ה....זאת.
כשהוצאתי את הרכב מהחניון, עברתי ליד המקום שבו עוצרים מוניות. לא היו מוניות. חייכתי, אגואיסט, מול עדר האנשים שיסתדרו איכשהו. אבל אז עצרתי בחריקת סקודה. התיק הכתום ובו הצעיר, עמדו שם והסתכלו בערנות ימינה ושמאלה. לא כמו אנשים טובעים שמחכים לסירת הצלה, יותר כמו ילד בחנות צעצועים. היה ברור שאין לו איך לצאת מפה בשעה כזאת, ובלי מוניות. יש את השנייה הזאת שאתה מחליט, כן או לא, והחלטתי שכן. הכתום עשה איתי את הדרך שבתור לביקורת הדרכונים, אז מגיע לו לפחות שאבדוק את זה, אמר ההגיון המוזר של ארבע בבוקר, אחרי 6 שעות טיסה. שברתי את ההגה, ועצרתי ליד הצעיר בתיק הכתום. הוא התנער והסתכל עלי. לקח לו שניה ארוכה כדי לוודא שאני כאן בשבילו, ובטבעיות הוא הוריד את התיק מהכתף, התכופף אל החלון, והרים את הראש והגבות, כדי לדבר איתי. בתנועה שבה טרמפיסטים מדברים עם נהגים יותר מ200 שנה.
אמרתי לו, "אתה צריך טרמפ?".
מבט של זכוכית של שירותים. יש אור שעובר, אבל אטום לגמרי.
"לא עברית? אינגליש?" שאלתי, מזפזפ בין השפות שאני שולט בהם (זהו, אין עוד). במילה אינגליש הוא הואר. הבין שאני מדבר על שפות והבנה הדדית, ואמר, "נו נו נו, נו אינגליש. אספניול." נו אינגליש? מי לא מדבר אנגלית היום? הורדתי את האייקיו שלי בשלושים נקודות, כמו שאנחנו עושים עם מישהו שלא מדבר את השפה שלנו, ונופפתי באצבע אל היציאה, והרמתי את הגבות בסימן שאלה אוניברסלי. לאמור, צריך לצאת מפה?. הוא הואר שוב, אמר, "ח'יבתזף, סי, ח'יבתזף!" וחיטט בכיס הג'ינס, מוציא פתק ירוק והושיט לי. היה רשום שם בלועזית נוסחה מוזרה. אחרי שקימטתי את השכל כמה פעמים, היה לי את רגע ההארה כשחלקים מתחברים. זו כתובת. רחוב נהר פרת, גבעת זאב (חיבתזף, כן? פיקח שכמוני), ירושלים. ועוד מילה שלא הבנתי.
הרמתי אליו את העיניים והנהנתי, מצביע סדרת נפנופי אצבע, ממני, לרכב, לשמשה הקדמית, לפתק, אלי, וחוזר חלילה. כן, אני בדרך לשם, אמרו הנפנופים בגמלוניות. חיוך גדול נפקח על הפנים שלו, הוא פתח את הדלת , זרק פנימה את התרמיל הכתום שלו, שלי, התיישב מאחורה, שם חגורה וקד. "גרראסיאס".
גררראסיאס? המממ.
הכביש אל מחוץ לשדה התעופה, הוא ארוך להפתיע, מפותל. הסקודה המתפרקת-בהילוך-איטי שלי לא אהבה את זה. שיפרתי את אחיזת הכביש המהססת שלה בכמה הזזות הגה. הייתי במצב העייפות המוזר הזה, שאתה לא בטוח אם אתה מתחיל דווקא להתעורר, או עוד שניה מתעלף מעייפות. טפיחה על הכתף. הסתובבתי לעבר הכתף הטפוחה, וקופסת קאמל נכנסה לי לפריים. "ציגרטה?" הוא שאל. לפני שלוש שנים שאוריאל היה בן שנה וקיבל התקף אסתמה הרופא הסתכל עלי במבט מאשים. כאילו נתתי לאוריאל לעשן בעצמו. נאנחתי. לקחתי אחת.
נשפתי את הגועל והדופמינים וה57 חומרים מסרטנים, והתגעגעתי לתקופה שהייתי צעיר, לפני שלוש שנים.
בשביל לשלם על הסיגריה שאלתי לו למראה, "ספיין?" כלומר, מספרד אתה, שאומר אתה גררראסיאס כזה פריך.
"נו,נו," הוא התנער. "סוי דה ארחנטינה, נו דה אספהנה. דיוס נו לה ספארה" וחייך חיוך ענק.
מה שתגיד, חשבתי. המילה היחידה שהבנתי היתה ארחנטינה, שזה, לפי שכן שלי דאהן, ארגנטינה. הארץ שדאהן אוהב לשנוא ושונא לאהוב. הריח שעולה מהמטבח כשהוא שורף את הסטייקים שהוא קונה בחלוקה של הכוילל מצווח את געגועיו לבשר ארגנטינאי ולאויר הנורא של בואנוס איירס. שבע שנים מאז עלה, ועדיין כל יום הוא יוצא לרחוב העקום שלנו, נושם את גזי הפליטה של המשאית מהמכולת, ואומר לי , אויררררה דאררררץ ישררראל מחכים. לא כמו אווירררא דבואנואיירררס, שעושה אותך טיפש, אה. שזה מראה כמה הוא מתגעגע.
אנחנו מתחברים לארבע ארבע שלוש.
אפרופו בואנוס איירס.
"בואנוס איירס?" אני שולף לו. אה? איך אני? מי איש העולם הגדול עכשיו, אה?
"נו" הוא מנצנץ עוד חיוך. "נאסי אה בואנוס איירס, פרו אאורה ויוה אה קורדובה". כשהוא ראה שאיבדתי אותו, הוא אמר, כמו לתינוק: "קורדובה, נו בואנוס איירס. קור דו בה".
אז תגיד קורדובה, מה אתה אאורה שמאאורה. ניסיתי לחשוב על גדוילים שבאו מקורדובה, ונושאים לדבר עליהם כשלא מדברים את אותה שפה. (על שתי השאלות התשובה היא - אין)
כביש 443 התעקל בנדיבות. החושך משתי צדדיו מאיים, רוכן. אבל הפיתולים שלו מחבקים, הפנסים נאמנים, והעליות חינניות, מתעקלות כמו קו של מכחול, ימינה ולמעלה. אני אוהב את 443. הטבע קיבל את הכביש בנימוס. עדיף הכביש מאשר התושבים בצדדים.
העשן עלה לאויר הרכב, והדם באוזניים פימפם לי זמנים אחרים, געגועים אחרים. הושטתי את היד לרדיו, להדליק איזו מוזיקה, ואז זה היכה בי. הריח והצורך במוזיקה והרגשת העייפות וחוסר שביעות הרצון מהחיים התחברו לי לזמנים אחרים.
פניתי אליו, מחפש אותו במראה, הוא הסתכל מחוץ לחלון, במבט הסוקר בעייפות של תייר, וכשראה שאני מחפש אותו, חייך ואמר, סי, סי.
נקשתי באצבע צרידה לעברו ואמרתי לאט, מתענג על כל הברה ולא מפספס את הרגע: "אנחל אספאנסיאגו". בום. הוא פתח עיניים, ואמר, "ארמוסה! קו נוסס אה אנחל?" אני משער שהוא שאל מאיפה אני מכיר את אנחל.
מאיפה אני מכיר את אנחל. אנחל אספאנסיאגו הוא הזמר הקלאסי של ארגנטינה. משהו כמו בן ציון שנקר, מ.ב.ד. ופרחי מיאמי ביחד. הוא נולד בכפר קטן והיה שר בחתונות, עד שפעם הופיע על בימת יום העצמאות בעיר שלו, ושם סוכן תקליטים שמע אותו וזהו. הוא נהיה אגדה. הוא היה מלחין וזמר ומופיע וכישף את כל ארגנטינה בקסם ובפשטות של המעמד הנמוך.
אני מקריא את זה מזכרון. זה היה כתוב באנגלית על הצד הצר של קלטת שמצאתי במזוודה של אבא. אחרי חצי שנה בישיבה קטנה, מצאתי גבשושית בצד של המזוודה. זו היתה המזוודה של אבא שלי כשהוא היה בגילי, וכל המשפחה לא הפסיקה להזכיר את זה. וגם הוא. והקיום של הקלטת היה כל כך זר ומפתיע, שם בישיבה הקטנה. אבא שלי היה שומע כשהיה בגילי אנחל אספנסיאגו? אז, בזמן שאבא היה הברק של הישיבה והבטחה לדורות? הלהיטים של אנחל, היו רחוקים מאבא כמו שצפרדע ירוקה רחוקה מבאפולו חולה קצרת. אבא תבע ביצועים. תבע מאיות, ותבע שיחות טלפון נרגשות עד דמעות מהר"מ. לחשוב שהוא היה שומע זמר ארגנטינאי, מילא את קיומי רוגע והתרגשות כאחד. אם הוא שמע את זה, אני רוצה לשמוע את זה. ואם אשמע את זה, אני אהיה חלק מעולמו, לא הציבורי, אלא ממש חלק ממה שהוא שמע. ואוכל להיות איתו ביחד. בלי צעקות, ובלי בוז, ובלי תביעות.
ב10 פעמים הראשונות ששמעתי את "הלהיטים של אנחל" לא הבנתי כלום, לא מהלחן ולא מהמילים ולא מהתרבות. אחרי 50 פעמים, התחלתי להבחין בבחירות שאנחל עושה בתוך שיר, מתי הוא מתקומם, מתי מתרפק, מתי הוא משתלב בגיטרה שמאחוריו כמו ציור שמשתלב בקנווס שלו. אחרי מאה פעמים יכלתי לשיר את הלחנים שלו, עם רוב המילים. שילבתי בשירים שלו מילים מזמירות שבת והייתי מצווח אותם בבית מדרש תוך כדי לימוד. מאושר על החתרנות החצופה שלי, חסרת החסרונות. אף אחד לא יכול לדעת. קילפתי את פרצופו הרציני של אנחל מעטיפת הקלטת, הדבקתי מדבקה "שיעור מור' רה"י' ג' תמוז תשנ"ט בעניין רוב וקרוב" ושמרתי רוב הזמן את הקלטת קרוב אלי. כשאבא היה קורא לי לחדר הלימוד שלו, מפנה קצת זמן מהתלמידים שלו, ושוטף אותי בבוז כבוש, הייתי לוחץ בראש על פליי, והפתיח של "אנהטו פור לה ויטה קאסה" עם הגיטרה המהורהרת מילא לי את הראש. גם בכולל הזוועתי הייתי מזמזם כמה שירים, מתופף את תפקיד החצוצרה על הסטנדר.
הסתובבתי אל התיק הכתום, והתחלתי לנקוש באצבע צרידה את הקצב של "אנהטו".
לו פלה מור וי ויאנו, סי בולו, קה סה לה מוווור. הוא התעגל בהפתעה. זה שיר ישן, בטח קלאסי. כאילו, תחשבו שאתם במונית בארגנטינה, ומי שנותן לכם טרמפ מתחיל לשיר, מנוחה ושמחה של שיינקר. כאילו, מה?
התיק הכתום חייך, והצטרף אלי.
לא אסטראלה אזווול, רטראטו,
מי אמוווור, דה סטראלהה דל אללמה.
ובהפתעה, עשה לי קול שני. המשכתי את הגי'בריש שלמדתי בעל פה 15 שנה, ודפקתי על ההגה את תפקיד הגיטרה המסובך להפליא. הגיע הקטע של הטון הגבוה, ומצאנו את עצמנו צורחים אל שמי כביש 443 את הפזמון.
פרסלוס זי קה סווווו,
בלה מאאאאאאאר, בלה מאאאאאר,
ואבא שלי לא עניין אותי בכלל, ומישהו שאני לא מכיר שר איתי את הזהות שלי, בשפה שאני לא מכיר. איך יצאתי לא כמו אבא, הרי שמענו את אותו הקלטת. איך גמרתי ככה. אותה הקלטת. אותם שירים.
מי וולו טרסטיאלו, קה פאסו ווטאנטה,
בלה מאאאאאר, בלה מאאאאאר.
עברתי לשיר השני, שבטח היה פחות ידוע כי ידעתי את המילים יותר טוב ממנו, ועברנו שיר שיר, עד שהגענו למחסום והחייל בצעיף הפליז הסתכל המום על זוג מוזר שצורח בספרדית שירים אל הלילה הזקן.
נכנסתי לגבעת זאב שמאלה, ושם גמרתי את השיר האחרון. משהו חונק לי את הגרון. זה בטח הסיגריה, והטיסה המיותרת הזאת, והבית שמחכה לו שם, וזהו. שום דבר אחר לא ממלא לי את העיניים לחץ ונוזל.
עצרתי ליד וילה. וביצעתי את סדרת הנפנופים מהפתק אל הבית, לאמור, זה כאן, גבר.
הוא לא קם. הסתובבתי אליו. הוא ישב שם עם דמעות בעיניים והסתכל החוצה.
קם, ויצא החוצה עם הכתום. סגר את הדלת והתקדם כמה צעדים. "היי," אמרתי לו. "גרסיאס".
הוא הסתובב ונענע בראש. "גארסיאס". נשם עמוק, הזדקף המשיך אל הבית.
סובבתי את הסקודה ונסעתי לחיים שלי.
גרסיאס.
------
תודה שקראתם.
אבימי.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //