פשוט מדהים!!!

  • הוסף לסימניות
  • #21
והדבר החשוב מכל בעיני- שזה צורך בסיסי ובמקרה שח"ו תקרה פאשלה- הבושות והעגמ"נ הם לעד
כשזה צורך אמיתי ודחוף הדבר ניכר, ואף מורה לא יתעלל בילד.
אבל אם הילדים מתרגלים לצאת בהפסקה זה באמת עוזר לשיעור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
הקשיים בשיטה הזאת (הוראה ולמידה משמעותית) להבנתי הם:
1. דורש המון זמן הכנה לשיעורים.
2. דורש הרבה יצירתיות, (ולא לכולם יש).
3. עלול 'לפרק' את השיעור מבחינת משמעת, כי תלמידים שלא בעניין ינצלו את המצב לדיבורים ומשחקים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
הקשיים בשיטה הזאת (הוראה ולמידה משמעותית) להבנתי הם:
1. דורש המון זמן הכנה לשיעורים.
2. דורש הרבה יצירתיות, (ולא לכולם יש).
3. עלול 'לפרק' את השיעור מבחינת משמעת, כי תלמידים שלא בעניין ינצלו את המצב לדיבורים ומשחקים.
העלית נקודות חשובות מאד. תרשה לי להתייחס אליהן אחת אחת.
1. נכון, אם כי במשך הזמן זה נהיה די טבעי והרבה יותר מהיר. מנסיון. המעלה בזה, שזה מונע שחיקה, כי כל הזמן צריך לייצר ולהתחדש.
2. נכון, אבל גם פה אפשר להיעזר, אפילו בבן הזוג, בילדים שלנו, בחברים, כי זה דברים מאד פשוטים ושווים לכל נפש.
3. זה נכון עד שהם מתרגלים. כי יש כללים בזה. לא נכנסים לדברי החבר. עם אצבע וכדד'. מהנסיון שלי, קל להשתלט על הבלגן, רק יש קצת זמן הסתגלות.
אם הייתי יכול (פרוג לא מאפשרים לי) הייתי מתאר לך בפרטי את השיעור מבחן שמסרתי בצורה הזו בסוגיה תלמודית. לא נעים לי להשתבח (בעצם אף אחד לא מכיר אותי באמת) אבל המפקח והמנהל יצאו פעורי פה. ממש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
כשזה צורך אמיתי ודחוף הדבר ניכר, ואף מורה לא יתעלל בילד.
אבל אם הילדים מתרגלים לצאת בהפסקה זה באמת עוזר לשיעור.
איך יש לך כל כך הרבה תודות לעומת כל כך קצת הודעות.
כנראה ההודעות שלך פיצוץ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
מדהים שיש כזה מלמד!
הלוואי שהילדים שלי גם יפגשו בכזה מלמד איכפתי ומשקיע!
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
ברשותכם, אני רוצה להוסיף משהוא ואשמח לשמוע דעות בענין.
השיעור הזה שמסרתי, שיעור אישי, שביקשתי מהילדים לדבר בלי כפפות, להעיר הערות בפתיחות, לתת משוב לי כמורה, לחיידר כמוסד, ולהם עצמם כתלמידים,
גרם לי לרצות לעשות את זה בשנה הבאה באופן די קבוע.
אחת לכמה זמן אני אסגור את הגמרא ופשוט אשב לדבר איתם.
בלי הכנה מראש, וגם בלי פילטרים. לב פתוח ואוזן כרויה.
מה דעתכם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
מדהים שיש כזה מלמד!
הלוואי שהילדים שלי גם יפגשו בכזה מלמד איכפתי ומשקיע!
תודה.
הלואי שאני אהיה ראוי למחמאות האלה.
הדבר היחיד הטוב שאני יכול לומר על עצמי זה שאני נורא רוצה שהתלמידים יהיו מחוברים למלמדים שלהם ואני פועל הרבה בשביל זה.
כל השאר, הלואי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
פשוט אשב לדבר איתם
מכיר מלמדים שעושים את זה אבל בכתיבה.
מבקשים מהתלמידים למלא משוב כל שלושה חודשים, ולענות על השאלות כגון:
- מה השאיפות שלך לתקופה הקרובה.
- באילו תחומים אתה חושב שאתה יכול לתרום לכיתה.
- מה לדעתך אפשר לשפר בכיתה, בתחום הלימודי, החברתי, ועוד.
- איך אתה חושב שהמלמד יכול לתרום לך באופן אישי.
ועוד...
אח"כ ממלאים את התשובות בטבלה כיתתית, ומשתדלים להציץ בטבלה מידי פעם, ולנסות להשתמש במידע שצבור שם.
תחשבו על תלמיד שכתב שהוא יכול לתרום בקטע מוזיקלי, ולאחר חודשיים לקראת מסיבה בכיתה המלמד 'נזכר' בכך ומבקש ממנו לנגן במסיבה. כמה זה תורם לילד!
או לחילופין ילד שכתב ששואף לכתוב במחברת מסודרת וזה אף פעם לא מצליח לו, והמלמד קונה לו מחברת מעוצבת ונותן לו כלים איך לכתוב בעקביות. כמה זה יכול לשנות ילד!
ולוואי וניישם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
בקשר ליציאות לשירותים: יש כיתה אחת שהקפדתי על זה מתחילת שנה שלא יוצאים באמצע, ובאמת נדיר מאד שמישהו בכלל מבקש לצאת.
בכיתה אחרת פחות הקפדתי על זה (כי יש שם כמה שעדיף לי שיהיו כמה שפחות בכיתה) והעניין הזה הוא מדבק! אתה נותן למישהו אחד לצאת-עוד לפני שהוא סגר אחריו את הדלת כבר מורמות שני אצבעות..
אני זוכר איך בתחילת שנה הייתי צריך לנהל את התורות מי יוצא קודם ומי יוצא אח"כ ולמה הוא קודם אני הצבעתי ראשון וכד'
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
ברשותכם, אני רוצה להוסיף משהוא ואשמח לשמוע דעות בענין.
השיעור הזה שמסרתי, שיעור אישי, שביקשתי מהילדים לדבר בלי כפפות, להעיר הערות בפתיחות, לתת משוב לי כמורה, לחיידר כמוסד, ולהם עצמם כתלמידים,
גרם לי לרצות לעשות את זה בשנה הבאה באופן די קבוע.
אחת לכמה זמן אני אסגור את הגמרא ופשוט אשב לדבר איתם.
בלי הכנה מראש, וגם בלי פילטרים. לב פתוח ואוזן כרויה.
מה דעתכם?
השאלה אם הם ירגישו מספיק פתוחים באמצע השנה, ולא יפחדו מההשלכות של מה שהם אומרים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
בקשר ליציאות לשירותים: יש כיתה אחת שהקפדתי על זה מתחילת שנה שלא יוצאים באמצע, ובאמת נדיר מאד שמישהו בכלל מבקש לצאת.
בכיתה אחרת פחות הקפדתי על זה (כי יש שם כמה שעדיף לי שיהיו כמה שפחות בכיתה) והעניין הזה הוא מדבק! אתה נותן למישהו אחד לצאת-עוד לפני שהוא סגר אחריו את הדלת כבר מורמות שני אצבעות..
אני זוכר איך בתחילת שנה הייתי צריך לנהל את התורות מי יוצא קודם ומי יוצא אח"כ ולמה הוא קודם אני הצבעתי ראשון וכד'
אני כל כך מסכים איתך.
אגב, למה אתה לא מצטרף לבקשה לפתוח פורום "חדר רב'ס"?
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
אם הילד אמר את זה כנראה שאתם יודעים טוב מאוד להשתמש בשיטה הזו.
איך אמרתם? ילדים הם אמיתיים.
יישר כח. תמשיכו לשתף.
האמת היא שאני לא כל כך יודע להשתמש בשיטה הזו.
בלימודי גמרא ספציפית אני מצליח להשתמש די טוב בשיטה הזו, בגלל שלימודי גמרא מטבעם הם נורא דינמיים, וכמה שהחומר הנלמד הוא יותר מאתגר חשיבה ודינמי, כך יותר קל לשחק איתו עם שאלות, וריאציות, רעיונות. אבל ברעיון, השיטה הזו קיימת גם במתמטיקה, דקדוק, ואפילו בלימוד הלכה, למרות שמטבעו הלימוד הזה בעכיקר לימוש של טקסט.
הילד ההוא היה מתקשה בעיקר בלימודי הגמרא שהם באמת קשים ומורכבים, והשיטה הזו הקלה עליו מאד מאד את הריכוז וההבנה.
אפרופו למידה משמעותית, לפני עשרה ימים בערך פתחתי אשכול של "למידה והוראה משמעותית" ויש שם דיונים על זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
לחזור על זה יותר מפעם- פעמיים בשנה נראה לי לא מוצלח.
כל הענין זה הזדמנות חד פעמית להתבטא בלי כפפות.

באמצע השנה זה עלול להגרר למקומות לא טובים.
אולי בערב פסח ובסוף השנה.

אפשר לתת מקומות אחרים להתבטא (כמו שיעורי חברה אצל בנות)
סביב נושא מסויים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
@Hola! @כוכב 103 @סקרנית קטנה @rivkabrk @נוד ניקית @א טראכטער @שוקי פרוגר @efco @פרפר סגול @טחינה גולמית @יוסף שחק @ב.א. @גלבוע
יכול להיות שכבר אין כח לקרוא את ההודעות שלי, אבל כל ההודעות של המשתתפים בדיון החשוב הזה עוררו אצלי היום מחשבות שרצות במוחי כבר זמן רב.
מקצוע החינוך הוא שליחות.
אנחנו בוחרים להתפרנס ממקצוע שהוא שליחות.
עלינו להזכיר לעצמינו את זה שוב ושוב.
לעיתים קרה לי שבאתי לחיידר לדפוק כרטיס, שיעבור כבר היום ונחזור הביתה.
לא נעים לי לומר, אבל הבאתי להם בעיקר עבודות ולפעמים נתתי להם לשחק רביעיות, רק שייגמר הזמן.
הרגשתי רע עם עצמי, ובצדק.
ההוראה היא שליחות, ולשליח אסור למעול באמון שהמשלחים נותנים בו.
המשלחים הם התלמידים. לא ההורים.
אסור למעול באמון.
אחד המחנכים הגדולים שאני מכיר אמר פעם, שמורה צריך להיות מורה גם מחוץ לבית הספר. למה ככונתך? שאלתי אותו. השיב לי: להפגש עם הורים, לדאוג לתלמידים וכולי. שאלתי אותו, אבל יש חיים גם מחוץ לבית ספר. הוא ענה לי בפשטות: הוראה היא שליחות!!
לכן אנחנו מנהלים כאן דיונים. ולכן אנחנו מנסים לשנות גישה ולנסות כל מיני דברים שמושרשים.
ולדעתי זה טוב.
יישר כח לכולם על הדעות החשובות שלהם, ועל הדיון המקיף והחשוב שניהלנו פה. תבורכו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
ואפילו בלימוד הלכה, למרות שמטבעו הלימוד הזה בעכיקר לימוש של טקסט.
סליחה על הסטייה מהנושא, אבל אם יורשה לי, אני חולק על המשפט הזה. לימוד הלכה יכול להיות מאוד מאתגר, וניתן להשתמש בו בה-מ-ו-ן רעיונות, וריאציות, שאלות וכו'.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיחה שלא נענתה...
שלום רב הרב פוגל. אני זוכה ללמד כבר הרבה שנים, ולא מזמן הזדמנתי לקבוצה של שיח מלמדים, ומנחה הסדנא ביקש מכל מלמד לומר בכנות מה הוא האתגר שהכי מקשה עליו בעבודת הקודש. כל אחד אמר משהו: אחד אמר, הכי קשה לי עם חוצפנים. אחד אמר הכי קשה לי עם מנהל שלא מגבה אותי, אחד אמר, לי הכי קשה עם ילדי קש’’ר לא מטופלים, אחד אמר לי הכי קשה עם יש אווירה לא טובה בין המורים, ואז הגיע תורי לומר את שלי, כולם הקשיבו כי אני הוותיק שבחבורה אז אמרתי: לי הכי קשה עם ילד להורים שלא מאמינים בי. זה מה שאמרתי שם, ולך אני אומר את האמת: לי הכי קשה עם הורים שלא מעריצים אותי. ועכשיו אספר לך למה.

הייתי מלמד מתחיל וחדור מרץ. באתי עם לב טהור ורצון לעזור, אחרי שבוע כבר הגעתי למסקנא חד משמעית, על ילד מסויים שיש לו התפרצויות, וכדאי להורים שלו לקחת אותו לטיפול וגם אולי לוודא שהבית מספק מספיק יציבות. כיון שאפילו המנהל הוותיק הנהן בראשו כשאמרתי לו את זה, טלפנתי להורים, אמרתי להם את אשר על ליבי בכנות. הם ענו לי די בקרירות, זו האמת.

אבל למחרת חיכה לי המנהל בפתח הכיתה כולו רושף וגועש: מי ביקש ממך לצלצל אליהם, מה אתה חכמולוג מחפש בעיות? לא הבנתי מה רע, דווקא עשיתי משהו טוב. אבל אני מכבד מנהלים, בוודאי כשהם כועסים, אז שתקתי, מלמלתי משהו כמו ישר כח ובורא נפשות ונכנסתי לכיתה.

אחרי שבועיים נוספים היתה אסיפת הורים (אצלינו עושים את זה באלול, לא בכסליו), כיון שכבר הייתה לי תמונה התחלתית על ילדים ואני מטבעי איש אמת, אמרתי בצורה ברורה לכל הורה על כל ילד מה טיבו. לא ידעתי להסביר, גם לעצמי, למה אני יוצא מהאסיפת הורים הזו עם מועקה בלב. לא יודע, לא החמיאו לי כמו שציפיתי.

השנה המשיכה והכל התנהל לי בכבדות. ממש הרגשתי שחלק מההורים מחפשים אותי. במקום להודות לי שאני מציף את הבעיות כדי לטפל בהם האשימו אותי שאין לי משמעת. זו היתה שנה לא נחמדה בכלל. ואפילו לא ידעתי למה.

השנים נמשכו, יצא לי דווקא שם של מלמד מאוד מקצועי, אבל, אפעס, ההורים אף פעם לא היו שם בשבילי, לא ידעו להעריך את המקצועיות שלי. והאמת? גם המנהל לא התלהב יותר מידי, הוא לא אהב את זה שאני מציף בעיות זה גרם לו מדי פעם כאבי ראש.

אבל אני סברתי שאני צודק. מה זאת אומרת צודק? מציל נפשות! אבחון מוקדם של בעיות חוסך המון עוגמת נפש, ואין כמו לומר את האמת בצורה ברורה. דיברתם על התעודות: אצלי התעודות היו כמעט ממוחשבות: הורה חייב לדעת מה מצב בנו. לא משנה אם זה כיף לו או לא. תעודות זה לא גלידה והחיים הם לא דאצ'ה כבקשתך, זה המצב, דע אותו. ומה עם הורה שלא יכול נפשית לקבל את זה שהבן שלו חלש בלימוד או בהתנהגות או בשניהם? נו, ברור הצפתי לו את הבעיה שלו והמלצתי לו ללכת להדרכה הורית.

מצד שני, המחיר ששילמתי על זה היה עצום: מלבד זה שבכל שנה צברתי לי כמה פגועים שהיה להם קשה לשמוע את האמת והכפישו את שמי ופגעו בי, זה פגע גם במרקם הכיתתי ובמשמעת ובילדים עצמם: גיליתי דבר מפחיד מאוד, מפחיד מאוד מאוד, קוראים יקרים, זעקו נא את מה שגיליתי אז:

ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף - הילד מרגיש את זה, והשנה נשרפה!! ילד שבא הביתה אחרי שהמלמד דיבר שיחה לא נעימה עם ההורים שלו, וההורים שלו לא בדעה אחת עם המלמד, הוא מרגיש את זה. למחרת הוא בא לכיתה - ומשהו בלב שלו, איזה רסן קטן וחזק, הותר מהיום, הוא יפריע ולא יהיה ניתן כלל להעמיד אותו במקום. גם המוטיבציה שלו להתאמץ להקשיב תרד באבחה אחת. תרשו לי לצעוק שוב בלב כואב מצער: ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף, השנה שלו נגמרה!! וזה היה מחיר עצום שאני והתלמידים שילמנו על הרצון שלי להיות הכי מקצועי בעולם.

יום אחד מלמד חגיגי וצעיר נכנס לכיתה מתחתיי. אנחנו בחדר מלמדים צחקנו איתו קראנו לו ''המטאטא'', למה? כי הוא היה מטאטא את כל הבעיות מתחת לשטיח... היינו שואלים אותו: איך התלמידים אצלך בכיתה? תמיד היה עונה בתנועת יד בטוחה ובלשון הקוידש: כ-ו-ל-ם מצויינים! הוא לא רימה אותנו, זה באמת מה שהוא חשב, הוא בעצמו קצת קצב וריקוד, היה אומר שיעור עם סיפורים וקפיצות ולא שם לב בכלל אם מישהו הפריע. הצצתי בגיליון תעודות שלו, כולם ראוי לשבח+. אמיתי. הוא לא רימה, זה מה שהוא חשב. שאלתי אותו: יש לך חלשים בכשרון שלא יכולים לענות למבחן, איך הם מאה? אז הוא אמר הם מאה! כתבתי להם שלש שאלות קלות והכתבתי להם חצי מהתשובה והם השלימו לפי כוחותם - והנה הם מאה.

עקבתי אחרי המלמד הזה וגיליתי דבר מדהים: לא כל הבעיות, אבל חלק מהבעיות נפתרו כשהם טואטאו. את הבעיות האמיתיות ההנהלה כבר ידעה בלעדיו, וטפלה לבדה. ומה הכי חשוב? המלמד הזה, ההורים העריצו אותו, כי הוא מעולם לא התלונן להם על הילד רק אמר להם כמה הילד טוב, ותמיד הילדים היו חוזרים הביתה מבסוטים עם פתקים מלאי שבחים. וזה פתר לו חצי מהבעיות משמעת, כי זה יצר לו שם טוב, הוא תמיד היה הרב'ה שכולם רוצים להיות אצלו, וילד שמראש בא לרב'ה שכולם רוצים אותו ומקבל בבית הערצה לרב'ה - כבר הפוטנציאל להפרעה יורד בחמישים אחוז. כי מי מפריע לרב'ה שאבא שלו ואמא שלו כל כך רצו שהוא ילמד אצלו...

וגם ההנהלה, למרות כל הבאלגן שלו, מאוד אהבו אותו, כי תמיד היתה שם אווירה טובה, אף אחד לא התלונן עליו, היה שקט למנהלים, אז הוא קיבל משוב חיובי מה שנתן לו עוד כוחות וככה הוא פרח והתקדם...

זה נתן לי מכה הוגנת למחשבה.

היום אני כבר התבגרתי, כבר מחתן ילדים למזל טוב, ומותר לי ללמוד מהצעירים, ולמדתי מהצעירצ'יק השובב הזה כמה דברים: א. גם כשאתה מעניש, עזוב את ההורים, תעניש במסגרת הכיתה, אם תערב אותם רק תפסיד, הם יתחילו גם לדון אם אתה בסדר בשביל מה לך? ב. אם יש בעיות שצריך להציף תשאיר את זה להנהלה ותהיה אתה רק האיש הטוב. ג. כהורה תזכור, שצריך לקרוא משהו חריג מאוד מאוד בשביל שלא תעריץ את המלמד של הבן שלך, אחרת גמרת לבן שלך את השנה.
בס"ד

אני לא יודעת איך זה קורה, אבל כל פעם שאני מחליטה ואומרת לעצמי:
"היום – אני הולכת להתבודד. לספר לו הכול. לדבר איתו באמת…"
זה מגיע. אני מגיעה.
אבל... כלום.
משהו חסום.
שלט של "אין כניסה" תלוי שם, ואני עומדת מבחוץ. משותקת. מאוכזבת. בוכה.

ושוב אני רואה אותם – את האנשים שמדברים איתו בפשטות.
הם משתפים, מספרים, שופכים לב.
ואני? הלב שלי יוצא.
אני מבטיחה לעצמי: "הפעם אני אעשה את זה גם".
ושוב – זה מגיע.
ושוב – כלום לא מגיע.
לא בא. לא נפתח.

אני יוצאת מהשיחה מתוסכלת, שבורת לב.
ולא רוצה לדבר יותר.
למה אני כל כך חסומה?
למה כולם יודעים לדבר איתו כל כך טוב, להגיד לו הכול,
ואני רק בוכה מולו כשכואב –
ולא מצליחה כמעט להוציא הגה מהפה?

למה, אבא? למה?

שנים שאני יושבת מולך ובוכה.
שנים שאני מדברת איתך –
אבל הכול בדממה. בזעקה פנימית. בלי קול.

ושוב אני פוגשת אותם –
אלה שמספרים איך הם אומרים לך דברים כל כך פשוטים וקרובים:
"אבא, זאת חדוה, אתה שומע?
עבר עליי יום לא קל…
הילדים אמנם מתוקים, אבל הרגשתי שפשוט נגמר לי הכוח…"

ואני שומעת אותם ושואלת את עצמי:
מה יש להם שאין לי?
למה זה יוצא להם כל כך טבעי, ולי זה כל כך חסום?

אני מחפשת תשובות.
ולא יודעת מה לענות.
אולי אני פשוט לא רוצה מספיק, כמו שאמא אמרה לי כל החיים?
שאני לא מתאמצת באמת?
אז אני מבטיחה לעצמי: היום אתחיל שוב. אתאמץ מחדש.

אבל שוב…
הכאב הזה.
אבא, למה זה חסום לי מולך?
למה אני כבר שלוש שנים לא מצליחה באמת להתבודד?
למה אני לא מצליחה פשוט לדבר איתך?
לספר מה עובר עליי?
למה זה נגמר בבכי – בלי מילים?

וברגע קטן של אור –
הארת לי משהו, אבא.

שאלת אותי פתאום בלב:
"האם אי פעם ידעת לספר?"
"האם מישהו אי פעם באמת שאל?"

כשהגעת מהגן בוכיה, אחרי שהגננת העמידה אותך בפינה סתם כך –
מישהו שאל מה קרה?
שאלו, בלשון חסרת סבלנות לשמוע את הבכי הצורמני...


כשבכיתה ה', הסתובבת שעות ברחוב, מחפשת קשר,
מישהו שאל אותך, קצת יותר מהשאלה, איך עבר עליך היום?
לא ממש.

כשכבר היית נערה, אחרי יום קשה של מבחנים,
מישהו חיכה לך בבית ושאל – "איך היה המבחן באמת, לא רק לצאת ידי חובה?"
לא.

אז מה הפלא, ילדה שלי, שאת לא יודעת לדבר עכשיו?
שאת לא מכירה את השפה הזאת של שיתוף?
של ביטוי רגשות?

הימים עברו, השנים חלפו, והלב נסגר.
רגשות? שיתוף? הקשבה?
מי לימד אותך איך עושים את זה?

אז איך תוכלי לדעת לדבר איתי –
כשאף פעם לא לימדו אותך איך לדבר בכלל?

אני לא יודעת איך משתפים.
אני לא מכירה את זה.
אני לא יודעת מה אומרים.

אבל אבא שלי, אני רוצה.
כל כך רוצה.

רוצה לבוא אליך כל יום, שעה ביום.
רוצה לשבת איתך.
רוצה להיות קרובה.

אבל הדלת סגורה.
אני עומדת מול שער נעול, רוצה להיכנס – ולא יודעת איך.

רוצה לספר לך הכול כמו כולם,
לא רק לבכות.
לספר לך שכואב לי.
לספר שאני – בסך הכול ילדה קטנה שלך,
שמסתובבת עם כאב וגעגוע,
ורק רוצה יד חמה, חיבוק, קרבה.

רוצה לשתף אותך באמת,
להרגיש אותך איתי.
לשבת איתך, אבא,
ולא לרצות שהזמן ייגמר.

אבל אבא…
הדלת נעולה.
משהו סגר לי אותה מבפנים.

אבא, חדש אותי.
תן לי להתחיל מחדש.
תן לי להחזיר את הימים שהיו חשוכים – אל האור שלך.
תחזיר אותי אל הקדושה, אליך.

תן לי לדעת את הדרך.
לגלות את השביל.
אני כל כך רוצה, אבא.
מתחננת:
תן לי לפגוש אותך מחדש.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה