סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

[כנפיים]

למה?

כי אנשים לא טורחים לגשת לנספח ולהגיב שם. ודאי לא עם לצטט מפה ולהעביר לשם, ולאט לאט הכותב מרגיש שהעניין ירד.

 

[דיונון]

לא מכביד על הרצף כל התגובות?

אפשר לעשות בסוף כל פרק קישור לפרק הבא.
אני מאמין שהמנהלים ישתפו פעולה ויוסיפו בכל פעם את הלינק המבוקש.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

ו.

"אה, מה שלומך?" באמת תודה שהוא מתפנה אלי, אחרי שעשר דקות הוא ממשיך לדבר עם אמא שלו. תודה רבה, משהו. ספר השיאים. חבל שאני לא יכולה להגיד לו את זה.

"ברוך ה'" אני עונה, כמה בנאלי ככה יפה. אם יכתבו בעיתון על אשה שפתאום התחילה לזרוק חפצים בלי שליטה – תדעו שזה אני. כן כן.אמהל'ה ומפחיד. אבל אם אני לא יכולה לאמר את מה שאני מרגישה אז מתחשק לי לנדנד את יסודות העולם, למוטט תשתיות תבל, לצעוק ולנענע בידיים. כל המילים שלחוצות אצלי על השתק – מנסות למצוא ביטוי, והוא – איננו.

"אני..." אני רוצה להיות נורמלית, שפויה. לדבר כמו אשה נחמדה שבעלה בלי להתכוון מדבר עליה מאחורי הגב. לומר 'לא נורא שדברת, אבל לפחות לפעם הבאה' ולחייך בסלחנות מפרגנת, אבל רק בגלל שאני יודעת שהמציאות לא ככה, אלא הרבה יותר עמוקה ומורכבת - מהפה שלי יוצאות מילים אחרות, משוכתבות טקסט מספר הנימוסים המרכזי, לא מילים שלי: "אני מתנצלת על זה שלא הכנתי ארוחת ערב."

אלחנן מחייך, בנדיבות לב, הוא הבעל הלארג', המתחשב, הטוב והסלחן, שלמרות שאשתו עבה על כלל יקר ובלתי כתוב הוא 'רק' אומר לה "וואו, לאמא שלי זה אאאאף פעם לא היה קורה, אבל טוב, את עדיין צעירה, בטח תתרגלי".

"כן" אני אומרת, הציניות מטפסת לי כמו נחש ארסי וצמא לטרף, אדים ממלאים לי את המוח, אבל אני רק חותכת את המילים, את ההבעה, את עצמי.

"אני כבר פונה להכין" זו לא אני מדברת, זה איזשהוא חייזר שהשתלט לי על הקול. נס. כי אם אני הייתי פותחת את הפה, מה שמשם היה יוצא ... במקרה הטוב ציניות מרירה ועוקצנית שלא ידעתי שהיא קיימת אצלי, במקרה הפחות טוב דמעות בלתי נשלטות. נס שאלמוני כלשהוא מדבר במקומי, וחוסם לי את הפה ואת הלב מלעשות שטויות.

אני מוציאה מחבת, מערבבת בלילה לבלינצ'עס, מנסה להתאפס, מבינה שאני כבר מאופסת. אפס אחד גדול ועגול, מבריק וחלקלק.

זה לא כזה גרוע, מה בסך הכול קרה? זו את שלוקחת את הכול קשה מידי - הקולות האלו יותר קלים לי לעיכול מהזעם שאני לא מעזה להודות שפועם בי ורק שהבלינצ'עס כבר מבעבעים במחבת ומפיצים ריח נעים של בישול אני סופסוף נרגעת.

יופי, סרט נקשר מבצל ירוק, הסלט כבר חתוך ואלחנן נוטל ידיים. ניגוב, מלח, המוציא עכשיו הוא יכול לדבר.

הוא קם להביא סכין, לחתוך את הבלינצ'ע, וכשהוא חוזר הוא משחק בסכום, לא אוכל עדיין, "איך היה בראיון?" הוא שואל.

"נחמד" אני עונה. הוא משחק עם המזלג במחית הגבינה, הוא מקשה בנימה של לימוד. "מה הכוונה נחמד?" אני עונה באותו גוון קול עניני ומונוטוני "בסדר גמור, נראה מה תהיה התשובה".

"אגב," אני נזכרת פתאום "היא חברה של אמא שלך, בירנבוים". הוא מכיר את השם, איך לא? כנראה היא מדוברת בביתם, עכשיו הבלינצ'ע ז"ל מוערם לתילים של פיסות מעוכות, חשבתי שהוא רעב אלחנן, למה הוא לא אוכל?

"אם ככה" אלחנן מטעים לי "אז בטח התקבלת, היא בטח מבינה שאם את האשה של הבן של אמא שלי את חייבת להיות מושלמת". חיוכו מתרחב, ואני מבינה שזו הייתה אמורה להיות בדיחה מוצלחת שמשום מה לא כל כך מצחיקה אותי.

"אולי" החלפנו את היוצרות, הוא מפטפט כמו אישה, אני עונה מדודות כאיש, אולי יוצרות אחרות התחלפו טרם נוצר המצב, הלא טבעי הזה.

אני אוהבת שקט ודממה, שונאת שתיקה שמדברת, עומדת כחומה במערכת יחסים והופכת אותם למורכבים, זו סוג השתיקה שמתנחלת בינינו שבע דקות ארוכות והמתח שמזדחל הופך את ברכת המזון של אלחנן להפגנתית משהו.

אני שוברת את הקרח, בידיים חשופות, רוצה לדבר על הכול, מרגישה כמו סיר שהתבשיל גולש ממנו בלי שליטה "אולי נצא?" אני שואלת אותו, שמא צינת הליל והרחוב השקט יתרמו לאווירה וירככו את הקרירות?

"אני קצת עייף" אלחנן לא משתף פעולה עם הרצון הכנה שלי, אני לא יכולה להכריח אותו.

"אז אולי תלך לישון?" מנסה בכל אופן, אישה כשרה שכמותי.

"רעיון טוב" העליזות שלו חוזרת, החיוך כבר בעיניים, וכשהוא מציע שנשתה כוס שוקו מקציף לקינוח אני מתחילה להרהר שאולי כל מה שחשבתי מקודם אינו אלא חלום רע ומדומיין, לא יכול להיות שבן אדם רגע ככה רגע ככה, זו כנראה אני שמבולבלת, לגמרי.

 

[RACHELIZ]

מדהים!
בא לי לצרוח מהגרון שלה...

היא בטח מבינה שאם את כלה של הבן של אמא

היא כבר לא כלה שלו...

מה שהיה יוצא משם?

לדעתי, הש' במילה 'שהיה' מיותרת או לחילופין להוריד את סימן השאלה.

 

[undo]

מקסים.
אהבתי במיוחד:

מנסה להתאפס, מבינה שאני כבר מאופסת. אפס אחד גדול ועגול, מבריק וחלקלק.

אני אוהבת שקט ודממה, שונאת שתיקה שמדברת,

אני שוברת את הקרח, בידיים חשופות,

וסליחה על הקטנוניות, צריך כאן גרש, לא מרכאות. זה פשוט מפריע לקרוא את המשפט בצורה מסודרת.

הלארג'',

 

[miri012]

נפלא ביותר!
המילים שלך מציירות תמונה.

כמה ציטוטים שאהבתי:

"ברוך ה'" אני עונה, כמה בנאלי ככה יפה.

מנסה להתאפס, מבינה שאני כבר מאופסת. אפס אחד גדול ועגול, מבריק וחלקלק.

"אולי" החלפנו את היוצרות, הוא מפטפט כמו אישה, אני עונה מדודות כאיש.

לא יכול להיות שבן אדם רגע ככה רגע ככה, זו כנראה אני שמבולבלת, לגמרי.

 

[אשר שרבר]

"אם ככה" אלחנן מטעים לי "אז בטח התקבלת, היא בטח מבינה שאם את כלה של הבן של אמא שלי את חייבת להיות מושלמת". חיוכו מתרחב, ואני מבינה שזו הייתה אמורה להיות בדיחה מוצלחת שמשום מה לא כל כך מצחיקה אותי.

הוא גם היה משוכנע שהוא החמיא ברגע זה ממש.


נהדר. זה בדיוק הפער הרגשי שיש בין בחורים שחיים בסביבה לא אישית ולא רגשית.
הוא לא מבין בכלל שהיא במצוקה.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

וסליחה על הקטנוניות, צריך כאן גרש, לא מרכאות. זה פשוט מפריע לקרוא את המשפט בצורה מסודרת.

תודה שהארת את עיני, זה כל כך קטן שאפילו לא שמתי לב... תיקנתי.

 

[+shira]

זה סיפור שנקרא בשלוק! הכתיבה טבעית, הדמויות אותנטיות והעלילה - לא קיצונית, ועדיין מעניינת.
מרגיש שאלחנן הדרדר מהפרק הראשון. זה מתוכנן או שהוא הושפע לרעה מאווירת סיפורי הזוגיות כאן?

 

[כנפיים]

מקסים מקסים מקסים!!!

הפרקים משתבחים ממש!

גם לי בא לצרוח במקומה, או לפחות לנער אותה. ואלחנן--- כפרת עוונות. בקטע הזה-

"ברוך ה'" אני עונה, כמה בנאלי ככה יפה. אם יכתבו בעיתון על אשה שפתאום התחילה לזרוק חפצים בלי שליטה – תדעו שזה אני. כן כן.אמהל'ה ומפחיד. אבל אם אני לא יכולה לאמר את מה שאני מרגישה אז מתחשק לי לנדנד את יסודות העולם, למוטט תשתיות תבל, לצעוק ולנענע בידיים. כל המילים שלחוצות אצלי על השתק – מנסות למצוא ביטוי, והוא – איננו.

וגם בזה-

"אני כבר פונה להכין" זו לא אני מדברת, זה איזשהוא חייזר שהשתלט לי על הקול. נס. כי אם אני הייתי פותחת את הפה, מה שמשם היה יוצא ... במקרה הטוב ציניות מרירה ועוקצנית שלא ידעתי שהיא קיימת אצלי, במקרה הפחות טוב דמעות בלתי נשלטות. נס שאלמוני כלשהוא מדבר במקומי, וחוסם לי את הפה ואת הלב מלעשות שטויות.

הרגשתי שהיה אפשר טיפה פחות לפרט. משהו להשאיר לקוראים להבין.
שמתי בסוגריים בציטוט מה שהיה נראה לי שאפשר לוותר.

אולי יוצרות אחרות התחלפו טרם נוצר המצב, הלא טבעי הזה.

את זה לא הבנתי.

הציניות מטפסת לי כמו נחש ארסי וצמא לטרף, אדים ממלאים לי את המוח, אבל אני רק חותכת את המילים, את ההבעה, את עצמי.

מעולה!!

אני שוברת את הקרח, בידיים חשופות, רוצה לדבר על הכול, מרגישה כמו סיר שהתבשיל גולש ממנו בלי שליטה

יופי של דימויים!

ושאלה לגמרי לא ספרותית:

"אני מתנצלת על זה שלא הכנתי ארוחת ערב."

זה נורמלי שאשה צעירה שחזרה מהראיון ולא הכינה ארוחת ערב צריכה להתנצל, או שזה ביטוי לתחושת האפסיות שלה?

 

[כנפיים]

שמתי בסוגריים בציטוט מה שהיה נראה לי שאפשר לוותר.

אופס, לא שמתי..
אז הנה-

"ברוך ה'" אני עונה, כמה בנאלי ככה יפה. אם יכתבו בעיתון על אשה שפתאום התחילה לזרוק חפצים בלי שליטה – תדעו שזה אני. כן כן.אמהל'ה ומפחיד. (אבל אם אני לא יכולה לאמר את מה שאני מרגישה אז)

"אני כבר פונה להכין" זו לא אני מדברת, זה איזשהוא חייזר שהשתלט לי על הקול. נס. (כי אם אני הייתי פותחת את הפה, מה שמשם היה יוצא ... במקרה הטוב ציניות מרירה ועוקצנית שלא ידעתי שהיא קיימת אצלי, במקרה הפחות טוב דמעות בלתי נשלטות.) נס שאלמוני כלשהוא מדבר במקומי, וחוסם לי את הפה ואת הלב מלעשות שטויות.

מתחשק לי לנדנד את יסודות העולם, למוטט תשתיות תבל, לצעוק ולנענע בידיים. (כל המילים שלחוצות אצלי על השתק – מנסות למצוא ביטוי, והוא – איננו.)

 

[הוריקן]

זה נורמלי שאשה צעירה שחזרה מהראיון ולא הכינה ארוחת ערב צריכה להתנצל, או שזה ביטוי לתחושת האפסיות שלה?

לא נורמלי לחלוטין! לדעתי זה פשוט הרף הגבוה של המשפחה שלו...

 

[עכביש]

מעכשיו אפשר לדלג בקלילות מפרק לפרק.

 

[הוריקן]

מעכשיו אפשר לדלג בקלילות מפרק לפרק.

תודה רבה!
ממש רווח והצלה!

 

[Angular]

פרק פשוט מעולה.

כמו שכתבה @כנפיים , גם אני חושבת שכדאי לחתוך את ההסברים.

 

[וי שלוק]

מעכשיו אפשר לדלג בקלילות מפרק לפרק.

תודה רבה, רבה.
זה ממש לא מובן מאליו.
מרגש. תודה.

 

[stars]

בלת"ק

"וואו, לאמא שלי זה אאאאף פעם לא היה קורה, אבל טוב, את עדיין צעירה, בטח תתרגלי".

השוטה הזה מרגיז אותי!
(לקחתי משפט מדגים. יש עוד כמה משפטים שמצביעים על טאקט ואינטליגנציה רגשית אפסית לחלוטין (של אלחננק'ה כמובן)).

אולי תהפכי אותו לקצת יותר שפוי? זה יעניק נדנוד בהחלטה עם מי להזדהות. עד עכשיו אני לא חושב שיש מישהו שמזדהה איתו.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

בלת"ק

השוטה הזה מרגיז אותי!
(לקחתי משפט מדגים. יש עוד כמה משפטים שמצביעים על טאקט ואינטליגנציה רגשית אפסית לחלוטין (של אלחננק'ה כמובן)).

אולי תהפכי אותו לקצת יותר שפוי? זה יעניק נדנוד בהחלטה עם מי להזדהות. עד עכשיו אני לא חושב שיש מישהו שמזדהה איתו.

הו א שפוי לחלוטין.
ומי שמכיר את העולם יודע...
ככה זה, זו"צ בתחילת דרכו, העדיין לא מעובדת.
ובאמת, קשה להזדהות איתו, זה הקונץ.
בכוונה הקצנתי קצת את ההתנהגות שלו, ולמה? כי לו הייתי בוחרת דברים פחות 'שחורים' ושיותר ניתן להתווכח עליהם אז כמספר נאנשים כך מספר הדעות.
זה גם לו שאין לו טאקט, הוא פשוט לא קורא את המפה כמו שצריך, אפוף בהרגלים שלו ורואה אותה דרך העיניים שלו!
אם היא תבין את זה, המצב יראה קצת אחרת...

הרגשתי שהיה אפשר טיפה פחות לפרט. משהו להשאיר לקוראים להבין.
שמתי בסוגריים בציטוט מה שהיה נראה לי שאפשר לוותר.

את צודקת. אני חושבת גם שזה דביק וחסר טעם, אבל קצת נבהלתי מעצמי לכתוב שהיא זורקת חפצים בלי להסביר למה, שלא יאשפזו אותי...אם זה מובן מאליו - אוותר על כך.

זה נורמלי שאשה צעירה שחזרה מהראיון ולא הכינה ארוחת ערב צריכה להתנצל, או שזה ביטוי לתחושת האפסיות שלה?

זה ביטוי לתחושת אפסיותה ולכן שהיא מאמינה לכל ביקורת שלו עליה. וזה חבל...

 

[stars]

הו א שפוי לחלוטין.
ומי שמכיר את העולם יודע...

הוא לא שפוי. ואם ככה העולם - אז הוא גם לא שפוי. תגובות כמו שלו אינן שפויות בעליל.

אבל:

ככה זה, זו"צ בתחילת דרכו, העדיין לא מעובדת.

ככה זה?
חלילה. נכון שדרכם של זו"צ עדיין אינה מעובדת, ויש פשלות בהידברות ובהבנה ועוד, אבל עד כדי כך? נשמע לי לא אמין. ואני לא חושב שככה הנורמה בעולם.

ובאמת, קשה להזדהות איתו, זה הקונץ.
בכוונה הקצנתי קצת את ההתנהגות שלו, ולמה? כי לו הייתי בוחרת דברים פחות 'שחורים' ושיותר ניתן להתווכח עליהם אז כמספר האנשים כך מספר הדעות.

לטעמי זה בדיוק מה שגורם לסיפור להיות שמן ועסיסי. כמה שיותר תסיסה ודעות שניתן להעביר על המסר או על התובנות המוטמנות בו.

זה גם לא שאין לו טאקט, הוא פשוט לא קורא את המפה כמו שצריך, אפוף בהרגלים שלו ורואה אותה דרך העיניים שלו!

במילים אחרות - אין לו טאקט!... זו בדיוק המהות הפנימית של חוסר טאקט (כלומר שגורמת לחוסר טאקט).

 

[קופירייטה]

ובאמת, קשה להזדהות איתו, זה הקונץ.
בכוונה הקצנתי קצת את ההתנהגות שלו, ולמה? כי לו הייתי בוחרת דברים פחות 'שחורים' ושיותר ניתן להתווכח עליהם אז כמספר נאנשים כך מספר הדעות.

מה הבעיה שכן יזדהו איתו?
להיפך,
אם יצליחו גם להזדהות איתו וגם להזדהות איתה זה הרבה יותר יהדהד.
וגם יהיה הרבה יותר אמין.
כי בחיים בדרך כלל שני הצדדים צודקים.

(אם, לחלופין, הייתי כותבת את זה בתור "יומני היקר" שלה
זה היה מאוד סביר שהיא תצא שם צודקת והוא לא.
אבל אם הסיפור הוא מנקודת מבט של סופר אובייקטיבי,
זה לא מספיק אמין שרק היא הצודקת ומעוררת ההזדהות).