הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
1.
היום קראתי בחדשות על ספר זיכרונות חדש שהוציאה לאור אחייניתו של נשיא ארה"ב, אשה בשם מרי טראמפ, פסיכולוגית בת 55, ובו היא טוענת כי בילדותו עבר דודה הנשיא התעללות בידי אביו האלכוהוליסט, וכתוצאה מזה "המשפחה שלי יצרה את האדם המסוכן ביותר בעולם". היא מאמינה כי דודה עומד בכל תשעת הקריטריונים על פי מדריך האבחון ל"הפרעת אישיות אנטי חברתית, שבצורתה החמורה ביותר נחשבת בדרך כלל לסוציופתיה". יפה.
בכך היא מצטרפת אל יועצו הבכיר לשעבר של טראמפ, ג'ון בולטון, שגם הוא הוציא או עומד להוציא ספר גדוש ברכילויות עסיסיות על המהלכים האפלים בבית הלבן בתקופת כהונתו של האדמוני הנלבב. שניהם יחד מצטרפים לתקשורת הממוסדת ולרשתות החברתיות (ולקורונה, אבל זה נושא אחר) שמנהלות קמפיין מתואם למזער את סיכוייו להיבחר בשנית.
אל מול זה ברצוני לטעון שהניסיונות הללו לא ישפיע מהותית על סיכוייו להיבחר (אם לא הקורונה שאין לדעת איך וכמה תשפיע). מפני שגם אם כל הטיעונים נגדו יהיו מבוססים ומאומתים עם הוכחות ומסמכים, דבר לא יוכל להפריע לנִראות של העניין ברמת המאקרו. בולטון ומארי ודורסי וצוקרברג ושות', במאמציהם, בעיני הרוב הרפובליקני הדומם, בסך הכל ערקו לצד השני. הציבור אינו מתעניין בפרטים הקטנים, אלא מסתכל על התמונה הגדולה, ואם יצאת נגד הנשיא שלי – סימן שאתה כבר לא בצד שלי. וממילא כל פועלם אינו מצליח לצאת מגדר שכנוע המשוכנעים.
אפשר לראות את התופעה הזו גם אצלנו בין ימין ושמאל. לא משנה כמה הטיעונים זה כנגד זה יהיו כבדי משקל, כולם מתבצרים בעמדותיהם ביתר שאת ובזים לפרטים הטכניים המורעפים עליהם מן הפלזמה.
זה לא אומר שהמון העם המתעלם מן הפרטים, מתעלם בעצם מן האמת, משום שהאמת מסתבר היא אלסטית וגמישה מאוד תלויה בעיני המתבונן. כל העניין כולו הוא מאיפה אתה מסתכל עליה.
בקיצור, הציבור בימינו שופט כל דבר הרבה יותר על פי תחושת הלב ולפי שטח המציאות, מאשר על פי הנתונים מאחורי הקלעים. השאלה המרכזית היא האם אני אוהב אותו או לא. עכשיו גם אם תוכיח לו באותות ובמופתים שטראמפ הוא מטורלל על כל הראש ומוביל את אמריקה לאפוקליפסה רב מישורית, הוא יפעל על פי התחושה הבסיסית שלו, שהנה הכל טוב, ומקסימום נזמבר את המערכת הבלתי נסבלת מעצם היותה, העיקר שבחיר ליבי ינצח.
(יש אמנם איזו מסה קריטית של השחרה תקשורתית שבכוחה לשנות מהלכים, אבל גם זה לא הנושא היום).
2.
כמסיבת פרידה מן המוזיקה לקראת בין המצרים, צפיתי אמש בגמר של תכנית הקלידנים של קול חי, שהתקיים במוצ"ש האחרון בתכניתו של מנחם טוקר, אחרי שבדרכים במוצאי שבתות החורף יצא לי לשמוע אי אלו חלקי פרקים.
קודם כל עלי לומר שהיה מרתק, ולא פשוט להחזיק שלוש שעות אירוע בלי להמאיס. למען האמת, לא תכננתי לראות הכל. חשבתי לדלג לקטעים נבחרים ולסכם את הפרק הזה בחיים בעשרים דקות עד חצי שעה. אבל כאמור, היה מרתק.
ברור שמבחינה מקצועית יש המון מקום לשפר. גם מבנה התכנית, גם חוסר ההגינות הזועקת, גם התוויית חלק מהכללים תוך כדי תנועה, גם ליהוק הזמרים, גם השיפוט ועוד. זה בהחלט היה קצת חובבני לעומת הבזז שהעניין הזה עורר. וגם זה טבעי למדי למוטציה תרבותית חרדית חדשה כזו.
לפי דעתי השיפוט האמתי היה אמור להתבצע על פי הקטע האינסטרומנטלי בחלק הראשון. (בהם כולם היו מופלאים, ומעל כולם – מנדי ברנדווין, לטעמי – וכדלהלן). בחלק שליוו את הזמרים, רובם פשוט חירבו, הפריעו וניסו לקחת את כל הפוקוס לעצמם - כהרגלם, והקלידנים יצאו דפוקים. ודווקא על פי זה הם נשפטו.
תאמרו, והרי זה מה שקלידן אמור לעשות באירועים, להוות עזר כנגד הזמר המהולל. זה נכון, ועדיין, יש כמה הבדלים, ובראשם התיאום שנבנה עם הזמר לפני כל אירוע ובוודאי לאחר כמה אירועים, שלא היה כאן, והעובדה שכאן הקלידן עצמו אמור להיות במרכז ולא יכול להיות שהזמר ישפיע כל כך על סיכוייו (מילא אם היו נותנים לכולם את אותו זמר, כפי שנעשה בשלב האחרון) ועוד.
אבל הסערה האמתית שקמה לאחר התכנית, היתה של אמני התחום, על עזות הקהל להעדיף את שטיין על פני דויטש. ניצחון הטראקים על פני הפדל ססטין. המסקנה הברורה: צריך להחליף את העם.
אני לא מבין גדול במוזיקה, ואני אפילו לא מחזיק מעצמי כזה, ודווקא לכן זכותי לטעון כדלהלן.
סבורני שהעולם, בעידן החוצפה, בגלל כמה גורמים, עובר לאט לאט מתרבות של כניעה למומחים ומבינים, לתרבות של שפיטה פשטנית הרבה יותר. אנחנו כבר לא צריכים את הזמר הדגול שיאמר שההוא מנגן מצוין, אלא התחלנו להעז להביע את דעתנו גם בנושאים אומנותיים, על פי הפרמטר הבראשיתי התמים – נהניתי או לא נהניתי. זה תפס אותי או לא. עשה לי משהו או כן. ככה פשוט.
ואת הפרמטר הבסיסי הזה – חסר לאמנים באותו תחום, מעצם היותם אמנים. מה שאני הבור רואה כתענוג וזרימה משובחת, האמן רואה כקטסטרופה בלתי מקצועית. ואז הוא אוכל את הלב איך זה שאין מי שיעריך אמנות טהורה.
לסיכום: לפי דעתי, כמייצג בלתי מוכתר של פשוטי העם, בחירתו של שטיין היתה מוצדקת מאוד, מפני שמבלי להיכנס לפרטים והמינוחים האמנותיים – הוא פשוט עשה את העבודה. הקפיץ ושימח והפעים את קצב הלב באופן סוחף. בעוד דויטש הסתדר היטב עם הפשלות של הזמר, הראה ביצועים מורכבים ופסנתריים ושילובים של מקצבים וליוויים שונים, אבל טיפה פחות סחף את הרחבה.
(לשם הדיוק: סבורני שזאת הסיבה שלא שייך לשפוט בתחרות מעין זו על פי שירים שקטים, שבאופן גורף תמיד יסחפו פחות ואכ"מ).
3.
התובנה הזו קשורה לחלקים רבים בחיים, ולכל המקצועות האמנותיים, ובתוכם תחום הכתיבה.
יש כותבים מחוננים, כאלו שמלהטטים בשפה, מחוללים קסמים שחור על גבי לבן, ועושים במילים כבשלהם. הם מסוגלים להתפייט עד דכדוכה של נפש, לפרשן את המילים באופן שאפשר רק להשתומם מול התופעה, לרדת לדקויות ולשבור מליצות בחן ובחסד וליצוק לתוכן משמעויות עמוקות ומזהירות.
משוררים טובים יהוו דוגמא מצוינת. מה שאני כותב במאמר ארוך בן אלפיים מילה, הם מתמצתים לכמה שורות נוקבות עד השיתין, כל מילה תכיל רבדים אינסוף של משמעויות. אבל לא רק משוררים, גם אלו שכותבים בשפה גבוהה, עמוקה, בורחת מפשטנות, מהווים תענוג עילאי שמימי, אבל רק עבור מי שיודע להעריך.
כמובן שלא הוגן להשוות בין שירה לכתיבה, אבל לצורך העניין נאלץ לקבל את הדמיון הרב שבין הכתיבה הגבוהה לשירה.
לעומת זאת, יש כותבים שאמנותם היא בפשטותם. וכשהם מספרים סיפור, הם מספרים אותו. לא מלהטטים במילים ולא הולכים בגדולות, פשוט מספרים. ולדר, יהווה דוגמא לסוגה הזאת. למרות שהוא לא היחיד. אפילו ההתחלה אצלו היא בלתי יומרנית כלל "שמי יוסי ואני גר בירושלים", או בגרסה המעודנת טיפה בסיפורים למבוגרים.
אלו שחיים את הכתיבה, אוהבים את הקריאה ויודעים להעריך יצירת פרוזה איכותית, עשויים אולי למצוא עצמם נעלבים בשם הציבור הרחב שבוחר את הסיפורים הילדותיים על פני אלו מלאי ההשראה והקסם וההשקעה.
המציאות טוענת, לפחות בינתיים ולפחות אצלנו בציבור, שעיקר הביקוש הוא לכתיבה הפשוטה והבלתי יומרנית. ההמון נהנה מסיפור פשוט וקולח ופחות מיצירת מופת אינטלקטואלית רבת השראה.
וכמה שהעניין עצוב (אולי), בסוף, במבחן הציבורי, הכל יצטמצם לשאלה הבסיסית: האם אהבתי או פחות. האם נהניתי לקרוא או שנפל עלי כבד. זה הכל.
ובכן, אדם שמשקיע בכתיבה לשם מימוש עצמי, או כדי ללתת ביטוי למעמקים הסוערים בנפשו, והעיקר לדידו הוא להוציא את אשר על ליבו אלי גוויל, אין ספק שכדאי לו ולעולם שיישאר בתחומו, ואל יבוש מפני המלעיגים עליו, וייתכן שבסופו של דבר אף יפתיע את עצמו ואת היקום כאשר דבריו יקנו שביתה ויפרצו אל ההמון.
אבל אדם שרוצה שיקשיבו לו, מי שמעוניין לפנות לציבור, לא רק משיקולים מסחריים אלא גם משיקולי השפעה, ייתכן שכדאי שיאמץ את הכתיבה הפשוטה הבלתי מתיימרת, לספר ולכתוב את דבריו בפשטות, בדיוק, בקריצה לפעמים, בגובה העיניים. הדברים הללו יקנו שביתה בשוק. מסתבר שזה מה שהמון העם דורש.
היום קראתי בחדשות על ספר זיכרונות חדש שהוציאה לאור אחייניתו של נשיא ארה"ב, אשה בשם מרי טראמפ, פסיכולוגית בת 55, ובו היא טוענת כי בילדותו עבר דודה הנשיא התעללות בידי אביו האלכוהוליסט, וכתוצאה מזה "המשפחה שלי יצרה את האדם המסוכן ביותר בעולם". היא מאמינה כי דודה עומד בכל תשעת הקריטריונים על פי מדריך האבחון ל"הפרעת אישיות אנטי חברתית, שבצורתה החמורה ביותר נחשבת בדרך כלל לסוציופתיה". יפה.
בכך היא מצטרפת אל יועצו הבכיר לשעבר של טראמפ, ג'ון בולטון, שגם הוא הוציא או עומד להוציא ספר גדוש ברכילויות עסיסיות על המהלכים האפלים בבית הלבן בתקופת כהונתו של האדמוני הנלבב. שניהם יחד מצטרפים לתקשורת הממוסדת ולרשתות החברתיות (ולקורונה, אבל זה נושא אחר) שמנהלות קמפיין מתואם למזער את סיכוייו להיבחר בשנית.
אל מול זה ברצוני לטעון שהניסיונות הללו לא ישפיע מהותית על סיכוייו להיבחר (אם לא הקורונה שאין לדעת איך וכמה תשפיע). מפני שגם אם כל הטיעונים נגדו יהיו מבוססים ומאומתים עם הוכחות ומסמכים, דבר לא יוכל להפריע לנִראות של העניין ברמת המאקרו. בולטון ומארי ודורסי וצוקרברג ושות', במאמציהם, בעיני הרוב הרפובליקני הדומם, בסך הכל ערקו לצד השני. הציבור אינו מתעניין בפרטים הקטנים, אלא מסתכל על התמונה הגדולה, ואם יצאת נגד הנשיא שלי – סימן שאתה כבר לא בצד שלי. וממילא כל פועלם אינו מצליח לצאת מגדר שכנוע המשוכנעים.
אפשר לראות את התופעה הזו גם אצלנו בין ימין ושמאל. לא משנה כמה הטיעונים זה כנגד זה יהיו כבדי משקל, כולם מתבצרים בעמדותיהם ביתר שאת ובזים לפרטים הטכניים המורעפים עליהם מן הפלזמה.
זה לא אומר שהמון העם המתעלם מן הפרטים, מתעלם בעצם מן האמת, משום שהאמת מסתבר היא אלסטית וגמישה מאוד תלויה בעיני המתבונן. כל העניין כולו הוא מאיפה אתה מסתכל עליה.
בקיצור, הציבור בימינו שופט כל דבר הרבה יותר על פי תחושת הלב ולפי שטח המציאות, מאשר על פי הנתונים מאחורי הקלעים. השאלה המרכזית היא האם אני אוהב אותו או לא. עכשיו גם אם תוכיח לו באותות ובמופתים שטראמפ הוא מטורלל על כל הראש ומוביל את אמריקה לאפוקליפסה רב מישורית, הוא יפעל על פי התחושה הבסיסית שלו, שהנה הכל טוב, ומקסימום נזמבר את המערכת הבלתי נסבלת מעצם היותה, העיקר שבחיר ליבי ינצח.
(יש אמנם איזו מסה קריטית של השחרה תקשורתית שבכוחה לשנות מהלכים, אבל גם זה לא הנושא היום).
2.
כמסיבת פרידה מן המוזיקה לקראת בין המצרים, צפיתי אמש בגמר של תכנית הקלידנים של קול חי, שהתקיים במוצ"ש האחרון בתכניתו של מנחם טוקר, אחרי שבדרכים במוצאי שבתות החורף יצא לי לשמוע אי אלו חלקי פרקים.
קודם כל עלי לומר שהיה מרתק, ולא פשוט להחזיק שלוש שעות אירוע בלי להמאיס. למען האמת, לא תכננתי לראות הכל. חשבתי לדלג לקטעים נבחרים ולסכם את הפרק הזה בחיים בעשרים דקות עד חצי שעה. אבל כאמור, היה מרתק.
ברור שמבחינה מקצועית יש המון מקום לשפר. גם מבנה התכנית, גם חוסר ההגינות הזועקת, גם התוויית חלק מהכללים תוך כדי תנועה, גם ליהוק הזמרים, גם השיפוט ועוד. זה בהחלט היה קצת חובבני לעומת הבזז שהעניין הזה עורר. וגם זה טבעי למדי למוטציה תרבותית חרדית חדשה כזו.
לפי דעתי השיפוט האמתי היה אמור להתבצע על פי הקטע האינסטרומנטלי בחלק הראשון. (בהם כולם היו מופלאים, ומעל כולם – מנדי ברנדווין, לטעמי – וכדלהלן). בחלק שליוו את הזמרים, רובם פשוט חירבו, הפריעו וניסו לקחת את כל הפוקוס לעצמם - כהרגלם, והקלידנים יצאו דפוקים. ודווקא על פי זה הם נשפטו.
תאמרו, והרי זה מה שקלידן אמור לעשות באירועים, להוות עזר כנגד הזמר המהולל. זה נכון, ועדיין, יש כמה הבדלים, ובראשם התיאום שנבנה עם הזמר לפני כל אירוע ובוודאי לאחר כמה אירועים, שלא היה כאן, והעובדה שכאן הקלידן עצמו אמור להיות במרכז ולא יכול להיות שהזמר ישפיע כל כך על סיכוייו (מילא אם היו נותנים לכולם את אותו זמר, כפי שנעשה בשלב האחרון) ועוד.
אבל הסערה האמתית שקמה לאחר התכנית, היתה של אמני התחום, על עזות הקהל להעדיף את שטיין על פני דויטש. ניצחון הטראקים על פני הפדל ססטין. המסקנה הברורה: צריך להחליף את העם.
אני לא מבין גדול במוזיקה, ואני אפילו לא מחזיק מעצמי כזה, ודווקא לכן זכותי לטעון כדלהלן.
סבורני שהעולם, בעידן החוצפה, בגלל כמה גורמים, עובר לאט לאט מתרבות של כניעה למומחים ומבינים, לתרבות של שפיטה פשטנית הרבה יותר. אנחנו כבר לא צריכים את הזמר הדגול שיאמר שההוא מנגן מצוין, אלא התחלנו להעז להביע את דעתנו גם בנושאים אומנותיים, על פי הפרמטר הבראשיתי התמים – נהניתי או לא נהניתי. זה תפס אותי או לא. עשה לי משהו או כן. ככה פשוט.
ואת הפרמטר הבסיסי הזה – חסר לאמנים באותו תחום, מעצם היותם אמנים. מה שאני הבור רואה כתענוג וזרימה משובחת, האמן רואה כקטסטרופה בלתי מקצועית. ואז הוא אוכל את הלב איך זה שאין מי שיעריך אמנות טהורה.
לסיכום: לפי דעתי, כמייצג בלתי מוכתר של פשוטי העם, בחירתו של שטיין היתה מוצדקת מאוד, מפני שמבלי להיכנס לפרטים והמינוחים האמנותיים – הוא פשוט עשה את העבודה. הקפיץ ושימח והפעים את קצב הלב באופן סוחף. בעוד דויטש הסתדר היטב עם הפשלות של הזמר, הראה ביצועים מורכבים ופסנתריים ושילובים של מקצבים וליוויים שונים, אבל טיפה פחות סחף את הרחבה.
(לשם הדיוק: סבורני שזאת הסיבה שלא שייך לשפוט בתחרות מעין זו על פי שירים שקטים, שבאופן גורף תמיד יסחפו פחות ואכ"מ).
3.
התובנה הזו קשורה לחלקים רבים בחיים, ולכל המקצועות האמנותיים, ובתוכם תחום הכתיבה.
יש כותבים מחוננים, כאלו שמלהטטים בשפה, מחוללים קסמים שחור על גבי לבן, ועושים במילים כבשלהם. הם מסוגלים להתפייט עד דכדוכה של נפש, לפרשן את המילים באופן שאפשר רק להשתומם מול התופעה, לרדת לדקויות ולשבור מליצות בחן ובחסד וליצוק לתוכן משמעויות עמוקות ומזהירות.
משוררים טובים יהוו דוגמא מצוינת. מה שאני כותב במאמר ארוך בן אלפיים מילה, הם מתמצתים לכמה שורות נוקבות עד השיתין, כל מילה תכיל רבדים אינסוף של משמעויות. אבל לא רק משוררים, גם אלו שכותבים בשפה גבוהה, עמוקה, בורחת מפשטנות, מהווים תענוג עילאי שמימי, אבל רק עבור מי שיודע להעריך.
כמובן שלא הוגן להשוות בין שירה לכתיבה, אבל לצורך העניין נאלץ לקבל את הדמיון הרב שבין הכתיבה הגבוהה לשירה.
לעומת זאת, יש כותבים שאמנותם היא בפשטותם. וכשהם מספרים סיפור, הם מספרים אותו. לא מלהטטים במילים ולא הולכים בגדולות, פשוט מספרים. ולדר, יהווה דוגמא לסוגה הזאת. למרות שהוא לא היחיד. אפילו ההתחלה אצלו היא בלתי יומרנית כלל "שמי יוסי ואני גר בירושלים", או בגרסה המעודנת טיפה בסיפורים למבוגרים.
אלו שחיים את הכתיבה, אוהבים את הקריאה ויודעים להעריך יצירת פרוזה איכותית, עשויים אולי למצוא עצמם נעלבים בשם הציבור הרחב שבוחר את הסיפורים הילדותיים על פני אלו מלאי ההשראה והקסם וההשקעה.
המציאות טוענת, לפחות בינתיים ולפחות אצלנו בציבור, שעיקר הביקוש הוא לכתיבה הפשוטה והבלתי יומרנית. ההמון נהנה מסיפור פשוט וקולח ופחות מיצירת מופת אינטלקטואלית רבת השראה.
וכמה שהעניין עצוב (אולי), בסוף, במבחן הציבורי, הכל יצטמצם לשאלה הבסיסית: האם אהבתי או פחות. האם נהניתי לקרוא או שנפל עלי כבד. זה הכל.
ובכן, אדם שמשקיע בכתיבה לשם מימוש עצמי, או כדי ללתת ביטוי למעמקים הסוערים בנפשו, והעיקר לדידו הוא להוציא את אשר על ליבו אלי גוויל, אין ספק שכדאי לו ולעולם שיישאר בתחומו, ואל יבוש מפני המלעיגים עליו, וייתכן שבסופו של דבר אף יפתיע את עצמו ואת היקום כאשר דבריו יקנו שביתה ויפרצו אל ההמון.
אבל אדם שרוצה שיקשיבו לו, מי שמעוניין לפנות לציבור, לא רק משיקולים מסחריים אלא גם משיקולי השפעה, ייתכן שכדאי שיאמץ את הכתיבה הפשוטה הבלתי מתיימרת, לספר ולכתוב את דבריו בפשטות, בדיוק, בקריצה לפעמים, בגובה העיניים. הדברים הללו יקנו שביתה בשוק. מסתבר שזה מה שהמון העם דורש.
נערך לאחרונה ב:
