סיפורים שלא מסתבר שהיו

[זר פרחים]

בענין ה'הילך',
כמדומני שכאן אין הילך, מכיון שהחזיר לו קודם לכן 150, ולא בשעת תביעה.
תקנו אותי אם אני טועה...

אתה טועה
וזו טעותך -
כיון שהחזיר לו בפעם הראשונה 150, יש כאן מודה במקצת.
כיון שבשעת התביעה עוד לא החזיר לו את ה- 150 האחרונים - אין כאן הילך. ולכן חייב שבועת מוב"מ.

 

[זר פרחים]

סיפור אחרון לבין הזמנים זה:
ספור ידוע גם כן של גץ (היינו גרליץ) אבל הוא התפרסם בעוד מקומות, (אולי גם בשם ר' שלום שבדרון) על אחד שהיה לו בביתו נאפוליון זהב (במלחמת העולם הראשונה), ובנו לקח את המטבע בלי לדעת את שוויו וקנה ממתקים אצל חנווני בשם רחמים,
והחנווני הכחיש וטען שזה לא היה אלא איזה בישליק אחד.
חייבו בית הדין את רחמים שבועה והוא אכן נשבע, ואז כל ירושלים נידו אותו ואת חנותו כי היו בטוחים שנשבע לשקר
עד שאחר זמן מישהו הודה שהוא החליף את המטבע של הילד עם מטבע שלו
ובעלי המוסר טוענים שאוי לאותם שהתערבו במחלוקת ודברו לשון הרע וכו' וכו'.

אבל אין נשבעים כשהוא ברי על ידי אחר אפילו לא שבועת היסת, כדמבואר בסימן עה סעיף כג וכל שכן שלא עלפי טענת קטן, ולא השביעו שום חנווני בשם רחמים.

מדובר שם רק בשבועת היסת ולא בשבועת מוב"מ
שכן האב לא תבע לקבל את כל המטבע זהב בחזרה, שכן בנו קנה בו ממתקים. אלא טען שהחנווני השאיר אצלו את העודף.
והחנווני הכחיש, כלומר - כופר הכל.
הרי שהייתה כאן תביעה לשבועת היסת.

והקשה המקשה הרי אין נשבעים היסת על טענת שמא ?
שאלה טובה !
רק שכח כבודו שאם יש רגלים לדבר, משביעין היסת אף בשמא. (חו"מ סי' ע"ה)
ובוודאי שיש רגלים לדבר, שהרי אף אחד לא העלה על דעתו שבא אדם שלישי והחליף את מטבע הזהב בבישליק.
גם החנווני לא טען שהאבא אינו אמוד להחזיק במטבע זהב, רק טען שהילד הביא מטבע שערכו נמוך.
וטענתו של האבא אכן מסתברת מאוד.

 

[זר פרחים]

ייתכן שלא שילם המזומן אלא שילם בצ'ק לפי כל האחרונים ששטר בלי שיעבוד קרקעות אינו הילך (עי' סי' פ"ח סעי' כ"ח ובתומים והנתי' שם סק"י ודלא כהש"ך שם)

למה דלא כהש"ך שם ? לא פתחתי, אבל זכורני שהש"ך מסכים.
[זו מחלוקת ראשונים, שיטת תוס' שאפילו מלוה על פה הוי שיעבוד קרקעות דשיעבודא דאורייתא, ושיטת הרמב"ן שרק שטר שיש בו שיעבוד נכסים הוי הילך.
ובהזדמנות זו אשמח לקבל הסבר בשיטת הרמב"ן, מדוע שיעבודא דאורייתא הוא רק בשטר שיש בו שיעבוד נכסים. תודה].

 

[צ ב י]

למה דלא כהש"ך שם ? לא פתחתי, אבל זכורני שהש"ך מסכים.

עי' ש"ך סי' פ"ח סקמ"ט בסוף הסעיף קטן
וכן הבינו בדבריו התומים והנתי' סק"י שם רק שחלקו עליו, וכן היא המשמעות הפשוטה ברש"י שהש"ך עצמו ציין רק שהוא כתב לחלק.

[זו מחלוקת ראשונים, שיטת תוס' שאפילו מלוה על פה הוי שיעבוד קרקעות דשיעבודא דאורייתא, ושיטת הרמב"ן שרק שטר שיש בו שיעבוד נכסים הוי הילך.

לא מדוייק, כי הרמב"ן לא התייחס לשטר בלי שע"ק, ויהיה תלוי בתירוצים בדבריו

ובהזדמנות זו אשמח לקבל הסבר בשיטת הרמב"ן, מדוע שיעבודא דאורייתא הוא רק בשטר שיש בו שיעבוד נכסים. תודה].

תמיהתכם היא תמיהת הרא"ש בשבועות (ה,ג)
ועי' באחרונים שיישבו דברי הרמב"ן ובקצרה אעתיק חלק משיעורי ר' שמואל ב"מ ד' ע"ב
"וצ"ל כמש"כ בזה הנחלת דוד (בסוגיין) דבאמת בכפירת חוב איכא גם כפירת מטלטלין, אלא דכיון דעיקר סמיכות דעתו על הקרקע להכי חשיב כפירת קרקע, ולהכי ס"ל להרמב"ן דהכא דבפועל אין כאן דין גביה ממשועבדים תו ל"ה הסמיכות דעת על הקרקע"
וע"ע בשיעורי ראשי ישיבות בב"מ שם (ר' נחום, ר' דוד וכו').

 

[זר פרחים]

עי' ש"ך סי' פ"ח סקמ"ט בסוף הסעיף קטן
וכן הבינו בדבריו התומים והנתי' סק"י שם רק שחלקו עליו

לענ"ד כבודו טעה -
יש שם שני נדונים, הראשון - האם הודאה בממון שא"א לכפור בו הוי מוב"מ, נפק"מ אם הודאה במלוה בשטר גם כשאין שיעבוד קרקעות לא תחייב שבועה.
ואכן בנדון זה הש"ך מוכיח מהרמב"ם שכל שאינו יכול לכפור בממון לא הוי מוב"מ. והנתיה"מ והתומים חולקים.

נדון שני -
מתי נחשב כפירת שיעבוד קרקעות לגבי הפטור משבועה,
שיטת תוס' שהיות ושיעבודא דאורייתא בכל חוב הוי כפירת שיעבוד קרקעות ולא תהיה שבועה גם במלוה ע"פ.
שיטת הרמב"ן רק בשטר שיש בו שיעבוד קרקעות.

השך מביא כשיטת הרמבן, ומציין לשו"ת מהר"ל. שם מוכיח המהר"ל כשיטת הרמב"ן - ואחת מטענותיו שרואים אנו שבי"ד משביע שבועות דאורייתא ולא טורח לבדוק אם יש לנשבע קרקע. וההסבר הוא שכה"ג אין זה כפירת שיעבוד קרקעות כל עוד אין שיעבוד קרקעות בשטר.

אם טעיתי - העמידני נא על טעותי.

 

[צ ב י]

סה"כ כתבתי בכתיבה הראשונה שלי
שלאחרונים אין הילך כשאין לו קרקע, ולש"ך הוי הילך גם בלי שע"ק (הכוונה אם אין לו קרקע).
ודבר זה מפורש בש"ך שגם אם אין לו קרקע הוי הילך (וכן הביא שם מהב"י בסוף הס"ק).
וכן הבינו בדבריו התומים והנתי' וז"ל הנתי' "עיין ש"ך ס"ק מ"ט עד דהו"ל השטר הילך אף על גב דלית ליה קרקע. בזה נראה עיקר כדברי התומים [סקי"ט], ולא מיקרי הילך רק באית ליה קרקע"

 

[זר פרחים]

סה"כ כתבתי בכתיבה הראשונה שלי
שלאחרונים אין הילך כשאין לו קרקע, ולש"ך הוי הילך גם בלי שע"ק (הכוונה אם אין לו קרקע).
ודבר זה מפורש בש"ך שגם אם אין לו קרקע הוי הילך (וכן הביא שם מהב"י בסוף הס"ק).
וכן הבינו בדבריו התומים והנתי' וז"ל הנתי' "עיין ש"ך ס"ק מ"ט עד דהו"ל השטר הילך אף על גב דלית ליה קרקע. בזה נראה עיקר כדברי התומים [סקי"ט], ולא מיקרי הילך רק באית ליה קרקע"

תלמד את כל הנושא, וגם בסימן פז בהתחלה.
זה שני נדונים נפרדים.
נפק"מ בשבועת ע"א, האם נשבע על חוב שאין בו שיעבוד קרקעות, לתוס' אינו נשבע דהוי כפירת שיעבוד קרקעות, ולרמב"ן נשבע.

מה שאתה מצטט מהנתיה"מ זה בנדון אחר - האם ממון שא"א לכפור בו הוי הילך, או רק ממון שיש בו שיעבוד קרקעות. השך מצטט מהרמב"ם שכל ממון שא"א לכפור בו (וכגון שיש עליו שטר אפילו בלי שיעבוד קרקעות) - הוי הילך. ושורש הדין - שאם אינך יכול לכפור בממון איזו משמעות יש להודאה.
והתומים והנתיה"מ ועוד הרבה ראשונים סוברים שצריך דווקא שיעבוד קרקעות. אבל שטר שאין בו שיעבוד קרקע אע"פ שהוא ממון שא"א לכפור בו - לא הוי הילך. ונשבע שבועת מוב"מ.

 

[צ ב י]

תלמד את כל הנושא, וגם בסימן פז בהתחלה.
זה שני נדונים נפרדים.
נפק"מ בשבועת ע"א, האם נשבע על חוב שאין בו שיעבוד קרקעות, לתוס' אינו נשבע דהוי כפירת שיעבוד קרקעות, ולרמב"ן נשבע.

מה שאתה מצטט מהנתיה"מ זה בנדון אחר - האם ממון שא"א לכפור בו הוי הילך, או רק ממון שיש בו שיעבוד קרקעות. השך מצטט מהרמב"ם שכל ממון שא"א לכפור בו (וכגון שיש עליו שטר אפילו בלי שיעבוד קרקעות) - הוי הילך. ושורש הדין - שאם אינך יכול לכפור בממון איזו משמעות יש להודאה.
והתומים והנתיה"מ ועוד הרבה ראשונים סוברים שצריך דווקא שיעבוד קרקעות. אבל שטר שאין בו שיעבוד קרקע אע"פ שהוא ממון שא"א לכפור בו - לא הוי הילך. ונשבע שבועת מוב"מ.

כבוד הרב...!
הבננו שיש מחלוקת (מאוד ידועה) בין התוס' לרמב"ן וא"צ לחזור ע"ז.
כשהנתיבות כותב "עיין ש"ך ס"ק מ"ט עד דהו"ל השטר הילך אף על גב דלית ליה קרקע"
הכוונה שלש"ך שטר הוי הילך גם אם אין לו קרקע, נקודה. וזה מה שכתבתי.
לא ראיתי שום אחרון שמתנפל על הנתי' שזו מחלוקת רמב"ן ותוס'?!
ואדרבה, סימן פ"ז שהבאתם היא סוגיא אחרת, שם מדובר בממון שאינו יכול לכפור, וכאן הנושא הוא בהילך.

 

[זר פרחים]

כבוד הרב...!
הבננו שיש מחלוקת (מאוד ידועה) בין התוס' לרמב"ן וא"צ לחזור ע"ז.
כשהנתיבות כותב "עיין ש"ך ס"ק מ"ט עד דהו"ל השטר הילך אף על גב דלית ליה קרקע"
הכוונה שלש"ך שטר הוי הילך גם אם אין לו קרקע, נקודה. וזה מה שכתבתי.
לא ראיתי שום אחרון שמתנפל על הנתי' שזו מחלוקת רמב"ן ותוס'?!
ואדרבה, סימן פ"ז שהבאתם היא סוגיא אחרת, שם מדובר בממון שאינו יכול לכפור, וכאן הנושא הוא בהילך.

ראה קצוה"ח בסי' פז שמחבר בין ממון שאינו יכול לכפור ולהילך.
כנ"ל בשך בסי' פז. ובסי' פח.

ולש"ך שטר הוי הילך רק בגלל שזה ממון שא"א לכפור בו.

נ.ב. למדתי את כל הסימנים הנ"ל כסדר, וזו הבנתי מאזכורים רבים של הש"ך והנו"כ בנושא זה.

 

[צ ב י]

ולש"ך שטר הוי הילך רק בגלל שזה ממון שא"א לכפור בו.

את הקצות למדתי את הש"ך למדתי את כל המפרשים על הסימנים האלו למדתי
כולם היו מאוד קלים ללמוד כי נראה הגיון בדבריהם
אבל את ההערות שלך אני לא מבין, (כנראה שזה קשור למ"ש הבעה"ע הובא בקצות סי' כ"ח סק"ז וסי' ל"ג סק"ב).

 

[זר פרחים]

את הקצות למדתי את הש"ך למדתי את כל המפרשים על הסימנים האלו למדתי
כולם היו מאוד קלים ללמוד כי נראה הגיון בדבריהם
אבל את ההערות שלך אני לא מבין, (כנראה שזה קשור למ"ש הבעה"ע הובא בקצות סי' כ"ח סק"ז וסי' ל"ג סק"ב).

רק תאמר לי אם הש"ך בסי' פ"ח סכ"ח שמביא את המהר"ל בקשר לשבועה על שטר בלי שיעבוד קרקעות,
האם השך מסכים לדברי המהר"ל, או חולק עליהם.

נ.ב. אם יש לך סיכומים על הסימנים הללו אשמח לקבלם.
ולא הבנתי את העקיצה מבעל העיטור

 

[פינחס רוזנצוויג]

אני קורא במוסף החג של עיתון 'המבשר' סיפור מרתק על יתום ויתומה שהגיעו לפונדק אחרי מצות צדקה ופדיון שבויים שהם עשו במסירות נפש,
השנים משודכים זה לזה ושוהים בפונדק כדי לחסוך כסף לצורך נישואיהם. הבעש"ט מגיע ממרחק ומזדרז להשיאם.
בחתונה נוכחים, הפונדקאי, הבעש"ט, החתן ועוד שבעה אורחים שמתבררים כשבעת האושפיזין, אשר מברכים אותם בעושר גדול, וברכתם מתקיימת.
וקשה לי,
א. איך השיאם הבעש"ט באותו לילה, הרי תבעוה להינשא צריכה לישב ז"נ.
ב. הרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה, ואיך מצטרפים לעשרה שבעת האושפיזין שאינם עוד בעולם, וצ"ע.
והיה נראה לי ליישב שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה ולזה סגי בשני עדים ה"ה הבעש"ט והפונדקאי. ולע"ע צ"ע.

 

[למאי נפקא מינה]

אני קורא במוסף החג של עיתון 'המבשר' סיפור מרתק על יתום ויתומה שהגיעו לפונדק אחרי מצות צדקה ופדיון שבויים שהם עשו במסירות נפש,
השנים משודכים זה לזה ושוהים בפונדק כדי לחסוך כסף לצורך נישואיהם. הבעש"ט מגיע ממרחק ומזדרז להשיאם.
בחתונה נוכחים, הפונדקאי, הבעש"ט, החתן ועוד שבעה אורחים שמתבררים כשבעת האושפיזין, אשר מברכים אותם בעושר גדול, וברכתם מתקיימת.
וקשה לי,
א. איך השיאם הבעש"ט באותו לילה, הרי תבעוה להינשא צריכה לישב ז"נ.
ב. הרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה, ואיך מצטרפים לעשרה שבעת האושפיזין שאינם עוד בעולם, וצ"ע.
והיה נראה לי ליישב שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה ולזה סגי בשני עדים ה"ה הבעש"ט והפונדקאי. ולע"ע צ"ע.

ראשית תודה על 'החייאת' האשכול...
אודות עשרה למניין - מאן יימר שלא היו שם עוד יהודים כדוגמת אכסנאי או שאר אורחים או תושבים, ולאו בהו עסקינן לגוף המעשה ע"כ לא נשנו בגוף המעשה.
אודות ז"נ - מעניין. הסיפור היה כולו בתוך לילה אחד?

 

[ש. צ. וינמן]

השנה בסוכות. נזכרנו בסיפור הידוע על החפץ חיים:

אחרי שאשתו הראשונה של הרב נפטרה, בהיותו כבן 66, הוא נשא אשה שניה. הגיע חג סוכות ראשון עם הרבנית החדשה, והרב הקים את הסוכה.

לאחר שהרב סיים את הקמת הסוכה, הוא קרא לרבנית החדשה שתבוא לחצר לראות את הסוכה שהקים. אשתו הביטה על הסוכה ואמרה לו: ר' ישראל, יפה מאד, אבל למה לא התייעצת איתי קודם? אני חושבת שיותר טוב שהסוכה תעמוד בפינה השנייה של החצר הרב לא אמר דבר, הוא פירק את הסוכה והקים אותה בפינה השניה כמו שאשתו רצתה. לאחר שסיים את הקמת הסוכה, הוא קרא שוב לאשתו לחצר לראות את הסוכה.

אשתו יצאה לחצר, הביטה על הסוכה, חשבה מעט ואמרה: במחשבה שניה, נראה לי שהמקום הראשון היה יותר מוצלח… אבל הרב, בלי לומר מילה, פרק שוב את הסוכה בנחת, והקים אותה בפעם השלישית במקום הראשון.
הוא קרא לאשתו פעם שלישית ושאל אותה: עכשיו זה בסדר? עכשיו זה מושלם… היא אמרה וחזרה הביתה.
--
סיפור מוכר הבא לשימוש ולא רק בסוכות.
--
מספר לי בן משפחה ששמע את השיח, שהוא אישית דיבר עם אחד מנכדי החפץ חיים שאמר שהסיפור לא היה ולא נברא.
החפץ חיים מעולם לא בנה סוכה בחצרו אלא רק בתוך ביתו.

כנראה הכוונה שהוריד רעפים מגג ביתו. ואז יתכן שהשינוי שביקשה רעייתו היה לשנות את מיקום הסוכה מפינה אחת של הבית לפינה שניה?!
(הנכד ביטל את הסיפור לחלוטין, ובכל צורה שהיא)

 

[זר פרחים]

כמו שהבעש"ט הגיע מרחק 1000 פרסה, תוך שעה - בקפיצת הדרך.
כך גם עשו ז"נ בקפיצת הדרך.

וברצינות, קצת מוזר לומר שרק קידשו ולא נישאו - מה שבימינו נעשה יחד.
כנראה - הצעת השידוך הייתה כבר קודם לכן.

מצד שני - אין נושאין נשים במועד, אלא רק מקדשים שמא יקדמנו אחר.
לכן ייתכן שדווקא היה זה רק קידושין בלא נישואין.

 

[זר פרחים]

השנה בסוכות. נזכרנו בסיפור הידוע על החפץ חיים:

אחרי שאשתו הראשונה של הרב נפטרה, בהיותו כבן 66, הוא נשא אשה שניה. הגיע חג סוכות ראשון עם הרבנית החדשה, והרב הקים את הסוכה לבד, ללא בקשת עזרה, למרות גילו המבוגר. כי למצוות יש לו הרבה זמן… ומי יודע כמה זמן זה ארך.

לאחר שהרב סיים את הקמת הסוכה, הוא קרא לרבנית החדשה שתבוא לחצר לראות את הסוכה שהקים. אשתו הביטה על הסוכה ואמרה לו: ר' ישראל, יפה מאד, אבל למה לא התייעצת איתי קודם? אני חושבת שיותר טוב שהסוכה תעמוד בפינה השנייה של החצר (נדמיין לעצמנו כיצד היה מגיב אדם רגיל – הוא היה האומר לה: את לא מבינה שאני בונה כאן את הסוכה כבר 40 שנה? … לא מתאים לך, אז תפרקי… אני לא סולל בונה…).

הרב לא אמר דבר, הוא פירק את הסוכה והקים אותה בפינה השניה כמו שאשתו רצתה. לאחר שסיים את הקמת הסוכה, הוא קרא שוב לאשתו לחצר לראות את הסוכה.

אשתו יצאה לחצר, הביטה על הסוכה, חשבה מעט ואמרה: במחשבה שניה, נראה לי שהמקום הראשון היה יותר מוצלח… (בשלב הזה, בעל רגיל היה עושה ממנה קישוט לסוכה ושואג ללא הפסקה…) אבל הרב, בלי לומר מילה, פרק שוב את הסוכה בנחת, והקים אותה בפעם השלישית במקום הראשון.

הוא קרא לאשתו פעם שלישית ושאל אותה: עכשיו זה בסדר? עכשיו זה מושלם… היא אמרה וחזרה הביתה.
--
סיפור מוכר הבא לשימוש לא רק בסוכות.
--
מספר לי בן משפחה ששמע את השיח, שהוא אישית דיבר עם אחד מנכדי החפץ חיים שאמר שהסיפור לא היה ולא נברא.
החפץ חיים מעולם לא בנה סוכה בחצרו אלא רק בתוך ביתו.

כנראה הכוונה שהוריד רעפים מגג ביתו. ואז יתכן שהשינוי שביקשה רעייתו היה לשנות את מיקום הסוכה מפינה אחת של הבית לפינה שניה?!
(הוא בכל אופן ביטל את הסיפור לחלוטין)

בין אם הסיפור היה ובין אם לא -
זה ודאי יכול היה להיות.
כל כך מתאים לחפץ חיים.

המוסר השכל הוא עצום (גם כשהסיפור לא היה) - פעמים רבות בן\בת הזוג מבקשים בקשות סותרות וזה דיי מעצבן,
לדוגמא - קנית משהו, והתגובה - כדאי להחליף.
ואחריי ההחלפה - התגובה היא - שכדאי שוב להחליף.

כשנזכרים בסיפור העוצמתי מהחפץ חיים זה נותן הרבה כוחות.

 

[ש. צ. וינמן]

בין אם הסיפור היה ובין אם לא -
זה ודאי יכול היה להיות.
כל כך מתאים לחפץ חיים.

המוסר השכל הוא עצום (גם כשהסיפור לא היה) - פעמים רבות בן\בת הזוג מבקשים בקשות סותרות וזה דיי מעצבן,
לדוגמא - קנית משהו, והתגובה - כדאי להחליף.
ואחריי ההחלפה - התגובה היא - שכדאי שוב להחליף.

כשנזכרים בסיפור העוצמתי מהחפץ חיים זה נותן הרבה כוחות.

עניין איש כנראה.
אני לא מצליחה לקבל תעצומות מסיפורים מומצאים.

 

[זר פרחים]

עניין איש כנראה.
אני לא מצליחה לקבל תעצומות מסיפורים מומצאים.

הסיפור הוא אדיר, גם אם הוא מומצא.
המסר מהסיפור אינו מופת או נס, אלא התנהגות בין איש לאשתו.
לא שחייבים לנהוג כך.
אבל נתקלים בחיים בהרבה סיטואציות דומות.

 

[פינחס רוזנצוויג]

הסיפור על החפץ חיים נאה,
רק שאני לא רואה כל כך את גדלות החפץ חיים כי אני מכיר המון בעלים שהיו מתנהגים כך לנשותיהם.
חבל שסיפור כזה הוא נחלת גדולי ישראל, כשכך אמור לנהוג פשוט שבפשוטים,.

ראשית תודה על 'החייאת' האשכול...
אודות עשרה למניין - מאן יימר שלא היו שם עוד יהודים כדוגמת אכסנאי או שאר אורחים או תושבים, ולאו בהו עסקינן לגוף המעשה ע"כ לא נשנו בגוף המעשה.
אודות ז"נ - מעניין. הסיפור היה כולו בתוך לילה אחד?

הגיע בין הזמנים, לא?
בסיפור שקראתי ב'המבשר', מודגש שלא היו שם עוד יהודים אבל אולי המגיד של הסיפור כיחש לו.
גם מפורש שם שהכל היה בלילה אחד.

כמו שהבעש"ט הגיע מרחק 1000 פרסה, תוך שעה - בקפיצת הדרך.
כך גם עשו ז"נ בקפיצת הדרך.

וברצינות, קצת מוזר לומר שרק קידשו ולא נישאו - מה שבימינו נעשה יחד.
כנראה - הצעת השידוך הייתה כבר קודם לכן.

מצד שני - אין נושאין נשים במועד, אלא רק מקדשים שמא יקדמנו אחר.
לכן ייתכן שדווקא היה זה רק קידושין בלא נישואין.

הצעת השידוך אכן היתה הרבה ימים קודם, אבל ז"נ סופרים מזמן קביעת תאריך הנישואין.
הסיפור לא אירע בחול המועד, רק באו שבעת האושפיזין אבל זה היה באמצע השנה, כמבואר בסיפור שם.

 

[פינחס רוזנצוויג]

מספר לי בן משפחה ששמע את השיח, שהוא אישית דיבר עם אחד מנכדי החפץ חיים שאמר שהסיפור לא היה ולא נברא.
החפץ חיים מעולם לא בנה סוכה בחצרו אלא רק בתוך ביתו.
(הנכד ביטל את הסיפור לחלוטין, ובכל צורה שהיא)

אני לא מכיר את הנכד המכחיש, אבל ברי לי שהנכד לא זכר היטב את בית הרב בראדין, ולכן קשה לסמוך על הכחשתו שהיתה איש מפי איש.
כמובן שיתכן שהדין עם הנכד המכחיש, אך מכיון שגם הוא מודה שהיה כזה סיפור רק ברעפי הבית, אז נראה לי שאפשר להמשיך לספר את הסיפור.