סיפור בהמשכים שיתוף ראשון - סיפור בהמשכים

  • הוסף לסימניות
  • #1
רקע:
שלום לכולם, חדשה כאן כמו שאתם רואים ומעלה פרק ראשון של סיפור בהמשכים. התחלתי לכתוב אותו בסביבות פורים תש"פ ונכתב עם ההתפתחויות. עם הזמן אשמח לרעיון עבור שם לסיפור. עדיין לא מצאתי שם כלבבי.
מצרפת כרגע פרק ראשון (מקווה שהאורך מתאים). אשמח להערות כחוכמתכם וניסיונכם.

פרק א /

ירושלים ישראל


אני נכנסת הביתה. זורקת את התיק על הספה ורצה להחליף לנעלי בית. ליד דלת החדר נעצרת, משהו בטון של שירה, אחותי, מאותת לי לא להיכנס.

"לקנות או לא לקנות?", קולה השואל של שירה נשמע מתוך החדר.

"השאלה היא האם להתייחס ליום הולדת שלה או לא", זו יעל.

"זה ישמח אותה שנתייחס. מי יתייחס אם לא אנחנו? נקנה לה את תמונת היהלומים הענקית, נכתוב מכתב יפה. מיכל תשמח".

"אבל, את לא חושבת שזה יצער אותה? בכל אופן... היא תהיה בת 25 ועדיין רווקה. אם נתייחס זה רק ידגיש את זה", קשה לי לשמוע את יעל כאובה. אני מוותרת על נעלי הבית ופונה יחפה לבדוק מה יש לאכול במטבח.

חמודות, אחיותיי הצעירות. רוצות לשמח אותי. חבל שהן חוששות, אבל כמו שאני מכירה אותן, שירה לא תוותר ויעל בסוף תשתכנע. בכל מקרה, אני מהרהרת לעצמי, זה שהן תתייחסנה ליום ההולדת שלי לא ישנה את המציאות הכאובה של רווקותי

וההתייחסות שלהן, רק יכולה לשמח.

***

"מיכל", נו איך המתנה?", אחותי יעל נכנסת לחדרנו המשותף.

"מקסים!", אני עונה בעודי קוראת את המכתב שהן צרפו: "יהי רצון, שתמונה זו, שתצרי במו ידייך, תפאר את ביתך שלך בקרוב".

"הלוואי שברכתכן תתקיים".



כשהברכות האלו מגיעות מהקרובים אלי ביותר, הן רצויות ומחממות לב, משום שאני מרגישה שהן באות ממקום של אהבה ולא ממקום של רחמים.

"רוצה לעזור לי להתחיל?", אני מציעה.

"כן, בטח", יעל נלהבת, "אני קוראת לשירה. היא גם תשמח".

רגע או שניים ושתיהן מפזזות לעברי, נרגשות.

אנחנו פותחות שקית אחר שקית של יהלומים זעירים בזהירות ושופכות אל תוך התאים בקופסת הפלסטיק שהן קנו.

מתיישבות שלושתנו סביב התמונה ומתחילות. לאט לאט.

מתוקות. הן קנו עוד שני "עטים" המיועדים להדבקת היהלומים, כדי שנוכל לעשות זאת יחד.

אחרי הכול, התמונה באמת ענקית, ולעשות אותה לבדי, זה בהחלט עלול לייאש...



כמעט כמו ההמתנה הארוכה הזו... להיות מאושרת... להינשא.



כל דבר שעושים יחד, הרבה יותר קל.

אולי באמת, אני צריכה לשתף אותן יותר, לטובתי, הן כבר לא קטנות כל כך... ואם לא אני, יעל כבר הייתה מתחילה בשידוכים בעצמה.

שירה שואלת משהו, כנראה כבר בפעם השנייה. ואני לא הקשבתי. לא נעים.

קולה של אמא הקורא לי מהסלון, מספק לי אפשרות להתחמק. "תמשכנה בינתיים", אני מפטירה לאחיותיי ויוצאת אל הסלון.



***

"זה נשמע משהו טוב", אומרת לי אמא, "בררנו הרבה ואמרים עליו דברים ממש מצוינים, אני נותנת לזה סיכוי טוב", היא מתנסחת בזהירות, למודת אכזבות עבר.

"מבחינתי, אני פנויה לפגישה", אני עונה מיד, "הפעם, עם הסגר הזה, שהתחיל כבר מיום חמישי שעבר, לא צריך לתמרן את הפגישה עם העבודה בבית הספר. כל שעה טובה מבחינתי".

"אוי, על זה לא חשבתי. איך תפגשו? הרי יש בעיה לנסוע ובכלל, הוא גר בבני ברק. איך יגיע מחוץ לעיר?"

"אני חושב שעדיין יש תחבורה בינעירונית", אבי מתערב בשיחה, "נכון שמאז פורים בכל יום – יומיים נוספו תקנות והוראות חדשות של משרד הבריאות וראש הממשלה יוצא בהצהרה לאומה כמעט בכל ערב... בכל מקרה, פגישה ראשונה אנו מקיימים תמיד בבית שלנו, כך שאין לנו בעיה עם כך שהמלונות נסגרו מחוסר מבקרים. הפעם הוא יבוא לכאן ואם זה ימשיך, נראה הלאה..."

***

הוא הגיע.

אמר שלא הייתה בעיה מיוחדת בדרך. להיפך, רוב האנשים נשארים בבית ולא יוצאים לעבודה, גם כל מקומות הבילוי סגורים כך שהכבישים היו ריקים והאוטובוס נסע חלק אפילו בשער הגיא.

היה נחמד. נעים ומעניין.

ולא. דווקא לא דברנו על הקורונה... נמאס.





"מבחינתי, אפשר להמשיך", אני נכנסת לחדרם של הורי.

עכשיו מתחילה ההמתנה מורטת העצבים לתשובה מהצד השני.

בכוח אני מדכאת את התקוות. 'זו בסך הכול פגישה ראשונה, וזה לא אומר דבר'. די לקוות ואחר כך להתאכזב. נחכה עם זה הלאה.

השדכנית מצלצלת ומקפיצה את כולנו: "הם רוצים להמשיך. צריך להחליט איפה ומתי".

מתי, זו לא בעיה, כבר אמרנו.

איפה, זה כבר יותר מורכב.

לכאורה, הפעם אני אמורה להגיע לכיוונו. אך בינתיים יצאו ההוראות החדשות של יציאה מהבתים רק לצרכים חיוניים ותגברו אכיפה ושוטרים.

לכולנו ברור שזהו צורך חיוני.

השאלה היא האם גם לשוטר התורן זה יהיה ברור...

"זה נראה לי מסובך מדי", מתחילה אמא לומר, "איך תיסעי מחוץ לעיר ככה? מה תגידי לשוטר אם יעצור אותך? אולי נקפיא את כל העסק למשך כמה ימים ונראה איך יתפתחו העניינים?"

"אני לא חושב שזה עניין של כמה ימים", אומר אבא, " מנכ"ל משרד הבריאות אמר שלאור הקפיצה המשמעותית במספר החולים, כבר 677 חולי קורונה , נראה שהסגר רק ילך ויתהדק וכנראה גם יתארך... לפי ההתרחשויות המהירות וההיגיון זה נראה כאילו סגר ארוך לפנינו".

בום.

שתיל התקווה הזעיר שזה עתה החל לנבוט כמעט ונתלש.

"אני לא רוצה להקפיא", אני מוצאת את עצמי אומרת, "נכון, הייתה רק פגישה אחת, אבל היא הייתה טובה. ואולי זה סוף סוף כן הוא? ואם לא אמשיך בפגישות, מן הסתם הוא לא יחכה לי... ואם השידוך ירד רק בגלל הסגר, לא אוכל שלא להרגיש החמצה".

"נכון", אומר אבא, "אחרי הכול, זו כבר תקופה די ארוכה שלא עלתה הצעה רצינית טובה. ומיכל... היא כבר לא בת תשע עשרה..."

"כן", עונה אמא, "אבל מה נעשה?".

***

"חייב להיות פתרון, מיכל. חייב להיות פתרון", נואמת לי אפרת אחותי הנשואה בפלאפון.

"כן, נכון", אני מהמהמת בנימה מיואשת אל תוך הפומית, "אבל איזה?"

"לא יודעת"... אפרת מהרהרת בקול, "אולי אבא יסיע אותך ברכב ישירות לבני ברק ותיפגשו באיזה בית של מישהו?"

"אבל, מה נגיד לשוטר אם יעצור אותנו?"

"...שאתם נוסעים לרמי לוי, אולי? הרי אין הגבלה כלשהי בחוק לאיזה סניף לנסוע ועקרונית, אתם יכולים לנסוע אפילו לרמי לוי בקרית שמונה... זה צורך חיוני..."

"נו, אפרת, זה נשמע מגוחך..."

"נכון, אבל, אם תטענו כך, לא תהיה לשוטר עילה לעצור אתכם מדרככם או לתת לכם דו"ח. חוקית זו זכותכם!"

"באמת, אפרת, אבא לא יסכים לעולם לשטות כזו. תחפשי רעיון אחר..."

"טוב, מיכל", מתרצה אחותי, "הי, רגע, יש לי רעיון מצוין. הרי סבא גר בבני ברק ובדיוק שלשום התקלקל לו המקרר... והוא, עם הגיל שלו, לא יוצא עכשיו בכלל מהבית... תגידו לשוטר שאתם נוסעים אליו, להניח לו מזון מאחורי הדלת..."

"הו, אפרת, הפעם הברקת!", אני מתלהבת, "זה אפילו לא צריך להיות שקר, בזמן שאני אהיה בפגישה, אבא ילך להניח דברים לסבא".

"יופי, מיכל, דברי עם אבא ואמא ותעדכני אותי אם זה עבר... אם לא, נחשוב על רעיון אחר".

***

כבר 16:00, עלי לצאת לתחנה.

בסוף, החלטנו, הורי ואני, להשתמש ברעיון של אפרת, רק שכל עוד עדיין יש אוטובוסים מחוץ לעיר, אין סיבה שאבא ייקח אותי.

זהו. סיימתי להתארגן כראוי. אני יוצאת מהבית.

אבא הורה לי לחבוש כפפות כל זמן הנסיעה ואני מביטה סביב ומרגישה הקלה משאני רואה שאינני היחידה שנוהגת כך. מעט האנשים הצועדים ברחוב אכן "מעוטרים" בכפפות ואפילו במסכות. טוב, לשם עוד לא הגעתי...

האוטובוס מגיע. אני מתמקמת באחד המושבים, דרוכה, מסדרת במחשבתי מה אומר לשוטר באם יעלה וישאלני למטרת נסיעתי.



אשר יגורתי בא לי.

ביציאה מירושלים עולה שוטר צעיר אל האוטובוס ומתחקר כל אחד ואחד מהנוסעים בקפדנות. אין סיכוי להתחמק.

הנה, הוא ניגש אלי.

אני מרגישה את הלחץ עולה בתוכי ודפיקות ליבי מואצות. אני לוחשת תפילה ללא קול 'רק שלא יורה לי לחזור הביתה... רק שלא..!'

אין לי זמן לחשוב, והוא פונה אלי:

"גברת, לאן?"

"אהם...", אני מוצאת את עצמי לא מוכנה והוא שם לב לזה מיד. פניו מתקשחות.

אני מבינה שכעת כבר לא אוכל לספר מעשיות על סבא ומקרר ששבת לפתע...

"את יודעת שיש סגר?"

"כן, אני יודעת", אני לא מוצאת טעם להכחיש ובהחלטה של רגע מחליטה לספר את האמת, "אני נוסעת לפגישה חשובה, למטרת שידוך".

"למטרת מה?", השוטר לא באמת מבין.

"למטרת שידוך", אני חושבת איך להסביר, "אני נוסעת להיפגש עם בחור על מנת לבדוק האם אנו מתאימים זה לזו...", אני מסתבכת בניסוח.

"מה", הוא מנסה להבין, "פגישה למטרת נישואין?"

"כן", אני שמחה בהגדרה, "בדיוק".

"אבל, אני לא מבין, מה הבעיה, תדברו בzoom , בסקייפ, בוואצפ, בכל אפשרות טכנולוגית אחרת... מה דחוף דווקא להיפגש במצב כזה? ממילא אתם צריכים לשמור על מרחק שני מטר..."

"זה לא עובד ככה...", אני נבוכה, "אי אפשר להכיר רק דרך הפלאפון או המחשב וכך להחליט על נישואין עתידיים"...

"מה?", השוטר נדהם, "את רוצה לומר לי שאתם בכלל לא מכירים? אז למה דווקא עכשיו להתחיל להכיר? ואיך בכלל את יודעת שהוא קיים, אם לא נפגשתם עד עכשיו?"

"לא, זה לא להכיר", אני מסתבכת, "קשה להסביר... בקיצור, זה נקרא שידוך... זה להיפגש".

"רגע אז בעצם עד עכשיו בכלל לא נפגשתם? חבל, בתקופה כזו, עדיף לחפש מישהו יותר קרוב להיפגש אתו, מהשכונה אולי...",

"זה לא עובד ככה...", אני כבר מייחלת לסיום השיחה, "אנחנו לא נפגשים סתם עם כל אחד, יש פה הורים, בירורים, שדכן... זה מורכב".

השוטר הסתקרן לגמרי, "אז כמה פגישות כאלה אתם עוד הולכים לעשות תוך כדי הסגר הזה? לא כל שוטר ייתן לך להמשיך בנסיעה... ההוראות מורות לנו לתת דו"ח על אי ציות להנחיות משרד הבריאות".

"לא יודעת"... אני מוצאת את עצמי מסמיקה באחת משאני קולטת ברגע את מבטיהם הסקרניים של כל יושבי האוטובוס... אפילו הנהג צדד את פניו על מנת להקשיב, מסוקרן מדוע השוטר מעכב אותנו כל כך... ובאוטובוס הדליל והשקט ממילא הייתה שיחתנו נחלת הכלל.

"טוב, נו", מתרצה השוטר, כשגם הוא שם לב להאזנה המלאה של כל הנוכחים ולמבוכתי הגוברת, "אאפשר לך להמשיך בדרכך, אבל תעשי חושבים לגבי הפעם הבאה".

אני ממלמלת, "תודה", בהרגשת רווחה והשוטר יורד במדרגות האחוריות של האוטובוס.

"ושיהיה לך בהצלחה", הוא קורא בקול לעברי כשהדלת מתחילה להיסגר אחריו.

כולם מחייכים, רק אני משפילה את עיני באי-נוחות ומייחלת לגמר הנסיעה.

***

כשאני נוקשת על הדלת הוא כבר שם. והזוג החביב מלווים אותנו למרפסת ביתם בנעימות.

אפילו מגישים לנו שתיה חמה ועוגיות. יפה מאוד מצדם.

"איך עברה הדרך?", הוא פותח בשיחה, "היו בעיות?"

"תשמע מה עברתי ואז תחליט איך לקרוא לזה", אני אומרת בנימה משועשעת ומגוללת באוזניו את עלילותיי האחרונות.

הכול לטובה, ופגישתנו מתחילה לה ברוח טובה ובנימת צחוק.

אנו צופים אל הנוף היפיפה הפרוש מתחתינו ומשוחחים בנחת.

הוא שואל ואני משיבה. אני מספרת והוא מוסיף. הוא מסביר ואני מקשה ובלי לשים לב חולפת לה שעה ומחצה ואנו נפרדים באיחולי ערב טוב ונסיעה נעימה.

יוצאת ראשונה לתחנה. לפני נסיעה לא קצרה ואני שמחה בזאת. משחזרת בראשי את שיחתנו, בודקת עם עצמי את רגשותיי ומשהו מתוק ומהסס עולה בתוכי. ליבי כבר לוחש לי שהפעם זה זה.

***

מחר פגישה שלישית.

והפעם הוא יגיע לירושלים. אבל היכן ניפגש? שוב בתוך בית?

אי אפשר להסתובב בשום מקום, המצב עם הקורונה החמיר, מספר החולים כבר עלה ל 705, עשרה במצב קשה והשוטרים ברחובות רק התרבו מאז אתמול. מה עושים?

"תפגשו בחניה של הסופר", מציעה השדכנית. כך כולם עושים עכשיו.

"ומה, תטיילו במעלית?", יעל צוחקת איתי.

"אולי תפגשו בתוך הסופר", מתלהב אחי הקטן, מנשה, בן השתיים עשרה. גם בימים כהרגלם קשה להסתיר ממנו משהו ובימים אלו, שכולנו בבית 24/7 על אחת כמה וכמה. "דווקא יפה שם, באושר עד", הוא מוסיף בטון מנצח, "יש המון שורות ומדפים שאפשר לעבור ביניהם"...

"ונוף מדהים של עגבניות ומלפפונים", צוחקת שירה.

"וכשתגיעו לחסה", מוסיפה יעל בעליזות, "תדברו על החסה בשטחים"...

"את מי מעניינת החסה בשטחים?", מגחכת שירה, "דברים הרבה יותר גדולים מתרחשים בעולם בימים אלו".

ואני מהרהרת בכך שפגישותיי עם אהרון מנביץ הפכו לשיחת בידור משפחתית ולא בטוחה שאני מרוצה מכך, לא כרגע.

הכול עוד לוט בערפל. שום דבר לא בטוח ומחר יכול כל העסק להיגמר כשם שהוא התחיל

ולי, אין כוח לעוד אכזבה.

אני פונה לחדרי, מעדיפה להיות לבד כרגע, לא לדבר על אהרון כל כך הרבה, לא לפני שהקשר יהיה יציב יותר.



אמא מבינה לרגשותיי ומפזרת את ההפגנה הקטנה שבסלון,

ואני מעריכה אותה על כך, יוצאת מעצמי לרגע וחושבת אליהם, על הורי, שבכל השנים הללו מנסים כל הזמן ללכת בין הטיפות: לתמוך, אבל לא לנדנד, לעודד אבל לא ללחוץ, לשדל אבל לא להכריח, לנתב להחלטה אבל לא להחליט במקומי,

וזה לא פשוט.

לא פשוט בכלל.

וברגע אחד של הארה, אני מתמלאת בהכרת תודה גדולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יפה!
מקווה שהאורך מתאים
בד"כ פרקים של סיפור בהמשכים יותר קצרים. במיוחד כשקוראים מהמחשב, קשה להתרכז הרבה זמן ברצף. הייתי ממליצה לפחות לחלק את זה לכמה הודעות, אם לא לכמה פרקים.
במקרה הזה ספציפית קראתי ברצף, וזה באמת היה מרתק! במיוחד הקטע עם השוטר באוטובוס... :)
אהבתי גם את האותנטיות של ההתרחשויות, ואת איך שהסיפור, כמו שאמרת, נכתב עם ההתפתחויות. מזכיר נשכחות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ברוכה הבאה!
את כותבת נהדר, מאוד אותנטי ומביע רגשות בצורה עדינה ונוגעת.
כמו שאמרו קודמיי הפרק טיפהלה ארוך, אם היית מפצלת לשניים היה טוב יותר. אבל הוא עבר לי גם ככה. (אולי בגלל ריבוי האנטרים)
אשמח להערות
איישם ;)
ייתכן ויחלקו עלי בגלל שמדובר בסיפור בהמשכים ולא בסיפור קצר, אבל לי זה הרגיש ככה;
יש פה קצת תיאורים מיותרים, שלא הוסיפו לי שום דבר אלא תיאורי רקע, (ותיאורי רקע אפשר להשחיל בסיטואציות עלילתיות), ואתן לך דוגמא:
"רוצה לעזור לי להתחיל?", אני מציעה.

"כן, בטח", יעל נלהבת, "אני קוראת לשירה. היא גם תשמח".

רגע או שניים ושתיהן מפזזות לעברי, נרגשות.

אנחנו פותחות שקית אחר שקית של יהלומים זעירים בזהירות ושופכות אל תוך התאים בקופסת הפלסטיק שהן קנו.

מתיישבות שלושתנו סביב התמונה ומתחילות. לאט לאט.

מתוקות. הן קנו עוד שני "עטים" המיועדים להדבקת היהלומים, כדי שנוכל לעשות זאת יחד.

אחרי הכול, התמונה באמת ענקית, ולעשות אותה לבדי, זה בהחלט עלול לייאש...
מרגישה כאילו כל זה בשביל משפט אחד שהוא;
כמעט כמו ההמתנה הארוכה הזו... להיות מאושרת... להינשא.
ההקבלה יפה. בלי שום ספק. אבל מידי ארוכה ולדעתי ניתן היה לקצר אותה ולשלב בקטע יותר מעניין.

אבל עם כל זאת, ולמרות כל אלה.
את טובה מאוד! ותמשיכי ככה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
תודה על המשוב.

מדהים.
קראתי ברתק.
משהו שהפריע לי:

את רוצה לתת פה מידע, אבל הצורה טיפה מודבקת.
אחשוב איך לשנות זאת.

ייתכן ויחלקו עלי בגלל שמדובר בסיפור בהמשכים ולא בסיפור קצר, אבל לי זה הרגיש ככה;
יש פה קצת תיאורים מיותרים, שלא הוסיפו לי שום דבר אלא תיאורי רקע, (ותיאורי רקע אפשר להשחיל בסיטואציות עלילתיות)
לגבי התיאורים, רציתי שהקורא ייכנס לאווירה לאט ולא בבת אחת. יש שאוהבים "להנחית" ישר למאורעות דרמטיים. כאן החלטתי אחרת. המשפט בסוף הוא צ'ופר ולא התכלית...

לגבי האורך, אתקן בפרקים הבאים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
לגבי התיאורים, רציתי שהקורא ייכנס לאווירה לאט ולא בבת אחת. יש שאוהבים "להנחית" ישר למאורעות דרמטיים. כאן החלטתי אחרת. המשפט בסוף הוא צ'ופר ולא התכלית...
לדעתי הצנועה ככה עדיף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ברוכה הבאה!
הקטע מקסים. את כותבת זורם, מעניין ומהחיים עצמם, בלי עודף דרמות. כיף לקרוא ככה.
למרות האורך קראתי הכל. מסכימה עם מה שכתבו לפני לגבי האורך האופטימלי בדיגיטל.

'חושבים' זה מילה ששוטרים משתמשים ?
הם לא משתמשים בכל המילים שבני אדם משתמשים בהם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
כתיבה יפה, מרתק...
נהניתי לקרוא!
מה שכן הפריע לי מעט , המריחה סביב אותו הנושא.
בד"כ בסיפורים בהמשכים , כל פרק אמור להיות קצר יותר, ולהשאיר את הקורא בסוף הפרק מסוקרן , מה יהיה בפרק הבא....
בהצלחה בהמשך.
מחכה בציפייה לפרקים הבאים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
פרק ב'



גם הפגישה הזו הייתה טובה והורי ואני ממתינים יחד לצלצול של השדכנית.

הפלאפון של אמא מצלצל והיא מחכה שניים, שלושה צלצולים ועונה. לא נעים לענות מיד עם הצלצול הראשון...

קולה של השדכנית נשמע ברמקול: "הבחור נשמע ממש מרוצה והוא מעוניין להמשיך".

אני מהנהנת בהקלה ואמא אומרת: "גם מיכל רוצה להמשיך, מבחינתנו אפשר לסכם על מועד לפגישה הבאה".

"בסדר גמור, אדבר איתם ואחזור אליכם, נראה שהם יאלצו להיפגש שוב בתוך בית, לא מצאנו פתרון הגיוני אחר", היא אומרת.

"דווקא, בינתיים חשבנו על רעיון כלשהו"... מתחילה אמא לספר, "יש למיכל חברה שגרה ברובע היהודי והיא מוכנה בשמחה לארח אותם במרפסת שלה, המרפסת שלה היא בעצם גג גדול ויפה שיש ממנו תצפית יפיפייה על הכותל והר הבית. נראה לנו שזה רעיון טוב, בהתחשב באפשרויות..."

"כן", מסכימה השדכנית, "השאלה איך הם יכנסו לשם, הבנתי שבכניסה לשער יפו עומדת ניידת ומתשאלים את כולם למטרת בואם, אין שם סניף של רמי לוי או אושר עד... והם לא תושבי הרובע..."

"נכון", מסבירה אמא, "אבל בעלה של החברה המדוברת יוכל לאסוף אותם היכן שיוחלט, בתוך העיר, ואז להכניסם לרובע. יש לו תווית תושב הרובע על המכונית..."

"טוב", מסכמת השדכנית, "אציע את הרעיון לצד השני ואשוב אליכם בהקדם".



חלפו מספר שעות והיא עדיין לא התקשרה.

זה יכול להיות שום דבר,

אבל אותי זה כבר התחיל להדאיג.

רק לא זה, אבא שבשמים, רק לא תשובה שלילית...

המחשבות, כמו מחשבות, באות אלי בלי רשות ומסעירות את רגשותיי.

ולתוך כל הקלחת הזו, מצלצל הפלאפון של אמא והשדכנית על הקו:

"...את שומעת, גב' בלום", היא אומרת וקולה נשמע כל כך גרוע שאני עוצמת את עיני בניסיון להתגונן מפני המכה שעוד רגע תבוא, "זה הגיע ממש בהפתעה, הטלפון הזה ממשרד הבריאות...", היא נשמעת מבולבלת, "מבטיחה לך שזה רק זה ולא משהו אחר... עד עכשיו הוא היה נשמע ממש מרוצה ונראה היה שהתרשם ממיכל רק לטובה..."

"מה קרה? ספרי כבר", אמא לא מצליחה להתאפק ונכנסת אל תוך דבריה בקוצר רוח.

"התקשרו אליו ממש עכשיו, יום רביעי בערב, ממשרד הבריאות ואמרו לו שעל פי בדיקתם הוא שהה היום בקרבת חולה קורונה מספר 2,036 ולכן עליו להיכנס מרגע זה לבידוד בית", מצטטת השדכנית, "אין ברירה אלא להקפיא את כל העניין עד עוד שבועיים".

מה יש לומר?

שקט של הלם רגע ארוך ואז אמא אומרת: "טוב, מיכל תחכה, יש ברירה?"

"להתראות".

"להתראות".



שבועיים!!!

"שבועיים זה נצח!", אני שומעת את עצמי אומרת.



"לא נעים", אבא מנסה לנחם אותי, "אבל לא נורא. אחרי הכול, זו אינה תשובה שלילית והשבועיים האלו יעברו מהר... את עוד תראי".

"מי אמר שזו לא צורה יפה לומר תשובה שלילית?", אני פסימית, "אולי זה בכלל תירוץ והוא פשוט התחרט?"

"לא", אומרת מיד אמא בהחלטיות, "הרי שמעת מה השדכנית אמרה – הוא היה מרוצה לאורך כל הדרך. זו פשוט עוד תוצאה של הקורונה הבלתי צפויה הזו – הבידוד!"

"ויותר מדויק לומר", כך אבא, "ניסיון מאת ד'".

"אבל למה?", אני לוחשת בתחושת חוסר אונים, "לא סבלתי מספיק עד עכשיו??? לא מגיע גם לי להיות מאושרת?"

הדמעות חונקות את גרוני ואני מלמלת משהו על צורך דחוף וחומקת לחדר האמבטיה. להיות לבד.

שם, ליד הכיור, נפתח לו סכר דמעותיי ואני ממררת בבכי.

עייפתי.

עייפתי מאכזבות.

עייפתי מלעמוד שוב ושוב בניסיונות.

אין לי כוח, אלוקי, אין לי כוח.

אין לי כוח לעוד מהמורה, אין בי אנרגיה לעוד תפילה.

ואני מרגישה מרוקנת.

מרוקנת עד התחתית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
פרק ב - המשך

***

קולות שיחה מהוסה בוקעים מתוך חדרנו המשותף. איני מתאפקת מלהקשיב מעט לפני שאני נכנסת לחדר:

"אוף!", זאת שירה, "זה היה נראה מבטיח הפעם"

"נכון", מסכימה אתה יעל חרש, "כבר דמיינתי את מיכל מתארסת"...

"ושוב כזאת אכזבה... כמה עוד אפשר???", אומרת שירה בכאב.

"די. מסכנה מיכל, אני לא יודעת איך יש לה כוח", זו שוב יעל.



אני מרגישה דחף אדיר לקרוע את הדלת לרווחה ולגדוע את השיחה הזו בבת אחת, אבל ברגע של רחמים על אחיותיי שבוודאי תתביישנה שנתפשו בקלקלתן, אני מסתובבת אחורנית ונכנסת לחדרו של אחי מנשה.

מנשה יושב על מיטתו ברגליים שלובות, שקוע בעומקה של עלילת מתח ואני מתיישבת על הכיסא ליד שולחן הכתיבה שבחדרו ומנסה לנתח את עלילת המתח האישית שלי.

השיחה הזו בין שתי אחיותיי הכניסה אותי קצת לפרופורציה.

הרי השידוך עם אהרון לא ירד. הוא רק מתעכב קצת ושלא ברצון שני הצדדים!

לא נכון להיכנס לייאוש. ובטח שלא עכשיו.

זה בסדר להרגיש, אני מרגיעה את עצמי, אני לא מלאך וד' ודאי אינו מצפה ממני להיות כזו,

אבל כמו שזה היה לגיטימי לבכות,

כך מותר לי עכשיו להירגע ולנסות לחשוב...



ואני מוצאת את עצמי, כמו בכל מצב כזה של סערת רגשות, שולפת דף דפדפת מהמדף ועט כחול

וכותבת:

לא ידעתי לבקש וכבר קבלתי מתנה
ביום מושלג נולדתי אל תוך חיק המשפחה.
בריאה ושלימה – תינוקת קטנטנה
אצל הורי ואחותי, התקבלתי בשמחה.

בחינם הוענקו לי שנים של ילדות
במשפחה שגדלה והתרחבה עוד ועוד
לא זכורים לי ימים של צער ובדידות
חבוקה ואהובה הייתי עד מאוד.

משגדלתי כבר ידעתי שאני בת אהובה
הקשר שלי לאבא התחזק ונבנה
בתום של ילדות וברגש חיבה
בטחתי כי מי שמתפלל – נענה.

עם השנים, הוספתי לבקש כה רבות
עם שחר, ביום ובליל
במילותיי שלי שמליבי חצובות
לא הפסקתי מעולם להתפלל!

בקשתי לחוש בנוח בחברה
בקשתי אהבה, הערכה ואהדה
בקשתי שכל טוב ודעה ברורה –
קבלתי ממנו בלי גבול ומידה.

התפללתי לקבל עבודה ראויה
בקשתי בריאות הגוף וגם כוח
העתרתי עבור חברת בנות עליה
וקבלתי הכול עם פלוס ועם רווח.

מתדפקת אני על דלת נפתחת
לטרקלינו של אבי אוהבי
בקשות כה רבות הנני שוטחת
מגלה לפניו כל ליבי.

ואבא מקשיב, מאזין ונותן
במעשיו שאיתי אני שומעת קולו
על רוב בקשות משיב הוא ב"הן",
ויש שעונה הוא גם: "לא".

כי ריבוני הוא יודע, צופה ומביט
מראשית עד אחרית כל דורות
לא תמיד לי מושיט בחיוך השרביט
הוא מכיר בשבילי גם דרכים אחרות...

הוא הרי יודע ומכיר נשמתי
מודד את כוחי – עד כמה איתן
"התאזרי בסבלנות, חכי נא, בתי,
עוד מעט ואשלח לך חתן..."

חלילה וחס לא תהא לי טרוניה
מותר לאבא לומר גם "לא".
יש בי אמונה, כבר נתן לי ראיה
ולבבי – הן שייך הוא כבר לו!!!

אתמיד להודות על כל נתינתו
ואמשיך לבקש עוד ועוד
כי בדד לא אוכל, אי אפשר בלתו
גם קרוב הוא לקוראיו עד מאוד.
אני קוראת את השיר שכתבתי שוב ושוב

בעיני דמעות שקופות ובליבי סערה

ואז...

ברגע אחד, אני מרגישה בנוכחותו של מנשה מאחורי.

השובב הקטן, פשוט עומד וקורא את השיר שלי,

תמצית רגשותיו של ליבי.



הוא שם לב למבטי הנדהם ואז אומר: "מיכל, זה... זה שיר לא רגיל... את יודעת מה? את צודקת! גם לי יש הרבה על מה להודות אבל אני לא מרגיש את זה כל הזמן ולכן לפעמים... לא נעים לומר... אני כועס למה לא קבלתי משהו. אבל, את צודקת! מותר לאבא גם לומר 'לא' "

כל הכעס שהיה בי עליו, על שקרא בדף לא לו, נעלם באחת.

ובמקומו הציפה אותי חיבה גדולה לאחי הקטן

שהוא כבר לא קטן כל כך כמו שחשבתי, בכלל לא.

"אתה מתוק, מנשה", אמרתי וצחקתי למראה פניו המתכרכמות מהכינוי הילדותי שהדבקתי לו, "זה בסדר, אני אוהבת אותך", ובלי לשאול רשות, הצמדתי אותו אלי ונשקתי על ראשו.

איש קטן, או שעדיין לא?

מותר לי, אני אחותו.

***
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
עכשיו קראתי מתחילת האשכול. ואין מה לומר, הולך ומשתבח...
את השיר לדעתי היה כדאי לקצר קצת,
הקטע בין האחים מעולה!
מחעה להמשך!

עזרי לי לקצר את השיר: מה להוריד?
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
שאלה לכם:
האם אכן הייתי אמורה להעלות את פרק ב על אותה הודעה, כמו שעשיתי, או לפתוח הודעה חדשה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
שאלה לכם:
האם אכן הייתי אמורה להעלות את פרק ב על אותה הודעה, כמו שעשיתי, או לפתוח הודעה חדשה?
אם הבנתי את השאלה שלך - איך שעשית זה טוב. העלית הודעה חדשה בתוך האשכול של הסיפור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
פרק ג':

"בואו, חמודים, נראה מה אנחנו עושים עכשיו...", קוראת תרצה מנביץ לחלל הסלון. לאחר מבצע איסוף משותף וארוך למדי של שלל משחקים הוא קבל שוב את פניו המסודרות. "הנה, נסתכל ביחד בתכניה שתלויה על המקרר... אתם רואים? כבר התפללנו שחרית, אכלנו ארוחת בוקר, שחקנו בקליקס ובפאזלים ועכשיו הגיע תור היצירה".

שמואל, מאיר ותהילה, הגדולים יותר, פונים בעצלתיים לחדר הבנות, מתכננים לפתור תשבצים שהדפיסה להם אמא אמש.

"יופי", צועקת אסתי בת השש, חובבת היצירות. היא מסוגלת לשבת ליד דף צביעה במשך חצי שעה לפחות.

"אוף", קורא דוד בן האחת עשרה ויוצא בהפגנתיות למרפסת. הוא היה מעדיף פי עשר את ארגז התחפושות.

חגית בת השמונה ואילה בת השלוש נשארות על הספה בהבעה משועממת, כאילו לא שמעו דבר ואלחנן הקטן ממשיך למשוך בחצאית של תרצה דורש את מלוא תשומת לב אמו.

תרצה כולאת אנחה חרישית ומסדרת את הבריסטולים הלבנים בחגיגיות על השולחן, מוסיפה, הפעם, גם את צבעי הפנדה האהובים. אולי הם יצליחו לשכנע אפילו את הסרבנים שבילדיה לשתף פעולה.

אפס.

הפעם נראה שכבר נמאס לכולם מהשהות הממושכת בבית ואפילו סדר היום שישבה עליו אתמול לא עוזר.

די.

כמה אפשר להיות בבית בלי לצאת כמעט בכלל.

ועוד עם חבורה מבורכת ורב גילאית כשלה.

תרצה, שגם כך חסרת מנוחה היום יותר מהרגיל, מוצאת את עצמה מהרהרת שוב בתסבוכת שהביא אתו הבידוד הכפוי של אהרון:

הם נאלצו לפנות את חדר הבנים מכל יושביו, למעט אהרון. לרוקן את הארון הגדול והמגירות מהתכולה השייכת לאחים ולצופף אותם איכשהו בסלון. בחדר הבנות, גם ככה אין מקום להכניס אפילו עוד עריסה...

גם בימים של שגרה די צפוף בביתם ועכשיו, בימים בהם הבית הוא המקום היחיד שאפשר לשהות בו על אחת כמה וכמה. רק היום, לאחר שלושה ימים של בידוד, קולטת תרצה עד כמה חדר הבנים סייע לה לפצל את הילדים ולשמור על אוירה רגועה.

ואולי זה לא רק החדר, אלא בעיקר אהרון, הבכור שלה, שלקח אחריות והשתדל לעזור כמיטב יכולתו ולהעסיק את אחיו ואחיותיו הגדולים יותר בחידות משעשעות ובסיפורים מעניינים.

וכמו לאשר את מחשבותיה, מתפרץ דוד באחת למטבח בתלונה: "אוף, אמא, מאז שאהרון סגור לו בחדר, כל הזמן משעמם לי. אין מי שיספר לי סיפורים ויחזור איתי על המשניות. אוף".

רגע. למה לא בעצם?

ההברקה מתהווה אצל תרצה באחת, "מה דעתך להתקשר אליו?", היא שואלת את דוד בבת צחוק.

"להתקשר? למי?", לוקחת לו שניה להבין, "מה? להתקשר לאהרון?... איזה רעיון!!!"

וכבר הוא מנתר באושר אל הטלפון, מחייג את מספר הפלאפון של אהרון וניצוץ משובה בעיניו.

הוא מתכנן משהו..!



ותרצה, מהרהרת לעצמה כמה קל, לפעמים, להפוך ילד למאושר וכמה מורכב ליצור את האושר הזה לעצמנו.

***

ארבעה קירות, חלון, וילון, כיסא, שולחן כתיבה קטן, ארון, מיטה

ודלת

– סגורה!

מבטו של אהרון חולף בפעם המאה עשרים ושלוש על פני חדר הבנים שהפך להיות חדרו הפרטי לשבועיים הקרובים. זה יכול היה להיות נחמד אלמלא כללי הבידוד היו נוקשים כל כך.

הוא לא יכול לצאת מחדרו מלבד לשירותים. אינו יכול לנהל שום שיחה נורמלית עם בני משפחתו. ועליו להעסיק את עצמו – עם עצמו – כל יום, כל היום.

ובנוסף לכל, הבידוד הזה קרה דווקא עכשיו.

דווקא עכשיו כשכבר ראה את אירוסיו עם מיכל במרחק נגיעה.

משום מה, הוא היה בטוח שהפעם, סוף סוף, הוא מצא את שלו. הכל היה חלק כל כך. הפגישות היו נעימות, עשירות ומרתקות ומיכל – עושה רושם של בחורה מיוחדת.

הוא רצה.

הפעם הזו היה בטוח בעצמו שגם היא רוצה –

וכל השאר... זה רק עניין של זמן.

רק שכעת, הזמן הזה התארך מעבר למצופה...

טוב, מילא, כרגע, כשהוא כאן בחדרו ואינו יכול לצאת והיא... בביתה עליו להניח לעניין ולשוב שוב אל הגמרא ואל הדף היומי.

כמה טוב שלקח על עצמו את לימוד הדף היומי. לפני מספר חודשים התחילו בעולם כולו מחזור חדש של לימוד והוא התלהב והחליט שהפעם גם הוא בפנים.

כעת , הדף הזה מציל אותו. מציל ממש.

דף היומי, זהו דף היומי. בלימוד שלו אין בין הזמנים ואין חופשות שבת וחג.

זהו לימוד של כל יום, ואתה לא יכול לתת לעצמך לפספס ולו יום אחד, אחרת תצבור פער שיקשה עליך להדביק בהמשך...

וגם המגיפה, הסגר והבידוד לא יוכלו לו, לדף היומי. הוא חזק מכולם!

אהרון פותח באחת את מסכת שבת האהובה וצולל אל תוך הלימוד.

לבד

אבל ביחד.

ביחד עם כל העם היהודי באשר הוא שם.



חולפת לה שעה של לימוד פורה וצלצול הפלאפון שלו נשמע.

חסוי.

נו, טוב, אהרון עונה.

"שלום", נשמע קול ילדותי מתאמץ לחקות קול של מבוגר, "אני מדבר עם אהרון?"

"כן", אהרון עונה, מנסה לנחש מי הדובר מעבר לקו.

"אני מדבר ממשרד הבריאות", נדמה לאהרון שהדובר מתאפק שלא לצחוק, "רצינו לוודא שאתה ממושמע להנחיות ונמצא בבידוד בית".

חה חה חה... זהו דוד, האח הקטן, קולט אהרון ומחליט לשחק את המשחק, "מה? באמת?", הוא שואל "בהפתעה", "אני צריך להיות בבידוד???".

"כן. כן", נואם דוד בחומרה לתוך פומית הטלפון בחדר השני, "ממש אתה. אל תיתמם שלא ידעת! יחידת קורונה משטרתית נמצאת ממש עכשיו בדרכה אליך, לביקורת פתע".

"ביקורת פתע???", תמה אהרון בגיחוך, "טוב שאתה מעדכן אותי. אני רץ הביתה הרגע..."

"רגע, רגע", דוד חושב במהירות, "נכנס" ממש לתוך התפקיד, "לפי האיכון של המכשיר שלך אני רואה שאתה כן בבית... מה קורה כאן? אתה צוחק עלי?! בסוף אני עוד יאשים אותך בזלזול בפקיד בעת מילוי תפקידו"...

"טוב, נו", אומר אהרון בהשלמה, בקול הכי קודר שהוא מצליח להפיק, "אני אהיה בבידוד... אבל רק אם אח שלי דוד יהיה בבידוד יחד איתי!"



ושניהם פורצים בצחוק משחרר.



***
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.
סיפור בהמשכים זוג או פרט
פרולוג

משחק ה"ביג בוס" הסוער הסתיים בניצחונו של יוספי, היא היתה הסגנית. יוספי זרח, מיכלי ותולי קצת פחות.
אלו היו הכללים הבלתי כתובים במשחקים של יעל, חלוקת ניצחונות הוגנת על פני השבת. היא יישרה את הרגל: "שנעבור לשחק על השולחן?" נקישות על הדלת, מיכאל נכנס הביתה, יוספי רץ אליו נרגש כולו לבשר על הניצחון.
הזדקפה, נגשה למטבח וארגנה את הסלטים, שירה נכנסה בפיהוק קורע לב, "אין לי איך להודות לך, יעל".
ורק שכבו האורות, הרבה אחרי ששירה ומיכאל הזדחלו החוצה עם הצרורות, היא העזה לשאול את שירה, רק בלב, אם היא בטוחה שאין לה איך.
הבוקר של יום ראשון תפס אותה, כמו תמיד, עייפה וממהרת ורוטנת. זה הבהיל אותה, כי בשבועיים האחרונים היא רוטנת גם בימי שני ושלישי.
המצבר שלה הולך ומתרוקן והיא לא מצליחה למלא אותו.
שנים של תקוות שהתנפצו לא מרשות לה להמשיך לחלום ולשאוב כוח מהעתיד.
העתיד שהיא ציירה בדמיונה מגיל שבע, והמשיכה לצייר ביתר פירוט בגיל שבע עשרה ובגיל עשרים ושבע.
עכשיו, היא רוצה עכשיו. ממש כמו יעלי שרצתה אי אז יומולדת עכשיו. מי העזה לצחוק עליה?
יעל מתמלאת זעם על הפרה ההיא, מהקלטת של שרה קיסנר ולאה פריד. מה היא מבינה באנשים שנגמרה להם הסבלנות?
בתחילת הדרך היתה מלאת סבלנות, סיימה סמינר. נשמה עמוק, היא למדה ברצינות והשקיעה והרגישה שמגיע לה חופש אמיתי. הפגישה הראשונה שלה היתה רק בחנוכה, היה נחמד ונעים ולא מעבר. והאמת, היום היא חושבת שהיא לא באמת חיפשה את העול הזה. הכסף הלחיץ אותה, נוראות.
זמן שווה כסף, היום הכסף לא מלחיץ, והזמן נושף בעורפה.
בלילה מתקשרת מיטלמן, יש לה קול מרגיז והיא חיבת להבין למה היא הורידה את פוגל, אי שם, לפני ארבע שנים וכמה חודשים.
ואחרי שהשיחה הזו מסתימת, יעל יודעת שגם היא סיימה פרק בחייה. היא לא מוכנה יותר לשאת את זה.
היא מרימה ראש לתקרה, מדבקת כוכב נוצצת אליה, שירה הדביקה אותה אי פעם, בשחר ההיסטוריה.
הייאוש מכה בה.
והדבר הכי מפחיד שזה יאוש מסוג חדש, תהום שהיא לא מכירה.
וככה היא נרדמת.
ומתעוררת עם החלטה.
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה