סיפור בהמשכים סיפור חייו של בן הישיבה

[פינחס כהן]

סיפור חייו של בן הישיבה

א.

מילדות עד בגרות

במושב פסטורלי במרכז הארץ גרה משפחה ולהם ילד מחונן בשם דוד, מבחינה לימודית דוד היסב להוריו נחת רוח מרובה כיון שהיה נעים הליכות, גם היטה אוזן קשבת לשיעוריו של המלמד דבר שהקנה לו ידיעה בחומר הנלמד.

דוד ניחן ביצירתיות וחוש דמיון מפותח, בגיל 10 חשב לבנות מסוק, אתם בטח שואלים איך, אז הנה התשובה, דוד היה תולעת ספרים, כשהיה בכיתה א' קנו לו הוריו אנציקלופדיה לנוער, ואט אט עם הזמן האנציקלופדיה השתכללה, דוד קרא שבמסוק יש אלומיניום ופרופלור, וחשב לקחת מאורר על דלק עם גנרטור ופח אלומיניום וכך יהיה לו מסוק, כמובן שבסופו של דבר תוכניתו לא יצאה לפועל.

דוד גם היה חובב טבע, הוריו שהבחינו בכך קנו לו זוג תוכים, ודוד בנה להם כלוב במו ידיו, הוא קנה לייסטים ורשת ובנה כלוב גדול, וגם הוסיף להם קן הטלה, ובמשך הזמן הם התרבו.

מגיל קטן הכירו הסובבים את דוד כבעל חוש מוזיקלי במיוחד, עוד בהיותו ילד היה שר במסיבות משפחתיות וכולם ניבאו לו עתיד מזהיר בתחום המוזיקה, אך הוריו תמיד ביטלו זאת ואמרו שעיקר עיסוקו יהיה בתורה אך בתור תחביב שיעסוק קצת במוזיקה ומכאן קצרה היתה הדרך כדי שהוריו ישלחו אותו למקהלה אזורית, במיוחד היה דוד טוב בלשיר קולות שניים ושלישיים הנעימים לכל אוזן ובמיוחד המוזיקלית, בגיל 9 קנו לו הוריו אורגן קטן שעליו היה מנגן, במהירות רבה למד דוד לנגן על האורגן והיה מנגן ביד ימין בלבד את הסולו של השירים ללא האקורדים כיון שלא היה באורגן זה אקורדים.

בשיעור ב' בישיבה קטנה קנו לו הוריו אורגן אמיתי ומשוכלל עם מקצבים חסידיים, דוד החל לנגן על האורגן בתחילה ידע לנגן את האקורדים הבסיסיים ואח"כ למד את האקורדים הבאים.

ההוי הישיבתי

אמר אביי..., קירות הבית הדהדו מלימודו של דוד, קולו הנעים היה נשמע למרחקים, דוד היה ידוע כבחור כליל המעלות, שמוכתר בכל מידה טובה, היה הוא בחור מתמיד, בלילות החורף הארוכים היה דוד יושב והוגה בתורה לקול גשמי הברכה שטיפטפו על גגות הבנינים, ובקיץ היה לומד בחצר הישיבה תחת השמש שחיממה ועטפה אותו בקרניה, צדקותו וחסידותו היו לשם דבר, תפילתו היתה כעבד לפני קונו בהשתפכות הנפש, טוב ליבו משך איליו חברים כפרפרים אחרי האור, דבר לא היה חסר לדוד, ומשום כך צהלתו ושמחתו ניכרו על פניו תדיר, צוות הישיבה היה גאה בדוד ובפרט שהיה הוא נכד של אחד מגדולי הדור, גם העובדה שדוד היה מקרב איליו את הבחורים החלשים והיה לומד איתם חברותא גרמה לצוות הישיבה קורת רוח מרובה והכל קילסוהו על כך.

אפשר לקבוע איתך חברותא? היה זה המשפט הקבוע שהיה דוד שומע מבחורים אשר חפצו בקרבתו, ודוד היה נענה ברצון לשמחתו של הבחור המרוגש.

 

[yonatanr]

כתיבה יפה.

במושב פסטורלי במרכז הארץ גרה משפחה ולהם

ולה

, מבחינה לימודית דוד היסב להוריו נחת רוח מרובה כיון שהיה נעים הליכות,

איך נעימות הליכותיו הועילה מבחינה לימודית?

אתם בטח שואלים איך, אז הנה התשובה,

התשובה:

דוד היה תולעת ספרים,

נקודה בסוף משפט.

אך הוריו תמיד ביטלו זאת ואמרו שעיקר עיסוקו יהיה בתורה אך בתור תחביב שיעסוק קצת במוזיקה

חסרים פסיקים ונקודה בסוף.

דוד החל לנגן על האורגן בתחילה ידע לנגן את האקורדים הבסיסיים ואח"כ למד את האקורדים הבאים.

דוד החל לנגן על האורגן. בתחילה ידע לנגן את האקורדים הבסיסיים, ואח"כ למד את האקורדים הבאים.

אמר אביי..., קירות הבית הדהדו מלימודו של דוד, קולו הנעים היה נשמע למרחקים, דוד היה ידוע כבחור כליל המעלות, שמוכתר בכל מידה טובה, היה הוא בחור מתמיד, בלילות החורף הארוכים היה דוד יושב והוגה בתורה לקול גשמי הברכה שטיפטפו על גגות הבנינים, ובקיץ היה לומד בחצר הישיבה תחת השמש שחיממה ועטפה אותו בקרניה, צדקותו וחסידותו היו לשם דבר, תפילתו היתה כעבד לפני קונו בהשתפכות הנפש, טוב ליבו משך איליו חברים כפרפרים אחרי האור, דבר לא היה חסר לדוד, ומשום כך צהלתו ושמחתו ניכרו על פניו תדיר, צוות הישיבה היה גאה בדוד ובפרט שהיה הוא נכד של אחד מגדולי הדור, גם העובדה שדוד היה מקרב איליו את הבחורים החלשים והיה לומד איתם חברותא גרמה לצוות הישיבה קורת רוח מרובה והכל קילסוהו על כך.

אי אפשר לכתוב פיסקה שלימה שמחולקת רק בפסיקים. צריך לסיים משפט בנקודה.

 

[פינחס כהן]

ב.

אך כמו כל אדם, גם דוד לא היה חסון מתקופות של משבר, מה שמכונה בספר הישר לר"ת ימי השנאה, וכך בחודש טבת הסגרירי, בזמן שהשמש התחבאה לה, וברקיע נראו רק עננים אפורים וקודרניים, הרגיש דוד שמשהו לא בסדר איתו.

כוחותיו כבר לא היו חיוניים כמקדם, רפיון אחזו כחבלי לידה, ושעמום גדול כרסם בו, גם בכל פעם שפתח הוא את הגמרא התחיל ראשו לכאוב, ובשיעורים הרגיש לא מרוכז, גם היה מתעצבן בקלות מכל מיני דברים.

בצר לו פנה למשגיח ותינה בפניו את צערו, גם אמר לו על כאבי הראש וחוסר הריכוז, כששמע זאת המשגיח אמר, לפי התיאור שלך נראה שעצביך רופפים ואתה זקוק למנוחה.

וכבר כתב החזון איש באגרותיו לבחור אחד, להוסיף על השינה והטיול ועוד מעניני הבטלה, וגם החזון איש עצמו לאחר שסיים את מסכת יבמות, הלך למנוחה בצפת, וגם על החפץ חיים מספרים שכאשר סיים את חיבור המשנה ברורה על הלכות עירובין, הוזקק למנוחה, וכן על ר' ירוחם ממיר ועוד גדולים, כך שאין לך מה להתבייש בכך.

דוד מה קרה מדוע פניך אינם כתמול שלשום? היה זה אליהו חברו הטוב של דוד, ודוד בחר שלא לענות וכבש את פניו בקרקע.

דוד חש תחושת מבוכה על כך שנחלש בלימודו ואינו מתמיד כמאז, אך אליהו לא הרפה ממנו ואמר לו: דאגה בלב איש ישחינה אנא ספר לי מה מעיק עליך.

כאן כבר דוד לא יכל להתאפק ופרץ בבכי מר, אני מרגיש לא טוב בכלל, אמר בקול בוכים, אין לי חשק ללמוד, ומה שוים חיי אם איני יכול ללמוד, מירר דוד בבכי ומחה את דמעותיו, גם כעת מצבי העגום אינו מאפשר לי ללמוד עם בחורים, ונראה לי שכולם מרכלים עלי שהשתבשתי.

אליהו המתין עד שדוד יפרוק את רגשותיו ואז אמר : אבל דוד זה רק נראה לך, באמת אני יודע שאף אחד לא מרכל עליך, זה רק בדמיונך, ומה שאין לך חשק ללמוד זה קורה לכולם, אתה יודע צרת רבים חצי נחמה, אני מציע לך ללמוד דברים קלים שלבך חפץ ועוד תראה שתחזור למסלול הרגיל.

דוד שמע והסכים, בתחילה היה קשה לו כי הרהורי גאוה נצנצו בליבו, קולו של היצר אמר לו: אתה דוד תלמד ספרים ש"בעלי בתים" לומדים? אך מיד דחה דוד את היצר ואמר לעצמו: אני מקיים את רצון ה' ואם ה' רוצה שאלמד פחות, אז זה מה שאעשה, וחוצמזה מי אמר שאני יותר טוב מ"בלבעת" פשוט שמקיים את כל המוטל עליו לפי כוחותיו שלו.

וממחשבה למעשה גמר דוד אומר בליבו להמשיך לשקוד על דלתות התורה אך על "אש נמוכה", וכך במקום ללמוד את סוגיות העיון של מסכת יבמות, בחר הוא ללמוד מסכת ברכות.

כמובן לא לפני שנועץ ברבו ראש הישיבה שאמר לו, אם היית בחור שאינו מתמיד, הייתי אומר לך שדברי תורה צריכין חיזוק, וזה סה"כ עצת היצר להניא אותך מלימוד עיוני, מה שנקרא : ביטול תורה באיכות, אך כיון שהינך בחור רציני ששקוע בלימוד, על כרחך שאין זה עצת היצר, אלא באמת גופך ונפשך זקוקים למנוחה, גם מנימת קולך ניכר שאתה מיצר על כך, ואות הוא שאינך רוצה לפרוק עול אלא זקוק למנוחת הנפש והגוף.

לא קל היה לו לדוד, היה הוא צריך לשנות את כל סדר יומו העמוס, ביטול חברותות, קיצור בכוונות התפילה ובבקשות פרטיות, הורדת מינון צריכת הקפה, הורדת צריכת הסוכרים, שינה מוקדמת, וזאת בכדי להקל על מוחו.

 

[פינחס כהן]

חבר'ה אני רק בתחילת דרכי כסופר, לכן אודה מאד על כל הערה.
גילוי נאות: אני גם לא מתמצא כלל בדקדוק ולשון, אלא שב"ה מוחי שופע רעיונות מסוגים שונים, ובמקום שיעלמו בתוך עננת המחשבה אני חורט אותם עלי מסך.

 

[הפצחן]

אך כמו כל אדם, גם דוד לא היה חסון מתקופות של משבר, מה שמכונה בספר הישר לר"ת ימי השנאה, וכך בחודש טבת הסגרירי, בזמן שהשמש התחבאה לה, וברקיע נראו רק עננים אפורים וקודרניים, הרגיש דוד שמשהו לא בסדר איתו.

לא נכון לדעתי להתחיל פרק ב 'אך' . אך זה המשך לקטע רציף, ולא התחלה לפרק בסיפור בהמשכים.

צריך לחלק משפטים יותר ולא לכתוב פסקה שלמה שכולה מורכבת מהמוני פסיקים ונקודה אחת.
אני בדרך כלל כותב משפטים עם 2 - 3 פסיקים, ונקודה. לתת לאנשים לנשום.

אי אפשר לכתוב פיסקה שלימה שמחולקת רק בפסיקים. צריך לסיים משפט בנקודה.

 

[פינחס כהן]

ג.

דוד המשיך בשיחתו עם המשגיח, וסיפר לו את כל העובר עליו, ראה, אמר לו המשגיח: כולנו חיים על פנימיות וחיצוניות, וזה נורמלי.

אך ברגע שחיים יותר בחיצוניות, הנפש מרגישה חלולה ורעבה, ומחפשת במה להשקיט את הרעבון הזה, גם פחות מרגישים טעם בלימוד, כי לא באמת מחוברים למה שעושים.

ולכן הייתי מייעץ לך, לומר פרק תהלים או משנה, בלי שאף אחד ידע מכך, וזה יעזור לך להיות יותר פנימי, גם כדאי לך לכתוב את הרגשות שלך, זה יעזור לך לדעת מה מפריע לך, והיכן אתה אוחז.

דוד יצא בתחושה אופטימית, והרגיש שהוא בטוח בעצמו, כעת היה זמן לדוד לשבת עם עצמו ולהתחבר לפנימיותו, דוד כתב חרוזים על רגשותיו: ישנם משברים, שאותנו שוברים, שקורה לנו משהו לא ברור, ומרגישים שזה משהו ארור, אך באמת זוהי רק תחושה, והמציאות היא כלל לא קשה, וגם הרגשות האלו יעברו, והשמחה והשלווה יחזרו.

בין הסדרים, היה דוד יוצא ליער הסמוך לישיבה, עם כלי נגינה קומפקטי וקטן הנקרא מפוחית, והיה מנגן בינות לעצים לחנים שהלחין על מילות החרוזים.

גם היה מטייל, ושואף לקרבו אויר הרים צלול, והיה בוחן את סוגי הפרחים והצמחים עם חוברת קטנה שהייתה לו, בה היו כתובים, שמות הפרחים עם תצלומים שלהם, גם מידי פעם היה נתקל באיזה צבי שהיה משוטט בכרי הדשא ואוכל להנאתו, פעם אחת מצא דוד קוץ של דורבן ולקחו למזכרת, גם שפני סלע היו מצויים ביער לרוב ודוד היה נהנה לראותם.

בלילה לפני השינה, היה דוד יוצא לריצה קלה ביער ששיפרה מאד את מצב רוחו, היו שם מתקני כושר, שם היה דוד מתעמל לבריאותו הגופנית והנפשית.

עברו ימים, ודוד הרגיש כבר הרבה יותר טוב, אך זה לא מנע ממנו ללכת להתייעץ עם המשגיח, בהזדמנות אחת שאל דוד את המשגיח, מה הסיבה שבפתע פתאום תקף אותו המשבר הזה.

המשגיח חייך, נראה היה שחיכה לשאלה הזו, ואז אמר, אנו כיהודים מאמינים לומדים תורה ומקיימים מצוות וזה מבדיל אותנו מהמגזר הכללי.

במגזר הכללי ישנה הרבה עצבות וריקנות, כי אדם מורכב מגוף ונשמה וכמו שאם לא נותנים לגוף את צרכיו הגוף נחלה, כך הנשמה, כאשר לא ממלאים אותה במזון רוחני היא מרגישה ריקה ושוממה. אמר פעם אחד מרופאי הנפש, שכל הבעיות מתחילות מחוסר זיקה לדת, וברגע שאדם מאמין הבעיות פוחתות, ולפי זה אנחנו האנשים הכי מאושרים בעולם, כי אנחנו מחיים גם את הגוף וגם את הנשמה, ואולם לא כך הם פני הדברים, כי גם בציבור שלנו ניתן למצוא אנשים מדוכאים, ויש לשאול כיצד יש כאלו אנשים?

והנה, אם ננתח את הדברים במבט מעמיק, נמצא שמי שמקיים את מצוות ה' בשלימות, ומאמין שהכל לטובה, אין הוא מדוכא.

רק שכמו שלכל דבר יש הוראות הפעלה, כך במצוות יש לדעת כיצד לקיימם, וכמו שאם אדם לא מפעיל את המכשיר נכון, המכשיר לא יפעל ואפילו יהרס, כך בקיום המצוות לגבי הנשמה אם אדם לא מקיימם כמו שצריך, הם לא יפעלו להאיר על נשמתו, וכך כשהנשמה לא מקבלת את המזון הראוי לה היא עצובה.

והנה, הנביא אומר שיש מושג של קיום מצוות בצורה של מצות אנשים מלומדה, כלומר שלא מבינים באמת את טעם המצוה, ולא מחוברים למצוה, והנה באופן כזה אין המצוות מאירים על הנשמה.

וכעת, אמר המשגיח, ברצוני להסביר לך מה עובר עליך, ישנו דבר הקרוי פרפרקציוניזם והוא דחף שגורם לאדם לעשות כל שביכולתו כדי להיות מושלם, זאת לא מידה טובה משום שאין מושלם בעולם, הרמח"ל כותב שאדם שאין לו מה לתקן בעוה"ז מקומו בעוה"ב, ולכן אף פעם לא נוכל להיות מושלמים, ומי שמנסה להיות מושלם, סוף דבר נופל כי תובע מעצמו יותר מידאי ולא מצליח להגיע לרף שהציב לעצמו.

גם ישנו דבר שנקרא באידיש "פרומקייט", הכח הזה מכוחות הנפש הוא "אינסטינקט" והוא אינו יראת שמים, ולא מדת חסידות וגם לא דקדוק במצוות, אבל הוא ההכנה הנפשית למעלות אלו, אולם פרומקייט לבד אינו מביא למעלות אלו, אלא בנין המעלות נעשה ע"י דעת.

וכעת אצלך העבודה היתה מושתתת על פרומקייט, היה לך דחף להיות מושלם ובשביל זה למדת בהתמדה, ובכן, אינני סבור שלא תקבל שכר ע"ז כיון שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אמנם הסבא מקלם אמר שבכ"ז צריך נקודה של אמת, ואת זה היה חסר לך, כי כל המניע שלך היה דחף למושלמות.

דוד החל לבכות הדברים קצת פגעו בו, ואז אמר לו המשגיח: אמנם דע לך שזה אומר על כח רצון וכשאתה עושה דבר אתה עושה אותו יסודי, ואם תשכיל לעשות כל דבר באופן חי, ובהבנה של הדבר אז תוכל להגיע לדרגות גבוהות מאד.

דוד חש בנחמה, וכבר חשב לעצמו איך הוא יגרום לעצמו להתחבר באמת ללימוד, הוא חשב ללמוד בספרים שמדברים על ערך התורה, כגון מעלות התורה, נפש החיים, חוסן יהושע, וכך ילמד מתוך תחושה אמיתית של אהבת התורה, ומתוך חיבור עז לרוחניות.

המשגיח המשיך לדבר עם דוד אך הוא היה בעולם אחר, דוד הרגיש שהוא רוצה לקפוץ משמחה, בעיני רוחו הוא כבר ראה את עצמו, לומד במתיקות והנאה ומתענג על צוף אמריה של התורה הקדושה, אך אז המשגיח קטע את רצף מחשבותיו ואמר לו: ראה דוד, הבט בעולם שסביבך, האם כולם מרוצים מחייהם? האם כל שומרי התורה והמצוות מלאים עונג וסיפוק? התשובה היא שלא, וזה משום מה שאמרתי לך כבר שהם חיים בצורה של מצוות אנשים מלומדה אם אדם יחיה את עצמו ויבין את מעשיו ופעולותיו הוא יהיה המאושר עלי אדמות.

 

[פינחס כהן]

ד.

דוד המשיך להקשיב, והמשגיח הוסיף ואמר לו: וכעת ברצוני להכין אותך לחיים, דע לך שכפי איך שאני מכיר בבחורים מסוגך, יש בך כוחות אדירים ואנרגיות עצומות, אך אליה וקוץ בה, כי צריך לדעת איך לנתב את הכוחות האלו למקומות הנכונים, ואם לא מנתבים אותם לכיוון חיובי, קורה אחד משני דברים, או שהם מנותבים למקומות לא טובים, או שלא משתמשים בהם כלל, ואז הנפש מבעבעת כסיר רותח, וזועקת שיוציאו את הכוחות הטמונים בה מן הכח אל הפועל.

גם כח הדמיון פועל בך ביתר שאת, וזאת גם הסיבה לכושר הניתוח הלמדני שלך, אמנם הדמיון הוא גם אויב גדול, אם לא משתמשים בו נכון.

דוד קצת נבהל, מה? הרב רוצה לומר לי שאני מועד לפורענות?

בהחלט! ענה לו המשגיח, שחיוך מרגיע נסוך על פניו, הרי כתוב, אל תאמין בעצמך עד יום מותך !

מן ההכרח, שאדם אשר מורכב מטוב ורע הנקרא קליפת נוגה, יהיה עם משיכה לרע ולטוב יחדיו, אמנם אנו הנמנים על חובשי ספסלי בית המדרש, זוכים להגביר את כח הטוב על הרע, וזאת על ידי עסקנו בתורה הקדושה, שמגינה ומצילה אותנו גם מפגעים גשמיים וגם רוחניים.

אבל אתה דוד קיבלת כוחות, שאם תשכיל להשתמש בהם נכונה תעלה מעלה מעלה, ואם לא... לפתח חטאת רובץ.

אך דוד לא הרפה, והמשיך לשאול את המשגיח: אבל הרב, מה כבר יכול להיות? אני בחור שיושב ולומד, עם טעם בלימוד ובמצוות, למה שאפול ח"ו ? המשגיח חייך כמצפין סוד, ודוד חיכה לתשובה,

החיים הם לא מישוריים, אמר המשגיח, יש עליות וירידות, אנו נמצאים בים זועף, אשר גליו מאיימים להטביע את כל הנמצא בים החיים.

אבל למה? שאל דוד, למה ככה? אי אפשר לחיות נורמאלי בעולם הזה?

לחיות נורמאלי אתה אומר? ודאי, ודאי שאפשר, רק כמו שבים יש אוניות, וכמו שבזמן המבול היה את תיבת נח, כך בים החיים, תיבת נח אלו היכלי הישיבות הקדושות ומסגרות הכוללים, שהנמצא בהם, מוגן מגלי הים השוצפים והקוצפים

אמנם גם במקומות אלו, דע לך דוד שצריך לדעת איך לחיות בהם נכון, כי עולמנו זה הוא עולם הנסיון. השלווה מצד אחד והיסורים מצד אחד, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד, וכמו שכותב המסילת ישרים, שהמלחמה נמצאת פנים ואחור, וכפי השיעור שנתרחק מהרע כך ישיג את קרבת ה' וישמח בה.

כבר אמרתי לך, שגם בציבור שלנו ישנם שאינם מרוצים ממצבם. וזאת כי צריכים לדעת את הוראות ההפעלה, ובזמנים משתנים שדור הולך ודור בא, יש לדעת איך לקרוא את המפה בהתאם לדור. ועל כן חובה עלינו לשאול בעצתם של גדולי הדור, אשר קיבלו ראיה תורנית ועל טבעית, לדעת את המוטל עלינו לעשות.

"הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל". גדולי הדור זיככו את עצמם זיכוך אחר זיכוך, לא משו מאהלה של תורה, וממילא דעתם דעת תורה, עיניהם צופות למרחוק כעינים של תורה, עיני העדה המה, רועי ישראל אשר ינחו במעגלי צדק את צאן מרעיתו של הקב"ה, שכינה מדברת מתוך גרונם.

לכן דוד טוב עשית שבאת להתייעץ עמי, אמנם אני לא גדול הדור, אך בתוך מורה דרך ששימש וקיבל מאנשים של צורה, אני יכול להעביר לך את אשר קיבלתי מרבותיי, שמור על עצמך דוד עלה והצלח.

 

[פינחס כהן]

ה.

עברו ימים, ודוד אט אט עלה על דרך המלך.

דוד יצא לחופשת בין הזמנים של ניסן והחליף בה כח, הוריו שלחו אותו לרכיבה על סוסים, והוא הרגיש שהרכיבה עוזרת לו במישור הנפשי.

בשאר ימי בין הזמנים היה דוד בישיבת בין הזמנים, שם, חוץ מללמוד בשעות הסדרים, היו גם פעילויות ותוכניות מגוונות, שאף הם הרימו את מצב רוחו.

יום לפני תחילת הזמן, ארז דוד את המזוודה, וכשיצא לישיבה אימו ליוותה אותו לתחנת האוטובוס, דוד עלה לאוטובוס, הסתכל בחלון, ונופף לה לשלום עד שנעלמה מן העין.

באוטובוס שמע דוד בנגן המוזיקה שלו שירים קצביים ומשמחים, שנתנו לו הרגשה של תקווה ושמחה, "אני מתחיל דרך חדשה במסלול הישן והמוכר", אמר דוד לעצמו.

דוד נכנס לשערי הישיבה, ומיד קידמו את פניו חבריו בתרועות גיל ושמחה.

"מה נשמע דוד? מה אומר?" חבר שראה את דוד משתרך עם תיקיו הציע את עזרתו, "בא דוד אעזור לך אני אקח את המזוודה", אמר. גם שמחתם של בחורי הישיבה, וסבר פניהם היפות, גרמו לדוד שמחה והרגשת ערך עצמי.

בישיבה התחילו ללמוד מסכת נדרים, זוהי מסכת עם הרבה למדנות, הגורמת עונג רב לאוהבי העמל והעיון, דוד החל ללמוד בסדר העיון הנקרא סדר א' את ההספק העיוני עם החברותא, ונהנה במיוחד מלשונו של הר"ן, המפרש באריכות את דברי הגמרא.

אך דוד הרגיש שזה לא מספק אותו, הוא רוצה עוד, דוד גמר אומר בליבו לסיים את המסכת עד לסוף הזמן, אך מה יתן לו את הדירבון?? מה יחייב אותו ללמוד גם בזמנים הקשים??

דוד הציב לעצמו שעל כל פרק שיסיים יקנה לעצמו ולחברו הטוב אליהו, טילון גלידה בטעם ריבת חלב, ויאכלו אותו בפינה צדדית בפארק הסמוך לישיבה, כך תיווצר התניה חיובית, והמח יעבד את סיום הפרק לחוויה.

וכך למד דוד את שאר פרקי המסכת, אמנם לא עם פירוש הר"ן אלא עם פירוש הרא"ש, שיותר מקצר בדבריו, ובכל סיום פרק היו הולכים הוא וחבירו אליהו לחנות, קונים שתי גלידות ואוכלים אותם בפארק הסמוך. גם הביאו איתם מצלמה, לתעד את האירוע, ודוד תלה את התמונה מעל מיטתו, ורשם בשול התמונה את שם הפרק ותאריך הסיום.