דיון נספח לאתגר- להוריד מסיכות

[הנף מקלדת]

זה הנספח, מהיום הוא שלכם.
תהנו.
חזרה לאתגר.

 

[וי שלוק]

וואוו
הנספח הזה הולך להיות אחד המעניינים.
עקבו!

והקישור לא תקין, ידידי בעל @הנף מקלדת

 

[הנף מקלדת]

והקישור לא תקין, ידידי בעל @הנף מקלדת

אני יודע, יש לנו תקלה טכנית.
שלחתי צוות לטפל בזה.

 

[הנף מקלדת]

אני יודע, יש לנו תקלה טכנית.
שלחתי צוות לטפל בזה.

הצוות התיישב לטפל בבעיה, אך אויה...
ננעלה אפשרות העריכה.
@מ"ם הושיעה נא.

 

[וי שלוק]

הצוות התיישב לטפל בבעיה, אך אויה...
ננעלה אפשרות העריכה.
@מ"ם הושיעה נא.

אתה מדבר לקירות....
@ניהול קהילת כתיבה
מה אתה לא מעודכן בחדשה המרעישה?!? היית איתנו בקיטורים הסמוכים, לא?!?

 

[הנף מקלדת]

אתה מדבר לקירות....
@ניהול קהילת כתיבה
מה אתה לא מעודכן בחדשה המרעישה?!? היית איתנו בקיטורים הסמוכים, לא?!?

ידעתי בני ידעתי.
אך השם הנכבד הנ"ל, ארוך הוא.
ומ"ם הוא סה"כ מ"ם.
באשר הבנתי ששורש אחד לכל השמות.
פניתי לבקש רחמים בלשון קצרה.

 

[וי שלוק]

ידעתי בני ידעתי.
אך השם הנכבד הנ"ל, ארוך הוא.
ומ"ם הוא סה"כ מ"ם.
באשר הבנתי ששורש אחד לכל השמות.
פניתי לבקש רחמים בלשון קצרה.

חוששני שיש עלינו לכבד את רצונו. פרט לכך שנראה לי שהניק המהמם אינו פעיל...

 

[הנף מקלדת]

זה הנספח, מהיום הוא שלכם.
תהנו.
חזרה לאתגר.

אוי אדון @ניהול קהילת כתיבה . מ"ם ונישא.
אולי ישא נא חטאתי אך הפעם, אבקשה שיפעיל מקסמיו גם על האתגר עצמו.
למען ינוח הקישור וירוץ הגולש הנה נספחה.

 

[וי שלוק]

אוי אדון @ניהול קהילת כתיבה . מ"ם ונישא.
אולי ישא נא חטאתי אך הפעם, אבקשה שיפעיל מקסמיו גם על האתגר עצמו.
למען ינוח הקישור וירוץ הגולש הנה נספחה.

כי לא דבר ריק הוא ממם ועוד הם מדברים וכבר נעשה.

 

[הדוויג]

התקבל במייל המערכת מאת החפץ בעילום שמו.

סיפור אדיר.
והקרדיט מתאים לאתגר באופן בלתי רגיל..

 

[shevi123]

התקבל במייל המערכת מאת החפץ בעילום שמו.

*


הוא סגר את המחשב הנייד בתנועה עצבנית וניגש למטבח לשתות משהו קר. התסכול בער בעצמותיו אך הוא ידע שגם אוקיינוס של מי-עדן לא ישקיט אותו.

כבר שלוש שנים הוא כותב בפלטפורמה החרדית הגדולה "פורום הפרום". אין אחד מהכותבים, העוברים או השבים שלא מכיר את 'אלי_הנביא', שקנה לו שם בתגובותיו המוצלחות ובאשכולותיו מרובי המשתתפים.

והוא? די נהנה מזה. בחיים האישיים לא הולך לו יותר מדי טוב. הגלישה המרובה שלו רק הוסיפה שמן למדורת ה"שלום-בית" שגם כך אף פעם לא הייתה לשם ולדוגמה. הילדים לא אמרו כלום והוא היה מספיק חכם לזהות שהם חושבים שהצדק עם אמם. אבל בפורום? הוא הרגיש כמלך בגדוד.

ועכשיו, דומה שהכול עומד להתמוטט. הניקית החדשה, 'נוכחית', מאיימת לגנוב לו את כל תשומת הלב. הוא לא סבל אותה מהרגע הראשון, מאז שנחתה בפורום בבוקר בהיר אחד לפני שבועיים באשכול "שלום, חברים" שגרף תגובות רבות של קבלת פנים חמימה. מאז המצב רק הולך ומחמיר: תגובותיה השנונות והמבריקות, האינטליגנציה הגבוהה והידע הנרחב – כל אלו גרמו לו להרגיש בצל.

בגלוי – הוא התייחס אליה יפה כמו כולם, וכאחד הוותיקים ונחשבים בפורום - היא גם מצאה בו כתובת להתייעצות בתיבה האישית בכמה נושאים העומדים על הפרק. הוא בפירוש לא היה מאלו שנמנעים לשוחח עם בתיבה האישית עם בני המגדר השני. את כל הודעותיה האישיות היא חתמה בשמה האמיתי – נעמי. "בכל פעם שאני פונה לבן אדם, אני חשה צורך להזדהות בשמי", הסבירה את עצמה. "גם כשאני מדברת עם נציגי שירות של חברה, אני קודם כל אומרת את השם שלי". היא לא חשה בבעבוע ים המשטמה שרחש לה מתחת לפני השטח. למרות כל מעלותיה – היא הייתה חדשה בעולם הפורומים ותמימה למדי.

הערב, הוא חשב שהוא עומד להתפוצץ. אפילו מנהל האתר הנערץ הגיב לאחד האשכולות ה... ילדותיים שלה. המנהל כתב 'נוכחית, את מפיחה רוח חיים בעצמות היבשות כאן! כה לחי!" רוח חיים?! לא היה יכול להירגע. ומה אני, עז?!

*

ופתאום, בהארה מן השמים או מן השאול, בעודו עם כוס מי העדן ביד – הבריק לו הרעיון בראש. הרעיון קרם עור וגידים ואפילו הבשיל. הוא חזר למחשב ולחץ על 'התנתק' ו'הירשם'. עוד שתי דקות של הקלדה מהירה חלפו, וכבר ניק חדש בשם 'המקפיץ' הגיש בקשת אישור לפורום. 'ההרפתקאה עומדת להתחיל!' חייך לעצמו בשביעות רצון תיאטרלית.

יומיים לאחר מכן, כשאושר הניק לכתיבה – חש דם חדש זורם בעצמותיו. תחילה הגיב עם הניק מספר תגובות בלתי מחייבות באשכולות שונים, ואז ניגש לעיקר: האשכול האחרון שנוכחית פתחה זה עתה, וטרם הספיק לצבור תגובות. ידיו רצו על המקלדת כשרשם: "לא מעניין ולא מצחיק".

ככותב ותיק – ידע את אחד הסודות הגלויים: בפורום האמון על תרבות העדר, לפי התגובה הראשונה לאשכול נמשכות גם התגובות הבאות. אם התגובה הראשונה מחמיאה וחיובית – רבים הסיכויים שגם שאר התגובות יהיו כך. וכשלא - אז פשוט לא.

בשעות הבאות הוא הפך להיות כלב השמירה של תגובותיה ואשכולותיה של נוכחית – הוא דאג לסתור כל תובנה, ללעוג לכל תגובה, ולזלזל באישיותה בעקיצות קולעות. - במקביל, הוא הגיב תגובות חכמות באשכולות אחרים, שגרמו לחברים להבין שלא מדובר בבור משועמם, אלא באדם רציני וכישרוני – דבר שנתן משנה תוקף להודעותיו המשמיצות.

לשיא הוא הגיע כשהיא ניסתה לענות לו באותה מטבע באחד האשכולות. הוא הגיב: 'את יצור המאוהב בעצמו עד אימה, ונע על הציר שבין שיגעון גדלות למגלומניות. דרך אגב: מתי תפסיקי להשתמש בקלישאות?"

הוא גילה כעבור כמה דקות הודעה מאת 'נוכחית' בתיבה של 'אלי_הנביא': "ראית מה שהמקפיץ הזה עושה לי? ראית מה שהוא כתב עליי? אתה חושב שזה נכון מה שהוא אומר?!" אייקון עצוב ליוה את ההודעה. הוא חש טעם של ניצחון מתוק בפיו. והגיב: "תראי, אני לא אשקר לך. שמעתי כמה שאומרים דברים כאלו עלייך בפורום... אבל זה שטויות. הם פשוט לא מכירים אותך. אין לך שום שיגעון גדלות ושום כלום, ואל תשימי לב למה שהוא אומר. ותזכרי, שמה שלא מחסל אותך – מחשל אותך!"

זה המשיך כך בימים הבאים. המקפיץ תוקף בפורום, אלי_הנביא מנחם בתיבה האישית. המקפיץ משמיץ – אלי מרגיע. המקפיץ מתיז רעל – אלי מרעיף טללי נחמה. הוא הקפיד לסיים כל הודעה ב"ותזכרי – מה שלא מחסל אותך – מחשל אותך!"

במקביל, משמצאה בו כתובת ומפלט לפורקן - החלה נעמי לשתף אותו במתרחש בחייה האישיים. מתברר שהיא רווקה מתבגרת, שלא כל כך הולך לה בשידוכים. גם חייה האישיים לפני כן לא היו פשוטים – הוריה התגרשו והיא חיה עם אימה בדירה קטנה. היא סיפרה לו על התקוות והאכזבות, הפגישות והתסכולים. היא ציינה את העובדה שהפורום היווה עבורה אי של נחמה, עד הימים האחרונים מאז הגיע המקפיץ והוציא לה את כל החשק מהכתיבה והנוכחות במקום. "למה הוא שונא אותי?" סיימה בכאב.

הוא מציד דאג להרגיע אותה שזה לא כל כך נורא. "הישארי עמנו", המליץ לה בחום. "תתעלמי מהמקפיץ. הוא פשוט... מקנא. אלי".

והוא צדק. המקפיץ המקנא המשיך בעבודתו ללא הרף. בשעה מאוחרת של אחד הערבים כשנוכחית פתחה אשכול "לילה טוב, מי עדיין כאן?" הגיב המקפיץ מיד: "אנחנו לא אשמים שעוד פגישה אחת מני רבות לא הצליחה לך. אם בכל פעם שזה יקרה לך תפתחי אשכול – אנחנו נהיה בצרות צרורות".

נעמי רצה שוב, בדמעות, לתיבתו של אלי. "מאיפה הוא יודע???" הקלידה בקוצר נשימה ושלחה מיד.

הוא חיכה חצי שעה, ואז ענה: "זה מתחיל להיות מסוכן. כנראה שהוא עוקב אחרי התיבה האישית שלך. כדאי שנעבור למייל. אלי". הוא היה מרוצה עד הגג – כעת הוא סינדל לה גם את התיבה האישית...

*

שנה תמימה המשיך אלי/המקפיץ במשחק הסדיסטי הכפול הזה. המקל והגזר, שמאל דוחה וימין מקרבת, השוטר הטוב והשוטר הרע – היו רק חלק מהשמות בהם כינה לעצמו את המשחק בעתות רצון. המקפיץ הוציא לה את החשק מהפורום – ואלי דאג שהיא לא תעזוב. הוא התנהג כחתול המשחק עם העכבר לפני שהוא טורף אותו. משחרר אותו לרגע, ותופס שוב. משחרר לרגע, ותופס שוב. בסוף הוא יאכל אותו, בינתיים למה לא ליהנות?

החשוב מכל: 'אלי_הנביא' המשיך לשמור על מעמדו בפורום ככותב הוותיק הבכיר והאהוב, 'נוכחית' הגיבה בקושי, ובכל פעם שניסתה להתרומם שוב – דאג 'המקפיץ' לגדוע את הניסיון בעודו באיבו.

מעניין, שבחיים האישיים זה היה ממש הפוך: שלום הבית שלו היה מעורער מאי פעם, ודווקא נעמי התקדמה באחד השידוכים ועמדה על סף סגירה. היא הייתה מאושרת ואפילו עקיצותיו של המקפיץ שגברו והלכו לא הורידו לה את מצב הרוח. הוא שקל ברצינות לנסות להרוס לה את השידוך...

"אני עומדת לסגור מחר", בישרה לו בעליזות במייל באחד מן הלילות. "בחור נפלא ומיוחד. היה שווה לחכות כל השנים. נראה לך שתרצה להגיע למסיבת התנאים? נעמי".

הוא קם מהמחשב בתעוקה. שהבשורה ערערה אותו בדיוק ביום הכי לא מתאים. הוא חש מסוחרר ומתוסכל, אך החליט בכל זאת לחזור למחשב לשלוח לה הודעה: "איזה יופי!!! אני ממש שמח בשבילך. את מלוא האיחולים אשמור לרגע הסגירה הסופי. אלי". הוא לחץ על "שלח הודעה".

את הרגע הזה לא ישכח אלי לעולם. ההודעה נשלחה, והוא מצא את עצמו בתיבה האישית של המקפיץ - - -

הוא הרגיש שכל דמו קופא, ושערותיו סומרות. הוא התקשה לנשום. ההודעה נשלחה בטעות מתיבתו של המקפיץ באתר במקום מהמייל של אלי_הנביא...

הוא דידה בקושי רב למתקן מי העדן שבמטבח, ליבו פועם בפראות. רק עכשיו הוא הצליח לקלוט עד כמה הוא היה מרושע, סדיסט, ולא אנושי. כיצד התדרדר עד כדי כך בגלל קנאה? כיצד העז להתעלל ולפגוע כל כך בנפש תמימה?!

כעת הוא הבין את המושג "קשה כשאול קנאה". הוא אכן שאל את נפשו למות באותו רגע. אם היה לו מספיק אומץ – אולי היה מתאבד. אבל לא היה לו. האומץ היחיד ששכן בו הוא להציק ליצורים חסרי הגנה. גיבור על חלשים.

הרגיש חלול כל כך. האם רק במקרה הודיעה לו אשתו בדיוק הבוקר כי דרכם נפרדת סופית, והיא דורשת גט פיטורין? הוא בקושי הצליח לחשוב על זה, ועל ילדיהם. חייו האמיתיים כבר מזמן היו בפורום, וכעת הוא הרגיש מת. מת בכפליים.

במשך כל היממה הקרובה הוא לחץ על 'רענן' לראות אם הגיבה. כל חצי שעה הוא הלך לבדוק גם בתיבה של המקפיץ – אולי תעדיף להגיב שם. אך הכל היה ריק. הקירות הריקים של התיבה כמו זעקו אליו: מנוול, מושחת, רשע מרושע! והוא הנהן בראשו בעצב. הם צודקים.

רק כעבור יומיים הגיעה ההודעה:

צדקת: הרגע שבו גיליתי את פרצופך, היה אכן הרגע שחישל אותי יותר מכל חיי.

*

לראשונה מזה שנתיים, לא הייתה ההודעה חתומה בשם.

הוא זכר היטב את דבריה: "בכל פעם שאני פונה לבן אדם, אני חשה צורך להזדהות בשמי" - - -

אדיר!!!
למרות האורך המכובד קראתי בנשימה עצורה.
חזק ביותר!

 

[Bestimedia]

התקבל במייל המערכת מאת החפץ בעילום שמו.

*


הוא סגר את המחשב הנייד בתנועה עצבנית וניגש למטבח לשתות משהו קר. התסכול בער בעצמותיו אך הוא ידע שגם אוקיינוס של מי-עדן לא ישקיט אותו.

כבר שלוש שנים הוא כותב בפלטפורמה החרדית הגדולה "פורום הפרום". אין אחד מהכותבים, העוברים או השבים שלא מכיר את 'אלי_הנביא', שקנה לו שם בתגובותיו המוצלחות ובאשכולותיו מרובי המשתתפים.

והוא? די נהנה מזה. בחיים האישיים לא הולך לו יותר מדי טוב. הגלישה המרובה שלו רק הוסיפה שמן למדורת ה"שלום-בית" שגם כך אף פעם לא הייתה לשם ולדוגמה. הילדים לא אמרו כלום והוא היה מספיק חכם לזהות שהם חושבים שהצדק עם אמם. אבל בפורום? הוא הרגיש כמלך בגדוד.

ועכשיו, דומה שהכול עומד להתמוטט. הניקית החדשה, 'נוכחית', מאיימת לגנוב לו את כל תשומת הלב. הוא לא סבל אותה מהרגע הראשון, מאז שנחתה בפורום בבוקר בהיר אחד לפני שבועיים באשכול "שלום, חברים" שגרף תגובות רבות של קבלת פנים חמימה. מאז המצב רק הולך ומחמיר: תגובותיה השנונות והמבריקות, האינטליגנציה הגבוהה והידע הנרחב – כל אלו גרמו לו להרגיש בצל.

בגלוי – הוא התייחס אליה יפה כמו כולם, וכאחד הוותיקים ונחשבים בפורום - היא גם מצאה בו כתובת להתייעצות בתיבה האישית בכמה נושאים העומדים על הפרק. הוא בפירוש לא היה מאלו שנמנעים לשוחח עם בתיבה האישית עם בני המגדר השני. את כל הודעותיה האישיות היא חתמה בשמה האמיתי – נעמי. "בכל פעם שאני פונה לבן אדם, אני חשה צורך להזדהות בשמי", הסבירה את עצמה. "גם כשאני מדברת עם נציגי שירות של חברה, אני קודם כל אומרת את השם שלי". היא לא חשה בבעבוע ים המשטמה שרחש לה מתחת לפני השטח. למרות כל מעלותיה – היא הייתה חדשה בעולם הפורומים ותמימה למדי.

הערב, הוא חשב שהוא עומד להתפוצץ. אפילו מנהל האתר הנערץ הגיב לאחד האשכולות ה... ילדותיים שלה. המנהל כתב 'נוכחית, את מפיחה רוח חיים בעצמות היבשות כאן! כה לחי!" רוח חיים?! לא היה יכול להירגע. ומה אני, עז?!

*

ופתאום, בהארה מן השמים או מן השאול, בעודו עם כוס מי העדן ביד – הבריק לו הרעיון בראש. הרעיון קרם עור וגידים ואפילו הבשיל. הוא חזר למחשב ולחץ על 'התנתק' ו'הירשם'. עוד שתי דקות של הקלדה מהירה חלפו, וכבר ניק חדש בשם 'המקפיץ' הגיש בקשת אישור לפורום. 'ההרפתקאה עומדת להתחיל!' חייך לעצמו בשביעות רצון תיאטרלית.

יומיים לאחר מכן, כשאושר הניק לכתיבה – חש דם חדש זורם בעצמותיו. תחילה הגיב עם הניק מספר תגובות בלתי מחייבות באשכולות שונים, ואז ניגש לעיקר: האשכול האחרון שנוכחית פתחה זה עתה, וטרם הספיק לצבור תגובות. ידיו רצו על המקלדת כשרשם: "לא מעניין ולא מצחיק".

ככותב ותיק – ידע את אחד הסודות הגלויים: בפורום האמון על תרבות העדר, לפי התגובה הראשונה לאשכול נמשכות גם התגובות הבאות. אם התגובה הראשונה מחמיאה וחיובית – רבים הסיכויים שגם שאר התגובות יהיו כך. וכשלא - אז פשוט לא.

בשעות הבאות הוא הפך להיות כלב השמירה של תגובותיה ואשכולותיה של נוכחית – הוא דאג לסתור כל תובנה, ללעוג לכל תגובה, ולזלזל באישיותה בעקיצות קולעות. - במקביל, הוא הגיב תגובות חכמות באשכולות אחרים, שגרמו לחברים להבין שלא מדובר בבור משועמם, אלא באדם רציני וכישרוני – דבר שנתן משנה תוקף להודעותיו המשמיצות.

לשיא הוא הגיע כשהיא ניסתה לענות לו באותה מטבע באחד האשכולות. הוא הגיב: 'את יצור המאוהב בעצמו עד אימה, ונע על הציר שבין שיגעון גדלות למגלומניות. דרך אגב: מתי תפסיקי להשתמש בקלישאות?"

הוא גילה כעבור כמה דקות הודעה מאת 'נוכחית' בתיבה של 'אלי_הנביא': "ראית מה שהמקפיץ הזה עושה לי? ראית מה שהוא כתב עליי? אתה חושב שזה נכון מה שהוא אומר?!" אייקון עצוב ליוה את ההודעה. הוא חש טעם של ניצחון מתוק בפיו. והגיב: "תראי, אני לא אשקר לך. שמעתי כמה שאומרים דברים כאלו עלייך בפורום... אבל זה שטויות. הם פשוט לא מכירים אותך. אין לך שום שיגעון גדלות ושום כלום, ואל תשימי לב למה שהוא אומר. ותזכרי, שמה שלא מחסל אותך – מחשל אותך!"

זה המשיך כך בימים הבאים. המקפיץ תוקף בפורום, אלי_הנביא מנחם בתיבה האישית. המקפיץ משמיץ – אלי מרגיע. המקפיץ מתיז רעל – אלי מרעיף טללי נחמה. הוא הקפיד לסיים כל הודעה ב"ותזכרי – מה שלא מחסל אותך – מחשל אותך!"

במקביל, משמצאה בו כתובת ומפלט לפורקן - החלה נעמי לשתף אותו במתרחש בחייה האישיים. מתברר שהיא רווקה מתבגרת, שלא כל כך הולך לה בשידוכים. גם חייה האישיים לפני כן לא היו פשוטים – הוריה התגרשו והיא חיה עם אימה בדירה קטנה. היא סיפרה לו על התקוות והאכזבות, הפגישות והתסכולים. היא ציינה את העובדה שהפורום היווה עבורה אי של נחמה, עד הימים האחרונים מאז הגיע המקפיץ והוציא לה את כל החשק מהכתיבה והנוכחות במקום. "למה הוא שונא אותי?" סיימה בכאב.

הוא מציד דאג להרגיע אותה שזה לא כל כך נורא. "הישארי עמנו", המליץ לה בחום. "תתעלמי מהמקפיץ. הוא פשוט... מקנא. אלי".

והוא צדק. המקפיץ המקנא המשיך בעבודתו ללא הרף. בשעה מאוחרת של אחד הערבים כשנוכחית פתחה אשכול "לילה טוב, מי עדיין כאן?" הגיב המקפיץ מיד: "אנחנו לא אשמים שעוד פגישה אחת מני רבות לא הצליחה לך. אם בכל פעם שזה יקרה לך תפתחי אשכול – אנחנו נהיה בצרות צרורות".

נעמי רצה שוב, בדמעות, לתיבתו של אלי. "מאיפה הוא יודע???" הקלידה בקוצר נשימה ושלחה מיד.

הוא חיכה חצי שעה, ואז ענה: "זה מתחיל להיות מסוכן. כנראה שהוא עוקב אחרי התיבה האישית שלך. כדאי שנעבור למייל. אלי". הוא היה מרוצה עד הגג – כעת הוא סינדל לה גם את התיבה האישית...

*

שנה תמימה המשיך אלי/המקפיץ במשחק הסדיסטי הכפול הזה. המקל והגזר, שמאל דוחה וימין מקרבת, השוטר הטוב והשוטר הרע – היו רק חלק מהשמות בהם כינה לעצמו את המשחק בעתות רצון. המקפיץ הוציא לה את החשק מהפורום – ואלי דאג שהיא לא תעזוב. הוא התנהג כחתול המשחק עם העכבר לפני שהוא טורף אותו. משחרר אותו לרגע, ותופס שוב. משחרר לרגע, ותופס שוב. בסוף הוא יאכל אותו, בינתיים למה לא ליהנות?

החשוב מכל: 'אלי_הנביא' המשיך לשמור על מעמדו בפורום ככותב הוותיק הבכיר והאהוב, 'נוכחית' הגיבה בקושי, ובכל פעם שניסתה להתרומם שוב – דאג 'המקפיץ' לגדוע את הניסיון בעודו באיבו.

מעניין, שבחיים האישיים זה היה ממש הפוך: שלום הבית שלו היה מעורער מאי פעם, ודווקא נעמי התקדמה באחד השידוכים ועמדה על סף סגירה. היא הייתה מאושרת ואפילו עקיצותיו של המקפיץ שגברו והלכו לא הורידו לה את מצב הרוח. הוא שקל ברצינות לנסות להרוס לה את השידוך...

"אני עומדת לסגור מחר", בישרה לו בעליזות במייל באחד מן הלילות. "בחור נפלא ומיוחד. היה שווה לחכות כל השנים. נראה לך שתרצה להגיע למסיבת התנאים? נעמי".

הוא קם מהמחשב בתעוקה. שהבשורה ערערה אותו בדיוק ביום הכי לא מתאים. הוא חש מסוחרר ומתוסכל, אך החליט בכל זאת לחזור למחשב לשלוח לה הודעה: "איזה יופי!!! אני ממש שמח בשבילך. את מלוא האיחולים אשמור לרגע הסגירה הסופי. אלי". הוא לחץ על "שלח הודעה".

את הרגע הזה לא ישכח אלי לעולם. ההודעה נשלחה, והוא מצא את עצמו בתיבה האישית של המקפיץ - - -

הוא הרגיש שכל דמו קופא, ושערותיו סומרות. הוא התקשה לנשום. ההודעה נשלחה בטעות מתיבתו של המקפיץ באתר במקום מהמייל של אלי_הנביא...

הוא דידה בקושי רב למתקן מי העדן שבמטבח, ליבו פועם בפראות. רק עכשיו הוא הצליח לקלוט עד כמה הוא היה מרושע, סדיסט, ולא אנושי. כיצד התדרדר עד כדי כך בגלל קנאה? כיצד העז להתעלל ולפגוע כל כך בנפש תמימה?!

כעת הוא הבין את המושג "קשה כשאול קנאה". הוא אכן שאל את נפשו למות באותו רגע. אם היה לו מספיק אומץ – אולי היה מתאבד. אבל לא היה לו. האומץ היחיד ששכן בו הוא להציק ליצורים חסרי הגנה. גיבור על חלשים.

הרגיש חלול כל כך. האם רק במקרה הודיעה לו אשתו בדיוק הבוקר כי דרכם נפרדת סופית, והיא דורשת גט פיטורין? הוא בקושי הצליח לחשוב על זה, ועל ילדיהם. חייו האמיתיים כבר מזמן היו בפורום, וכעת הוא הרגיש מת. מת בכפליים.

במשך כל היממה הקרובה הוא לחץ על 'רענן' לראות אם הגיבה. כל חצי שעה הוא הלך לבדוק גם בתיבה של המקפיץ – אולי תעדיף להגיב שם. אך הכל היה ריק. הקירות הריקים של התיבה כמו זעקו אליו: מנוול, מושחת, רשע מרושע! והוא הנהן בראשו בעצב. הם צודקים.

רק כעבור יומיים הגיעה ההודעה:

צדקת: הרגע שבו גיליתי את פרצופך, היה אכן הרגע שחישל אותי יותר מכל חיי.

*

לראשונה מזה שנתיים, לא הייתה ההודעה חתומה בשם.

הוא זכר היטב את דבריה: "בכל פעם שאני פונה לבן אדם, אני חשה צורך להזדהות בשמי" - - -

וואו.!

 

[וי שלוק]

"חמוד הכלב", החמאתי בנימוס לגבר בבגד ים עם רצועה בצבע טורקיז.

הכלבלב הג'ינג'י התיישב בנחת ליד ילדיי המפוחדים וליקק לי את הקרוקס.

"שלך?" שאלתי בעדינות, בניסיון לשנע אותם לחוף הכלבים.

"זה חבר מהקהילה, כלב צדיק", אמר האיש במבטא אמריקאי כבד, "רוצה רק חוף נפרדת".

"מה אתה אומר?!" תמהתי בגיחוך קל, "הוא יהודי?"

"בוודאי", אמר והביט בכלב שליקק את זנבו, "יהודי חסידי".

"חסידי?" צחקתי במבוכה, "איזו חסידות?"

"הוא גור".

"גור???"

"הוא עוד לא החליט, הוא עדיין גור".

צחקתי עד כלות. אבל הקשר לאתגר נראה מאולץ.

 

[דיונון]

תנועות הגוף ההחלטיות של י. (בדוי) מאזור המרכז הפריחו צרור סימני שאלה לאוויר סטודיו הראיונות, אך יותר מכל בלט חסרונה של המזוודה – מזוודת התלבושות המאובקת שלה.
ללא ספק, ידיה היו חפות מכל אמצעי נשיאה.

היא הסיטה לצד את הטלפרומטר, קרעה את דף המסרים והישירה אל המראיינת מבט של חיה פצועה - תשושה אך נכונה לקרב, מוכה אך תאבת נקם.

"נמאס לי!" י. שיננה לעצמה את דמות הגננת הפקקית "לא באתי עם דרישות בשמיים, מה ביקשתי? תפקיד עקבי! אני פתוחה לכל תחום, מסכימה אפילו להיות בוגרת מגמת שרברבות, אבל עם פינת ייעוץ קבועה".

"י. יקרה" שולמית לוין המראיינת הבלתי-נלאית פיהקה "את יודעת שיש לי שיירה של מתמודדות על המשבצת שלך, היה מאוד נחמד לראיין אותך אבל אם לא מתאים לך, יש לי עוד עשרים ואחת בתור".

י. למדה כבר להתעלם כשהתראיינה כשוטרת "בשבוע שעבר הייתי אם לשלושה עשר, לפני שבועיים חשוכת ילדים ועכשיו גרושה? אני לא יכולה עם המעברים החדים האלה".

"את יודעת שזה יותר התחום של העורכת" כיסא המראיינת נע למצב חצי-שכיבה "אבל דווקא לא לפני הרבה זמן במוסף חג היית אשת אדמו"ר, שבועיים אחר-כך גם מנכלי"ת חברה גדולה, ואם-אני-לא-טועה השתתפת בפאנל עקרות-בית-מרוצות. תפקידים די נחשקים".

"טוב, לכל דבר יש לך תשובה. את יכולה להיות מרואיינת צללים בעצמך..." עיניה של י. חלפו על פני הקירות הצהובים של הסטודיו – פרי מחקר בריטי שבדק ומצא: צבע צהוב בוהק עורר את הכרומוזונים הרכילותיים של המוח בקרב יוני דואר יותר מכל גוון אחר.

בתנועה מהירה השיבה שולמית את כיסאה למצב ישיבה מלא, ברור היה לה שיו"ד חותרת למשהו עמוק יותר "מה תכל'ס רצית?"

"מה שתכל'ס באמת מפריע לי זה האנונימיות. למה י. מאיזור המרכז ובדוי בסוגריים? למה לא יעל מאלעד? ומה יהיה רע אם תוסיפי שם משפחה לא מחייב, סוג של שוורץ או אפילו כהן?" י. נעשתה נסערת.

שולמית הגישה לה כוס מים צוננים "קודם-כל אני רוצה לומר לך שאני מבינה אותך לגמרי..."

י. אפילו לא פזלה אל כוס הזכוכית "את מזכירה לי את עצמי בדיון של הפסיכולוגיות לפני שנה וחצי".

"ואת מזכירה לי אותך בכתבה על ההתמודדות של טיפוסיות ציניות במקומות עבודה".

שרירי השפתיים של י. נותרו קשוחים כשהיו "איך זה עונה על מה ששאלתי? באתי לכאן היום כדי לצאת עם הסברים".

"את יודעת איזו זכות זו להיקרא בשם י.? הרי מה המשמעות הפנימית של האות י'? בשם אדנו"ת היא מכוונת כנגד מלכות שזה הספירה העליונה..." בעיניה של שולמית נפרש מבט מכשפתי משהו.

"להזכיר לך מאיפה את מעודכנת בכל זה?" י. ספרה לעצמה שלושה מהלכים עד ה'מט' "מגזין צפונות, ריאיון שלי לפרוייקט המקובלות האלוקיות – נשים שלומדות קבלה פותחות שער לתורת הסוד".

"מה לא ברור לך? לדוגמה הריאיון שעשינו עם חוצניקיות שלא מסתדרות בארץ, אם יש יעל שוורץ באלעד שהיא חוצניקית, היא ממש יכולה להיפגע מזה".

"נניח. אז לפחות תכתבי יעל בלי שם משפחה? לא סתם יוד".

"תגידי, נפלת?" שולמית הזדעזעה מכיוון החשיבה "תחשבי מה היה קורה אם בכתבה על נשים שמאוכזבות בחיים - היית תחת השם יעל, כל אישה בשם יעל הייתה הופכת לחשודה מידית באכזבה בחיים".

"ומה הרווחת בגאונות הזאת" י. רצתה רק לסיים וללכת "קראת לי י. בסדרה על המחשבות האובדניות, והפכת את כל מי שהשם שלה מתחיל באות יו"ד למתאבדת בפוטנציה".

"נראה לך שלא חשבתי על זה" גם שולמית חיכתה להעביר כרטיס "בדיוק לכן אני מקפידה להוסיף בדוי בסוגריים".
*****************************
- תגידי, ראית במוסף צללית את הריאיון עם המרואיינת צללים? ממש מתלבש לי על יעלי רוטמן מהמכירה של החד-פעמי.
- קשה להאמין. כתוב שם י. (בדוי), זה אומר שהשם שלה לא מתחיל ביו"ד.
- נו באמת, את לא מכירה את תורת המשחקים של העיתונים – כותבים יו"ד בדוי כי השם האמתי כן מתחיל ביו"ד.

ענק!

 

[ה. רז]

יודע מה? תתנצר.
מה?! מה זה יעזור?
ככה תשגע את הכומר ולא אותי.

כמה צחקתי!!!

 

[ה. רז]

והשתדל לבלוט בצינעא.

זה טוב!

ומה היה על הדיבוקים? באמת אמרו, לא היו אלו דיבוקים אלא שני אנשים שחשדו בצדיקים הנסתרים שאינם אלא צבועים ורצו לסלקם בדרך של כבוד.

מקור: חירטוט לשבת ח"ז עמוד 152.

מושלם עד הפרטים הקטנים.

 

[יאן]

@מסוגל , מרגש....!

 

[דיונון]

וקילפתי מסיכות
בציפורניי הארוכות
משנתקלפה אחת
צמחה תחתה אחרת.

וכמה עמוקות
שריטות המאבק
ואיך הדם נקרש
ואז ניגר כמו מי ברז.

וקילפתי מסיכות
שנדבקו לי לפנים
שהיו תמיד אתי
בגשם ובשמש.

והכאב הוא הקלשון
שפוצע אדמה
עד ייחרצו תלמים
עד שתתבהר הדרך.

מיוחד!

צמחה תחתה אחרת.

ולא תחתיה, מעניין. יש מקור לצורה הזו?

 

[.Ana]

מיוחד!

ולא תחתיה, מעניין. יש מקור לצורה הזו?

הארת את עיניי!
אני לא יודעת אם יש מקור, ככל הנראה כתבתי בצורה לא נכונה.
כבר לא ניתן לערוך את השיר, אבל אם אי פעם אוציא ספר שירים, אשתדל לזכור לתת לך קרדיט על התיקון...

 

[המלמד מבני ברק]

@מסוגל, אני מצטער שרק אחרי שראיתי שזכית, ניגשתי לקרוא את הקטע, הוא כתוב מדהים ומרגש, קטע עוצמתי במיוחד, בהצלחה באתגר החדש