- הוסף לסימניות
- #1
חושך מפריד ביני ובין בית הכנסת הקטן, זה שבקצה העיירה, אשר ריח השדות חודר תדיר אל חלונותיו הקמורים. חושך סמיך, שבו ריקמת הזהב על נרתיק תפילי אינה בורקת.
שקט של לילה פרוש על פני העיר כמצודה. אני מביט בצלליות הבתים, וחש בכל מאודי את ניחוח הטרף.
אלול.
צללית כפופה, יהודית, מתקרבת מעיקול רחוב העיירה. אני אינני מביט בפניו, בדיוק כפי שהוא אינו מביט בפני שלי.
החושך מפריד ביני ובינו. אנו פוסעים יחד, נרתיקים מרוקמים תחת בתי שחיינו, וספר דקיק ביד.
סליחות.
בית הכנסת מואר, בורק מתוך החשיכה בנרות שעווה ארוכים. אני מביט בנר הסמוך אלי, ודומני כי השעווה מטיפה דמעותיה במקומי.
בדממה אני תופס את מקומי, ליד כותל המזרח. השקט בבית הכנסת נשמר, על אף שהאולם הקטן והמואר מלא.
יפחה שקטה נשמעת מקצה בית הכנסת. הרב, לימיני, נעמד.
"א-לול!" הוא זועק, קולו הצרוד מרעיד את ההיכל. "יידן, א-לול!!!"
בבת אחת הופך בית הכנסת את עורו. השורות האחוריות הופכות לערב רב של בכיות וזעקות שבר. יהודים שהגיעו ללא ספר, וספק אם היתה בו תועלת עבור מוחם הגס, פרצו בבכי תמרורים כאחרונת הנשים.
ובשורותיו הראשונות של בית הכנסת, נעמדים הכל על רגליהם בדממה. הסידורים נפתחים בקול אוושה בלתי נשמעת, והם ממתינים לקולו של החזן.
"אלו לא סליחות." קול גבוה, ברור וסמכותי מגיע מפתח בית הכנסת. הקול חזק מקולות הבכי, והם גוועים אט אט. החזן מכחכח בגרונו, מבקש לפתוח.
"אלו אינן סליחות, יהודים." חוזר הקול.
אני מביט בו.
הוא מביט בי.
מבטו הצלול מבקש לפלחני עד עמקי נשמתי, ואני משפיל את עיניי בבושה עמוקה, שאיני יודע את פשרה.
"כבוד בית הכנסת!" דורש הרב בגערה.
האורח הזר אינו עונה לדברים. בבגדי איכר גסים, במגפיים מלוכלכות ובצעדים בוטחים, הוא ניגש אל העמוד. החזן נרתע, מעדיף שלא להתחכך בו.
"שיר השירים אשר לשלמה!" קורא ההלך, ואני מגלה כי קולו ערב ונעים לאוזן.
"כבוד בית הכנסת!" חוזר הרב, זועם.
היהודי מפנה את פניו אל הרב, מביט בו במבטו העמוק. "ישקני מנשיקות פיהו..." הוא ממשיך לנגן את הפסוקים.
שניים מלמדני העיר ניגשים אליו, מבקשים לסלקו. הוא מביט אלי, מבטו צורב כליות ולב, ושוב אני חש נקלה כאחרון עמי הארץ העומדים יחד איתי.
"עזבו אותו." אני שומע את עצמי אומר.
בעיקר מכיוון שהגברתן מבין הלמדנים האוחזים בחזן המפוקפק הוא בני, הם מרפים את אחיזתם בו.
"מדוע אינך אומר סליחות, ככל היהודים?" אני שואל בשקט, וקולי מנסר את הדממה העבה.
הוא מחייך, וחיוכו גורם לזעם להאדים את פניהם של כל שאר יושבי השורות הראשונות.
"סליחות..." הוא עונה, צליל כוסף בקולו. "יהודים!" הוא פונה אל הקהל. "אם הייתם יודעים כי סלח לכם הקדוש ברוך הוא. סלח ומחל במחילה גמורה על כל מעשיכם, הייתם בוכים?"
השקט משיב לו. שקט קשוב. הרב מסמן לי בידו שלא אצא נקי מכך שאפשרתי להלך לומר את דברו.
"יהודים! הקדוש ברוך הוא אמר 'סלחתי כדבריך'." הוא אומר. רגע קצר של שקט, והוא חוזר על דבריו בפולנית, ברוסית ושוב באידיש.
"הוא מהכת." צועק אי מי, וכעשרים גברתנים ניגשים אל בימת החזן. רגע קצר חולף בצעקות רמות, עד שהיהודי נזרק אל האדמה התחוחה המקיפה את בית הכנסת.
"תתחיל." מבקש הרב מהחזן. הלה ניגש אל העמוד, מסדר את טליתו.
אני מעיף מבט חטוף אל פתח בית הכנסת, ונדמה לי שעיניו הרכות של ההלך מביטות בי. מבטי סוקר את בית הכנסת, את הסידור הקטן, ושוב את בית הכנסת.
איני יודע כיצד ומדוע, אך כעבור רגע מצאתי את עצמי בחוץ, לצידו של יהודי לבוש בגדי איכר.
הוא מביט בי במבט חם ומציע בשקט: "בא, אראה לך סליחות מהן."
אשמח לביקורת.
שקט של לילה פרוש על פני העיר כמצודה. אני מביט בצלליות הבתים, וחש בכל מאודי את ניחוח הטרף.
אלול.
צללית כפופה, יהודית, מתקרבת מעיקול רחוב העיירה. אני אינני מביט בפניו, בדיוק כפי שהוא אינו מביט בפני שלי.
החושך מפריד ביני ובינו. אנו פוסעים יחד, נרתיקים מרוקמים תחת בתי שחיינו, וספר דקיק ביד.
סליחות.
בית הכנסת מואר, בורק מתוך החשיכה בנרות שעווה ארוכים. אני מביט בנר הסמוך אלי, ודומני כי השעווה מטיפה דמעותיה במקומי.
בדממה אני תופס את מקומי, ליד כותל המזרח. השקט בבית הכנסת נשמר, על אף שהאולם הקטן והמואר מלא.
יפחה שקטה נשמעת מקצה בית הכנסת. הרב, לימיני, נעמד.
"א-לול!" הוא זועק, קולו הצרוד מרעיד את ההיכל. "יידן, א-לול!!!"
בבת אחת הופך בית הכנסת את עורו. השורות האחוריות הופכות לערב רב של בכיות וזעקות שבר. יהודים שהגיעו ללא ספר, וספק אם היתה בו תועלת עבור מוחם הגס, פרצו בבכי תמרורים כאחרונת הנשים.
ובשורותיו הראשונות של בית הכנסת, נעמדים הכל על רגליהם בדממה. הסידורים נפתחים בקול אוושה בלתי נשמעת, והם ממתינים לקולו של החזן.
"אלו לא סליחות." קול גבוה, ברור וסמכותי מגיע מפתח בית הכנסת. הקול חזק מקולות הבכי, והם גוועים אט אט. החזן מכחכח בגרונו, מבקש לפתוח.
"אלו אינן סליחות, יהודים." חוזר הקול.
אני מביט בו.
הוא מביט בי.
מבטו הצלול מבקש לפלחני עד עמקי נשמתי, ואני משפיל את עיניי בבושה עמוקה, שאיני יודע את פשרה.
"כבוד בית הכנסת!" דורש הרב בגערה.
האורח הזר אינו עונה לדברים. בבגדי איכר גסים, במגפיים מלוכלכות ובצעדים בוטחים, הוא ניגש אל העמוד. החזן נרתע, מעדיף שלא להתחכך בו.
"שיר השירים אשר לשלמה!" קורא ההלך, ואני מגלה כי קולו ערב ונעים לאוזן.
"כבוד בית הכנסת!" חוזר הרב, זועם.
היהודי מפנה את פניו אל הרב, מביט בו במבטו העמוק. "ישקני מנשיקות פיהו..." הוא ממשיך לנגן את הפסוקים.
שניים מלמדני העיר ניגשים אליו, מבקשים לסלקו. הוא מביט אלי, מבטו צורב כליות ולב, ושוב אני חש נקלה כאחרון עמי הארץ העומדים יחד איתי.
"עזבו אותו." אני שומע את עצמי אומר.
בעיקר מכיוון שהגברתן מבין הלמדנים האוחזים בחזן המפוקפק הוא בני, הם מרפים את אחיזתם בו.
"מדוע אינך אומר סליחות, ככל היהודים?" אני שואל בשקט, וקולי מנסר את הדממה העבה.
הוא מחייך, וחיוכו גורם לזעם להאדים את פניהם של כל שאר יושבי השורות הראשונות.
"סליחות..." הוא עונה, צליל כוסף בקולו. "יהודים!" הוא פונה אל הקהל. "אם הייתם יודעים כי סלח לכם הקדוש ברוך הוא. סלח ומחל במחילה גמורה על כל מעשיכם, הייתם בוכים?"
השקט משיב לו. שקט קשוב. הרב מסמן לי בידו שלא אצא נקי מכך שאפשרתי להלך לומר את דברו.
"יהודים! הקדוש ברוך הוא אמר 'סלחתי כדבריך'." הוא אומר. רגע קצר של שקט, והוא חוזר על דבריו בפולנית, ברוסית ושוב באידיש.
"הוא מהכת." צועק אי מי, וכעשרים גברתנים ניגשים אל בימת החזן. רגע קצר חולף בצעקות רמות, עד שהיהודי נזרק אל האדמה התחוחה המקיפה את בית הכנסת.
"תתחיל." מבקש הרב מהחזן. הלה ניגש אל העמוד, מסדר את טליתו.
אני מעיף מבט חטוף אל פתח בית הכנסת, ונדמה לי שעיניו הרכות של ההלך מביטות בי. מבטי סוקר את בית הכנסת, את הסידור הקטן, ושוב את בית הכנסת.
איני יודע כיצד ומדוע, אך כעבור רגע מצאתי את עצמי בחוץ, לצידו של יהודי לבוש בגדי איכר.
הוא מביט בי במבט חם ומציע בשקט: "בא, אראה לך סליחות מהן."
ספר הזכרונות לרבי הקודם מליובאוויטש.
מומלץ בחום לקריאה, גם המקור האידישאי וגם התרגום ללשון הקודש.
מומלץ בחום לקריאה, גם המקור האידישאי וגם התרגום ללשון הקודש.
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //