דיון דרוש: 'סגנון ייחודי' במצב טוב.

[הנף מקלדת]

שלום לכולם!

אפשר לשבת, אה, זה זום אתם כבר יושבים. אני רק ישים את כולם על 'מיוט' מי שרוצה לשאול או להעיר שיפתח לעצמו...

מה מה? לא שומעים אותי?

אני אפעיל את המיקרופון. עכשיו זה טוב?
יופי.

היום נדבר אתכם סופרות וסופרים, משוררות ושוערים על סגנונכם/ן הייחודי.

יש לכם אחד כזה?
איפה קניתם אותו? איך רכשתם אותו?
"למה אני שואל?" אתם בטח רוצים לשאול, ולא יכולים כי אתם על מצב השתק.

הכל התחיל עם האתגר המפורסם הזה:
אתגר דו שבועי -טביעת אצבע של @ליאורהA .

שם בעצם התוועדנו לעובדה שיש סופרים שיש להם סיפורים טובים. אבל יש גם את אלה שיש להם סגנון משלהם.
וגדולי הכישרונות, הצליחו להדהים, לרגש ולהצחיק, כשחיקו סגנון לא להם.

אני הקטן עומד ותמה: האם גם לי יש? ואם כן איך אני מזהה את האלמנטים הייחודיים שלי?
ואם לא (וכנראה שלא), אז למה לא, בגלל שלמי שאין את זה שיפרוש להיות ח"כ נורווגי או שעדיין לא עמדתי על יכולתי האמתית, וביום מן הימים עוד אגיע לזה.

באותו אתגר היסטורי, בהודעת הפתיחה, נכתב גם המשפט הבא:

הסיבה שהרשיתי לעצמי להעלות את האתגר הזה למרות ההסתייגות הנ"ל היא:

השיתוף הזה של @הנף מקלדת, שהוכיח שאפשר לחקות סגנון כתיבה של סופר מוכר ומוערך בצורה חיובית ומוצלחת, כך שאפילו הסופר בעצמו ייהנה.
‎

בעצם, זוהי הפניה לשיתוף שלי עצמי שזכה לצבור כמות לייקים נחמדה, ובזכות סגנון שאינו שלי....
באותה פארודיה שהעלתי, קיבלתי מחמאה מאחד מגדולי הכותבים בפורום שטען ש"הכתיבה הזו מחמיאה לי".
רגע, אבל זה לא הסגנון שלי! אז איך זה מחמיא לי.

אז חשבתי לעצמי, ואני אחשוב גם לעצמכם, מאזיני ומאזינותי, שהרבה פעמים אני 'מתאמץ' לכתוב עם משלב מסוים או עם סגנון עקיצות כמקובל בפורום דפה, ומשקיע בשיתופים שהכתיבה לא תמיד זרמה לי.
לעומת הסגנון של ולדר, לצורך העניין, ששם נהוג קודם כל לספר את הסיפור. בגוף ראשון, בשטף וכו' וכו' אז זה זרם לי יותר. למרות שזה לא היה בסגנון שהייתי רוצה.

אז בעצם איפה הייתי....? כן.
יש לי פה התלבטות שנוגעת לעתידי המקצועי ולעתיד כולנו. האם לנסות לכתוב באופן הכי זורם, ולאבד מהעוקץ והחדות שהייתי מצפה מהכתיבה שלי. או כן לנסות להתחכם. ואז להתחיל להתלבט איפה הסגנון הייחודי שלי בתוך כל הברברת הזו?

מכיוון שכמדומני שרוב הכותבים פה נמצאים בשלבים הראשונים של עולם הכתיבה. הייתי שמח ולשמוע ולדעת, האם גם לכם יש איזו דילמא לגבי הסגנון? האם גם אתם מחפשים את ה'אני' שלכם בתוך הכתיבה.
או שאתם מנתקים בזה הרגע את ה'זום'. ומלמלים לעצמכם עוד ערב הלך לאיבוד על דיון מטופש. חבל שהתאפרתי.

רגע לאן אתם הולכים?!
היי! הלו!

 

[7שבע7]

בזה הכתוב, כמדומני, מוצג חלקו של הסגנון הייחודי של פותח האשכול.
אני, למשל, רחוקה למדי מהומור (משתמשת בו רק כדי לתאר את ההתמודדויות שמספקות לי ילדיי - והרי עם ילדים אי אפשר שלא לצחוק לפעמים...) - ולכן לא הייתי מצליחה לכתוב בסגנון הזה, וגם לא בסגנון של חיים ולדר.
אז מי שמצליח לכתוב בסגנון של סופר מסוים, סימן שיש לו גם נגיעה אישית בסגנון הזה, וזה לא רע שהוא יפתח אותה, ויעשה שילובים של נגיעות אישיות מכמה וכמה סופרים. בסופו של דבר ייווצר לו הסגנון הייחודי שלו, שכולם ירצו להניף את מקלדותיהם כדי לחקות אותו...

 

[castamir]

כתבת יפה מאוד.


אולי אפשר לחלק בין שני סוגי סגנונות כתיבה.

יש את הסגנון הקלאסי שרוב הכותבים, כולל המפורסמים, נמצאים בספקטרום המצומצם שלו וההבדל ביניהם הוא רק בניואנסים. הבדלים שרק מיטיבי לכת הבקיאים בחומר (כמו חברי קהילת הכתיבה) יידעו לציין ולהניח עליהם אצבע אבל שאר הקוראים ה"פשוטים" אפילו לא יבחינו בהם.
גם את חיים ולדר ניתן לכלול בקבוצה הזו.
"מספרים על עצמם" - כתיבה בגוף ראשון ובשטף זה לא סגנון "שלו", או שהוא המציא. זו אחת מטכניקות הכתיבה המקובלות, וחלק גדול מספריו נכתב בצורה הזו.

ויש את אלו שהסגנון שלהם, בדגש על סגנון כתיבה והגשה, הוא אכן ייחודי ובולט. ככה בשליפה ובלי להשקיע יותר מדי בהשוואות אפשר להכניס כאן את זריצקי, מוישה גוטמן הקודם, דבורי רנד...


אם מכוונים לקבוצה הראשונה, באמת לא כדאי להתאמץ יותר מדי על בניית הסגנון. ניתן לקחת מפה ומשם מה שאוהבים ומתחברים בלי להתבייש ובסופו של דבר אין יוצר דומה לחברו, התוצאה תהיה שונה במעט וגם ליוצר החדש יהיה סגנון מיוחד על ניואנסיו.

אבל אם רוצים להגיע לסגנון ייחודי וחד פעמי כמו של הקבוצה השנייה, מומלץ להתרחק מחיקוי של כל אחד אחר ולהתחבר ל"אני" העצמי והמיוחד שלא היה כמותו וגם לא יהיה.

מה עדיף? אישית יותר בכיוון של הקבוצה הראשונה. אבל זה כבר מתחבר לשאלה הגדולה והמפורסמת מהי בכלל מטרת הכתיבה של כל אחד ואחת, ובהתאם לחץ תצויר גם המטרה.

 

[ביזנסטורי - אילה]

חיקוי סגנון יכול להיות רק בהתחלה.
כשאתה כותב שוטף,
אתה לאט לאט שם לב שהסגנון שלך נוצר מעצמו.

אגב סגנון ואתגר,
הרבה השתמשו כדי לאפיין כותב,
בשמות פרטיים של אנשים ומקומות שאפייניים לאותו סופר להשתמש בהם.
האם זה חלק מאפיון כתיבה?
כי עם דבר כזה אפשר בקלות ליצור סגנון כתיבה ייחודי.
(ראה ערך "אליצור" אצל משה גוטמן בהמודיע...)

 

[7שבע7]

הרבה השתמשו כדי לאפיין כותב,
בשמות פרטיים של אנשים ומקומות שאפייניים לאותו סופר להשתמש בהם.
האם זה חלק מאפיון כתיבה?

אני באמת חושבת שלא כך מאפיינים סגנון של כותב...

 

[Ruti Kepler]

אמרה פעם דבורי רנד:

סגנון לא מאמצים, סגנון יולדים.

לחקות מישהו אחר זה נחמד בשביל אתגר או קטע חד פעמי. אבל אי אפשר כך להתקדם בכתיבה. החיקוי רק עוצר את המעוף.
*
כשהתחלתי לכתוב בגיל די צעיר, באופן טבעי חיקיתי את חוי רוזנברג, המורה לכתיבה.
בבחינה לאחור של הכתיבה שלי, ובקריאה מסמיקה של סדרות הבוסר מאז, קל לי לזהות את הרגע שבו קיפלתי גלגלים, עזבתי את מסלול ההמראה ועפתי לאויר - זה היה כשהפסקתי לחקות אותה.

קל ונוח לחקות סופר אחר, במיוחד אם הסגנון שלו מאופיין היטב. אבל זה כל כך לא נכון מבחינה אמנותית. החיקוי עוזר לסופר המתחיל לחפות על מה שחסר לו עדיין. וכך הסופר המתחיל מתמקד בחיקוי, במקום להתקדם מבחינת תוכן, מבנה, דמויות וכל היתר.

*
ועוד לא דיברנו על זה שסופר-חקיין, תמיד יישאר כזה. תהיה לו תקרת זכוכית שהוא יתקשה לעבור אותה. הוא יהיה סוג של לוויין לסופר ה'גדול'.
*
תשאירו את החיקויים לאשכולות האתגר. שם מקומם.

 

[סיפור8]

בעז"ה

גם אני אהבתי את צורת ההגשה של השאלה...
כשאני מסתכלת על הקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים אני רואה שמה שהציבור אהב היה את הסיפור, ובאופן משני אבל חשוב גם כן- את העובדה שהוא כתוב טוב. הציבור לא מחפש את "הסגנון" או את הסופר. הוא מחפש סיפור טוב (ובסיפור הוא מחפש את עצמו)...
כך נראה לי שהאופציה היחידה של סופר היא פשוט להשתדל לכתוב סיפור טוב בצורה טובה. והסגנון שלו, שקיים ממילא כמו סגנון לבוש ודיבור, יתגלה מתוך הכתיבה.
בנוסף, ייתכן שהנטייה לכתוב בהתאם לסגנון מסויים-

שהרבה פעמים אני 'מתאמץ' לכתוב עם משלב מסוים או עם סגנון עקיצות כמקובל בפורום דפה, ומשקיע בשיתופים שהכתיבה לא תמיד זרמה לי.

-היא לא פחות אתגר מאשר חיקוי סופר מסויים... יכול להיות שהסגנון הפשוט והישיר שמאפיין את וולדר באמת יותר מתאים גם לך ככותב, ולכן זה הלך לך יותר בקלות.

 

[הנף מקלדת]

כשאני מסתכלת על הקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים אני רואה שמה שהציבור אהב היה את הסיפור, ובאופן משני אבל חשוב גם כן- את העובדה שהוא כתוב טוב. הציבור לא מחפש את "הסגנון" או את הסופר. הוא מחפש סיפור טוב (ובסיפור הוא מחפש את עצמו)...
כך נראה לי שהאופציה היחידה של סופר היא פשוט להשתדל לכתוב סיפור טוב בצורה טובה. והסגנון שלו, שקיים ממילא כמו סגנון לבוש ודיבור, יתגלה מתוך הכתיבה.

תודה לך ולכולם על התגובות זה מעודד ומחכים.

אז נכון שהציבור אוהב סיפורים טובים. אבל כדי שהם יהיו טובים כדאי שהם יהיו כתובים טוב.

עוד משהו, לעיתים אני קורא סיפור או ספר שפשוט עושים חשק לכתוב.
היכולת לתאר תיאור ולספר סיפור, שמעניקה את הרגשה שאני רואה את מה שקורה, מצליחה להראות את המחשבות ולהרגיש את הרגשות.
יש אותה לסופרים דגולים.
וכשאני נסחף ונהנה, אני אומר: בא לי גם.
התחושה הזאת, גורמת לי לנסות לכתוב בסגנון שלהם, כי הוא כל כך נוגע.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

מכיוון שכמדומני שרוב הכותבים פה נמצאים בשלבים הראשונים של עולם הכתיבה. הייתי שמח ולשמוע ולדעת, האם גם לכם יש איזו דילמא לגבי הסגנון? האם גם אתם מחפשים את ה'אני' שלכם בתוך הכתיבה.
או שאתם מנתקים בזה הרגע את ה'זום'. ומלמלים לעצמכם עוד ערב הלך לאיבוד על דיון מטופש. חבל שהתאפרתי.

אישית, אני מרגיש שיש בי כמה וכמה סגנונות ו'ערוצים'. אין ספק שכל ערוץ שאב, לפחות בתחילת דרכו, מסגנון של סופר או סופרת והשראתם. אולם בהמשך, כאשר המריא, הוא רק השתבח.

ומלמלים לעצמכם עוד ערב הלך לאיבוד על דיון מטופש. חבל שהתאפרתי.

הרגע הזה, שווה את כל הערב...
הרגע של הסרת האיפור והטחת האצבעות במקלדות בעצבים....

 

[נ. גל]

מחילה, אני באמת כותבת צעירה המכניסה ראשי בין גדולים.

לא למדתי מעולם כתיבה. מה שכן עשיתי, ישבתי עם ספרים שאהבתי וניסיתי לנתח מה אהבתי בהם. (למה כל כך מרגש אותי שהוא הרגיש ציפור בלב? אה, זה לא הציפור. זה בגלל שאחרי קטע שלם שבו הוא לא חושב על עצמו, פתאום הכאב מתעורר. טוב, אז זו דרך לרגש. שסוף הקטע זה שהדמות מתחברת לכאב של עצמה. סתם דוגמא.)
הדבר העיקרי שלמדתי, זה שהקטעים שהקורא מתחבר אליהם, הם הקטעים שגם הסופר התחבר אליהם. היו לשיעור הזה הרבה מסקנות, ומה שנוגע לעניין זה שדעתי היא שכתיבה צריכה להיות משוחררת, אישית ולא מושפעת מדעת הקהל.
אפשר לראות את זה בעוד תחומים. לרוב, למשל, השירים שמתחברים אליהם, הם שירים שנכתבו על ידי הכותב בשביל עצמו, עם הלב שלו והאמונות שלו.

לא רואה שום סיבה להיצמד למה שכבר קיים, וגם לא ל"סגנון המקובל"... הרי הסיבה שכותב מפרסם, זה כי הוא חושב שיש משהו במה שהוא כותב ואף אחד אחר לא כתב, (אחרת, מה אתה חושב שאתה מפרסם? אתה תשעמם את הקהל...) ועל כן יהיה משונה מאוד לנסות לחקות משהו שכבר קיים, בכדי ליצור משהו שכל הרעיון שלו זה שהוא עוד לא קיים...
מה שכן, לא ראיתי בקטע המדובר חיקוי לסגנונו של ולדר. הציניות הייתה מושחזת בהרבה, משחקי השמות שלא מופיעים בכלל אצל ולדר, הצגתו של הצ'אלמר כפי שהוא נראה מבחוץ... האם יתכן שאין זה חיקוי אלא שימוש בעזרים חיצונים כדי לכתוב בסגנון האישי?