סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח / נספח מעודכן.

סימניות.​

משום מה, ברור היה לדודי – ששום דבר לא השתנה מאז הפעם האחרונה בה הוא ביקר בבית החולים, ועד לרגע זה – בו הושלם המסע המפרך שלו.

הוא היה כל כך בטוח בכך שהמציאות שהוא עומד לפגוש – היא זו שעזב לפני שעות אחדות, עד שלרגע לא עלה בדעתו לברר אם אכן כך הדבר. אילולי היה ברוך מציע לו - בעדינות המנומסת האופיינית לו, לפנות לעמדת המודיעין ולברר אם חלו התפתחויות בשעות האחרונות, הוא בוודאי היה ממשיך ללא כל מחשבה אל מסדרון חדרי הניתוח, כאילו לא היה לו ספק שהרבנית עדיין שם - בעיצומו של הטיפול הראשוני להצלת חייה.

למרות שההצעה של ברוך הייתה הגיונית לחלוטין, ובזמנים אחרים – יכול היה דודי אפילו להתרשם מהיעילות של האברך הצעיר, ומהיכולת שלו להבין את המציאות הבלתי שגרתית אליה הוא נקלע, ברגעים האלו – הרגיזה אותו משום מה ההצעה, והוא נענה לה בקושי – כאילו היה זה בזבוז זמן מיותר בעבורו. למרות זאת, בסופו של דבר – התברר לו, ששוב צדק ברוך בגישתו הפרקטית, שכן על פי דבריה של המוקדנית היושבת בעמדה - הסתיים הניתוח כבר לפני כשעתיים, והרבנית הועברה לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ, שממוקמת בצד השני של המבנה. לשינוי הזה, כך לפי דבריה של המוקדנית, הייתה משמעות די רצינית – שכן לפי דבריה, השהות במחלקה מוגבלת – כך שיש רשות למלווה אחד בלבד לשהות לצד מיטתה של הרבנית.

מכיוון שזהותו של המלווה הייתה ברורה, שכן לאיש לא היה ספק – שהרב הוא שבחר למלא את התפקיד, מצא ברוך את עצמו חרד לגורלה של אשתו, שנשארה מאחור כאשר הוא עצמו יצא לשליחות המפוקפקת לצידו של דודי. חרדתו התגברה, כאשר התברר לו שהיא אינה זמינה, והניסיונות שלו לחייג אליה – הסתיימו מיד בהצעה להקליט הודעה לתא הקולי שלה. הניסיונות של דודי להרגיע אותו לא צלחו, וכך – מצא דודי את עצמו נגרר אחרי האברך המודאג, תוך כדי שהוא מבטיח לעצמו – לזכור את הסיטואציה הזו, ולחשוב היטב - בפעם הבאה בה הוא נקרא לשתף פעולה עם צעיר נשוי מסוגו של ברוך, שעדיין לא חלפו שלוש שנים מנישואיו.

החיפוש אחר המחלקה המדוברת – היה מהחוויות המפרכות שקיימות, משום שהשניים נאלצו להסתובב במבוך בלתי נגמר של מסדרונות ומחלקות, כאשר אמצעי העזר היחידי שעמד לרשותם – הוא מערכת שילוט בלתי מובנת, ומעט אנשים – שלמפרע התברר, שגם הם הסתמכו על אותה מערכת שילוט. הלחץ של ברוך לא הוסיף ליכולת שלהם לפעול במתינות, כך שהם מצאו את עצמם פוסעים שוב ושוב באותם מסדרונות בלתי נגמרים. דקות ארוכות חלפו, עד שנמצא איש הצוות הרפואי שכיוון אותם אל המעלית המובילה אל המחלקה הנכספת, וגם אז – הם נדרשו להמתין, שכן – שתיים מן המעליות כלל לא הופיעו, והשלישית – אמנם הופיעה, אבל היא הכילה פרמדיק צעיר ומבוהל – שהתקשה לגלגל החוצה מיטת חולה, אליה היו מחוברים מכשירים רפואיים רבים.

התהליך כולו היה ארוך מדי – עבור שונא עיכובים מושבע כמו דודי, אולם לא הייתה לו ברירה והוא המתין עד לפינוי מלא של המעלית, כך שכאשר הוא נכנס לתוכה – היו עצביו קרובים להתפקע. אם לא היה די בכך – הרי שמשום מה, התעקשה המעלית לעצור כמעט בכל קומה – בדרכה אל הקומה השביעית, שם שכנה מחלקת טיפול נמרץ.

בסופו של דבר, גם השהות במעלית הסתיימה, ולרווחתו של דודי – נפתחו דלתות האלומיניום, חושפות מאחוריהן אולם מבוא קטן, מעוצב בעיצוב פשוט למדי. הקירות היו לבנים, ועליהם היו תלויות תמונות של אלמנטים מעולם הרפואה. עציצים בודדים היו מוצבים בסמוך לקירות, לצד כורסאות בד אדומות שנועדו כנראה לצורך המבקרים שלא הורשו להיכנס פנימה.

עיניו של דודי נעו לעבר דלת הכניסה למחלקה, שמשום מה – הייתה מורכבת ממסגרת פלדה ולוחות של זכוכית מסורגת מתכת, כאילו ניסה האחראי על העיצוב לתת למבקרים תחושה שמדובר בסוג של כלא. הוא כבר שאל את עצמו האם יהיה צורך בהפעלת קשרים על מנת שתינתן לו האפשרות להיכנס פנימה ולעדכן את הרב בהתפתחויות, אלא שאז – קלטו עיניו פתאום את הדמויות שישבו על כורסת ההמתנה הסמוכה אל הדלת.

על הכורסא האדומה ישב הרב, ומראהו הכללי היה מרושל – שלא כטבעו. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בהן ראה דודי את הרב בחולצה ומכנסיים, כאשר הפראק הכהה שלו – מקופל לצידו. מלבד זאת, הייתה עניבתו רפויה ומשקפיו נחו על קצה אפו. לצידו, ישבה בתו – תהילה, אשתו של ברוך, והם שוחחו ביניהם בשקט – כאילו חששו שמישהו ישמע אותם.

במשך כמה רגעים, כלל לא הבחין הרב בנוכחותם. אבל אז, התקרב ברוך אל הכורסא – והרב הרים את עיניו בחטף, כאילו נבהל מההתייצבות הפתאומית של הדמות הכהה לצידו. ״חזרתם,״ הוא אמר בנימה שדודי לא הצליח לפענח. ״זה טוב. כבר חששנו שתתעכבו עוד בדרך״. הוא הפנה את מבטו לעבר בתו, ועל פניו הייתה הבעה רצינית במיוחד. ״את צריכה ללכת,״ הוא הורה לה. ״אל תדאגי, אני אהיה בסדר. אני מבטיח לעדכן בכל התפתחות״.

היא קמה ממקומה, וניגשה אל המקום בו עמד ברוך. עוד לפני שהספיק ברוך לומר לה משהו, היא סימנה בידה תנועה שמשמעותה ׳אחר כך׳, כאילו העדיפה לשוחח עמו ביחידות. רגעים ספורים לאחר מכן, נעלמו ברוך ותהילה מהמרחב, ולמרות שהתכונן לכך – היה דודי נבוך לעמוד לבדו, כאשר עיניו החודרות של הרב סורקות אותו ובוחנות את פעולותיו.

קשה היה לדודי להסתיר את רגשותיו, והדבר גרם לו לתחושה מאוד לא נעימה. בשעות האחרונות, הוא חשב כל כך הרבה על הסודות של הרב – עד שהוא כמעט ולא נתן את ליבו לכך שהרבנית נמצאת במצב קשה, בין חיים למוות. רק ברגעים האלו, בהם הביט בו הרב במבט נוגה, תקפה אותו החרטה. מה היה הרב חושב עליו, אילו הוא היה יודע שאת השעות האחרונות הוא בילה כשהוא שקוע ברחמים עצמיים, כאשר האיש אליו מכוונת הביקורת שלו – שקוע במשבר העמוק בחייו?! מה היו חבריו, או מכריו, או כל אדם אחר חושבים עליו – אילו היו מחשבותיו המטופשות גלויות לעיני כל?!

אף פעם לא הצליח דודי להסתיר את מצב רוחו מהרב, שהבנתו בבני אדם וברגשותיהם הייתה מן המפורסמות. מהסיבה הזו, הוא כלל לא הופתע כשעל פניו של הרב עלתה הבעה מודאגת. ״הכול בסדר, ר׳ דוד?!״ הוא שאל בנימה רכה, אולי רכה מדי. ״קרה משהו?! היה איזה שינוי בתוכניות?!״

למרות הקושי לשתף את הרב במאורעות שעברו עליו, הוא חש רווחה מסוימת – כאילו היה נוח לו יותר לדון בנושא שאינו קשור אליו ישירות. ״למען האמת,״ אמר בכנות, ״התשובה לשאלה הזו מורכבת. מצד אחד, הייתה לנו פגישה די טובה. התוצאה – אני יכול לומר כבר מעכשיו, היא זו שרצינו מלכתחילה. הבחור שאיתו נפגשנו, לא יפרסם את המידע שיש לו. לכל הפחות, לא בטווח הזמן הקרוב״.

משום מה, הפכה הבעתו של הרב למודאגת יותר, וקמט עמוק נחרש במצחו. ״זה טוב,״ הוא אמר, בניגוד מוחלט להבעה ששידר. ״זה בהחלט טוב, תודה לבורא העולם. ולמרות זאת, הייתי רוצה לשמוע יותר על הפגישה עם הבחור ההוא, אליאב. חשוב לי להבין, אם יש לו חלילה הקפדה מוצדקת עלינו. אני רואה שיש בפיך גם בשורות פחות טובות, ואני מבקש ממך – אל תעלים ממני דבר. ספר לי, איך התרשמת ממנו?! הטענות שהוא טען, נראו בעיניך נכונות?! אתה חושב שבאמת יכולנו להתנהל אחרת?!״

תחושה מוזרה של חמלה התעוררה בליבו של דודי. הוא כלל לא חשב על הכיוון הזה, והחשש של הרב היה כל כך אמיתי – עד שהיה בו דחף להסתיר את האמת. אילולי היה דודי חושש לפגוע ברב פגיעה קשה יותר, ואילולי היה דודי יודע – שהאמת תתגלה בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, הוא בוודאי היה עושה כל מה שביכולתו כדי למנוע מהרב את הטלטלה הרגשית – בזמן שהוא כל כך פגיע.

״זו שאלה טובה,״ הוא משך את הזמן בניסיון לחשוב על הניסוח העדין ביותר. ״לפי איך שהבנתי – הבחור ההוא, עבר תקופה לא קלה, שמשפיעה עליו עד היום. הוא הסכים אמנם לוותר על התוכנית שלו, אבל זה היה רק בגלל מה שקרה אתמול. אחרת – לפי מה שנראה היה לי, שום דבר לא היה מזיז אותו מעמדתו״.

במשך כמה רגעים – נותר הרב לשבת ללא כל תנועה, ולאחריהם – הוא הנהן פעם אחת בראשו. ״הבנתי,״ אמר בקצרה. ״יהיה צורך לטפל בזה, בהקדם האפשרי. בתקופה כזו, אנחנו זקוקים לזכויות. לא אוכל להיות בטוח שעשיתי כל מה שיכולתי – אם מסתובבים בעולם אנשים שפגועים ממני, בפרט אם נהגתי שלא כשורה״.

הוא הרכין את ראשו, שוקע בהרהורים. דודי שאל את עצמו על מה הוא חושב ומה הוא מתכנן, אבל לא היה לו שום ניחוש. הוא המתין בסבלנות, למרות שהשתיקה התארכה יותר ממה שציפה. תנוחתו של הרב הייתה קפואה כל העת, והוא כבר החל לשאול את עצמו אם כדאי לנסות ולהעיר אותו מהרהוריו, אולם בדיוק כשהחל לשקול זאת ברצינות – הרים הרב את עיניו. ״יש עוד משהו?!״ ספק שאל – ספק קבע.

דודי הנהן בראשו. ״את החומרים שהגיעו לידיו של הבחור,״ הוא סיפר, חש את ליבו הולם בקצב גבוה, ״הוא קיבל, לטענתו, מגורם אנונימי ברשת החברתית. הוא אינו יודע מי הגורם, או מה האינטרסים שלו, אבל מתברר – שלטענתו של אותו גורם, יש לו הרבה מאוד חומר, שיכול לגרום לנו נזק גדול מאוד. לצערי, לא הבנתי באיזה חומר בדיוק מדובר, ונראה לי שגם הבחור ההוא – אליאב, לא ממש יודע, אבל...״ הוא השתתק פתאום, כאילו שאל את עצמו אם כדאי יהיה להעלות את הנושא בפני הרב, כאשר הרב עצמו שמר עליו בסודיות עד לרגע זה.

הרב קלט את העצירה הפתאומית, ועל פניו עלתה פתאום הבעה משועשעת, שדודי לא הצליח להבין. ״זה נשמע כמו משהו חמור במיוחד, אם אתה חושש אפילו להעלות אותו על דל שפתיך,״ הוא אמר בנימה רגועה. ״אני מציע שתשב קודם, אם זה גורם לך להרגשה רעה״.

למרות שלא הייתה שום סיבה הגיונית לחשוב שהחוויה תהיה קלה יותר בישיבה, היה דודי מרוצה מההצעה. הוא התיישב על קצה הכורסא ושילב את ידיו, משתדל שלא לפגוש במבטו את עיניו של הרב. ״אני מצטער,״ הוא אמר. ״זה פשוט... אני בעצמי לא יודע כל כך את המשמעות של זה...״

הרב חייך. ״אתה יכול להיות רגוע,״ אמר. ״אם מה שגילית קשור אליי – אלו הטעויות שלי, לא שלך. אני מניח שאתה דואג לי, אולי אפילו מרחם עליי, וזה טוב – ללא כל ספק, הלוואי והיו לי מידות טובות כאלו״. הוא השתתק לרגע, ואז שלח מבט חודר אל תוך עיניו של דודי. ״אבל!״ אמר בנימה נחרצת. ״אם אתה רוצה באמת לגמול עמי חסד, אם באמת חשוב לך לגרום לי קורת רוח בזמן כזה, הדבר היחיד שתוכל לעשות – הוא לספר לי את האמת, כפי שהיא. בלי לייפות דבר, ובלי לשנות מאומה. החסד האמיתי הוא – לתת לנזקק את מה שהוא צריך, ובחסדי השם – היום הזה לימד אותי, שכמעט כל איש שהכרתי – מוכן לדאוג לשלומי, ולרצות בטובתי, כך שהצורך שלי בעת הזו – הוא לאו דווקא בעוד מישהו שיסתיר ממני את האמת מתוך מחשבה שאני לא מסוגל לשאת אותה״.

הרב נשען אחורנית, מביט עדיין אל תוך עיניו של דודי. ״אני מבקש ממך בקשה גדולה,״ אמר. ״ואתה לא מוכרח להיענות לה. אבין אותך אם תחשוב, שגם אתה – יכול להסתפק בדאגה וחמלה, ולא תהיה לי שום טענה כלפיך. ואף על פי כן, אם תרצה בכל זאת לזכות במצווה אמיתית של חסד – למרות הקושי שבדבר, אז בקשתי ממך – היא לתת לי את מה שאני באמת צריך. לספר לי את האמת, לגבי כל מה שקורה מסביב, בלי להסתיר מאומה...״

דודי נאנח. ״הרב יודע איך לגרום לאנשים הרגשה טובה,״ הביע את דעתו לגבי האופן בו הוא רואה את המאמצים של הרב לשכנע אותו. ״ובכל מצב, לא חשבתי להסתיר דבר. העניין הוא, שהמידע שהגיע אליי – הוא עם פוטנציאל נפיץ מאוד, ולכן – זה גרם לי לחשוב, מה היה קורה אם חלילה היה המידע מתפרסם בהפתעה, בלי שום התראה מראש״.

בתגובה, קימט הרב את מצחו, ועל פניו עלתה הבעה של כובד ראש. ״במה בדיוק מדובר?!״ הוא שאל.

לדודי לא הייתה עוד יכולת למשוך זמן. ״מדובר בטענה שנטענה לגבי ימי הנעורים של הרב,״ אמר בחוסר חשק. ״לפי המידע שהועבר לאליאב, וממנו אליי, בתקופה ההיא – היה לרב קשר עם איש שהפך ברבות הימים לעבריין מפוקפק. את שמו של האיש אני מכיר מזמן, כי הוא אחד מאנשי עולם הפשע הידועים לשמצה. השם הוא, אם זה אומר לרב משהו – נמרוד גואטה״.

אם הפתיע המידע את הרב, ואם בתוכו התחוללה סערה, הרי שאת רגשותיו – הוא הצליח לשמור לעצמו, כך שכלפי חוץ לא ניכר דבר מעולמו הפנימי. שוב, הוא התמהמה מלהגיב, מקדיש את הרגעים הבאים למחשבה, שהייתה עמוקה במיוחד – אם לשפוט על פי הקמטים העמוקים שנחרשו במצחו. שוב נמשכה השתיקה זמן רב, ודודי – שציפה לתגובתו, חש שסבלנותו הולכת ופוקעת.

לבסוף, הרים הרב את עיניו, ולהפתעתו של דודי – הייתה בהן חמלה. ״אתה בוודאי הופתעת לשמוע על זה ממקור חיצוני,״ הוא כאילו קרא את מחשבותיו של דודי. ״בוודאי שאלת את עצמך למה לא אמרתי לך כלום עד היום...״

דודי שתק, והרב הבין היטב את המסר הגלום בשתיקה שלו. ״אני מבקש את סליחתך,״ אמר הרב בקול שקט, וניכר היה שהוא כואב את כאבו של דודי באמת. ״גרמתי לך בוודאי להרגיש מאוד לא טוב״.

באופן בלתי מוסבר, התפוגגה ברגע אחד תחושת העלבון של דודי, כאילו נטל ממנו הרב את המשא הכבד של התחושות הרעות, בעצם זה שקיבל על עצמו את האחריות. ״זה בסדר,״ הוא מלמל. ״הרב לא חייב לי כלום...״

עיניו של הרב סרקו את דודי, כאילו רצה לוודא שהדברים נאמרו בכנות, ושאין זו תגובה טבעית של חוסר נעימות בלבד. לאחר מכן, שילב הרב את ידיו ונשען אחורנית – על משענת הכורסא. ״זו עומדת להיות תקופה מאתגרת,״ הוא אמר בנימה מחושבת. ״אבל אי אפשר לומר שהיא לא הייתה צפויה. טבעה של האמת להתגלות, ועל חטאי הילדות – משלמים גם בימות הזקנה. הרבה חשבתי לעצמי בשנים האחרונות, איך ייתכן שהתקופה הזו בחיי – לא נחשפה ולא פורסמה. אבל הנה, רואה אתה בעיניך – שבסופו של דבר, אי אפשר להעלים את האמת לנצח...״

המילים בהן השתמש הרב – העידו על כך שהוא השלים עם העובדה שהמידע יפורסם, ודודי התקשה להבין את הגישה הזו. ״ייתכן ולא הובנתי נכון,״ הוא מיהר להבהיר. ״המידע שהגיע לאליאב, עדיין לא פורסם ברבים, וייתכן שיש עוד דרך לעצור אותו. לא הייתי מתייאש מהר כל כך, יש יותר מדי דברים שעומדים על הכף״.

הרב הנהן בראשו, מחייך בעגמומיות. ״הובנת היטב,״ הוא השיב בהבהרה משלו. ״ואני בוודאי איני מתייאש, כל זמן שאני יכול לעשות את ההשתדלות מצידי. ברור לי שייגרם נזק לפעילות שלנו מחמת הידיעה הזו, אם היא תפורסם, ובוודאי שאיני מקל ראש בכך. כוונתי הייתה לומר, שגם אם נצליח לעבור את התקופה הזו בלי שמשהו מכל זה יתפרסם – זה עדיין יגרום לנו נזק מסוים. העובדה שיש מישהו, אלמוני ככל שיהיה, שבקי במה שהיה אז – היא דבר שלילי כשלעצמו״.

דודי התקשה להבין את הסיבה לגישה של הרב. ״יש לנו מה לחשוש בגלל בן אדם אחד שיודע משהו שהוא לא צריך לדעת?!״ הוא ניסה להבין. ״הרי במקרה בו נצליח לבלום בזמן את הפרסום של זה – לא תהיה לזה תפוצה, כך שאף פעם לא נרגיש את ההשפעות של זה...״

בתגובה, הטה הרב את ראשו לימין ולשמאל, כאילו חשב שדבריו של דודי נכונים רק באופן חלקי. ״זה מאוד תלוי בשאלה מיהו הגורם שמחזיק במידע״, אמר בנימה מסתורית. ״לצערי לא אוכל להסביר יותר, רק אומר – שהדברים שעשיתי בנערותי, אינם רעים במובן המקובל של המילה, אם כי – אוכל לומר, שאיני גאה בהם, שכן גם משובת נעורים תמימה היא חרפה עבור זקנים. אם הסיכון הגדול ביותר היה – חשיפת אורחות חיי בימים ההם, לא הייתי מתאמץ לכסות על כך. החשש שלי הוא, מפני מציאות שבה – יגיעו הדברים לידי מי שמסוגל להבין מהם דברים אחרים, בנושאים שהם הרבה יותר עקרוניים מהזוטות בהן התעסקתי. זו תהיה אחריותי המלאה, ולא אוכל לשאת את זה״.

המילים האחרונות היו מעורפלות כל כך, עד שדודי לא הבין מהן מאומה. ״למה הרב מתכוון?!״ הוא שאל בחשש.

הרב כיווץ את מצחו, ואז הופיע מבט מפוכח בעיניו – כאילו הבין שאמר משהו שלא היה צריך לומר. ״רמזתי די,״ הוא התחמק. ״לא אוכל להוסיף עוד״.

הסירוב של הרב הצית את סקרנותו של דודי. ״הייתי אמור להבין מזה משהו?!״ הוא בירר, בענייניות מעושה.

הרב נענע את ראשו. ״לא בנקודת הזמן הזו,״ השיב. ״ואם תתקבל תפילתי – אף פעם לא. אני מניח שאתה מבין, שגם המעט שאמרתי – הוא יותר מדי. ייתכן שהיה עליי לאחוז בפלך השתיקה, אבל קיבלתי החלטה לומר מה שאמרתי – משום שאולי כך, תוכל להבין כמה משמעותיים הדברים שעומדים על הפרק״.

ממשפט למשפט, היו הדברים מעורפלים יותר, ודודי ניסה לעשות בהם סדר. ״אני מבין שהרב רוצה לגרום לי להבין משהו,״ הוא אמר, ״אבל הראש שלי לא עובד כל כך טוב כמו שהרב חושב. אם אני רק אמור לשמור אצלי בזיכרון את השיחה הזו – זה בסדר, אבל אם הרב מצפה ממני לעשות משהו – אני עלול לטעות כאן בצורה חמורה״.

הרב העיף מבט חטוף בשעונו, ואז התרומם בקלילות שלא תאמה את גילו ואת אופיו. ״התכוונתי בהחלט לבקש ממך משהו,״ אמר כשהוא מביט בריכוז לעבר דודי. ״אבל בשביל זה – אתה לא צריך, לעת עתה, לפענח את הרמזים שלי. השאלה שלי היא, האם נכון לבקש ממך בעת הזו להוסיף לעצמך עול. זו שאלה שאתה צריך להשיב עליה תחילה, וגם אז – עליי לבחון את הדברים ביני לבין עצמי״.

ההתלבטות של הרב בעניין יכולותיו של דודי לתפקד כראוי – נתפסה אצלו כעלבון אישי, עד שהוא הגיב מיד ברגשיות יתר. ״איזו שאלה?!״ אמר בנימה בטוחה. ״בשביל מה אני כאן?!״

גם הפעם, לא מיהר הרב להגיב. הוא רכן אל הכורסא עליה ישב עד לפני כמה רגעים, מרים ממנה את הפראק המקופל שלו, תחתיו נחשף ספר עבה כרוך בכריכה שחורה ומלא סימניות צבעוניות. ״אתה פזיז בתשובתך,״ העיר הרב, מביט שוב לעבר דודי. ״אילו הייתה זו בקשה פשוטה – לא הייתי רואה סיבה לברר איתך את הדברים. לא הייתי רוצה שתתחייב למה שיגרום לך בהמשך עוגמת נפש, ולכן – אבקש ממך לחשוב שוב, לא רק מנקודת מבטך אלא גם מנקודת המבט של בני משפחתך. אני לא צריך להזכיר לך שבביתך יש תינוקת בת כמה שבועות, כך שעל השאלה הזו – צריכה להשיב גם אשתך״.

מהרצינות שייחס הרב לעניין, ומהתנאים הנוקשים שהוא העמיד – עוד לפני הצגת הבקשה עצמה, יכול היה דודי להסיק – שזו לא עוד בקשה שגרתית. אם היה דודי מנהל את חייו על פי שיקולי רווח מול מאמץ, הוא בוודאי צריך היה לחשוב פעמיים לפני שהוא ממהר לקבל החלטה, שכן – הוא לא ראה סיכוי להעלאה במשכורת בעקבות ההסכמה שלו, כך שמבחינה תעסוקתית – מוצעת לו הצעה גרועה במיוחד.

מצד שני, אילו היה דודי רואה בעבודה רק אמצעי לצורך פרנסה – הוא אף פעם לא היה מתקדם בעבודתו, ומן הסתם – הוא גם לא היה מקבל הצעה מעין זו. בעיניו, הסיפוק שבביצוע משימות מורכבות היה מניע מפתה בהרבה מהעלאה במשכורת, כך שברגעים האלו – הרצינות, התנאים וההגבלות, היו פיתוי שהוא לא היה מסוגל לעמוד מולו.

״אני מבין מה שהרב אומר,״ הוא אמר, תוך כדי שהוא שולח את ידו לכיסו. ״אני יכול לשאול אותה עכשיו... זה יהיה בסדר?!״

הרב חייך בשעשוע. ״לא בפזיזות,״ אמר. ״ולא כשאני נוכח. אם היא תדע שאני מאזין – היא עלולה לומר תשובה שהיא אינה מתכוונת אליה באמת״. הוא פרש את הבגד שבידו, משחיל בזהירות את ידיו אל השרוולים. ״זה נושא שעליך ללבן פנים מול פנים,״ המשיך, החיוך שעל פניו מתפוגג עם כל רגע שעובר. ״עצתי היא, שתחזור הביתה – כי השעה מאוחרת גם ככה. תאמין לי, שאין צורך לדאוג לי. הסתדרתי למעלה מחמישים שנה בכוחות עצמי – תודה לבורא העולם, ויש מי שידאג לי גם בהמשך. כשתסיים לשוחח עם אשתך על הנושא, תאמר לי מה תשובתה, ואל תחשוש שאתאכזב. גם כך, אני מתלבט אם דרך הפעולה עליה אני חושב היא ראויה, ואני עתיד להתלבט בכך עוד הרבה בהמשך. אם תסרב לי זו תהיה הקלה גדולה, שכן אהיה פטור מהצורך להכריע בין שני צדדים שקולים שבשניהם יש סיכונים לא פשוטים״.

האופן בו דחה הרב את ההסכמה שלו – יצר אצל דודי תחושה לא נעימה של אכזבה. למרות זאת, הוא לא העלה בדעתו להתווכח עם ההחלטה, שכן – מהיכרותו העמוקה עם הרב הוא ידע, שבמקרים מעין אלו – קל יהיה יותר להזיז את הר תבור ממקומו. ״אני אעשה מה שהרב אומר,״ הוא הגיב באופן המצופה ממנו, תוך כדי שהוא מתרומם ממקומו. ״אני מקווה שיהיו רק בשורות טובות״.

״אמן,״ הגיב הרב חרישית, נוטל את הספר מעם הכורסא. הוא הנהן הנהון קצר של פרידה, ואז הסתובב ופנה לעבר הדלת המובילה אל המחלקה, פותח אותה בידו הפנויה.

רק כשנעלם הרב מעיניו, הרשה דודי לעצמו להיאנח, פורק בכך את התסכול – שהתעורר בו בעקבות חוסר ההסכמה של הרב לספק את סקרנותו. היו אמנם סיכויים לא מעטים, לכך שאשתו תרשה לו לקבל על עצמו את מה שכרוך במילוי בקשתו של הרב, אולם התקווה הזו הייתה רחוקה – כך שבעיניו, לא הייתה בה ולו נחמה קלושה.

הוא כבר היה קרוב למעלית, כשקול מוכר נשמע מאחוריו. ״אתה עוד פה!״ אמר הקול, וניתן היה לשמוע בו הקלה ברורה. באיטיות, הסתובב דודי אחורנית, על פניו הבעה תמהה – כאילו סירב להאמין למה ששמע.

מאחוריו – עמד שוב הרב, מתנשף מעט – כאילו הוא היה צריך ללכת מהר או לרוץ כדי להדביק אותו. זה היה חריג, או נכון יותר – חסר תקדים, עד כדי כך שלרגע חשש דודי שמא קרה משהו נורא.

״זה בסדר,״ קלט הרב את החשש שעל פניו ומיהר להרגיע אותו, קולו בלתי יציב – מחמת ההתנשפות המאומצת. ״פשוט... רק עכשיו פתאום הבנתי, שהייתי צריך לשאול משהו ולא שאלתי״.

מבטו של דודי היה מרוכז מאוד, כאילו עמד הרב לשאול אותו שאלה שהתשובה עליה מורכבת במיוחד. ״על מה מדובר?!״ הוא שאל בבלבול. ״כלומר: מה השאלה?!״

הרב חיבק בשתי ידיו את הספר שהחזיק, כאילו רצה לקבל ממנו תמיכה. ״כשסיפרת לי על המידע הרגיש, זה שמוחזק אצל הצדיק ההוא – אליאב, אמרת שהמקור הוא ממישהו שאותו כינית רק ׳גורם׳. משום מה, ההגדרה הזו העלתה אצלי מיד את ההבנה – שאין לך עוד פרטים על אותו אדם...״

האופן בו השמיע הרב את המילים, גרם להן לקבל אופי של התנצלות – וגם זה היה חריג מאוד, ובלתי מוסבר. במקום לאשר או לדחות את הדברים, מצא דודי את עצמו חושב פעמיים – כאילו ניסה להבין, אם יש משהו שהוא פספס, ואם יש סיבה הגיונית להתנהגות החריגה הזו.

״בכל אופן,״ המשיך הרב, ״כמה רגעים אחרי שנפרדנו – חשבתי פתאום, שאולי אתה בכל זאת יודע משהו נוסף. הרי סיפרת לי, שהמידע הועבר דרך הרשת, ושם – לא צריך להיות בקי גדול כדי לדעת, יש רבים שמתביישים להשתמש בשמם האמיתי, ובוחרים בשמות מוסווים ובדויים. אמרתי לעצמי, שאולי גם במקרה הזה – שמעת או שקלטו עיניך כינוי כלשהו, אפילו כזה שאינו מייצג שם אמיתי. זה אולי לא מאוד מסתבר, אבל עדיין ייתכן שבאופן כלשהו, תהיה לי היכולת להסיק מן הכינוי משהו לגבי זהותו של האיש שמחזיק את המידע. בסופו של דבר, לפחות לפי הצהרתו – הוא יודע דברים לגביי, ויש לו גם עדויות או מזכרות מהתקופה ההיא. אם כנים הדברים, מדובר באחד מתוך עשרות, ומן הסתם – יש לי היכרות אתו, גם אם שטחית...״

זו הייתה תקווה קלושה מאוד, לפחות לפי היכולת של דודי לשפוט, והמאמץ שעשה הרב בעבורה – היה מתמיה מאוד. הוא לא היה צריך לומר דבר, שכן הרב התכונן כנראה לשאלה מעין זו, והשיב עליה מרצונו החופשי. ״אם הבנת ולו מעט ממה שאמרתי,״ הסביר, ״בוודאי יכולת לקבל את הרושם – שהזהות של מחזיק המידע חשובה לי מאוד. שוב אני אומר, שאין לי כל חשש מפני חשיפת או גילוי אורחות החיים שלי כנער, לא זו הסיבה שאני רואה צורך לטרוח ולדרוש – בפרט כשהתועלת היא בספק גדול. לא אחזור שוב על מה שכבר אמרתי, רק אדגיש – שיש לי חשש לא קטן בעניין, ואם חלילה יש צדק בדאגתי – ככל שאדע זאת מוקדם יותר, כך ייטב לכולנו...״

ההסבר הפעם היה ברור יותר, למרות ששוב שמר הרב על סודיות מוחלטת, ונמנע מלומר כל דבר שעשוי לאפשר לדודי להבין יותר ממה שהוא רוצה לגלות. העובדה שהפעם ביקש הרב בקשה מעשית – הקלה על דודי, שכן – היא אפשרה לו להתמקד בניסיון לשחזר את הרגע בו חשף בפניו אליאב את המידע, במקום בניסיון הנואל לפענח את הרמזים שפיזר הרב. ״כן...״ הוא אמר בנימה בטוחה לאחר מחשבה של כמה רגעים, מרוצה מכך שיש לו סוף סוף בשורה טובה עבור הרב. ״היה כינוי בו השתמש הגורם שהעביר את המידע, כינוי מוזר – משהו כמו... המרובע״. הוא חשב לרגע ואז מיהר לתקן. ״לא, זה לא היה מרובע. זה היה משהו אחר, אולי משהו שקשור לגוף או לשיער. אולי השעיר, או הממושקף...״

הוא אימץ את מחשבתו למשך עוד כמה רגעים, ואז – באחת, הבליח הזיכרון והמילה הופיעה במחשבתו.

״המזוקן!״ הוא אמר בסיפוק רב. ״בדיוק, כך קראו לו, המזוקן!״

ברגע בו שמע הרב את הכינוי – הוא קפא על מקומו, ועיניו נפקחו לרווחה. ״מה?!״ הוא שאל בתדהמה. ״מה אמרת?!״

דודי אף פעם לא ראה את הרב, האיש ששלט ברגשותיו ובתנועותיו יותר מכל בן אנוש שהוא הכיר, מתנהג כך. ההפתעה המוחלטת, אפילו – אפשר היה להגדיר זאת כסוג של אימה, שהוא ראה בעיניו של הרב – הבהילה אותו עד עמקי נשמתו. ״הכול בסדר?!״ הוא שאל, קולו מפוחד.

במשך חמש או שש רגעים השתהה הרב מלהשיב, וברגעים אלו – הוא כנראה נלחם עם עצמו מלחמה עזה, שכן – בסופם של אותם רגעים, חזרו פניו להבעתן הרגילה – עד שלא ניתן היה לדמיין שהוא עבר ממש לפני רגעים חוויה רגשית מטלטלת כל כך. ״אתה שואל אם הכול בסדר?!״ הוא חזר במלמול על שאלתו של דודי, וניכר היה שלמרות השליטה העצמית – נחלשו כוחותיו כתוצאה מההלם ומהטלטלה שחווה. ״זו שאלה טובה. אני מקווה שאדע את התשובה״.

דודי לא יכול היה להעמיד פנים שכלום לא קרה. ״מי זה?!״ הוא התחנן לקבל תשובה. ״מי זה המזוקן?! מהיכן הרב מכיר אותו?!״

הרב הרים את מבטו, ולראשונה קלט דודי את החיוורון שעל פניו, שגרם לו להשמיע קריאה מבוהלת. ״הרב חייב לשבת!״ הוא אמר.

העיניים השחורות המשיכו להביט בו עוד שני רגעים, כאילו התקשה הרב לשמוע אותו. ״כן...״ הוא מלמל לבסוף, שולח יד אל הקיר. ״זה לא יציב״.

עוד לפני שהספיק דודי להבין את המשמעות של המילים או לומר משהו, התנדנד הרב פתאום על מקומו. שבריר שנייה לאחר מכן - הוא קרס תחתיו, גופו פוגע ברצפה בקול רעם מהדהד.

מישהו צעק. אולי צופה מן הצד, אולי דודי בעצמו.

כשהוא קפוא וחסר יכולת תנועה, בהו עיניו של דודי בדלתות המחלקה – שנפתחו בתנופה, ותחושתו הייתה – כאילו הוא חולם בהקיץ. חלוקים לבנים וירוקים הגיחו החוצה, דמויות זהות, כפולות, מטושטשות, נעו סביבו בתזזיתיות כמו נמלים בקן. הן היו קרובות, ועם זאת – הן נראו מרוחקות כל כך, כאילו באו מעולם אחר.

מישהו משך אותו הצידה, מישהו אחר הניח בכף ידו הרועדת כוס כהה מלאה מים, מישהו שלישי אמר: ״אתה לא רואה שהוא לא יכול להחזיק?!״, והכוס נחטפה מידו לפני שהספיק להגיב. למשך רגעים ארוכים – הוא היה כמו בובה, חסר רגשות ויכולת תגובה, בול עץ – שמשום מה זכה לתשומת לב של קבוצת בני אנוש, וכל אחד מהם נוהג בו על פי השגותיו ומחשבותיו.

אבל אז, האיר פתאום פנס אל תוך עיניו, והוא מצמץ בהפתעה. ״הוא יהיה בסדר,״ אמר קול סמכותי, ומישהו אחר הניח יד על כתפו. ״זה אבא שלך?!״ הוא שאל בנימה מלאה חמלה. ״זה הוא שאיבד הכרה?!״

ברגע אחד פג ההלם, הצלילים והמראות הצטללו, והוא מצא את עצמו מנער בלי שום גינונים את האיש שישב צמוד אליו. ״זוזו!״ הוא אמר בנימה תוקפנית, ״תנו לי ללכת!״

הוא שוב היה הוא, דודי – האיש האחראי, שעליו מוטלת החובה לדאוג לשלומו של הרב. מששבה אליו יכולת התנועה והחשיבה העצמאית, הוא לא המתין אפילו שבריר שנייה, והוא בוודאי לא העלה על דעתו לעצור למנוחה אחרי החוויה שעבר. מערבולת של רגשות השתוללה בקרבו, והוא מצא את עצמו פוסע במהירות אל הרחבה שלפני המעלית, שבסך הכול – הייתה ממוקמת כמה מטרים ממקום עמידתו.

הוא עשה כל מה שהוא היה יכול, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

הרב לא היה שם, כנראה נלקח אל תוך המחלקה. האנשים הרבים שגדשו לפני רגעים ספורים את המבוא - התנדפו איכשהו, והעדות היחידה למה שאירע – הייתה הספר העבה, שהיה מושלך בסמוך לאחד העציצים, פתוח ומקומט, כריכתו מפורקת למחצה וסביבו זרועות סימניות ניילון צבעוניות.​