ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא
שקראתי כאן. קיבלתי את
אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.
איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים
מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.
הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".
"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.
"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.
"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.
"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.
"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.
מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.
"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.
"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.
"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.
"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.
הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".
בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.
רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".
הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".
האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.
בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".
בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.
השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.
ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".
"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.
"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.
"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.
"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".
כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.
***
למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.
"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".
כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".
מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".
נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".
עד כאן הסיפור.
ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.
ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!
כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.
והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?
הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.
השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.
וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.
בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.
התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.
גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.
אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.
אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //