סיפור בהמשכים תחת שכבות הזמן. סיפור בהמשכים חדש ומעניין, עם ניחוח אירופאי ואסייתי כאחד

תגידו זה רק אצלי או שכל פעם כשיש מרכאות הוא כתוב "

פרק 13
לאחר שבוע:
השדה של קהיר היה רועש, לח ועמוס. עומרי ניגש אל לוקה בלילה האחרון לפני הטיסה.
“אנחנו יוצאים לחופשה קצרה,” אמר בטון רגוע. “חודש אחד, לא יותר. תוכל לחזור לגרמניה, לנוח
קצת, לחשוב.”
לוקה הנהן, מסתיר את אכזבתו.
“ומה איתכם?”
עומרי חייך קלות. “נחזור כשיהיה מה לחפור שוב.”
הטיסה לגרמניה הייתה דוממת. הפעם לא היה לצדו אף ישראלי או מצרי חטטן.
הוא הביט מהחלון על הים התיכון מתחתיו וחשב –
איך יכול להיות שחודש אחד בלי כל זה כבר מרגיש כמו גלות.

הדירה בשרלוטנבורג נראתה בדיוק כפי שעזב אותה: מושלמת מדי, שקטה מדי.
הקירות לבנים מדי, הרהיטים עומדים בדיוק באותו מקום.
רק דבר אחד היה שונה – הרעש הקטן של שיעול מהמסדרון.
“אלני?” הוא קרא.
אחותו הקטנה הרימה את הראש מספר לימוד. עיניה היו עייפות, גופה דק מהרגיל.
“אה, הגעת,” אמרה בחיוך.
“למה את לא בבית הספר?”
“חופשת מחלה,” ענתה, מושכת בכתפיים. “יש לי כאבי ראש מאד חזקים.”
באותו ערב, בארוחת הערב, אליזה נראתה מתוחה.
“אני לא מבינה,” אמרה, “איך ילדה חכמה כמוך יורדת בציונים כל כך מהר.”
“אני פשוט עייפה, אמא,” לחשה אלני.
הנרי הרים את ראשו מהעיתון. “עייפה? כולכם הפכתם עייפים בזמן האחרון. פעם בבית הזה הייתה
משמעת.”
דניאל שתק.
לוקה הביט באחותו — משהו בה נראה לו לא לגמרי בסדר.
היא לא הייתה סתם עייפה. היא הייתה שקופה.

בימים הבאים הוא מצא את עצמו משוטט בבית בלי סיבה.
קרא, ניגן, ישב ליד החלון. הכול הרגיש שטוח.
לפעמים היה שומע את אחותו משתעלת בחדר הסמוך, ואז דממה ארוכה.
בשבועות שאחר כך לוקה כבר לא היה צריך לשאול אם אלני מרגישה טוב.

העייפות הייתה ניכרת על פניה.
פעם ניגנה, ומאמצע היצירה הפסיקה לפתע, מביטה בתווים בעיניים מבולבלות.
“שכחתי איך זה ממשיך,” אמרה וצחקה צחוק קטן, מאולץ.
הוא לא צחק.
בערב היא הביאה מבחן — 77.
אמא שלה הביטה בדף כאילו מדובר באסון לאומי.
“מה זה?” שאלה בקול קר.
“זה כלום, אמא,” אמרה אלני, “זה רק מבחן.”
“אין דבר כזה רק מבחן,” ענה אביה. “אצלנו לא מתרגלים בינוניות.”
לוקה הביט בה. משהו בה התכווץ, נעלם לרגע.
אבל היא לא אמרה מילה.
***
השעה הייתה כמעט תשע. הבית היה שקט להחריד.
לוקה ישב ליד הפסנתר, ניגן לאט יצירה שלמד בעודו בגיל חמש.
ותוך כדי שמע — קול צעדים איטיים במדרגות.
לאחר מספר שניות הוא כבר לא שמע את הצעדים.
“אלני?”
הוא לא נענה.
הוא קם, רץ למדרגות.
היא עמדה שם, אוחזת במעקה, נראית אבודה.
“מה את עושה? הכול בסדר?”
היא ניסתה לחייך.
“רק רציתי מים…”
ואז — משהו בה נעצר.
"אני לא רואה כלום".
המבט התרוקן, הגוף נשען אחורה לרגע.
לוקה זינק ותפס אותה לפני שנפלה.
“אלני!”
הקול שלו נשמע בבית כמו רעם.
“דניאל!!”
אחיו קפץ את המדרגות בבת אחת והחל בהחיאה.

“תתקשר,” אמר בקול רגוע וצייתן, כזה שמסתיר את כל מה שמתחולל בתוכו. “תתקשר מייד
לאמבולנס.”
לוקה רעד, שלף את הטלפון, אצבעותיו רועדות על המסך.
הוא שמע את קולו של דניאל אומר משהו בשקט, קול רופא, שקול.
אבל העולם כבר רעד סביבו.
***
האורות בבית החולים היו חדים מדי, לבנים מדי.
הריח של חומרי החיטוי צרב באף, וצלילי צעדים נוקשים הדהדו במסדרון הארוך.
לוקה ישב על כיסא מתכת קר, אצבעותיו משולבות.
מולו — דלת סגורה. מאחוריה, הרופאים.
דניאל עמד ליד החלון, מדפדף בטפסים,
אבל הידיים שלו רעדו קלות, דבר שלעולם לא קרה לו.
אמא ישבה בשקט, עיניה נעוצות בנקודה על הקיר, כאילו רצתה לנעוץ בה את המציאות עצמה,
שלא תזוז, שלא תשתנה.
אבא שלו היה בפנים, עם צוות הרופאים. דוקטור הנרי שטראוס מנהל מחלקת אונקולוגיה מחלקת
ילדים יכול להיות היכן שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה. אך הוא לא רצה זאת באותו רגע מחריד.
הדלת נפתחה.
רופא מבוגר, משקפיים דקים על אפו, יצא לאט בליוויו של הנרי.
חיוך מנומס, מבט קריר מדי.
“אנחנו סיימנו את הבדיקות הראשוניות,” אמר. “נראה שיש כאן ממצא שדורש המשך בירור.”
הוא דיבר בשפה רפואית מדודה, מדויקת, אך בכל משפט נראה היה כי זרק לבנת בטון על בני
המשפחה.
“זה חמור?” שאלה האם.
הרופא עצר, הביט בה רגע, והנרי ענה במקומו:
“אין לדעת, צריך לעשות את הבדיקות. הכול יהיה בסדר.”
שום מילה על זמן, שום מילה על סיכויים.
אבל כולם הבינו.
לוקה הביט בו בשקט.
בעיניו לא הייתה דמעה אחת — רק בלבול קפוא,
כאילו העולם כולו הפך לפתע למנגינה שהפסיקה באמצע.

בערב, הבית היה חרישי.
אף אחד לא דיבר.

אפילו הצל של הפסנתר בסלון נראה ארוך יותר, כבד יותר.
אלני שכבה במיטה, חיוורת אך ערה.
לוקה נכנס אליה, הניח את הספר שאהבה על השידה.
“הביאו לי עוד מבחנים?” שאלה בחיוך קטן.
“לא,” אמר, “אבל את יכולה לנוח קצת. המבחנים יחכו.”
“אם הם יחכו יותר מדי,” אמרה בחצי חיוך עייף, “הם ישתעממו.”
לוקה צחק צחוק חלש.
אבל הלב שלו שקל להתמוטט.
הימים שאחרי הבשורה לא היו ימים רגילים.
לא נרשמה צעקה, לא דמעה רמה, לא טריקת דלת אחת.
הבית של משפחת שטראוס ידע להתאבל בשקט —
בשפה מדויקת של שתיקות.
הנרי החל לצאת מוקדם מהרגיל.
הוא היה קם עם שחר, מדפדף במסמכים רפואיים כאילו יש בהם פתרון נסתר,
חוזר הביתה רק כשכל האורות כבר כבויים.
במשרד סיפרו שהוא עובד על מחקר חדש.
אף אחד לא שאל על מה.
אליזה הפכה את המטבח למעבדה של סדר.
כל בורג, כל ספל – במקום.
כשאין שליטה על החיים, לפחות שתהיה שליטה על הכפיות.
דניאל, שידע לקרוא תוצאות בדיקות כמו עיתון בוקר,
בחר לא לקרוא כלום.
“אני אטפל בזה כשיגיע הזמן,” אמר לעצמו,
אך הזמן כבר ברח מזמן.
ולוקה – הוא ישב בחדרו מול מדפי הספרים.
בין ההיסטוריה של רומא למגילות מצריות,
הוא חיפש רמז.
לא על מחלה, אלא על חוקיות.
איך זה עובד?
איך עולמות נופלים – לא במלחמות, אלא בשקט.
בחדר הסמוך, אלני ביקשה מים.
קול חלש. כמעט לחישה.

לוקה קם מיד, מזג לה כוס.
היא הביטה בו בחיוך, עיניה ירוקות־כהות כשלו.
“אתה שוב קראת יותר מדי?” שאלה.
“כן,” ענה.
“ומה גילית?”
“שאפילו ההיסטוריה לא יודעת להסביר הכול.”
היא צחקקה וענתה: "ידעתי שלא יעזרו לימודי ההיסטוריה האלו, בסופו של דבר נשארו לי שלושה
חודשים לחיות, וכלום לא יוכל להציל אותי, לא הרפואה והמדע וגם לא ההיסטוריה המטופשת שלך."
ללוקה עמדו דמעות בעיניים והוא זעק בכעס ותסכול: "אל תדברי ככה אלני, לא נשארו לך שלושה
חודשים, הכול יכול להיות".
אלני גיחכה: "הכל יכול להיות? כלום לא יכול להיות. איך אפשר לרפא סרטן הלבלב שהתפשט לגזע
המוח ולריאות לוקה? איך בדיוק? תתמודד עם זה שמעוד כמה שבועות תהיו משפחה של ארבע ולא
של חמש."
לוקה רצה לצווח אבל במקום זה ברח מהחדר שלה ועמד ליד הפסנתר.
הקלידים הלבנים נצצו באור החלש,
כמו מצפים למישהו שיניח עליהם את הידיים.
אבל הוא לא ניגן.
כי אם יתחיל – ייאלץ להרגיש.

פרק 14
הבדיקות נמשכו שבועות.
בית החולים “שאריטה” בברלין כבר הפך לבית שני למשפחת שטראוס.
כל בוקר התחיל באותם משפטים: “אנחנו רק בודקים משהו קטן נוסף.”
וכל ערב הסתיים באותה שתיקה, כשאף אחד לא רצה להיות זה שישאל מה מצאו.
דניאל היה הראשון שראה את המספרים על המסך.
הוא לא היה צריך הסבר.
הוא ידע מה משמעותם.
אבל הוא רק הנהן לרופא, כמו מי שמקבל הוראות להרכבת רהיט,
לא גזר דין של חיים ומוות.
בלילה הוא ישב לבד בסלון, פתח מחשב נייד,
גלל מאמרים רפואיים באנגלית.
שורות של נתונים קרים,
ומדי פעם שתי מילים חותכות: “אחוזי הישרדות.”
הוא עצם עיניים,
כאילו אם לא יראה – זה לא קיים.
כל בתי החולים בעולם קבלו את תיאור מצבה של אלני שטראוס, וכולם השיבו בשלילה.
לא, אף רופא לא מתעסק כרגע במחקר העוסק בתחום כזה.

יום אחד חזרה המשפחה מבית החולים עם תיק מלא ניירות.
בין המסמכים היו מכתבים, הפניות, תכנית טיפולים,
ודף אחד קטן עם חתימה של פרופסור בכיר מאוד.
“הוא אמר שצריך להתחיל מיד,” אמרה אליזה.
הנרי הנהן.
“מיד,” חזר אחריה, אבל לא זז מהמקום.
באותו ערב, הם לא אכלו.
הם ישבו בשקט,
והאור מהנברשת החזיר צללים על פניהם —
כאילו גם הבית עצמו לא ידע מה לומר.
***
שבוע לאחר מכן —
מיטת בית החולים נראתה כמו עמדת מחקר רפואי.

מכשירים צפצפו, צינורות, מחטים, לוחות קטנים שעליהם מספרים משתנים.
אבל אלני נשארה אלני.
היא ביקשה שיביאו לה את המחברת עם תרגילי המתמטיקה ואת דפי העבודה של הכיתה.
“אני לא רוצה לפגר אחרי הכיתה,” אמרה.
דניאל הביט בה. “אף אחד לא קורא לזה לפגר,” לחש.
לוקה התיישב בצד, שלף ספר, אבל לא קרא.
הוא רק עקב אחרי המספרים שעל המסך.
ניסה למצוא בהם הגיון.
כל ירידה קטנה נראתה לו כמו תבוסה.
כל עלייה – כמו ניצחון.

בערב, הוא נכנס לחדרו של אביו.
“אבא,” אמר בשקט, “יש לך קשרים עם כל בתי החולים הגדולים. אולי תבקש... טיפול חדש, משהו
ניסיוני?”
הנרי לא הרים את עיניו מהניירות.
“ניסיוני זה לא אומר טוב יותר, לוקה.”
“אבל זה כן אומר סיכוי.”
הנרי עצם עיניו.
“אני לא מאמין בניסים. אני מאמין בסטטיסטיקה.”
“אז אולי זו הפעם הראשונה שהיא תתבדֶּה,” אמר לוקה ויצא,
משאיר אחריו את הדלת פתוחה.
***
הלילה היה שקט מדי.
לוקה ישב בחדרו, מול מסך מחשב כבוי.
האור היחיד בא מהרחוב, ריצד על הקירות.
בדלת נשמעה נקישה עדינה.
“זה אני,” אמר יופ.
הוא נכנס, עמד רגע, הביט בלוקה.
על השולחן היו פזורים מסמכים רפואיים, חלקם עם כותרות לא ברורות.
“הם נתנו זמן?” שאל יופ בזהירות.
“כן,” ענה לוקה בקול יבש. “שלושה חודשים.”
השתררה שתיקה.

“שלושה חודשים,” חזר לוקה, “ואין בעולם מקום אחד שיכול לשנות את זה.”
יופ התיישב על הכיסא ממולו.
“לפעמים… דברים משתנים.”
“דברים משתנים רק כשאנשים משנים אותם,” ענה לוקה בחדות. “והמדע, שכל הזמן דיברו עליו כמו
על אל חדש — פתאום שותק.”
“אבל אתה הרי—”
“אתאיסט? כן. עדיין. רק פחות מאמין במדע.”
לוקה הביט ביופ,
“זה אירוני, נכון? האמונה היחידה שלי נכשלה, ואני עדיין לא מחפש אלוקים.”
הוא חייך חיוך עייף.
“אני רק מחפש הסבר.”
יופ הנהן. “לפעמים אין.”
“אז אני אמצא אחד.”
כשיופ עזב, השעה הייתה כמעט שלוש.
לוקה הסתובב בבית, בלי מטרה.
הוא החל לחטט במגירות הישנות בחדרה של סבתא ריטה. פתאום, מתחת לאחת המגירות, הוא
מצא מחברת ישנה, מכוסה אבק.
הדפים היו מצהיבים, הכתב מסולסל, עדין.
בחוץ הגשם ירד חרישי.
***
מתוך יומנה של ריטה היילמן
ורשה, חורף 1939
“אבא לא מדבר איתי מאז שיודע שאני לומדת באוניברסיטה הפולנית.
הוא אמר שאני שוכחת מאיפה באתי.
אבל איך אפשר לשכוח משהו שכל כך חי? איך אפשר להתעלם מקיומן של הנפשות הקרובות אליי
ביותר?
כשדיברתי על הפתיחות בגרמניה, על ההשכלה ועל כך שהאנשים שם מקבלים את כולם,
אבא רק הפטיר: "אוכלי אדם עגלים יישקון". אני חושבת שהוא מגזים ביותר.
מה כבר הבעיה ללכת לכנסים הסוציאליסטיים?
להרגיש חלק מכולם?
למה לתת עכשיו לנאצים לקחת אותנו כצאן לטבח?
לא אבין זאת לעולם."
-----

אביב 1940
“בעיר מדברים על סגירת הרבעים.
אומרים שתהיה חומה.
אנשים עוד צוחקים, חושבים שזה זמני.
אבא אומר שעם ישראל עבר דברים גרועים יותר.
אני לא בטוחה שהוא מבין שהפעם אין לנו מדבר לברוח אליו.”
----
“היום סיפרתי להם שאני מאורסת לאלכסנדר.
רק אמרתי שהוא איש טוב, משכיל, מוורשה.
אמא בכתה.
אבא הודיע נחרצות שזה או הוא או הם.
יצאתי מהבית.
לאחר מספר ימים אחותי הודיעה לי שהם יושבים שבעה.
לא ידעתי שאפשר לשבת שבעה על מישהי שעדיין חיה.”
----
קיץ 1942
“היום כבר אי־אפשר להתכחש למה שמתרחש בחוץ. אנשים דיברו על חפירות, על מסמכים
שנעלמים, על רשימות. המצב מתהדק.
הייתי עדה למפגשים שקטים בחדרי מדרגות, אנשים שמביאים מעט מזון, תרופות, פתק אלחוט קטן.
למדנו להסתיר דברים פשוטים בתוך מקומות שגרתיים — בתוך מגש פיתות, בין שכבות של בגדים.
למדתי לשאת אקדח, למדתי להכין מוצרי חבלה, לקשור חוטים ולהבריח אוכל לגטו. בזמנים קשים,
כורח המציאות הוא ללמוד דברים חדשים וכואבים.
פעם הייתי עדה כיצד קבוצה קטנה ארגנה מטמון תרופות מתחת לריצוף דירה ריקה — אנשים
צעירים מתקפלים על הברכיים, מרימים לוחות, דוחפים שקיות, ומחביאים בקור אחת משהו שעשוי
להציל חיים. אחרי שעשינו זאת, הסתכלנו זה על זה, ונשמנו כאילו עשינו משהו גדול. זה היה גדול.”
----
אביב 1943 – ימים אחרונים בגטו
“הרחובות נראים כמו פצע פתוח.
הבתים ריקים, הקולות נעלמו.
הרוחות בחוץ צורחות.
אין יום בלי עשן.
כל הרחוב שלנו נהפך לאפר.
כל לילה יש פחות שכנים.
אתמול ראיתי חבורה של צעירים מדליקים אש באחת הפינות.

הם קראו לזה התנגדות.
הצטרפתי אליהם.
לא מפני שאני גיבורה – אלא מפני שאני לא רוצה למות בלי לדעת שניסיתי.”
----
אפריל 1943 — מרד גטו ורשה
“הרחוב בוער. נשמעים צעקות, אבל האש היא לא רק האש החיצונית — היא האש שדוחפת אנשים
לזוז, להיאבק, להתנגד. מרד. אני לא יודעת אם זו המילה הנכונה, אבל זה מרגיש כמו החלטה
קולקטיבית שלא להיעתר עוד. הצעירים היו חמומי מוח לאחר הכנס שבו הודיע מרדכי אנילביץ' (אחד
ממנהיגי מרד גטו ורשה): "אנחנו נמות על הרגליים ולא נחיה על הברכיים".
התפקיד שלי במרד היה לוגיסטי, כמו תמיד. הובלתי חומרי חבלה, תיקונים קטנים לכלי נשק שהיו
בידיים חסרות ניסיון. הבאתי ללוחמים הצעירים מים לשתייה, אספתי פשתן וחבצלות לעטיפות. היינו
צריכים עכשיו לחיות מהר, להחליט מהר, להסתגל. הסבל הפך לתכלית. כל משימה — אפילו קטנה
— הייתה חשובה.
זכור לי רגע אחד: שני אחים צעירים בערך בגיל של אחי הקטן זלמי רצו מעבר לרחוב עם שק של
לחם, ופתאום נשמעו רעשי יריות לא רחוק. רצתי ולקחתי אותם אל מבנה ריק, סגרתי את הדלת,
והגשתי להם בקבוק קטן של מים. הם רעדו כמו עלים. אמרתי להם: ‘תדברו בקול נמוך. אל תשכחו
מי אתם ומאיפה אתם באים, יהיה בסדר.’ הם הביטו בי בעיניים מפוחדות והחזיקו חזק ידיים, עצמו
את העיניים עד שהמתקפה תסתיים. אינני יודעת מה היה גורלם לאחר המלחמה.
היינו לא רק אנשים שנלחמים; היינו גם אנשים שמספקים. נתתי מסמכים מזויפים לאחד מחברי
הנוער, שהוא הפך לעוזר במשלוח של תרופות. הוא נטל אותם והבריח אותם בתוך כריכי לחם. בדרך
חטף יריה קטנה בכתף, אבל הוביל את התרופות בבטחה. אני תיארתי הכל ביומן הזה בדיו שלא יבש
— כי הכל קריטי.”

לילה אחד הגעתי לבית שבו חשבתי שאוכל להמתין עד הבוקר. חשבתי שאעבור לבית אחר, כי
המסתור הראשון היה מלא. דפקתי בדלת. תחילה לא היה קול. ואז נפתחה דלת צדדית — ואז צעקה
נשמעה, ואז דלת נסגרת.
ברחתי בלי לחשוב פעמיים. יצאתי מהגטו עם תעודה מזוייפת. רצתי לביתו של אלכסנדר ודפקתי על
הדלת. הדלת נפתחה ואחיו השיכור שהיה לבוש במדי ההיטלר יוגנד צווח בקולי קולות: "יהודייה
מלוכלכת! צאי הרגע מהבית שלנו וברחי, עזבי את אח שלנו ואתן לך את חייך, אם את לא עוזבת
עכשיו אני אסגיר אותך לגסטאפו." רצתי ובכיתי. כל העולם התהפך סביבי. מה הם חיי?.
לקחו אותי מהרחובות, בלי לשאול הרבה. אני רושמת את זה עכשיו בדמעות, כי לא יכולתי לשאת את
המחשבה שאני עוזבת את אבא ואמא שלא היו שם. הם נשארו מאחור, לא יודעת מה קרה איתם. אם
יש משהו שיכול להיתפס ככאב אמתי — זה הרגע שבו הבנתי שאני הולכת למקום שלא אוכל לחזור
ממנו."
---
הדרך היתה צפופה, קרה וארוכה. היינו מאות אנשים בקרון של בהמות, היו אנשים שהצליחו לקפוץ
מהחלונות הגבוהים של הקרון. אך אני וויתרתי גם על הסיכוי הזה. מה אעשה עם חיי ברגע שאנצל?
הרי בכל מקום ישושו להסגיר אותי לידי האנשים הרעים הללו. שמעתי ששרפו את הגטו, המרד לא
צלח. איך בכלל חשבתי שהוא יצליח? קבוצה קטנה של יהודים מול השטן?
כשהגענו אל המקום — לא אספר את כל הפרטים. רק אומר: החיים שם היו שברירים. הכל התכווץ.
הזמן קיבל שם אחר. שמות נמחו — נשארו רק מספרים ורכיבים של יום שנושכים אותך.

הייתי מספר, הסבל היה קשה מנשוא, עם הרעב כבר למדתי להתמודד. אך לא עם הרוע. בכל יום
קמתי לפחות ופחות מכרות. אושוויץ. השם של מקור הרשע. לא הפסקתי לעבוד. ישנו שבעה בנות
בדרגש, המפקדים והמפקדות אהבו פשוט לגרום לנו רע, היה יום אחד שבו ילדה קטנה שלחה אליי
חיוך תמים. בכל אותו היום הסתובבתי עם הרגשה טובה. יום העבודה היה יותר קל, הרגשתי
שהמשא פחות כבד כשיש חיוך. בבוקר שלמחרת כבר לא ראיתי את הילדה הזאת. באושוויץ אף אחד
לא יכל לשרוד.
***
לוקה הניח את היומן על ברכיו. הדפים האחרונים נשאו כתם דק, אולי של דמעות ישנות.
ידיו רעדו.
משהו בו, שלא רצה להאמין, התמלא בהכרה: זו לא רק היסטוריה. זה הסיפור של המשפחה שלו.
הוא ראה את השמות, את הכתובות, את השורות הקצרות על המרד, על ההחלטה לעזור, על
הבריחה הקטנה — ואת רגעי הפחד במחנה.
לוקה, שבמשך כל חייו התעקש על עובדות קרות, הרגיש פתאום את משקל המילים — לא כספרים
של היסטוריון, אלא כאדם שקשור ישירות לאדמה הזאת.

מחכים לפרק חדש....

פרק 15
לוקה ניסה לחזור לשגרה.
במשך ימים הוא שכנע את עצמו שהיומן של סבתא ריטה הוא רק מסמך נוסף – עדות היסטורית, לא
יותר.
“היא פשוט תיארה את מה שראתה,” אמר לעצמו בקול יבש, בעודו סוגר את המחברת בעדינות
כמעט מוגזמת. “זה לא שונה ממאות יומנים אחרים ששרדו מהשואה.”
אבל כשהלך ברחוב, קול דמיוני של דיו על נייר היה עוקב אחריו.
כשהוא ישב לאכול, היה נדמה לו שהוא רואה את החיוך של הילדה הקטנה מהיומן.
הוא ניסה להשתיק את המחשבות על ידי קריאה, כתיבה, נגינה – אך בכל פעם שדפדף בספרי
היסטוריה, כל תאריך הפך לתאריך אישי.
עם הזמן, הוא שם לב לדבר מוזר: דווקא העובדה שהוא מנסה להכחיש את השורשים שלו, גורמת לו
לחשוב עליהם בלי הרף.

בערבים, כשהיה נשמע קולה הדק של הרוח מבחוץ,
לוקה היה יושב בחדרו עם היומן של סבתא ריטה סגור מולו, כאילו זה ספר לימוד שהוא מסרב
לפתוח.
פעם אחת דניאל נכנס לחדר שלו ואמר:
“למה אתה מסתכל על זה ככה? אם זה קשה לך, פשוט תתרום את זה לארכיון.”
ולוקה ענה בלי להרים את הראש:
"נראה לי שעדיף שאשב ואבהה ביומן הזה כאן מאשר בספרייה."
***
הם קראו לזה בשמות מעודנים אצל הרופאים: "מצב מתקדם", "ממצא ממאיר", "תפוצה רחבה".
הבית התמלא בביטויים האלו כמו פטריות בחורף — כולם יודעים מה קורה, אף אחד לא רוצה לומר
זאת בקול רם.
הנרי קיבל החלטה משרדית ברורה: לא להישען רק על מה שאפשר לקבל בבית החולים המקומי.
הוא התחיל לשלוח פקסים ומיילים לכל מרכז שאולי, תיאורטית, שווה בדיקה — אירופה, אמריקה,
מרכזים ניסיוניים פרטיים. דניאל פרק בבדיקה אחרי בדיקה, שיחה אחרי שיחה, עד שעמד מול מסך
מחשב מאוחר בלילה וסגר את העיניים לרגע — בלי למצוא טיפה של תקווה.
“אין ניסוי כזה,” אמר בקצרה לקול ששמע רק הוא. “כלום שמתאים בדיוק למצב שלה.”
הם טסו. הם כתבו פרוטוקול. הם פנו לכמה פרופסורים מובילים במרכזים מחקריים; קיימו פגישות
וירטואליות בשעות מוקדמות מדי, שיחות של תקווה שנכחדת. בכל פעם קיבל הנרי מסמך מפורט על
ניסוי כזה או אחר — והם בודקים ועוברים על ההרשאות, על ההתאמה הכללית — ואז נדחים.
“התאמה קלינית לא מספקת,” “קריטריונים לא עומדים,” “סיכון גבוה מדי” — המשפטים האלה הפכו
לשברי זכוכית שמשתלשלות בין האנשים.
אין מקום בעולם שמציע טיפולים רלוונטיים. לא מרכז שעונה. לא ניסוי ניסיוני שמתאים. זה לא אומר
שאין מדע — ההיפך — אלא שהפער בין המדע לרגשותיהם של האנשים בבית התחיל להציף אותם
בפחד חסר אחר. הנרי, שידע את השפות של מחקר ופרוטוקול, קיבל את הדחייה והלך לנסות שוב.
כל פעם דרך אחרת, כל פעם יעד אחר — ולפעמים שיחה נעה בין דיפלומטיה לבין זעם שלא יכול
היה להיעצר.

בלילה, לוקה נשכב בחדרו. המילים של יופ נסו להתקרב אליו. גם ההודעות הריקות מהמרכזים
הרפואיים, וגם דפי היומן של סבתא ריטה — כל אלה התערבבו והשאירו עקבות. הוא חש בציפייה
שלא תתממש, אבל לא הצליח לעזוב.
הנרי בא הביתה מאוחר, עייף, עם חמש מיילים פתוחים שעליהם צילומי סריקות. הוא נכנס, הסיר את
ז'קט מעבדה.
לוקה שמע את מילותיו של אביו לפעמים, ברמזים: “עושים כל שביכולתנו, אנחנו בודקים את כל
האפשרויות.” אבל בבית לחץ — אף אחד לא מצא תשובות.
***
האוניברסיטה נראתה בדיוק כמו שתמיד נראתה — אותה חצר מטופחת, אותם שבילי בטון קרירים,
אותם סטודנטים עייפים עם מחשבים על הכתף.
אבל לוקה הרגיש כאילו הוא נכנס אליה בפעם הראשונה.
העולם שהיה לו ברור — מדויק, סדור, נשלט במספרים ובנוסחאות — התפרק לו בידיים.
הקורס הזה היה אמור להיות קורס קצר, סמינר רענון במדעי החברה העתיקים. משהו פשוט, קליל,
תוספת ידע לחובבי הארכיאולוגיה.
אבל לוקה בא לשם לא בשביל לדעת. הוא בא בשביל לכעוס.
המרצה — פרופסור בא בשנים, שיערו הלבן מסורק בקפידה — עמד ליד הלוח, דיבר בשלווה
גרמנית מדויקת על “כוחה של השיטה המדעית”, ועל איך “העולם המודרני לא היה קיים בלי
האובייקטיביות.”
לוקה ישב בשורה האמצעית, זרועותיו שלובות.
העיניים שלו קפואות, כמעט מזוגגות.
ואז הוא הרים את ידו, הוא לא הוציא מילה מהפה אבל עדיין היה באוויר טון של התרסה.
“אדוני,” קולו היה יציב מדי, “מה אתה עושה כשהשיטה שלך לא עובדת?”
הפרופסור הביט בו רגע. “לא הבנתי את השאלה.”
“נגיד,” אמר לוקה, “אתה בודק, מודד, מחשב, מתכנן — הכול לפי הספר. הכול מדעי. והמציאות? לא
משתפת פעולה. מה אתה עושה אז? ממציא מודל חדש? או שאתה פשוט קורא לזה ‘מקרה חריג’
וממשיך הלאה כאילו כלום?”
הכיתה השתתקה.
המרצה חייך חיוך קצר. “המדע, מר שטראוס, לא עוסק ברגש. הוא עוסק בעובדות.”
“כן,” אמר לוקה, “רק שהעובדות לא תמיד שואלות אותך אם הן נוחות לך. אתה יודע, זה נורא יפה
לדבר על ‘כוח המדע’ עד שאתה מגלה שהמדע שלך לא יודע לטפל בכל מיני לדוגמא סוגי מחלות.”
מישהו השתעל מאחור.
המרצה שתק שנייה ארוכה מדי.
“אתה לא יכול לשפוט תחום שלם על סמך מקרים בודדים.” השיב לבסוף.
“מקרים בודדים?”
לוקה צחק. צחוק חלול, חד.

“אם זו הייתה התיאוריה שלך, היית צריך לכתוב עליה ספר: איך לשרוד את המדע כשהוא מפסיק
לעבוד.”
הפרופסור ניסה להחזיר את הסדר. “שטראוס, אולי תדחה את הדיון הזה לסוף השיעור.”
“אין לי כוח לסוף השיעור,” אמר לוקה בשקט.
הוא קם.
הכיסא חרק על הרצפה.
כולם הביטו בו.
“תמשיכו לדבר על עובדות,” אמר בלגלוג צורם.
הוא יצא, דלת הכיתה נסגרה אחריו ברעש.
***
השעה הייתה תשע בערב, והבית שוב היה עטוף בשקט הזה — השקט של אחרי הבדיקות, אחרי
השיחות, אחרי כל ה“נראה מה נוכל לעשות.”
בפועל, לא נותר מה לעשות.
אלני שכבה במיטה, שיער דקיק על הכרית הלבנה, עיניה פקוחות לרווחה.
על השולחן לידה עמד רכב צעצוע קטן, כזה שהנרי קנה לה כשהייתה בת שש — רק שכעת הוא
שימש לקישוט בלבד.
דניאל ישב על הכיסא לצדה, חלוק הרופא שלו עדיין עליו, כאילו הוא הגיע מהמחלקה ולא הספיק
להוריד אותו.
לוקה עמד ליד החלון, מביט באורות העיר.
“לוקה,” אמרה אלני לפתע. קולה היה שקט, כמעט יבש.
“כן?” הוא הסתובב.
“חשבתי על זה,” אמרה. “זה מוזר למות, נכון?”
לוקה קפא. דניאל הרים את הראש לאט.
“מה זאת אומרת מוזר?” שאל דניאל, מנסה לחייך.
“לא יודעת,” היא אמרה. “כל הזמן אנשים עושים מזה עניין. אבל אם חושבים על זה בהיגיון, זה די
טבעי. אנחנו הרי לא באים לכאן כדי להישאר לנצח. גם המורים שלי אומרים שהכול זמני.”
“המורים שלך מדברים על מבחנים,” אמר לוקה ביובש. “לא על חיים.”
“זה אותו דבר,” חייכה. “בשניהם יש מבחנים קשים מדי וזמן קצר מדי.”
דניאל הוריד את הראש, כאילו מצא פתאום משהו מאוד מעניין ברצפה.
“אלני,” אמר לבסוף, “את לא צריכה לדבר ככה.”
“למה לא?” היא שאלה. “אם כולם חושבים על זה, אז למה אני לא יכולה לדבר על זה?
אני סתם מתכוננת מראש. כמו שאתמול הכנתי שיעורים — רק שהפעם זה שיעור קצת יותר גדול.”
היא צחקה קלות.
הצחוק שלה היה מלגלג, אבל היא לא בדיוק ידעה על מי היא מלגלגת, אולי על העולם.

דניאל נאנח, קם, הסתובב לחדר השני.
לוקה שמע רעש חנוק — לא בכי, אלא ניסיון עיקש לעצור אותו.
דניאל, הרופא הצעיר, האיש שתמיד שולט בעצמו — בכה.
פעם ראשונה.
“נו באמת,” אמרה אלני, “הוא בוכה?”
“כנראה שכן,” אמר לוקה.
“איזה מוזר,” היא אמרה. “הוא תמיד נראה לי כמו רובוט חמוד. לא ידעתי שהוא יודע לעשות את זה.”
לוקה חייך למרות הכול.
“זה כנראה ב־DNA שלנו,” אמר. “אנחנו בוכים רק כשאין יותר שום דבר אחר לעשות.”
היא הרימה את מבטה אליו.
“ואתה?”
“אני?” הוא משך בכתפיים. “אני עסוק בלכעוס על העולם. אין לי זמן לבכות.”
“חבל,” אמרה. “זה דווקא עוזר קצת. אולי אם תבכה, המדע שלך לא יכעס עליך בחזרה.”
הוא צחק, ואז שתק.
היא חייכה שוב, חצי־חיוך קטן, עייף.
“לוקה,” אמרה. “אתה יודע מה באמת מצחיק?”
“מה?”
“שכל השנים פחדתי ממבחנים, ומהמבחן היחיד שאין בו ציונים אני בכלל לא מפחדת.”
הוא התקרב, התיישב לצידה, הרים את הסנטר שלה בעדינות ואמר בקול תקיף:
“אלני, תפסיקי לדבר שטויות.”
“שטויות?” היא אמרה. “אני הרי אלני שטראוס. אני אומרת רק דברים חכמים — במיוחד כשזה כבר
לא משנה.”
היא סגרה את העיניים לרגע, נשמה נשימה קצרה.
“תבטיח לי משהו.”
“מה שתרצי.”
“שגם כשתכעס על העולם — תישאר פה.
אל תברח רק כי הוא לא עובד כמו שצריך.”
לוקה שתק.
הוא רצה לענות, אבל לא יצא כלום.
היא חייכה אליו שוב, בעיניים חצי עצומות.
“נו, מה אתה מחכה? תכתוב על זה בספר שלך.
‘איך לכעוס כמו גרמני ולחיות כמו בן אדם.’ זה יהיה רב־מכר.”

הוא חייך, בפעם הראשונה מזה שבועיים.
“אני אחשוב על זה.”
“לא לחשוב יותר מדי,” היא מלמלה. “תשאיר משהו למחר.”
והיא נרדמה — שינה עמוקה.
***
שולחן ארוחת הבוקר היה ערוך כהרגלו: לחם שחור, חמאה, ריבה, וביצה רכה מדי — רכה מדי, כי
אלני אהבה אותה ככה.
האור העמום חדר מהחלון הגדול, שוטף את פני כולם בגוון אפרפר של יום גשום מדי.
הנרי קרא עיתון רפואי, כאילו מנסה לשכנע את עצמו שהיום הזה הוא סתם יום עבודה רגיל.
אליזה בחשה בתה, והכפית נתקעה לרגע באמצע הסיבוב.
דניאל עמד ליד הקומקום, מסתכל עליו כאילו הרתיחה שלו עניין רפואי חשוב.
ורק אלני ישבה ביניהם — קטנה, רזה, עם מבט מבריק בעיניים — כאילו היא זו שמחזיקה את כולם
שלא יתפרקו.
“אז,” אמרה פתאום בקול עליז מדי, “אם היום אני לא חוזרת, אל תשכחו להוציא את הפח האפור.
היום יום שני.”
הכפית נפלה מהיד של אליזה.
דניאל הסתובב אליה, “אלני, זה לא—”
“מה? אני רק מזכירה,” חייכה. “הרי אם לא אזכור, כל השכונה תריח אתכם.”
הנרי הרים את מבטו מהעיתון. עיניו רעדו, אבל הוא דיבר בקול ענייני מדי:
“אנחנו כבר נדאג לזה, אלני.”
“אה, יופי,” אמרה. “ואם... אם במקרה אצטרך להישאר עוד לילה בבית החולים, אז אל תשימו את
החתול על המיטה שלי. הוא תמיד מתנהג כאילו היא שלו.”
דניאל נשם עמוק, מנסה לשמור על שלווה.
“אלני, אולי תפסיקי לדבר ככה? הכול יהיה בסדר.”
“ברור שיהיה בסדר,” אמרה, “אבל גם אם לא — אז מה? אני לא רוצה שהחתול יהיה על המיטה
שלי.”
לוקה שתק. הוא ישב מולה, מביט בה, מנסה לשנן כל קמט קטן בתווי פניה, כל תנועה של ידה.
“ומה איתי?” שאל בקול צרוד במקצת. “מה אני אמור לעשות אם לא תחזרי?”
היא הרימה גבה וחשב רגע.
“אתה? תפסיק להסתובב עם הפרצוף הזה של ‘העולם אשם’. תמצא משהו חדש לכעוס עליו — אולי
תכתוב ספר על כמה החיים לא פועלים לפי החוקים.”
“חשבתי שכבר כתבתי אותו,” אמר בקול יבש.
“אז תכתוב חלק שני,” אמרה, “אבל הפעם עם סוף קצת פחות אדיש.”
דניאל לא הצליח יותר.

הוא הסתובב הצידה, נשען על השיש, וניגב את העיניים בלי להסתיר.
הנרי לא קם. רק הידיים שלו רעדו, והעיתון רעד איתן.
“די,” לחש לוקה, “אלני, די.”
“מה די?” היא אמרה, צוחקת קלות. “אני הרי לא עושה מזה דרמה. אני רק מתכוננת — כמו שלפני
כמה שבועות הכנתי תיק ללימודים. פשוט תיק קצת אחר.”
היא לקחה ביס קטן מהטוסט, בלעה לאט, ואז אמרה בקול רגוע להפליא:
“אם היום אני לא חוזרת — תשאירו את הפסנתר שלי בחדר. תנגנו במקומי. לא משהו עצוב, כן? אולי
את שופן. את הוולס ההוא שאף אחד לא מצליח לסיים בזמן הנכון.”
השתררה שתיקה.
רק שעון המטבח תקתק, כאילו הזמן עצמו מתאמץ להחזיק מעמד.
ואז היא קמה.
דניאל ניגש אליה לעזור, אבל היא הניפה את ידה.
“אני יכולה ללכת לבד.”
היא לקחה את המעיל, חבשה את הכובע האפור שלה, שכסה את השיער הדליל והביטה בהם בפעם
האחרונה לפני שיצאה.
“טוב, אז ביי לכולם. ואם אני לא חוזרת—”
“את חוזרת,” אמרה אליזה.
אלני חייכה.
“אם אני לא חוזרת,” חזרה, “אז לפחות אל תשימו את החתול על המיטה שלי.”
היא סגרה אחריה את הדלת,
ורגע אחר כך — הבית התמלא בשקט שהעולם לא יודע להכיל.