שיתוף - לביקורת אבק מילים

  • הוסף לסימניות
  • #1
"אני לא אשכח לך את זה," היא זעקה, הניעה את ידיה בתיאום מושלם, "אני לעולם לא אסלח לך!"

"מה כבר עשיתי?" הדמות שמולה רקעה בתום על רצפת העץ. "מה את רוצה ממני?"

"את יודעת טוב מאוד מה עשית!" התלהטו פניה של הראשונה. "ואני לא אסלח לך, לא..."

היא נסוגה אחור, התיישבה על הכורסה המושכרת בדמים מרובים, והליטה את פניה בין ידיה.

"אם את לא רוצה להסביר לי למה את מתכוונת, אז לא!" גם פניה של השנייה הסמיקו. היא אצה על הרצפה החורקת, ויצאה בעד הדלת שבקצה, טורקת אותה מאחוריה.

הדלת התנודדה בצורה מסוכנת, ואני נמלאתי חרדה. רק שלא תקרוס פתאום, רגע לפני המופע הגדול.

הבכי המעושה של היושבת על הכורסה הדהד באולם. לא טוב, ממש לא טוב.

"מה עכשיו?" היא הרימה מבט מתוך ידיה המליטות ולחשה בדחיפות, "אני כבר לא זוכרת!..."

מצחי נמלא בזעה. אצבעותיי עלעלו בדפים שלפניי. מחר! מחר המופע! מה זה לא זוכרת?

"אני רוצה לחזור," הופיעה השנייה לצדי, מבעה מלא תקיפות. לא סתם ליהקתי אותה לתפקיד. "אני רוצה לחזור – ולומר לה מה דעתי!"

"אבל – זה לא בתסריט... ההשלמה אמורה לבוא רק בסוף..." גמגמתי.

"לא אכפת לי," שלחה ידיה, ערבלה את דפיי הקמוטים. ניסיתי למשוך בחזרה, להחזיר את המושכות לידיי.

הם התעופפו אל-על, קרועים לחלקים, ריחפו רגע ארוך בשמי האולם החשוך למחצה, ונחתו ארצה בקול לחישה רך.

"מה קרה?" היא קמה מהכורסה בחוסר זהירות. גם היא עלולה להישבר בסוף. "למה לא ממשיכים?"

"כי זה לא כמו שאני רוצה!" קראה התקיפה.

"אני חיברתי את הדמויות שלכן," לחשתי בייאוש.

רעש טפיפות רגליים עלה מחוץ לאולם. חבורה של בנות חדרה פנימה.

"הגיעה כבר המערכה שלנו?" קראה המתולתלת שבהן.

"אני רוצה כבר לעלות!" דרשה הג'ינג'ית.

"אל תבכי, אמא, אני כבר אטפל בזה!" קראה ברוב פאתוס הבלונדינית הנמוכה.

ברעש שהן יצרו כמעט לא שמעתי את קריסתה הסופית של דלת העץ הצבועה בגואש. אך כשהבחנתי בזאת, נמלאו עצמותיי בזעם שקט. קמתי על רגליי באחת, מנסה לגבור עליו.

"שקט!!"

הן שתקו. הביטו חליפות בי, הבמאית שמעולם לא העזה, ובבמה, שעוד תפאורה קרסה בה ברעש בולט על פני הדממה החדשה, וברצפה זרועת-הדפים הכתובים בצפיפות קרועה.

הם שהעניקו לי את הרעיון.

"קדימה," לחשתי, ולחישתי עוצמתית הייתה פתאום, כלחישת פיתון. "קדימה, בואו כולכן לכאן."

והן באו. נעמדו בשורה מולי, והדפים שלי ריפדו את רגליהן.

"קדימה," המשכתי ללחוש, צוברת ביטחון, "פנימה."

ביד רכה ותקיפה נגעתי בראשיהן אחת-אחת. הנשים הממוטפחות נכנסו ראשונות, ולאחריהן שלוש הילדות, שמגע שערותיהן השונות צמרר והינה אותי כאחת. דחפתי עוד ועוד, בעדינות ובנחישות, עד שהן נעלמו מעיניי. עד שהדפים בלעו אותן כאילו נבראה בהם בריאת-פה חדשה.

עד שהן שוב היו סדורות מולי, עשויות מילים-מילים.

"אמא, למה את בוכה?" ליטפה בתה את ידה, והניחה את ראשה הבהיר בחיקה במחוות התרפקות.

היא השקיעה עצמה עמוק יותר בכורסה, חושבת על העלבון, חושבת על הכעס, חושבת על אי-הכפרה, חושבת על בתה העדינה, שלא מגיע לה לחוות כעס מכלה שכזה בביתן.

"אני אתגבר," היא לחשה לה וליטפה אותה בחזרה. "אולי – אולי אלך אליה עכשיו. כן. אדבר איתה. אסביר לה. אבקש ממנה ישירות מחילה."

היא הסיטה בעדינות את ראשה של הילדה מחיקה, הכינה את גופה לגבורת ההתרוממות.

"ואני מבטיחה לך, מתוקתי," מילותיה צברו עוצמה, "אני מבטיחה לך – הכול יהיה בסדר."
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
חחח גם אני ככה.
שואלת את עצמי- לאיזה פרק תהילים זה מתחבר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
למה דמות תנ"כית?
בגלל זה:

?
אני כותבת גם סיפורים לא תנ"כיים ולא על-פי מזמורי תהלים ;)
פשוט אני זכיתי לפגוש בעיקר כאלה...
והעובדה שהצלחת ליצור קו סיפורי משלך שמזוהה אוטמטית עם הכתיבה שלך?
זה טוב. אני די בטוחה שקוראים לזה מותג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אגב, אולי כאן המקום לומר לך שאני מחכה לעוד סיפורים כאלה :)
זה היה מרתק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
והעובדה שהצלחת ליצור קו סיפורי משלך שמזוהה אוטמטית עם הכתיבה שלך?
זה טוב. אני די בטוחה שקוראים לזה מותג.
אני באמת אוהבת באופן מיוחד את הכתיבה על-פי מקורות...
אבל גם את הכתיבה על-פי ה"חיים" ;)
חוץ מזה שלא רציתי לשעמם...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת לכבוד שבת קודש
הבית כבר נשם בריח של "קרטופעל קיגל" שנחרך מעט בקצוות, ריח שבישר שהשבת כבר עומדת על המפתן,
מחכה לאישור כניסה, חני עמדה מול הכיור המלא ידיה טבולות בקצף לבן, וניסתה להשקיט את המרוץ בראש,
בחוץ הצפירה של כניסת השבת כבר הדהדה בין הבניינים, ארוכה ותובענית, אבל כאן בפנים, המציאות עדיין סירבה להתכנס למקומה.

היא הביטה בערמת הצלחות, בשיש העמוס שעדיין היה דביק מסירופ של עוגה, ובתבנית המרק שדרשה מקום על הפלטה הצפופה, לרגע אחד, העייפות לא הייתה רק פיזית היא הייתה כמו שכבה דקה של אבק שכיסתה את השמחה, היא חשבה על הנרות שמחכים לה בסלון, לבנים וזקופים, ועל הפער שבין הלובן שלהם לבין המהומה שבמטבח.

עוד רגע אחד היא לחשה לעצמה, עוד רגע אחד והכל יעמוד מלכת.

היא ניגשה אל הפמוטים, הבית עדיין לא היה מושלם – צעצוע בודד נשכח מתחת לשולחן, ואחד הילדים עוד קרא לה מהחדר השני, אבל כשסגרה את עיניה והניפה את ידיה מעל הלהבות, העולם שבחוץ נאלם,
בחושך הקטן שיצרו כפות ידיה, היא לא ראתה את הכלים בכיור ולא את רשימת הקניות של יום ראשון, היא ראתה רק אור, חלוש, רועד, אבל כזה שיש לו כוח להפוך גם שיש עמוס ובית עייף למשכן של שלום, כשהסיטה את ידיה ופתחה את עיניה, השבת כבר לא הייתה אורחת שבאה בטעות,

היא הייתה בעלת הבית.
 תגובה אחרונה 
היא יושבת באמצע הכיתה,
אבל היא הכי לבד בעולם.
אין לה חברות, היא אכולה בין כולן.
רוצה לספר על היום שעבר,
על מקרה שנגמר, ואין מי שישמע לה.
רוצה לומר שקשה לה, שכואב,
אבל אין אף אוזן פנויה בשבילה, אין אף לב.

היא חוזרת הביתה עצובה כמו שהלכה,
חוזרת הביתה ולא רוצה לצאת מהשמיכה,
חוזרת הביתה מהתופת אל התופת,
אין לה רגע מנוח, אין לה שקט.

היא אוכלת את הראש של עצמה,
אחרי שכבר נגמר מה לאכול ממנו,
היא מנסה לנחם את עצמה,
למרות ששום מילה כבר לא תנחם.

נגמר לה היום, שלכם רק מתחיל,
ב־7:00 היא מתחת לשמיכה, עם כרית בלי אוויר.

ואל תחשבו שסוף סוף היא ישנה,
כי כל מה שהיה בה לא יצא.
היא שוב חושבת, אפילו מקיאה,
את כל מה שנמצא בתוכה, צועקת לכרית הרטובה.

היא קמה בבוקר,
שוב צריכה לארוז הכול במזוודה עטומה,
שאף אחד לא יפתח או יקרא.
ובעצם היא אפילו יכולה להשאיר אותה סגורה,
כי אין מי שיראה ויגלה מה בתוכה.

וכאילו לא היה אתמול ואין מחר,
היא שוב ניצבת, מתיישבת במקומה בשקט בכיתה.
אף אחת לא רואה, ואף אחת לא סופרת,
ואולי נזרק אליה איזה "בוקר טוב" מהצד.

אבל אם היא לא תהיה פה מחר, אף אחת לא תדע.
ואולי זה כבר יהיה מאוחר…



שימו לב למי שנמצא סביבכם — בשבילכם זה רגע, ובשבילו חיים!
שיתוף - לביקורת לא רק בציור
היא לא מחשיבה את עצמה כציירת. הציור הערב לעין ביותר שלה היה מגוון רחב של צבעי פסטל מרוחים ללא מרווח מיותר של לבן, 'קשקושים' בשפה המעודנת.
היא לא חושבת שניחנה בכשרון שכזה, וזה גם כלל לא אכפת לה. אבל כאשר היא רואה שהמצב בבית על סף פיצוץ, והתעסוקה ממשמשת מלבוא ליד פתח הבית היא מבינה שעליה לעשות מעשה.
ילדיה אוהבים לצבוע בצבעי מים וגואש, ועל אף חסרונם הברור של הנ"ל היא מספקת תעסוקה לא רעה לזמן בלתי מוגבל. אך כאשר היא מבחינה שעל אדן החלון פרוסים לרווחה ציורים עליזים היא מבינה שאיחרה את המועד. סימני גואש כבר היו מרוחים על כל פינה וזוית אפשרית, וסימני קוצר רוח ושעמום מהסוג הקיצוני הוכיחו לה שהזמן המוגבל חלף זה מכבר.
"מי הרשה?" קוצר רוח נשמע בקולה. "אתם צריכים לבקש רשות!" ראשים מושפלים מולה, אך סנטר מחודד אחד מראה לה את אחראי לשכת הציור ללא אישור. "חשבתי", הוא ממצמץ במבוכה, "שאת תרשי. היה משעמם, ויהודית אמרה שצבעי הגואש מאוכסנים למעלה, ויש מגוון רחב של דפים על השיש במטבח, אז לא עמדנו בפיתוי, וציירנו מהר לפני שתשימי לב".
קל לכעוס, אך היא נושכת את לשונה, שפתיה אדוקות. "זה לא יקרה יותר, נכון?" הנהון נמרץ מבהר לה שהמסר נקלט, אך התוכנית צריכה להיגנז, במה עוד אפשר להעסיק חבורת שובבים קטנים?
"רוצים לצייר?" היא ספונטנית, מגישה ערימה עבה של דפים, פורסת אותם על הרצפה המאובזרת בשלל חפצים. הם נוהרים לעברה, מתישבים בנינוחות עד כמה שאפשר ומתחילים לקשקש, כל אחד בהתאם לרמתו.
"מה אפשר לצייר?" יהודית מייללת, עיפרון מיותם תחוב בידיה הקטנות. "אפשר לצייר בית! בית עם עצים ופרחים, את אוהבת פרחים, נכון?" היא מחליקה את הדף המיותם. אך יהודית רק נותרת קפואה במקומה, אינה חשה לצייר את בית חלומותיה.
"אני לא יודעת!" היא מייללת, "אמא יודעת לצייר, את תראי לי!" איך? היא לא יודעת לצייר, והציורים שלה נראים ברמת גנון, ולא של אמא מכובדת שמנהלת חברה מוצלחת ומניבה רווחים נאים.
אך יהודית רוצה...
בקווים דקים היא מעטרת את הדף החיור, מוסיפה פה ושם פרחים עדינים, מגישה את הדף ליהודית. שתצבע.
הבית אמנם אינו נראה פרי עטה של ציירת מחוננת, אך היא לא הקטינה את עצמה.
כי גם אם ציוריה אינם מושלמים, היא העזה לצייר ולבקוע את הבועה של 'לא יכולה', ופרצה קדימה.
כי זה לא רק בציור.
המעטפה בדואר קרצה לה החוצה, והיא פתחה אותה בסקרנות מה.
וואו. איזה יופי. סוף-סוף שירי מתחתנת.
עיניה רצו בין השורות במהירות שיא, תרות אחר הנקודה החשובה ביותר עבורה. האולם.

אאוצ'.

היא נזכרת בחתונה של איילת לפני שנה, ומתכווצת.

---

מוזיקת רקע שקטה ונעימה, החתן והכלה נכנסו בזה הרגע לחדר ייחוד. מנה ראשונה מוצעת אחר כבוד למוזמנים היקרים, בתפריט מנות עשירות ביותר. דג? סטייק? ההתלבטות קשה.

"איזה אוכל טוב. וואו". תהילה לעסה סטייק עשוי היטב, הרוטב שלו מבריק על שפתיה. "זה אולם!"

מיכל הנהנה במרץ, מתענגת אף היא על מנת גורמה. "כן, ממש. לא כמו האולם שאילה התחתנה בו. פשוט בושה להביא לשם אנשים. אוכל שלא הייתי מגישה לחתולים של השכנה המבוגרת שלי. שבוע כאבה לי הבטן". היא עיוותה את פניה בגועל, ולאביטל היושבת לצידה התחשק שיגביהו את המוזיקה השקטה ברקע. רק לא לשמוע את המשפטים הנוראיים האלה.

"אהה". הפה של שירי עמוס גם הוא. "לגמרי. אגב, כמה שמתן לה? אני שמתי שלוש מאות וחמישים. המנה כאן היא מינימום מאתיים וחמישים שקל. אז שיהיה קצת עודף לחתן ולכלה".

"אני שמתי לה שלוש מאות". ענתה מיכל. תהילה הצביעה על עצמה תוך כדי, לאות שאף היא נדבה את אותו הסכום. "המינימום זה לכסות את המנה. אי אפשר לבוא לחתונה, לאכול ולא לשלם. אנשים שילמו הרבה כסף, השקיעו באולם יקר בשביל האורחים. לפחות תכסה את מה שאתה אוכל".

ואביטל?!

אביטל ישבה בצד וסירבה למנה מהמלצרית בנימוס. לחברות היא הפטירה ש'כואבת לה הבטן ואין סיכוי שהיא מכניסה אפילו סיכה'. אם הן היו מתקרבות אליה קצת יותר היו שומעות את הקרקורים ברעש צורם.

ולכלה? לכלה היא כתבה מכתב ארוך ויפה על חברוּת ארוכת שנים ועל ההתחלות שתמיד קשות אבל יפות, רקדה איתה במעגלים וגרמה לעיניה להבריק מאושר. היא תוהה לעצמה מה שימח את איילת יותר. היא, או הכסף של החברות שלצידה שכיסה את המנות.

היא לא יודעת.

היא רק יודעת שאם הייתה מביאה מאתיים וחמישים שקל למנה, זה היה גוזל מהמנות היומיומיות שלה ושל בעלה. בעלה ברוך השם אברך. המשכורת שלה מדוייקת כל כך, שלפעמים הם מגרדים בקושי את החודש.

בדרך חזור הסתכלה אביטל על הרחוב החשוך דרך שמשת האוטובוס, משקף בדיוק את מצב רוחה הקודר. והגשם שהחל לטפטף בדיוק באותו רגע, כמו הזדהה עם הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. ההחלטה שלה לאחר השיחה הצולבת בשולחן החתונה של איילת הייתה חד משמעית. לא לכל חתונה היא הולכת.

---

"ראיתי את ההזמנה". יוסף נעץ מזלג בתפוח אדמה רותח, נושף עליו. "את הולכת, כן?"

אביטל אכלה בדממה, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת. "לא".

יוסף הרגיש בשקט המוגזם מצידה של אשתו ועצר ממלאכתו, מניח את המזלג. הוא הסתכל עליה בתהייה, עיניו מצטמצמות. "למה? אני זוכר שהיית מדברת עליה מדי פעם. הייתן באותה כיתה, לא?"

"נכון". יש דברים אחרים שחשובים לי יותר, יוסף.

"אז למה?" מה יש לה?

היא התיקה את מבטה המרוכז בנקודה הנעלמת והביטה בו באדישות מעושה. "ראית באיזה אולם החתונה?" סתם, אגב. לא הכי חשוב בעולם.

יוסף הסתכל על המקרר, ההזמנה תולה בו בססגוניות מזויפת. שם האולם נכתב למטה, מרצד באותיות גאוותניות. "אהה. הספקתי לשכוח. אבל אני לא מבין אותך". הוא הסב אליה מבטו חזרה. "למה את חושבת שאת צריכה לממן לה את המנה? היא החליטה להתחתן שם. זה אומר שאת צריכה לשים מעטפה של שלוש מאות שקל?"

"יוסף, ככה זה". עוד פעם אותו ויכוח חסר תועלת שלא מוביל לשום מקום. החֶברה שלה שונה משלו. מה היא אשמה?!

"מי החליט?" הוא מרגיש שהזעם מתחיל לפעפע בו. "אנשי השופוני? שלא יזמינו אנשים פשוטים כמונו לאירועים שלהם, וככה גם לא יצפו למשהו שלא ביכולתינו. חכם יותר, לא?" כמה שזה מכעיס אותו. אצלו בחבר'ה, אף אחד לא ציפה ממנו למעטפה שמנה. הדבר היחיד שנדרש ממנו הוא לרקוד במעגלים מסחררים ולפזר חיוכים לשמחתו של החתן.

אביטל מסכימה. בהחלט. אבל מה אפשר לעשות שהמציאות העגומה היא ששירי תפגע אם היא לא תגיע? כך או כך - המצב לא מלבב.

"שירי תיפגע אם אני לא אבוא". היא אומרת את מחשבותיה בקול. "זה מה שיושב עליי. אותי היא ממש שמחה בחתונה".

"אם אחד הקריטריונים של לשמח כלה תלוי בכמה שמים לה במעטפה". הוא עוצר לרגע, נושם עמוק. "אז חבל שיש כאלה חברות באמת".

חבל באמת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה