הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אור ליום חמישי. השעה 2:00 אחרי חצות.
אני יושבת במרפסת, כוס משקה קר בידי ואני נושמת עמוק עמוק לתוכי את השקט והחושך. כועסת על עשרות עמודי תאורה הגוזלים לי גם בשעה זו של לילה את זוהר הכוכבים.
רעש, נהמת מנוע המשאית קורעת את הדממה ומושכת את תשומת הלב, המשאית עולה על המדרכה מולי ונעצרת, הדלת נפתחת ומתא המטען יורדת ערימת ספרים אחת ועוד אחת, והם נבלעים בחנות של פלדהיים - יפה נוף הפותחת לרגע את דלתה.
ה'נורמלי האחרון' בחנות, אני פולטת לכסא המאוכלס לימיני. ויודעת שמחר זה אצלי ביד עם ניחוח טרי טרי של דפוס. וכך היה.
---
הייתי מגדירה את הספר כערבוב טוב ורע ולא במשמעות השלילית. אם ברוב הספרים (שאני מכירה, ואני מכירה הרבה....) הגיבורים מוחלטים. או טובים או רעים. בספר זה כל דמות היא צבעונית ומקפלת לתוכה חלקים של טוב וחלקים של פחות, כולן מאד מאד אנושיות. גם הסצנות מורכבות ואף אחת לא כפשוטה טובה או רעה.
הסופרת מקלפת באומנות את הגיבורים וחושפת את ליבם, את היותם קודם כל אדם, אפ' את הרבנית חנה אפשר לחבב ואת המיזנתרופיות של איציק שלא לדבר על ה'ג'רוזלם סינדרום' של צדוק.
אני חושבת שהמסר מתכתב עם דילמת יקוואל... ועובר לאורך כל הספר: תאהבו, תקבלו, ותחברו אליכם את האנושות באהבה.
מי שיוצא כאן קצת מקופח זה הרוב הנורמלי... וזה לטעמי קצת יותר מידי, הנורמלית היחידה שקולה השפוי נשמע זו פייגי.
אהבתי מאד את הקטעים על פפואה ניו גיני וכהי העור, אני בהחלט חושבת שזה משנה את ההסתכלות על השחור הבא שנראה מסדר מדפים בסופר או סתם כך מטייל עם מכונת השטיפה. אבל יותר מכל: המשל והנמשל... דבריו החכמים של סבא קרגו אודות המציאות החזקה מכל... דבריה של ברנדין על לחנך לדברים החשובים... אני מקווה שמורות הסמינר שלנו תקראנה את זה באותם משקפיים שלי. כי אם כן אולי בכל זה יש סיכוי למערכת החינוך שלנו.
לדעתי תהליך המודרניזציה שלהם היה מאד מאד מהיר וקצת מוגזם.
הקטעים של צדוק - ללקק את האצבעות ולהצטער על שאר הרוח החסר לי ועל חיי המשמימים, רק הקריאה על מרים אשתו גורמת לי לרחם על משפחתי ובכל זאת להעדיף להשתייך לרוב הלא נורמלי.
מה הפריע לי:
הספר כתוב יחסית במשלב לשוני נמוך... ומכיל יותר מסלנג שניים, בקטעים של שרה'לה זה משרת את הנאיביות והאפיון הילדותי מעט שלה אבל זה דלף לגיבורים נוספים.
זה יפה מאד שהסופרת לא מערבת אותנו בכל חיבוטי הנפש של הגיבורים (כפי שנוהגות בימינו רבות וטובות אחרות) וכל שנותר לנו זה להבין זאת ע"פ התנהגותן, עדיין היו כאן בספר כמה תהליכים מהירים יותר מידי.
הספר נשען על מאורעות אקטואליים ועל מקומות מדויקים. כ"מקור ברוכית" לשעבר הרגשתי בבית, אני חוששת שבשביל אלו שאינם בקיאים באזור, שטף המידע השכונתי והעירוני אינו תורם להם דבר ועלול לקטוע את רצף הסיפור. מעניין איך הספר יראה כחלוף עוד 5-10 שנים, כשהאקטואליה תהיה רחוקה, האם לא יצטרכו לפתוח ויקיפדיה כדי להבין את מהלך העניינים? או שהסופרת תאלץ להוסיף הקדמה קלה למהדורות ההן?
(לו נניח עד אז יהיה הסכם שלום כולל עם סעודיה, סוריה תתפרק סופית, החמאס יקרוס, אבו מאזן ימות ומחליפו יהיה שפוי יותר ויחתום על הסכם בר קיימא. אצל כל אחת תעבוד איזה ערביה אחת או שתיים, שערבי ירים סכין על יהודי, מה??? ....)
בקיצור, המלצה חמה לספר שווה (כבר קראתי פעמיים
)
נ.ב. לתשומת לב המגיבים - אבקש לשמור על טוהר הדיון כיאה לבמה הנוכחית, תודה.
אני יושבת במרפסת, כוס משקה קר בידי ואני נושמת עמוק עמוק לתוכי את השקט והחושך. כועסת על עשרות עמודי תאורה הגוזלים לי גם בשעה זו של לילה את זוהר הכוכבים.
רעש, נהמת מנוע המשאית קורעת את הדממה ומושכת את תשומת הלב, המשאית עולה על המדרכה מולי ונעצרת, הדלת נפתחת ומתא המטען יורדת ערימת ספרים אחת ועוד אחת, והם נבלעים בחנות של פלדהיים - יפה נוף הפותחת לרגע את דלתה.
ה'נורמלי האחרון' בחנות, אני פולטת לכסא המאוכלס לימיני. ויודעת שמחר זה אצלי ביד עם ניחוח טרי טרי של דפוס. וכך היה.
---
הייתי מגדירה את הספר כערבוב טוב ורע ולא במשמעות השלילית. אם ברוב הספרים (שאני מכירה, ואני מכירה הרבה....) הגיבורים מוחלטים. או טובים או רעים. בספר זה כל דמות היא צבעונית ומקפלת לתוכה חלקים של טוב וחלקים של פחות, כולן מאד מאד אנושיות. גם הסצנות מורכבות ואף אחת לא כפשוטה טובה או רעה.
הסופרת מקלפת באומנות את הגיבורים וחושפת את ליבם, את היותם קודם כל אדם, אפ' את הרבנית חנה אפשר לחבב ואת המיזנתרופיות של איציק שלא לדבר על ה'ג'רוזלם סינדרום' של צדוק.
אני חושבת שהמסר מתכתב עם דילמת יקוואל... ועובר לאורך כל הספר: תאהבו, תקבלו, ותחברו אליכם את האנושות באהבה.
מי שיוצא כאן קצת מקופח זה הרוב הנורמלי... וזה לטעמי קצת יותר מידי, הנורמלית היחידה שקולה השפוי נשמע זו פייגי.
אהבתי מאד את הקטעים על פפואה ניו גיני וכהי העור, אני בהחלט חושבת שזה משנה את ההסתכלות על השחור הבא שנראה מסדר מדפים בסופר או סתם כך מטייל עם מכונת השטיפה. אבל יותר מכל: המשל והנמשל... דבריו החכמים של סבא קרגו אודות המציאות החזקה מכל... דבריה של ברנדין על לחנך לדברים החשובים... אני מקווה שמורות הסמינר שלנו תקראנה את זה באותם משקפיים שלי. כי אם כן אולי בכל זה יש סיכוי למערכת החינוך שלנו.
לדעתי תהליך המודרניזציה שלהם היה מאד מאד מהיר וקצת מוגזם.
הקטעים של צדוק - ללקק את האצבעות ולהצטער על שאר הרוח החסר לי ועל חיי המשמימים, רק הקריאה על מרים אשתו גורמת לי לרחם על משפחתי ובכל זאת להעדיף להשתייך לרוב הלא נורמלי.
מה הפריע לי:
הספר כתוב יחסית במשלב לשוני נמוך... ומכיל יותר מסלנג שניים, בקטעים של שרה'לה זה משרת את הנאיביות והאפיון הילדותי מעט שלה אבל זה דלף לגיבורים נוספים.
זה יפה מאד שהסופרת לא מערבת אותנו בכל חיבוטי הנפש של הגיבורים (כפי שנוהגות בימינו רבות וטובות אחרות) וכל שנותר לנו זה להבין זאת ע"פ התנהגותן, עדיין היו כאן בספר כמה תהליכים מהירים יותר מידי.
הספר נשען על מאורעות אקטואליים ועל מקומות מדויקים. כ"מקור ברוכית" לשעבר הרגשתי בבית, אני חוששת שבשביל אלו שאינם בקיאים באזור, שטף המידע השכונתי והעירוני אינו תורם להם דבר ועלול לקטוע את רצף הסיפור. מעניין איך הספר יראה כחלוף עוד 5-10 שנים, כשהאקטואליה תהיה רחוקה, האם לא יצטרכו לפתוח ויקיפדיה כדי להבין את מהלך העניינים? או שהסופרת תאלץ להוסיף הקדמה קלה למהדורות ההן?
(לו נניח עד אז יהיה הסכם שלום כולל עם סעודיה, סוריה תתפרק סופית, החמאס יקרוס, אבו מאזן ימות ומחליפו יהיה שפוי יותר ויחתום על הסכם בר קיימא. אצל כל אחת תעבוד איזה ערביה אחת או שתיים, שערבי ירים סכין על יהודי, מה??? ....)
בקיצור, המלצה חמה לספר שווה (כבר קראתי פעמיים
)נ.ב. לתשומת לב המגיבים - אבקש לשמור על טוהר הדיון כיאה לבמה הנוכחית, תודה.
