הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
הוא הביט בסיפוק על אוסף החריטות בקיר המערה.
היו שם חריטות של דמויות. אבא, אמא וילד פוסעים יחד.
היו שם חריטות של פרחים, שמש ועננים.
והיו גם חריטות של ילד עצוב בבגדים קרועים, יושב ובוכה. עם מלא איקסים ופרצופים כועסים מהצדדים.
הוא מנער את ידיו המאובקות, את החול ממכנסיו, מתיישב על הסלע ממול.
מנסה להתבונן במעשי ידיו, בעזרת קרני אור חיוורים ואפלים, נלחמים לחדור מבעד חריצי המערה.
מנסה להבין.
מנסה להסביר לעצמו את המציאות החשוכה הזאת, הכי קרוב לאמת שאפשר.
הכי קרוב לכמה שילד בן 9 מסוגל להכיל.
ילד שמגיל 4 לא ראה את אימו. לא ראה אחים ואחיות. בעצם לא ראה אנשים בכלל, אם נוריד את הדמות המוזלמנית שמגיחה מפעם לפעם ממחנות העבודה, כשקליפות תפוחי אדמה בידיו, מי שהיה פעם אביו...
אבל לרגע מבזיק האור.
הוא בוהה במעט תמימות ילדותית ישנה ששרדה, שוכח לגמרי מכאב הסלע, מאבק המערה, מגעגועים קורעים.
הוא חולם.
הוא רואה את אמא, מדמיין חיבוק. אבא עומד מהצד ומחייך. סיר ישוב על הכירה, ריח של דייסה. הבטן לא מקרקרת. שמש שולחת קרניים ברורות.
הוא ממשיך לשוט על כנפי הדמיון.
הוא מספר לאמא על הכל. מספר ובוכה, מתאר ודומע. על הכאב, על הבדידות, על הרעב והצמא, על הפחד. אוי, כמה פחד.
ואז הוא מושך את אמא שתבוא איתו, להוט להראות לה את המערה שהיתה לבית, את הסלע שהיה לכסא ומיטה. ואת חתיכת הברזל העקומה, מלאה בחלודה, שהיתה למנחם. למספרת סיפורים, לכואבת כאבים, למזכירה נשכחות וטווה חלומות, חורטת בדם על קיר המערה. מתארת הכל.
ואמא מסתכלת על כן הציור. פותחת את הפה בהתפעלות. בתדהמה. בהערצה. מבטיחה שזה הספר הכי מיוחד שראתה. הכי נוגע.
לרגע הוא ננער מחזונו. אולי שמע צווחה. הוא שוב רואה סביבו, את החול והבדידות, את קורי העכביש מתוחים מעל, מאיימים.
הוא עוצם שוב את עיניו, מנסה לחזור אל החלום הזהוב.
אבל הוא כבר לא מצליח. הוא רואה את אמא עצובה, מסתכלת על החריטות, מפטירה באנחה 'נו נו, העיקר שהכל נגמר'.
הוא עדיין ישוב שם, מתחבט באשר ליצירותיו.
מדי פעם זועק בתוכו קול עמוק, הוא ממהר לחרוט אותו באבן, שלא ישכח.
הוא הביט בסיפוק על אוסף החריטות בקיר המערה.
היו שם חריטות של דמויות. אבא, אמא וילד פוסעים יחד.
היו שם חריטות של פרחים, שמש ועננים.
והיו גם חריטות של ילד עצוב בבגדים קרועים, יושב ובוכה. עם מלא איקסים ופרצופים כועסים מהצדדים.
הוא מנער את ידיו המאובקות, את החול ממכנסיו, מתיישב על הסלע ממול.
מנסה להתבונן במעשי ידיו, בעזרת קרני אור חיוורים ואפלים, נלחמים לחדור מבעד חריצי המערה.
מנסה להבין.
מנסה להסביר לעצמו את המציאות החשוכה הזאת, הכי קרוב לאמת שאפשר.
הכי קרוב לכמה שילד בן 9 מסוגל להכיל.
ילד שמגיל 4 לא ראה את אימו. לא ראה אחים ואחיות. בעצם לא ראה אנשים בכלל, אם נוריד את הדמות המוזלמנית שמגיחה מפעם לפעם ממחנות העבודה, כשקליפות תפוחי אדמה בידיו, מי שהיה פעם אביו...
אבל לרגע מבזיק האור.
הוא בוהה במעט תמימות ילדותית ישנה ששרדה, שוכח לגמרי מכאב הסלע, מאבק המערה, מגעגועים קורעים.
הוא חולם.
הוא רואה את אמא, מדמיין חיבוק. אבא עומד מהצד ומחייך. סיר ישוב על הכירה, ריח של דייסה. הבטן לא מקרקרת. שמש שולחת קרניים ברורות.
הוא ממשיך לשוט על כנפי הדמיון.
הוא מספר לאמא על הכל. מספר ובוכה, מתאר ודומע. על הכאב, על הבדידות, על הרעב והצמא, על הפחד. אוי, כמה פחד.
ואז הוא מושך את אמא שתבוא איתו, להוט להראות לה את המערה שהיתה לבית, את הסלע שהיה לכסא ומיטה. ואת חתיכת הברזל העקומה, מלאה בחלודה, שהיתה למנחם. למספרת סיפורים, לכואבת כאבים, למזכירה נשכחות וטווה חלומות, חורטת בדם על קיר המערה. מתארת הכל.
ואמא מסתכלת על כן הציור. פותחת את הפה בהתפעלות. בתדהמה. בהערצה. מבטיחה שזה הספר הכי מיוחד שראתה. הכי נוגע.
לרגע הוא ננער מחזונו. אולי שמע צווחה. הוא שוב רואה סביבו, את החול והבדידות, את קורי העכביש מתוחים מעל, מאיימים.
הוא עוצם שוב את עיניו, מנסה לחזור אל החלום הזהוב.
אבל הוא כבר לא מצליח. הוא רואה את אמא עצובה, מסתכלת על החריטות, מפטירה באנחה 'נו נו, העיקר שהכל נגמר'.
הוא עדיין ישוב שם, מתחבט באשר ליצירותיו.
מדי פעם זועק בתוכו קול עמוק, הוא ממהר לחרוט אותו באבן, שלא ישכח.
