שיתוף - לביקורת אין חנוכה אחרת

[אבינועם גולדברג]

הוא חייך, עיניו חצי עצומות בהזיה.
"למי אתה מחכה?" שאלתי אותו.
"לחנוכה האחרת".
"מה זאת חנוכה אחרת?"
"העולם שלי כאן, בין הקירות האלה. כאן, בין צבעי הקירות הלבנים, הרהיטים המשומשים, והבגדים על הרצפה. השולחן הכבד והחנוכיה העקומה שעליו.
אין שום דבר אחר שאני מכיר, רק זה. סט הפורצלן שהפך למיותר מזמן. והזיכרון הישן שבספרים האלה.

"אז אתה מחכה? למה בדיוק?" שאלתי בהיסוס.
"לא יודע, אבל ברגע שהיא תבוא, אני ארגיש את זה."
ליד החלון, הכחול של הלילה מעמיק לאט, מליוני אורות קטנים וצהובים מתמזגים עם האפלה. שמעתי רעש רחוב מתערבב ברקע — קול של מכונית, רגליים דוהרות, ואז פתאום משהו אחר. משהו שלא יכולתי לזהות.
עמדתי שם, מבולבל, ממתין למשהו שיבוא מעצמו, ולא ידעתי מה זה.
שמעתי את הרעש שוב. זה היה שיר. שיר לא מוכר, צליל ישן שזז והפך למנגינה חדשה. מרגיש מעט מוכר, אבל לא.

"טיפש!" הוא קרא בקול צורם, "הזמן עבר, הצלילים השתנו. זה כבר לא אותו דבר!"

לא ידעתי אם הוא התכוון לעצמו או אלי, או שהוא דיבר אל הרעש ברחוב, או לשקט הזה שפתאום כבש אותנו, כמו ריקוד של ווילונות ברוח כשאף אחד אינו רואה.

החדר היה דומם עכשיו. האור נחלש, הנרות כבו חוץ מהשמש הארוך. העיניים שלי לא הצליחו להתרכז. הייתי איתו, הייתי לבד.
הוא חייך, באותו חיוך מוזר, שאומר הרבה יותר ממה שהוא מעז להגיד, וחיוכו ביקש ממני לחפש אותה, את החנוכה האחרת, לחפש אותה בכל העולם.
"העולם שלי כאן, בתוך הלב הזה, בתוך המחשבות הרגילות האלה שמלוות אותי, בתוך שגרת היום שלי, אין דבר אחר, אין חנוכה אחרת, הכל רק אשליות"

החדר התחיל להתרוקן ממילים, ולהתמלא בתמונה של עצמי שלא רוצה לשנות את צורתה. הרעש הרחוק התגבר, וטשטש את הגבולות. אני לא ידעתי אם אני בתוך החנוכה הישנה הזאת, או שהיא כבר נמצאת בי.

ואז כבה גם השמש.