דיון אין פואנטה, יש מטרה?

[עידו לסרי]

מה המטרה בסיפור ללא פואנטה
האם יש כזו?
האם יש טעם לכתוב מעשיה לשם מעשיה בלבד?
יש טעם בדרך אם אין לה סוף ברור?
והאם ניתן להפוך סיפור לפואנטה אחת ארוכה?

אשמח לדעתכם!

 

[עידו לסרי]

אחדד את השאלה:
האם המטרה בכתיבת סיפור היא הדרך או סוף הדרך בה הקורא מקבל תשובה לשאלתו
ומה במקרה שאין שאלה

 

[לרקוד על הירח]

לדעתי, כל סיפור שיש בו תהליך, והגיבור/ה זזים מנקודה אחת לנקודה אחרת, יש בו טעם ובשר.
לאו דווקא שבסוף הסיפור הדמות הראשית מגיעה לחיים טובים ולשלום, אלא מבחינתי מספיק ואולי אפילו יותר יפה- שהיא עוברת שיניו תודעתי. שמשהו השתנה. בחשיבה, במודעות, בהלך הרוח.
זה סיפור.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

לדעתי, כל סיפור שיש בו תהליך, והגיבור/ה זזים מנקודה אחת לנקודה אחרת, יש בו טעם ובשר.
לאו דווקא שבסוף הסיפור הדמות הראשית מגיעה לחיים טובים ולשלום, אלא מבחינתי מספיק ואולי אפילו יותר יפה- שהיא עוברת שיניו תודעתי. שמשהו השתנה. בחשיבה, במודעות, בהלך הרוח.
זה סיפור.

כנ"ל. איזושהי תזוזה חייבת להיות, ואם לא תהיה- מה כן היה? תיאור של מציאות קיימת?
זה נהדר לכמה משפטים, לקטע,
סיפור- זה לא.
(למרות שעם הכתיבה הנדירה שלכם, גם משפט בודד מענג.)

 

[עידו לסרי]

כנ"ל. איזושהי תזוזה חייבת להיות, ואם לא תהיה- מה כן היה? תיאור של מציאות קיימת?
זה נהדר לכמה משפטים, לקטע,
סיפור- זה לא.
(למרות שעם הכתיבה הנדירה שלכם, גם משפט בודד מענג.)

אם כך, אז לא חייבים תזוזה
בסוף אם אתה מחפש עונג, אז מה איכפת לך

אני אומר זאת כי קיבלתי בעבר הערות על חלק מהכתיבה שלי שהיא חסרת פואנטה לחלוטין
כי אני אישית לא דוגל בפואנטה

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

פואנטה? לא, לא חייבים פואנטה (אני מתענג על הקטעים חסרי המסקנות שלך, אבל אכמ"ל)
אבל, בדרך כלל אני ירצה לצאת עם משהו, זה יכול להיות הנאה מהתיאור, או תדהמה מהמקוריות.
אבל לקרוא סיפור (קראתי פעם) של כמה עמודים שמתאר לך שני אנשים באים להיכנס לבית מרזח, ולא להמשיך לשום מקום- זה עוול

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

אם כך, אז לא חייבים תזוזה
בסוף אם אתה מחפש עונג, אז מה איכפת לך

אני אומר זאת כי קיבלתי בעבר הערות על חלק מהכתיבה שלי שהיא חסרת פואנטה לחלוטין
כי אני אישית לא דוגל בפואנטה

איך זאת המסקנה שיצאתם מההודעה שלי?
כולנו מחפשים עונג, זה טבע האדם,
אבל זאת ממש לא המטרה מבחינתי.
אבל הקטעים שלכם ממש לא חסרי פואנטה!

 

[מ. ש]

קורה לי הרבה לכתוב על סתם החיים
מתישהו בעברי העלתי כאן קטע כזה (מניק אחר...)
היה שם סיפור על סתם בן אדם שקרו לו כל מיני דברים בלי פאנצ' מסוים בלי תהליך סתם כזה...
אהבתי אותו מאוד למרות שהוא היה סתם, כי אהבתי את הדמות הזאת אבל לא הצלחתי בקטע ההוא להסביר כמה מיוחדת היא (הדמות) התגובות לא היו משהו
ככה שכיום אני משאירה את הקטעים האלו לעצמי.

 

[עידו לסרי]

.

 

[עידו לסרי]

פואנטה? לא, לא חייבים פואנטה (אני מתענג על הקטעים חסרי המסקנות שלך, אבל אכמ"ל)
אבל, בדרך כלל אני ירצה לצאת עם משהו, זה יכול להיות הנאה מהתיאור, או תדהמה מהמקוריות.
אבל לקרוא סיפור (קראתי פעם) של כמה עמודים שמתאר לך שני אנשים באים להיכנס לבית מרזח, ולא להמשיך לשום מקום- זה עוול

זו הזדמנות נאה להודות לרב @בואו חשבון. יוסי לוי שנתן לי מקום להתגדר בו להניח את כתבי כפרחים באדנית

 

[צביה ר.]

האם המטרה בכתיבת סיפור היא הדרך או סוף הדרך בה הקורא מקבל תשובה לשאלתו

לדעתי יש לחלק בין סיפור לבין קטע קצר שאינו סיפור.
סיפור תמיד יהיה בעל פואנטה מוגדרת. יתרחש בו תהליך, יפתר בו קונפליקט, תיפול בו תובנה. יהיו בו התחלה - אמצע - סוף.
ואילו קטע כתיבה קצר (כמו חלק מהקטעים היפים שלכם) יכול לכלול תיאור בלבד או התרחשות חסרת פואנטה, וההנאה של הקורא נובעת יותר מהכתיבה עצמה ומהעניין שהיא יוצרת (ואולי אפילו דווקא מהעדרה של הפואנטה...).

 

[ת.עקבי]

יש סופר מסוים שמרבה לכתוב ספרים בלי פואנטה.
עלילה ארוכה (לא מדי) שמתחילה בתעלומה, חוקרים אותה, מסתבכים בסכנות חיים ומה לא, ובסוף מה מתברר? שלא היה כלום כי אין כלום.
לדוגמא: אדם נעלם ומצאו טיפות דם שלו על המשקוף? גילו קצה חוט של מאפיה שניסתה ללכוד מישהו מסוים, והוא היה קשור אליו, בלה-בלה-בלה, בסוף האדם הנעלם הלך לטייל בצפון, מבחירה, כי המאפיה הסבירו לו את הצדק במעשה שלהם אז הוא העדיף לפנות להם בינתיים את השטח, משהו כזה.
להימשך על פני יותר מ200 עמודים כשאתה חרד לסופו של האדם ובסוף לצנוח אל סוף כזה, ועוד כשאתה משלם על הספר, זה... אין לי מילים.

 

[לוטם]

יש סופר מסוים שמרבה לכתוב ספרים בלי פואנטה.
עלילה ארוכה (לא מדי) שמתחילה בתעלומה, חוקרים אותה, מסתבכים בסכנות חיים ומה לא, ובסוף מה מתברר? שלא היה כלום כי אין כלום.
לדוגמא: אדם נעלם ומצאו טיפות דם שלו על המשקוף? גילו קצה חוט של מאפיה שניסתה ללכוד מישהו מסוים, והוא היה קשור אליו, בלה-בלה-בלה, בסוף האדם הנעלם הלך לטייל בצפון, מבחירה, כי המאפיה הסבירו לו את הצדק במעשה שלהם אז הוא העדיף לפנות להם בינתיים את השטח, משהו כזה.
להימשך על פני יותר מ200 עמודים כשאתה חרד לסופו של האדם ובסוף לצנוח אל סוף כזה, ועוד כשאתה משלם על הספר, זה... אין לי מילים.

רק לפי שני המשפטים הראשונים אפשר להבין מי הסופר.
ולצערי, יש הרבה נוער שאוהבים את הסגנון הזה... מתח מתח מתח - בלי תכלית.

 

[איש המילה הכתובה]

אין לי בעיה שמישהו ייקח אותי לטיול במסלול יפהפה, גם אם אין בסוף מפל שוצף ועוצר נשימה.
אבל זאת בתנאי שהמסלול עצמו מרתק ומיוחד: מסע פסיכולוגי מאלף של הדמויות, חקירה או בירור של רעיון, או יצירת עולם או תחושה ייחודית.

יש לי קושי עם טקסטים מעורפלים שגם לא מובילים לשום מקום.
לפעמים מרגיש לי שסופר מגשש באפילה, ואז הוא מושך אותי לתוך חדרו החשוך שאגשש באפילה לצידו. לא כיף.