שיתוף - לביקורת אלון וארי במפגש עם שוכני יערות פרימיטיביים

[הספרן]

אלון תיעב 'שחורים' בכל זקיק משערות קוקו הזהוב האסוף והגולש. שנא אותם בכל נימי נפשו הקיבוצניקית, וסלד מהם יותר מפיתה מרוחה בשוקלד.
זאת למרות שמעולם לא נפגש עם יצור שחור מבחיל, לא ניהל שיחה עם שוכני היערות הפרימיטיביים, אבל הוא ידע היטב לשנוא אותם ואת מה שבעיניו הם ייצגו בעולם. כסף, שחיתות ובורות.

וכמו להכעיס, החרדי הראשון שנפגש אותו, שוחח עמו, ואפילו הכיר אותו יותר מדי טוב... היה אחיו הצעיר.
ארי, חזר בתשובה בטיול בהודו, בעקבות מפגש הרסני בבומבי עם חבדניק שחור ש"שטף לו את המוח ברותחין".
ומהר מאוד החליט 'השטוף מוח' לחתוך על הטיול, ודוך לישיבה חרדית בארץ.
מאז השנאה של אלון לשחורים התעצמה כל כך, שכל יום כשחלב את הפרות בקיבוץ, היה צורח, "חרדים ארורים תמשיכו לחלוב אותנו". והפרה הגועה רק שלהבה אותו יותר ויותר. "שחורים ארורים גוזלי נשמות, עוד יבוא יומכם ותובלו יחד עם הפרות לבית השחיטה".

כשאחיו ארי ביקש ממנו להצטרף אליו לשבת בישיבה, אלון כמעט נחנק. "אתה רציני? אתה יודע מה אני חושב עליהם!", שוכח לרגע שזה כולל גם את אחיו.
אבל ארי התעקש, ובסוף הצליח לשכנע אותו.

עכשיו אלון הקיבוצניק עם הקוקו הזהוב יושב בספסלים האחוריים באולם בית המדרש, בוהה ב"ים השחורים" שגועש מסביבו, מקשיב לצעקות הלימוד ההדדיים, ורואה את ארי משתתף בחגיגה.

"מאי נפקא מינה?!" מישהו מירכתי האולם ספק צעק על, ספק צעק אל - החברותא שלו.

"נפקא מינה לקידושי אישה", ענה השני בטון נחרץ.

"מי אמר שאדון נפקא מינה בכלל רוצה להתחתן?" הרהר לעצמו. כפייה חרדית.

אחר כך, כשהביע את תרעומתו בפני ארי, אחיו חייך חיוך קטן ואמר, "עזוב, זה משהו שקשור ללימוד". אבל התשובה הזו עצבנה את אלון. כי גם כשהגישו בסעודה דג אפרורי עם גזר גמלוני לייפות את הדגיג שאיבד זה מזמן את 'צורת הדג' ומישהו הציע לו "קח גפילטע פיש", אלון תהה, "ממתי קוראים לדג 'גפילטע'?"

בינתיים הצמד חמד של אדון 'נפקא מינה' נגשו לרב עם זקן ארוך שישב בירכתי האולם. אלון עקב אחריהם כל העת.

"הוא צודק", השיב הזקן הארוך לצעיר שהמשיך להתווכח כי גדר הדברים לא נמדד בנפקא מינה.

השבת בישיבה גרמה לאלון לכאב ראש. הוא לא הבין מילה ממה שהם אומרים, לא בלימוד ולא בסעודה. "'זמירעס', גפילטע פיש, התערבבו עם נפקא מינה, מיגו, וחלוית...? מה זו השפה הזאת בכלל?" הוא שאל את עצמו.

אבל משהו בכל זאת קרה לו שם. משהו בלהט שלהם, בשמחה הפנימית נגע בו. הוא התחיל לחשוב. לחקור. לשאול שאלות.

עברו כמה שבועות. אלון מצא את עצמו קורא ספרים על יהדות, מדבר עם רבנים, מתווכח, שואל שאלות, ואפילו מתחיל לקיים מצוות פר אקסלנס בלי שאחיו ארי ידע מזה.

למרות שרצה לשמח את אחיו הצעיר, לספר לו שגם הוא מגשש בפסיעות מדודות במסלול השחור... אבל לבסוף קיבל החלטה לא לגלות לו, לפחות לא בשלב הזה, שלב הגישושים.
"אם אגלה בסוף שהכל עורבא פרח והדתיים שטפו גם לי את הראש איזה פנים יהיה לי לאכזב את ארי?" הרהר לעצמו. והחליט לכמוס את סודו במעמקי הלב. ובשיחות טלפון השבועיות שערך עם אחיו לא אמר מילה.

אבל היה עניין אחד שכל פעם ששוחח עם ארי עמד על דל שפתיו, מה זה נפקא מינה, מיגו, חלויות, זמירעס', ועוד ביטויים מביטויים שונים שנחשף אליהם בישיבה, אך ברגע האחרון הבליג והדחיק, ממשיך לתהות לעצמו בלי להעז לשאול גם לא את הרבנים שהיה מתייעץ איתם.

"תגיד", הוא שאל את ארי בטלפון באחד הפעמים שכבר אזר אומץ לספר לו שאחיו הגדול גם נשאב לחור השחור.., "מה זה ומי זה בדיוק 'נפקא מינה'?".

ארי צחק. "מה נזכרת עכשיו?".

אלון גיחך. "רציתי לשאול אותך באותה שבת אבל אז הגפילטע והזמירעס' בלבלו אותי לגמרי"....

"נפקא מינה זה אומר 'מה ההבדל', 'מה יוצא מזה'". השיב ארי.

"אה, עכשיו הכל ברור. אז מה הנפקא מינה מזה שאני חוזר בתשובה?!" מפתיע את אחיו הקטן.

ארי שתק. עיכל לרגע, ואז בפרץ של שמחה אמיתית זרק לאחיו "אלון, יש הרבה נפקא מינות בבשורה שלך! הנעמת לי כעת יותר מהזמירעס', הזמירות בשבת!".

אלון חייך שוב. "כן, רק תעשה טובה בלי הגפילטע"...

מבטיח.