סיפור בהמשכים אלטרנטיבה שלטונית

  • הוסף לסימניות
  • #1
הכינוי הספרותי שלי א. פרי. הייתי בעבר בפורום וביקשתי חסימה לניק שלי כי לא הסתדרתי עם המחויבות שיצרתי לעצמי כלפי המסך.

כמה מילים:

התחלתי לצאת לאור דווקא בתקופה מאתגרת מבחינתי כך שמצד אחד הערך העצמי שלי היה ברצפה והרגשתי שאסור לי לכתוב לציבור כי אני נמצאת במצב לא נכון- אך מצד שני ממש רציתי לממש את עצמי ולהפיק משהו ממה שאני עוברת.

בגלל שהרגשתי ממש לא טוב עם עצמי אז חיפשתי אישורים מהסביבה שאני בסדר. בדרך כלל כולנו מחפשים אישורים וגם כיום כמובן אני עדיין מחפשת אישור רק שזה היה ממקום לא כל כך בריא, כזה שכל האישורים שבעולם לא היו מספיקים, כי תחושת החסר היתה משהו פנימי של אני מול עצמי ופחות קשורה לעולם שסביבי.

כיום אני בחסדי שמים במצב שונה. עברתי מסע רציני והבנתי שכדאי לכל אחד לממש את כשרונותיו, ושזו חובתי כלפי עצמי להתקדם ולאפשר לעצמי להתבטא.

כמה מילים על הצלחה:

יש לנו לפעמים חלומות להגיע למקום אידיאלי של הצלחה או מה שהעולם מכנה הצלחה. גם אני הייתי שם, דמיינתי הצלחה בקנה מידה של מיליוני ספרים שימכרו וישפיעו וישנו את כל העולם, ושיזכו להערצה מהקהל (כן, אנחנו מורכבים).

תירצתי את השאיפות הגדולות בכך שהתכנים שאני כותבת ממש משמעותיים וקידמו אותי, אז הם בטח יקדמו גם את הקוראים (היום אני מבינה שכל אחד מתקדם לעצמו בצורה עצמאית, אנחנו לומדים מסרים זה מזה אך לכל אחד יש חכמת חיים משל עצמו, מה עוד שכמובן המסרים שאני כותבת רובם נלקחים ממסרים שאני קוראת או שומעת).

עם הזמן הבנתי שגם אם אגיע למכירות של מיליארדי ספרים, וגם אם הם לא ימכרו כמעט אלא פה ושם ולא יקבלו במה או עניין – הרי שזה פחות רלוונטי עבורי. כי אני נשארת אותו אדם שצריך טיפולי שיניים, שיש לה בית לתחזק, שלמרבה הצער פולטת אמירות לא תמיד נבונות ועוד ועוד, דברים פשוטים ויומיים ששמים בצל כל הצלחה שהיא.

אז התפקיד של כל אחד זה להתקדם במקסימום ולחיות חיים מאוד פנימיים ורגועים – כי אין בהצלחה החיצונית כמעט כלום, ככה זה נראה.

חזרתי לכאן כי נוכחתי לראות שכדי להתמיד בכתיבה – לפחות בשלב הזה של הכתיבה שלי – השיתוף עם הסביבה ממש מניע ומדרבן. וגם כמובן שיש לי לפעמים ספקות לגבי קטעים מסוימים שצריכים עיניים נוספות.

חשוב לי לציין שאני פה לא בגללי. למדתי להפריד פחות או יותר בין 'אני' לבין הפוטנציאל שלי שמחכה לצאת לאור.

אני מבינה שאף אחד לא קורא אותי, ולא נותן לי לייק, ולא מעריך אותי.

כל אחד קורא את עצמו, וכנראה שתפקידנו לכתוב לא כדי שיקראו אותנו, אלא כדי להעביר לסביבה ולקוראים את היחודיות שלנו כדי שיהיו חומרי קריאה עשירים ומגוונים ושכל אחד יבחר את חומרי הקריאה הרלוונטים עבורו, לא בגלל הכותבים אלא בעבור ההתפתחות האישית של כל אחד, הקוראים מצד אחד והכותבים מצד שני, כל אחד מול הדברים שרלוונטים עבור עצמו.

כך שאינכם חייבים לקרוא, לבקר או לכתוב תגובות, נראה לי שעצם הפרסום מעל במה ציבורית זה גורם מדרבן כשלעצמו, שעשוי לסייע לי בס"ד להתמיד ולהתקדם בעריכת הספר עליו אני עובדת בימים אלו (והכתיבה בו נתקעה למרבה לתסכול)

אז שיהיה בהצלחה לכולם.

בגלל שהנושא של הלייקים מעט מבלבל אותי אז אשתדל לא לתת לייקים, וגם אתם – אם תרצו לתת לי לייק זה לא עבורי אלא בגלל שהדברים דיברו אליכם. כך שהקטע של הלייקים לא מדבר אלי, דווקא בגלל שהוא יותר מידי מדבר אלי.

הדמויות בסיפור שלפניכם לקוחות מתוך הספר "הצעה לסדר"


חוסר הסדר במחסנים היה שגרתי, הוא כבר רגיל אליו, למרות זאת הדבר מפריע לו בכל פעם מחדש.

שוקי מלכה נאנח לעצמו בעודו מפלס דרך בין הארגזים, אגלי זיעה ניקדו את מצחו אך הוא לא טרח לנגב אותם.

הוא זוכר היטב את השיחה ההיא עם נתנאל הלל, את המילים אותן אמר לו בנסיעה הראשונה בה ניסה להכין אותו לקראת התפקיד הגדול: "גם בורא עולם רוצה שיהיה בעולם סדר, ולא משנה מי יעשה את הסדר הזה".

שום דבר לא השתנה מאז.

השב"כ עצל ולא משתף פעולה, לאחר שחייב אותו לרדת מתכניתו להכתיר מלך למדינת ישראל, ולמרבה האכזבה איך שזה נראה הרי השלטון אינו מודע לאתגרים הנכונים אלא מתפקד היטב בתפקידו כשלטון - ולא כהנהגה.

והבלאגן במדינה חוגג: מתנגדי המהפכה המשטרית ברחובות, צעקות 'בושה' בכל העיר, מחוקקי המהפכה המשפטית מתעלמים לעת עתה מההתקוממות האזרחית, וכדי ביזיון.

ולאף אחד לא אכפת שמזמן אין מדינה, ולא היתה מעולם.

לאף אחד לא אכפת שתמיד היה בלאגן בכל מקום, בלאגן גדול שנובע מהתעלמות מצרכים בסיסיים של העם, של היחידים...

למה אף אחד לא רואה את הדברים כמוהו? מה נסגר איתם שם, בהנהגה?

הוא נכנס למשרדו הקטן, עוזיהו שילוני ישב שם, מעיין בעיתון בתשומת לב. "מטורפים, מטורפים". מלמל בקדחתנות ספק לעצמו ספק לשותפו.

"למי אתה מתכוון? למנהיגים? למפגינים?" שאל שוקי.

"אני מתכוון לשניהם", השיב עוזיהו.

שוקי הסכים איתו ללא אומר. הוא התיישב בכבדות וציפה שעוזיהו ישתף אותו, אך זה המשיך בקריאת הכתבה שסיפרה בצבעים עזים על המפגינים, על אנשי החוק, על השנאה והאיבה. על החשש.

"מה אתה מציע?" שאל שוקי לבסוף, כאילו לכל בעיה חייב להיות פתרון מיידי.

עוזיהו נאנח לעצמו והישיר אליו מבט, "נצטרך לקחת את ההנהגה לידיים, נציג אלטרנטיבה לשילטון", השיב.

שוקי הקיש על השולחן בקצב, מנסה לעשות סדר במחשבותיו.

רק לא עוד פעם.

"אולי שוב פעם ננסה להכתיר מלך?" שאל ספק בלעג.

"לא, יש לי רעיון אחר", קולו של עוזיהו חרק בהרהור.

שוקי סקר אותו בעיון, מעניין מה הרעיון, חשב לעצמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
שוקי המתין להמשך דבריו של עוזיהו, הוא המתין והמתין אך השתיקה התארכה.

"נו?" ניסה לזרז אותו, "איזו אלטרנטיבה נציג לשלטון?"

עוזיהו כמו התנער מחלום, מבטו המעורפל התייצב. "הרעיון נדמה היה לי בהתחלה כמו ברק של אור, ניסיתי להבין מה זה אומר אך מסתבר שמדובר בעורבא פרח", הודה קלושות, "עשה לי טובה, שוקי, הסבר לי למה שאני ואתה נוכל להביא בשורה חדשה? לשפר משהו? הרי הבעיות במדינה רבות הן. איננו יכולים להציב אלטרנטיבה הוגנת לשלטון".

שוקי המאוכזב לא ענה לו דבר.

עוזיהו, בנסיון לעודדו, המשיך, "איננו יכולים לשנות כלום, שוקי. הבעיות כל כך רבות, חוסר הצדק בכל תחום כמעט זועק לשמים. כשאני רואה את המפגינים כנגד הרפורמה המשפטית אני מבין מה היה קורה אילו כל אחד מאיתנו היה מגיע לתודעה בה הוא מבין שהוא יכול לשנות! הוא חייב לשנות! ויוצא מגידרו כדי לקדם דברים. המצב לא בריא, וחייב שינוי, אתה יודע מה גדול כוחו של הכלל? מצטער, שוקי, כיחידים לא נוכל לפעול מאומה".

שוקי עצם את עיניו. בתוך ליבו חש שהדברים נכונים וצודקים, למרות זאת הוא רצה כל כך לשנות ולקדם. ההרגשה שחש כשעוזיהו אמר שיש לו רעיון איך להציג אלטרנטיבה לשלטון היתה תחושת שליחות, כאילו מישהו הניע בו איזה מנוע פנימי שרק מצפה לדהור קדימה.

תנו לו רעיונות! הוא רק מצפה לכבוש אותם!

הוא קם ממקומו ופסע אל עבר הבלאגן מחוץ למשרד, מבטו שייט על פני הארגזים. יש בלאגן, וזה לא אמור להיות מסובך לסדר אותו, צריך רק כח רצון.

אלוקים ברא את העולם ישר ומסודר, ובני האדם עסוקים בעצמם במקום לעמול ולתקן. הם חושבים שאינם שווים, או לא מאמינים בכח שניתן להם, או פשוט מתעלמים, כי הכי נוח לחיות בתוך הכאוס ולנסות להתמקם בנוחות - במקום לחפש, לעבוד ולהשקיע.

והתוצאה? יכולה להיות תאווה לעיניים, מדפים מסודרים, עולם מסודר.

לא צריך יותר מזה. לא צריך ברקים ורעמים מידי יום, לא צריך ארמונות פאר, או כבוד או אקשן או כסף כמו מים, שכבודם במקומם מונח.

צריך עולם מסודר.

הוא שב למשרד, "לפי דבריך הבסיס להכל זה מצב כלכלי איתן לכולם? איזה רעיון רצית לומר?" שאל.

עוזיהו שתק לרגע, מנסה לסדר את מחשבותיו לנוכח השאלה הישירה, ואז אמר בקול מתנצל משהו, "חשבתי על זה כבר היום בבוקר, בסופר. דמות צדיקה ביקשה בסך הכל לקנות מוצר בסיסי, לא היה לה מספיק כסף. אחר כך ראיתי שיצאה בלי לשלם. אתה מבין? האלטרנטיבה לשלטון אמורה לדאוג לכלכלה יציבה של כולם, שלא יהיה כזה דבר אדם עני או נזקק. זה הא' ב' של שלטון בריא. ואם השלטון לא פועל לקדם בכל דרך את הרווחה הכלכלית של האזרחים אז הוא נחשב לחולה וצריך להציב לו אלטרנטיבה".

"אני מבין" השיב שוקי באיטיות, מבין לפתע מדוע עוזיהו התחמק להמשיך לשוחח בנושא.

עוזיהו המשיך: "לכולנו מגיע לחיות בכבוד. מאוד הייתי רוצה שכבר לא יהיו עניים, רק שמדובר בחזון הזוי, מטורף. יש לך רעיון כיצד לקדם את הנושא?" החזיר את הכדור למגרש של שוקי, "סך הכל יש בעולם כסף, הרבה כסף מתגלגל בכל מקום, רק שהוא לא מגיע לידיים הנכונות, שבאמת זקוקות לו אלא ממשיך לשבת באפס מעשה בבנקים, נותן תואר 'מיליונרים' לאנשים או לארגונים מסוימים!"

"ציינת מקודם שיש לך רעיון.. תוכל לפרט לי קצת יותר? אולי יש בו משהו".

עוזיהו חשב לרגע ארוך לפני שדיבר, "רעיונות כאלה מוטב להם לא להיאמר. הרעיון בגדול הוא להקים 'משרד אוצר' לציבור הדתי-חרדי, משרד שיעודד צמיחה והתקדמות עם מומחים בתחומים שונים שיתנו את הכלים לכולם, כולל כולם, לצמוח ולהתפתח", אמר בקול קלוש, "הרעיון בגדול הוא שאנשים יסכימו לפתוח את ליבם וכיסם לחברה כולה, באופן בו כולם יבינו שכסף הוא רק אמצעי, ושהמטרה היא במקום לצבור כסף פשוט למחזר אותו לחברה תקינה". הוא שתק לרגע והמשיך, "נו, טוב, זה לא רעיון טוב, אנשים שיש להם כסף אוהבים את תחושת הכוח שהוא נותן להם והם לא יסכימו לשנות בקלות את החשיבה שלהם", סיכם.

שוקי עיכל במהירות את הדברים והגיב בקול זהיר, מאוכזב: "צודק, צריך להמשיך לחשוב, ורק תדע לך שנקודת המוצא שלנו צריכה להיות שאין כזה מושג 'נזקקים'. כולנו שווים, לכל אדם מגיע לחיות בכבוד, ולא להיות נזקק לאיש אחר", את המילים הללו אמר שוקי בקול רם, רם מידי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יש בארץ שלנו הרבה אנשים אמידים, או עשירים, או כאלה שמצליחים לסגור את החודש.

האנשים שצריכים לצמוח ולהתקדם הם דווקא אלה שיש להם סיפור מאחוריהם, שיש להם איזה אתגר מולו הם מתמודדים.

מישהו הוביל את האנשים הנזקקים לשם, יש מישהו שיש לו אינטרס להשאיר אנשים בעמדת חולשה.

המחשבות נעו במוחו של שוקי מלכה בצפיפות, הוא פסע בשולי הדרך, עיניו מנסות להתרגל לחושך. הלילה כבר ירד, והצינה הירושלמית הרעידה אותו קלות.

עיניו עברו על פני בתי השכונה, סוקרות את נקודות האור הבוקעות מבעד לחלונות. הכל מאוד יקר, מחירי הדיור, החשמל, המזון, הבגדים, כל הצרכים הכלכליים מייצרים בעיות בכמויות, כשברקע נשמעים קולות מקרב הציבור החילוני שמקוננים ובוכים כל היום שהם אלו שצריכים לכלכל את האוכלוסיה החרדית. נדמה שהם כל כך התאהבו בקונספט הקורבן, עד כי גם אם יסתבר שהם טועים הם ימשיכו לנבא שחורות באנחה מוגזמת.

יש מישהו שמכוון את הכל לשם.

מה בורא עולם רוצה לומר, בעצם? מדוע כל כך קשה לכולם?

מה אנחנו עושים לא נכון?

למה ציבור כל כך איכותי ומוסרי נתון למתקפה בלתי פוסקת מבית ומחוץ, מה פשר המיצרים שהתרגשו עלינו?

שוקי החליט לשוב לביתו, המחשבות מיותרות, אין לו יכולת להבין כלום.

הוא נכנס לבנין, ואז הבריקה לו המחשבה כמו ברק מסנוור: אלוקים לא רוצה שנשאר באותה משבצת, הוא לא רוצה שננוח על זרי הדפנה, הוא רוצה שנעבוד קשה.

הוא רוצה שאנשים יפעלו ויחפשו את הפוטנציאל שלהם, הוא רוצה אנשים פעילים, שנאבקים, שמוכנים להכשל, שמקבלים את עצמם כמו שהם.

הוא רוצה עם חושב, עם לומד, עם שמקיים, עם שמניע דברים.

הוא רוצה משהו.

הוא רוצה שנבחר בחיים.

חיים של עשיה, של סיפוק, של הגשמה.

שנפסיק לחכות, שנתחיל לעשות.

לעשות הכל, ממש ממש הכל, בלי לחשוב ולהתעכב על כשלונות שתמיד קיימים ברקע.

כי מי שלא עושה לא נכשל.

מה שצריך זה להתחיל לחשוב, ליזום, להשקיע.

וכשהמטרה טובה – הכל מתגמד, מצטמק ונעלם.

ונשארת רק המטרה הטובה, והיא – שיהיה טוב לכולם. תמיד.

איך אפשר לייצר ולחיות ולהתקדם?

כיצד לומדי התורה יפיקו כסף בלי להסתמך על נדיבות ליבה של מדינת ישראל המתקפלת לאיטה לתוך עצמה?

איך החרדים, שהם למרבה הצער מפולגים למחנות שונים, יקימו מעצמה כלכלית נדיבה ושוויונית בלי להזדקק לאיש?

שאלה טובה. הוא יצטרך זמן לחשוב על פתרונה.

*

עוזיהו הסכים לו בהכל.

נכון, צריך להקים עיתון פרסומות ארצי ללא תשלום לבעלי עסקים במגזר.

נכון, צריך לסייע לאנשים להקים עסקים בתוך ביתם, ולסייע להם לתזרים של מזומנים.

נכון, אפשר להכניס כסף זר על ידי שיווק הציבור החרדי ואורחותיו לאוכלוסיית העולם –

אפשר ליצור תנועה של תיירים לתוך הציבור החרדי – מה שיאפשר לכסף להיכנס.

אפשר להקים גוף חזק כלכלית שתפקידו לסייע לכולם לממש את עצמם ולהפיץ את התוצרת הלאה, לכמה שיותר מקומות בעולם.

אפשר לגרום לצמיחה על ידי הקמת עסקים חיוניים ועל ידי הזרמת תיירים ומזומנים.

אפשר ואפשר ואפשר...

רק שהם עייפים מידי, ואנשים קטנים, וכל הדבר הזה גדול מידי.

בינתיים המצב יכול להישאר כמו שהוא,

ואולי עדיף לחכות למשיח.



סוף
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
כמה מילים על הכתיבה שלי ועל הסיפור הזה:
אם שמתם לב - הכתיבה שלי לפעמים כותבת על דברים 'גדולים' - שלטון - הנהגה - מלך - מצב כלכלי - מה לי ולכל זה?

כשאני כותבת על הנושאים האלו או מדברת עליהם אני אומרת לעצמי: די!!
מה לי ולכתוב על נושאים כאלה גדולים וענקיים? מה לי ולזה?
ואז אני נזכרת במצב הירוד בו העולם נמצא, ואני מזכירה לעצמי שהעולם במצב כל כך גרוע, עד שכמה מילים לא אמורות לשנות משהו לשלילה - אלא אולי רק לתועלת בס"ד.

איך אני לא חוששת לכתוב?
אני לוקחת השראה מהסיפור של חיזקיהו המלך.
במשך שנים באמת פחדתי להתבטא ולכתוב, וכל מילה היתה עבורי דרמה: למה כתבתי? יואו, היא יוכלה להתפרש ככה... או אחרת...
ואז תוך כדי יציאה לאור מתוך פחד משמעותי שאולי אני עושה דברים לא נכונים - נזכרתי בסיפור של חיזקיהו המלך שלא רצה להתחתן כי ראה ברוח הקודש שילדיו יהיו רשעים, ושהנביא אמר לו שלא משנה אם אכן בניו יהיו רשעים - הוא חייב להתחתן.
יתכן שזה אותו דבר גם בעשיה. לפעמים נדמה לנו שעדיף לא לעשות - כי אולי התוצאה לא טובה חלילה?
אבל אין לנו פריווילגיה לחשוב על התוצאה, כי גם אם היא לא חיובית - הרי שמה שמוטל עלינו זה לפעול ולנסות לקדם דברים, גם אם הם טעות.
בזכות מצוות התורה אנחנו יכולים לנסות לדייק ככל האפשר - אבל להשתדל לחשוב, לעשות, לקדם ולהתקדם זו חובה שהיא זכות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
יפה!
לא כ"כ הצלחתי להבין אם את מעוניינת או לא בלייקים...

הבעיה שלי עם לייקים היא שאם הם נעדרים אז יש לי מזה כאב ראש: מה לא כתבתי נכון? אולי אני לא בסדר? זה סוג של דחייה חברתית.
יש לי הכרת תודה לכל במה שמוכנה לתת מקום ליצירות של אומנים וכותבים - כי זה חשוב ללמוד מחשבות ודעות מכיוון שככה אפשר להתקדם ולקדם את עצמנו ואת החברה כולה.
דווקא בגלל שכל לייק גורם לי לתחושת אושר עילאית כאילו כבשתי את האוורסט - אני מעדיפה להמעיט במחשבה שהגעתי לאוורסט ולהשאר על הקרקע, המקום הנוח והבטוח.
אני מזכירה לעצמי שכל אדם אמור להיות נאמן לעצמו ופחות לחברה.
הערכה מהסביבה היא תחליף פשוט לדבר האמיתי - שזה אמון והערכה עצמית אותן אפשר לקנות על ידי מילים טובות לעצמנו.

כך שאפשר לתת לייק - רק שזה לא לייק עבורי אלא כי הדברים קלעו לטעמכם בלי קשר לכותבת שבסך הכל מעבירה הלאה מחשבות/הגיגים/מסקנות או סיפור...
ואפשר לדלג על הלייק - כי זה לא עבורי ולא אמור להשפיע עלי.

במאמר מוסגר: יש לי רצון לשתף את הקהל בכתיבה שלי. זה מאוד לגיטימי לשתף. רק שאני לא רוצה להלאות את הציבור... מה עוד שאחרי כל תגובה או סיפור אני ממש לא בטוחה אם נהגתי נכון והיה צריך לשתף. יש מולי איזה תמרור עצור מאוד ברור שמבקש ממני לא לכתוב! ולא לצאת לאור! ומה יצא לי או לקוראים מזה...? מי אמר שבאמת רוצים לקרוא את הדברים שלי? אני מעדיפה לא לפרסם ולו כדי להמנע מההתלבטות סביב הפרסום. ומי אמר שאני כותבת דברים נכונים? שהם מתקבלים בצורה ראויה?
כך שאני מנסה למצוא איזון בין החובה לשתף לבין קיום המאמר "הוקר רגלך מבית רעך..."
יתכן שהלייקים נועדו לעודד את האנשים לכתוב ולשתף ולהיות הרבה סביב למסך. השאיפה שלי היא לתת למסך את הכבוד הראוי לו, זאת אומרת לא לתת לו הרבה כבוד. כי זה רק אמצעי ולא אמור להיות המטרה. המטרה היא אני. הרגשות שלי, ההתקדמות שלי, זה נשמע אגואיסטי אבל זה נכון. הלייקים מטרתם במידה מסוימת להוציא אותנו מעצמנו ולגרום לנו להשתעבד לסביבה, ואני ממש לא מאמינה שצריך להשתעבד למשהו חיצוני. אני המון סביב המסך, אבל אם אני מודעת לזה שזה לא המצב האידיאלי אולי זה גם טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
זכורני את הזמן שהחלטת לפרוש, אאל"ט כתבת אז כמה הודעות זועמות על ראש הפלטפורמה
כבר אז תהיתי כמה זמן זה יחזיק, ויותר מזה תהיתי האם נכון להסכים, האם אמת הדבר, האם הפועל יוצא הוא הרצוי.
נו שוין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
זכורני את הזמן שהחלטת לפרוש, אאל"ט כתבת אז כמה הודעות זועמות על ראש הפלטפורמה
כבר אז תהיתי כמה זמן זה יחזיק, ויותר מזה תהיתי האם נכון להסכים, האם אמת הדבר, האם הפועל יוצא הוא הרצוי.
נו שוין.

אני מוכנה לכתוב או לדבר מעל כל במה שתסכים לקבל את דברי, ולהשתדל לא להתחשב ב'מה חושבים עלי' - במסגרת היכולת שלי כמובן.
אני חושבת שצריכה להיות הפרדה בין מי שאנחנו כאנשים פרטיים לבין הרצון (והחובה) שלנו לנסות לשנות משהו ולשפר את העולם.
כשכתבתי את "במה ללא קהל" עברתי מסע רציני והייתי בטוחה שהמסרים שבו יכולים לפתור כל בעיה שהיא... ואז למדתי את העולם יותר וגיליתי שהמסרים בספר כבר מוכרים ונמצאים בעולם, ביירון קייטי למשל 'גילתה' אותם לעולם בצורה מקצועית לפני עשרות שנים. ובעצם האמת הזו היתה קיימת בעולם, כנ"ל המסרים בספרים הבאים שלי, שכל פעם גיליתי שכמעט כולם כבר קיימים.
ואז ההבנה שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד באופן אישי - אבל כל אחד מחוייב לנסות לקדם את עצמו ואולי לקדם הלאה דברים נוספים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים מסדרון אווירי
פרק 1.



אורית קראה ספר.

על הספה מונחים בגדים לפני קיפול, לצד אריזת חטיפים ריקה וכוס חד פעמית. הרצפה היתה סך הכל נקיה, פרט למספר שקיות ריקות מהקניה האחרונה במכולת, והשולחן התעטר בשאריות כלי הארוחה.
הבית של הוריו היה תמיד מסודר, ונתי לא ידע להעריך את זה, או להתייחס לסדר כמשהו שצריך להודות עליו.
אבל לאחר החתונה הוא נוכח לראות שכדי לחיות בסדר- צריך שיהיה מישהו שיסדר את הדברים, יחזיר למקום, יעביר מטאטא כשצריך, ואפילו ידיח כלים.
אורית השתדלה, סידרה פה ושם, אבל עשתה זאת כשהיה לה נוח או פנאי.
ניכר שלא משנה לה אם הבית מאורגן או פחות.
נתי רצה להתיישב על כסא פנוי, אבל שני הסוודרים שהיו עליו מנעו ממנו לשבת.
הוא צריך לפנות אותם.
"הספר מעניין?" שאל את אורית.
היא לא השיבה מיד, רק לאחר ששאל פעם נוספת, נשאה מבט מהספר וחייכה: "מאוד מעניין, מותח ממש".
נתי חש שהוא מרוצה, החיוך שלה עשה לו טוב.
מה הוא צריך יותר מזה?
הוא התכופף, הרים, סידר קלות את הספה ואפילו קיפל כביסה.
צלצול הטלפון לא הזיז את הגברת מהספר, נתי השיב לשיחה: "מדברים כאן מחברת "הזכויות כולן שלך, החובות שלנו", אפשר לדבר עם נתנאל הלל גרץ?"
"שלום וברכה, מדבר"
"לגבי הגשת בקשת קצבת נכות של נתנאל גרץ, הבקשה שלך התקבלה בביטוח לאומי, תצטרך להעביר לנו את האחוזים עליהם חתמת, כיצד תרצה להעביר לנו את הסכום?"
"הבקשה התקבלה?" שאל בפליאה קלה. כמה שנים טובות הוא מנסה לבקש קצבה נכות בגלל החרדות שלו.
"בחודש הקרוב יתקבל בחשבונך סכום נאה. אתה צריך להעביר לנו את חלקנו המוסכם".
"קודם שאקבל את הכסף", אמר.
"נתקשר אליך בהמשך החודש".
השיחה הסתיימה, נתי הניח את השפופרת, נתקל במבטה של אורית, היא הקשיבה לשיחה.
"קבלתי תשובה חיובית לגבי קצבת הנכות", אמר לה, "תחשבי על זה שבנוסף לקצבת בסיס לכל אזרח, החוק שהעברתי כשהייתי מנהיג האנרכיה, תהיה לנו נקודת התחלה סבירה לשלם שכירות ולהתחיל את החודש".
" אני שמחה לשמוע", היא לא שבה לספר, היתה זו בשורה טובה מדי. היא חשה מאושרת.
היא עובדת במילוי מקום פה ושם, והמשכורת שלה לא גבוהה. הוא לא יכול לעבוד באופן מסודר בגלל החרדות שלו.
כמה מאות או אלפי שקלים תמיד יכולים לבוא בזמן.
שתיקה קלה השתררה, ואז אורית אמרה: "איך זה עבורך להיות אדם שמקבל קצבת נכות אחרי שהיית מנהיג עם כח בלתי מוגבל? זה לא פער גדול מידי?"
נתי נזכר בניצן, המנהיג החדש שתפס את מקומו ואת השידוך שלו ליעל גפנר.
לפי השמועות הוא חי בפאר ובכבוד, מעורב באופן מלא בכל מקום ומתערב בכל מה שקורה במדינה.
ככה זה, יש כאלה שזוכים להכל. אולי אתה צריך להיות עם תכונות לא-סגפניות מידי כדי להיות מנהיג, אולי אתה צריך להצליח להיות כוחני מעט ובעל מרפקים שיעזרו לך להיכנס למקום כלשהו, עבורו, מספיקה לו קצבת נכות כדי לחוש מאושר.
"זה דווקא לא פער גדול מידי," מצא את עצמו אומר, "אם אתה מנהיג חייבת להיות לך שריטה". הוא חייך קלות לעצמו.
הוא כבר לא מנהיג. וטובה פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא פאר על חשבון האזרחים.
הוא אמר את מחשבותיו בקול, אורית השיבה מיד, "זה לא יעזור, נתי. המחשבות שלך על פת חרבה ושלווה לא יעזרו לאזרחים. כי מה זה משנה אם אתה חי על חשבונם או מישהו אחר עושה זאת? תמיד זה היה, אנשים עשירים ונהנתנים שחושבים שהעולם בכיס שלהם, ואנשים עניים שחושבים שעוני זה דבר קדוש מאוד".
*
עוני זה לא קדוש!
הוא רצה להתקומם.
מעולם לא חשב שעוני זה דבר קדוש ונשגב. הוא סך הכל... מה?
אולי הוא מחבב את החיים נטולי היומרה.
אבל אנשים כמותו לא מגיעים רחוק, הם נלחמים על חייהם נטולי היומרה, ואנשים אחרים מגיעים לנקודת מפתח שלטונית וחיים את חיי הפאר שלהם.
בעוד אנשים כמותו מסדרים בכל יום את הבית, ומחמיאים לאשה שלהם כדי שהיא תחייך ותהיה מאושרת.
הוא לא נועד לשלטון, והוא שמח מאוד בקצבת הנכות הקטנה שתאפשר לו למצוא את עצמו בעולם ולהתקיים בכבוד.
הוא שמח, אבל כשהוא נתקל בפרסומים על ניצן, שזכה לכל העולמות, רגשותיו מתחילים לגלוש בו נרגזות, מזכירים לו שיש בו בכל זאת את נתי הישן, זה שנהנה לחוש מנהיג למען האזרחים, בעודו פועל מתוך מוסר וענווה למען רווחת האנשים ולא מחפש שליטה כל הזמן, אלא חושב שכולם שווים. זה היה מקסים להיות מנהיג האנרכיה.
חבל שלא העריך את עצמו מספיק, וחבל שאף אחד לא הכיר בו ולא העריך אותו.



הפרולוג של הסיפור
https://www.prog.co.il/threads/עיזרו-להתאים-את-התוכן-של-הפרולוג-לקהל-חרדי.1107614/
פרק 1

שעת בוקר מאוחרת בביהכנ"ס בבית טובי הארץ של מדינת וואס הערצאך, ראה"מ ר' משה זוכמיר ישב על מקומו בעודו מעיין בספר "חק לישראל" המבואר.

"אוף", שוב חט"ה (חבר טובי הארץ) מר אפרים מגהו'ל ממפלגת "מורשת מזרח" לא הסכים לוותר על אמירת תחנון למרות ההילולא של הרה"ק ר' זונדל מפולרוואי זי"ע, "מה, הוא לא מבין שלא אומרים תחנון בהילולא" חייבים לערב את "משמר בית דין" בנושא כדי שיתנו לו דו"ח, הרהר לעצמו תוך כדי המהום כמה הברות לא ברורות.

הוא קם ממקומו והתחיל לחלוץ את תפיליו, "רגע הפלאפון שלי רוטט" צקצק, הוא הביט לעבר המסך של המכשיר המאושר ע"י ועדת הרבנים.

"מה שר האוצר ר' זבולון גינצבורגר רוצה ממני על הבוקר?", חשב לעצמו בעודו תוקע את המכשיר בין כתפו השמאלי לאוזנו, כן ר' זבולון מה הענין? שאל.

"מה, המליאה של טובי הארץ מחכה לי", מתי קבעו את המושב הזה?, טוב, אני מגיע אני כבר אתנצל על האיחור.

הוא השאיר את תיק התפילין על השולחן ורץ לעבר אולם המליאה, בדרכו עצר ב"ירושלימער מזנון" המיועד לחברי טובי הארץ, "תכניסו לי למליאה צלחת קוגל ירושלמי בתוספת מלפפון חמוץ ובועבעס" צעק לעבר אחד המוכרים, והמשיך בדרכו למקומו בשולחן הממשלה במליאה.

בהיכנסו לעבר מקומו ראה מזוית עיניו את חט"ה יענקל צוכמאכער ממפלגת "מאה שערים" ישוב על מקומו עטור בטלית ותפילין מתפלל בדביקות.

הוא סימן בידו לחברי משמר טובי הארץ שיוציאו אותו, "שוב הוא מתפלל במליאה כבר הזהרנו אותו שזה לא מקובל", נצטרך לדון על כך בועדת האתיקה, הרהר.

על מה הדיון?, שאל את יו"ר טובי הארץ ר' קלמיש גריצנבוים, "על חוק השולעם זוכער'ס" שהוגש ע"י חט"ה אבריימל ציגנבאום ממפלגת "הייליגער שבת" השיב, תכף נשמע אותו מסביר את פרטי החוק.

"מורי ורבותי" הרעים קולו של חט"ה אבריימל ציגנבאום ברחבי המליאה,

ברשות ראה"מ שרי הממשלה וידידי חברי טובי הארץ, האמת היא שלא הכנתי את עצמי לדבר אבל היות שהצעת החוק המדוברת היא שלי, לא הייתי מסוגל לשבת בחוסר מעש והוצרכתי להסביר מה מסתתר מאחורי חוק זה.

כולכם בוודאי מכירים את התחושה, לאחר סעודת ליל שבת כולל מאכלים מכל טוב הארץ עוד צריכים ללכת ולאחל מזל"ט בשמחת שולעם זוכער של אחד מהידידים, שם מכבדים אותכם בקופסאות מלאות ארבעס ובועבעס מיחדים במינם, ומכאן והלאה הגרון שלכם מלא צרבות בלתי פוסקות.

לכן לעניות דעתי צריך לעגן בחוק שכל בעל שמחה חייב לחלק לכל המעוניין כדור נגד צרבות ומי שלא יעשה כן יענש בחומרה "כי ככה זה לא יכול להמשיך!", סיים את דבריו בהחלטיות וירד מהדוכן.

"אל תאכלו את כל השטויות האלו ולא יהיה לכם צרבות, למה שכולם יצטרכו לשלם יותר בגללכם?", צרח לעברו חט"ה ראובן צמעודי ממפלגת "הבוכרים" שהביע את דעת המתנגדים לחוק.

היו"ר דפק עם פטיש העץ על השולחן והכריז "מי שבעד החוק בקריאה ראשונה שירים את ידו" בעודו מתחיל לספור את ידי החברים המושטות אל על, בעוד המתנגדים מנסים לעורר מהומות ומוצאים אחד אחרי השני מהאולם ע"י משמר טובי הארץ....
סיפור בהמשכים המרחף האחרון
שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה🤗
סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה