כתושבת בני ברק כיום, פריפריה בעבר, אני חשה ראויה לייצג את שני הצדדים

ולשתף אתכם בחוויה שלי.
שבת בצהריים. מזג אויר נפלא, אני יוצאת עם הילדים לרחוב העליז, הילדה טסה לה בבימבה, התינוק בעגלה, אני מפטפטת עם שכנה, פסטורליה.
ואז הופיעה חבורת נערים עליזה במיוחד, חמושה בכדור, שהחליטה שזהו המגרש המועדף עליהם. הכדור החל להתעופף על ראשי ילדים ותינוקות שמילאו את הכביש, והאימהות צפו בנעשה בחוסר מעש.
כתושבת פריפריה, וכבת משפחה של נערים דומים (כך חשבתי לפחות), קמתי כדי לגשת אליהם ולהסב את תשומת ליבם לילדים ולתינוקות שמסביב.
השכנה הבני ברקית שלי צחקה עלי מהספסל.
אז אני, החלטתי להוכיח לכל הבני ברקים האטומים, שגם בלב נער נושר פועם לב חם, והם הם, עם המבטים השוטמים שלהם גורמים להם להתנהג בצורה הזו, ובסך הכל צריך להתייחס אליהם כאחד מאיתנו.
פניתי לאחד מהם, לגמרי בגובה העיניים וללא שום נימה פטרונית ושאלתי אותו האם לא אכפת להם לעבור למקום אחר, כי קצת מסוכן פה עם כל התינוקות.
הוא בהה בי בעיניים מזוגגות ונבח "אל תדאגי. לא יקרה כלום לילדים".
הבנתי את השכנה.
פניתי לאסוף את הילדים חזרה הביתה.
מהחלון ראיתי אותם מנסים את עוצמת החבטה של הכדור על מכוניות חונות.
אני עדיין חושבת שנוער נושר צריך לאהוב, להכיל ולקרב. לא לשפוט.
אבל. בסיטואציות האלו זה פשוט לא עובד. ניסיתי.
-----
מניסיון עבר, בישוב בו גרתי, הייתה תופעה של נוער נושר שהטריד את התושבים ברחוב, והפתרון היחיד שעזר היה מדרשות ופעילות בערבים ע"י תושבי האזור.
כמובן שזה לא מיגר את התופעה לחלוטין, אך עזר מאד.
הן בתוכן ובתעסוקה, והן בחיבור של הנוער עם התושבים.