הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"ועל כן כל האיש ירא חטא ורך הלבב, לא יוריד המסכה מפניו, ולא ירא מאף אדם". הראשיבה חבש את מסכתו לפניו וירד מהבימה.
שקט השתרר בהיכל. מאות הפרצופים עטויי התכלת הנהנו. בחור אחד סורר הרים את המסיכה לאפיו והידק אותה בתנועה רבת משמעות.
זמן חורף. היר ווי קם.
#
המעוירר קם מלא נדיבות היום. הוא העיר כל חדר בניחותא, מחלק מסיכה תכולה לכל מתמיד או ציקאבער, ללא הבדלי מעמדות.
אני, כהרגלי בענייני גלגולי נשמות ושהייתן בשמיים טרם תרדנה לארץ הפלאות, המשכתי בגלגול נשמתי.
"צצצ" צרצור נשמע ליידי. "יוסלה", פתחתי עין אחת. חס על השנייה שלא תתרגל לאור.
"יוסלה, מחלקים מסיכות. קום כבר" קמתי. התיישבתי. מילה אחת יצאה מפי, "למה?"
"הראשיבה החליט שאם הולכים כל היום עם סיכות, הוא מממן אותם".
ניגבתי את ידי בנמרצות לא תואמת שעה, אברומי יודע מה הוא מדבר.
#
עשר בלילה, עמדת הטלפונים תפוסה.
זלמן מדבר שעות עם אמא שלו, מספר לה את כל קורות האתמול והמחר.
"אז את שומעת? לא נעים לי שיוסלה מחכה פה מאחוריי".
אני ממסז' לא את הגב ולו לא נעים!
"יוסלה, זה גבוה כזה. אח של קרויזר מהכולל של אבא".
שיסיים כבר. נו.
"קיצר, המסכה נורא מעצבנת, ו--- לא יודע. כואב לי הראש מזה. אבל הראשיבה אמר. אז מה אני יעשה? מה, אני יוריד?"
עמדת הטלפון השלישית התפנתה. הענקתי טפיחה עזה לגבו של זלמן, הלה התכווץ על מקומו וחזר לגודלו המקורי.
0527662266- תפוס. תפוס. פנוי. "הלו?"
"אמא?" מבט לצדדי ואחורי, אני לבד. אחת אפס.
"יוסלה! מה שלומך? לא שומעים ממך!" קולות של בישול עלו מהטלפון, יש בי משהו מתגעגע.
"בסדר".
אמא נאנחה, "מה חוץ מבסדר?"
תורי להאנח, "נחנקים".
קולה של חדווה נשמע מבעד לשפופרת, "יוסלה! תפרט קצת! למה אתה כ-זה בן?"
"חדווה, אני מדבר עם אמא, לצורך העניין".
אמא מתערבת, "למה אתם נחנקים? מה יש?" מישהו התחיל למסז' לי את הגב, אני מתחיל להקפיץ את הרגל.
"פשוט. אנחנו כל היום עם מסיכה. מי שמוריד את המסיכה שה' ישמור איזה לינץ' מבטים עושים לו כל השיעור. וסיוט סיוט סיוט. אי אפשר ללמוד ככה בכלל, אבל שורדים".
עכשיו זמזום שורט לי את האוזן, אני מסתובב לאחורה, מפספס את תגובת ההזדהות של אמא וחדווה.
"טוב, אמא. חייב לסיים. לילה טוב!"
#
"סרולוגית יעזור?"
המזכיר העיף מבט על המסיכה שעל סנטרי. "לא יעזור קרויזר. כלום לא יעזור".
"אבל היה לנו כבר קורונה! עשינו כל הישיבה בדיקות! ואני יצאתי חיובי! וגם קרויזר וגם רכניץ וכהן!" אברומי דפק על השולחן נחרץ.
המזכיר הרים את הדף שהתעופף על הרצפה ואמר, "רבייתי. זה ההחלטה של הראשיבה והצוות. קבלו זאת בהבנה. זיי גיזונט".
אברומי ניסה להוציא עוד מילה, אבל המשגיח שנכנס לפתע הניס את כולנו באחת מחדר המזכירות. אברומי העיף את מסכתו לתקרה, וזו נתלתה על המנורה המתנדנדת.
"לדיראון עולם, תשאר המסכה הזו. כאות הנצחה לקידוש השם הנורא והאדיר בלימוד תוך הרג וחנק". הכריז מוטי נרגש. עמדנו כפופים סביבו. אברומי התחיל להתחזן,
"קל מול----א. רחמייייים". קרצתי למוטי, ושנינו התחלנו בריצה שפופה מתחת לעיניו העצומות של אברומי, מתירים למסיכה לנוד בשובבות מתחת לאפינו.
#
היום כבר התחילו לריב מי חזן בשחרית. אין חיוב לאף אחד. וכולם רוצים שעת נשימה קלה ואמיתית של אוויר חופשי וצלול בלי מסיכה.
אני ניצחתי.
"..ועל כל ישראל ואמרו אמן". אמן חנוק נשמע מאחוריי. החנוקים מאחוריי החלו למלמל עלינו לשבח. הסתובבתי לאחורי, והרמתי את הסידור מהעמוד.
המשגיח נעץ בי מבט מוזר. הרמתי את גבותיי לשאלה. הוא סימן על לי על האף, ריחרחתי.
"הכל בסדר, אני מריח", אותתי למשגיח בתנועות ידיים. המשגיח הזעיף פנים, והתרחק צעד אחד ממני. התקרבתי אליו, אולי הבעיה היא באיפה שאני עומד?
"משיכה, קרויז'ר, אתה שריך לשים משיכה" מלמל מישהו שורקני לתוך אוזני.
אה, מסיכה. בטח בטח. לקחתי לגימה גדולה של אוויר.
#
מוצאי שבת על הגג. רובי עם גיטרה ושירים של קמפה. ריח חזק של קפה שחור באוויר. מסיכות שחורות באווירה.
על הגג אנחנו מתירים לעצמינו. לשם הצולניקים לא עולים, ולנו רווחה נשימתית. "חוץ מזה שאנחנו באוויר הפתוח" טרח אי מי להזכיר, וכולם גיחכו.
לשלום הבריק רעיון, כולנו הוצרכנו לשתוק כי 'הקול שלו נחרך בגלל המסיכה, שלא רואים את תנועות הפה, אז הוא צריך לצרוח'. סוף ציטוט.
"קיצר א- מייעשה, אמרנו, הראשיבה הרי אמר. לא יפה לבוא בלי מסיכות. זה כאילו מרד. זה יהיה ממש פסאטנישט. אז החלטנו" הוא לגם אוויר והמשיך, "שמחר, כולם הולכים עם מסיכות שחורות. לאות מחאה". מחיאות כפיים הדהדו בגג.
"צריך לקנות מסכות!" נזעק זלמן בחוסר אונים. שלום חייך מאוזן לאוזן, מוציא משקית שחורה מסיכות שחורות משחור. זלמן שמט את כתפיו ברווחה.
"שניה, חבר'ה" מצאתי את עצמי מחזיק חבילת מסיכות. "צריך להביא את המסכות למעויירר, אחרת מה עשינו פה?" כולם סביבי הנהנו.
#
עיניים מצומצמות מחיוך נראו מבעד למסכות השחורות. קול תפילה אדיר נשמע מההיכל. נעמדתי עם מוטי מאחורי השולחן של הראשיבה. מחכים לאקשן.
התפילה הסתיימה תוך להט שחור דקדושה.
כבר החלו להשמע טענות שהמסכות השחורות מאווררות יותר, כשהראישבה דפק על הבימה.
שקט הושלך בהיכל.
הראשיבה הסיר את המסכה באיטיות והחל לומר בקול מדוד, "אנחנו רואים את הנאקה והזעקה שלכם. אנחנו רואים את הלימוד תורה שלכם במסירות נפש ממש. מכל מקום מגיעים אלינו דרישות שלום על קידוש ה' שהישיבה שלנו עושה בעולם. אבל, מאחר ומדובר בבריאות הנפש של הבחורים היקרים שלנו. החלטנו, המשגיח המנהל ואני, לאשר את חבישת המסיכות השחורות".
בום.
אף אחד לא הפר את הדממה. מאות הפרצופים עטויי השחורים הנהנו. בחור אחד סורר הרים את המסיכה לאפיו והידק אותה בתנועה רבת משמעות.
#
אתמול, שדיברתי עם אמא. הסברתי לה את כל ההסברים למה כבר לא חנוק לנו, ולמה על פי כל הבדיקות המדעיות מסיכות שחורות פחות חונקות ויותר מגינות.
שקט השתרר בהיכל. מאות הפרצופים עטויי התכלת הנהנו. בחור אחד סורר הרים את המסיכה לאפיו והידק אותה בתנועה רבת משמעות.
זמן חורף. היר ווי קם.
#
המעוירר קם מלא נדיבות היום. הוא העיר כל חדר בניחותא, מחלק מסיכה תכולה לכל מתמיד או ציקאבער, ללא הבדלי מעמדות.
אני, כהרגלי בענייני גלגולי נשמות ושהייתן בשמיים טרם תרדנה לארץ הפלאות, המשכתי בגלגול נשמתי.
"צצצ" צרצור נשמע ליידי. "יוסלה", פתחתי עין אחת. חס על השנייה שלא תתרגל לאור.
"יוסלה, מחלקים מסיכות. קום כבר" קמתי. התיישבתי. מילה אחת יצאה מפי, "למה?"
"הראשיבה החליט שאם הולכים כל היום עם סיכות, הוא מממן אותם".
ניגבתי את ידי בנמרצות לא תואמת שעה, אברומי יודע מה הוא מדבר.
#
עשר בלילה, עמדת הטלפונים תפוסה.
זלמן מדבר שעות עם אמא שלו, מספר לה את כל קורות האתמול והמחר.
"אז את שומעת? לא נעים לי שיוסלה מחכה פה מאחוריי".
אני ממסז' לא את הגב ולו לא נעים!
"יוסלה, זה גבוה כזה. אח של קרויזר מהכולל של אבא".
שיסיים כבר. נו.
"קיצר, המסכה נורא מעצבנת, ו--- לא יודע. כואב לי הראש מזה. אבל הראשיבה אמר. אז מה אני יעשה? מה, אני יוריד?"
עמדת הטלפון השלישית התפנתה. הענקתי טפיחה עזה לגבו של זלמן, הלה התכווץ על מקומו וחזר לגודלו המקורי.
0527662266- תפוס. תפוס. פנוי. "הלו?"
"אמא?" מבט לצדדי ואחורי, אני לבד. אחת אפס.
"יוסלה! מה שלומך? לא שומעים ממך!" קולות של בישול עלו מהטלפון, יש בי משהו מתגעגע.
"בסדר".
אמא נאנחה, "מה חוץ מבסדר?"
תורי להאנח, "נחנקים".
קולה של חדווה נשמע מבעד לשפופרת, "יוסלה! תפרט קצת! למה אתה כ-זה בן?"
"חדווה, אני מדבר עם אמא, לצורך העניין".
אמא מתערבת, "למה אתם נחנקים? מה יש?" מישהו התחיל למסז' לי את הגב, אני מתחיל להקפיץ את הרגל.
"פשוט. אנחנו כל היום עם מסיכה. מי שמוריד את המסיכה שה' ישמור איזה לינץ' מבטים עושים לו כל השיעור. וסיוט סיוט סיוט. אי אפשר ללמוד ככה בכלל, אבל שורדים".
עכשיו זמזום שורט לי את האוזן, אני מסתובב לאחורה, מפספס את תגובת ההזדהות של אמא וחדווה.
"טוב, אמא. חייב לסיים. לילה טוב!"
#
"סרולוגית יעזור?"
המזכיר העיף מבט על המסיכה שעל סנטרי. "לא יעזור קרויזר. כלום לא יעזור".
"אבל היה לנו כבר קורונה! עשינו כל הישיבה בדיקות! ואני יצאתי חיובי! וגם קרויזר וגם רכניץ וכהן!" אברומי דפק על השולחן נחרץ.
המזכיר הרים את הדף שהתעופף על הרצפה ואמר, "רבייתי. זה ההחלטה של הראשיבה והצוות. קבלו זאת בהבנה. זיי גיזונט".
אברומי ניסה להוציא עוד מילה, אבל המשגיח שנכנס לפתע הניס את כולנו באחת מחדר המזכירות. אברומי העיף את מסכתו לתקרה, וזו נתלתה על המנורה המתנדנדת.
"לדיראון עולם, תשאר המסכה הזו. כאות הנצחה לקידוש השם הנורא והאדיר בלימוד תוך הרג וחנק". הכריז מוטי נרגש. עמדנו כפופים סביבו. אברומי התחיל להתחזן,
"קל מול----א. רחמייייים". קרצתי למוטי, ושנינו התחלנו בריצה שפופה מתחת לעיניו העצומות של אברומי, מתירים למסיכה לנוד בשובבות מתחת לאפינו.
#
היום כבר התחילו לריב מי חזן בשחרית. אין חיוב לאף אחד. וכולם רוצים שעת נשימה קלה ואמיתית של אוויר חופשי וצלול בלי מסיכה.
אני ניצחתי.
"..ועל כל ישראל ואמרו אמן". אמן חנוק נשמע מאחוריי. החנוקים מאחוריי החלו למלמל עלינו לשבח. הסתובבתי לאחורי, והרמתי את הסידור מהעמוד.
המשגיח נעץ בי מבט מוזר. הרמתי את גבותיי לשאלה. הוא סימן על לי על האף, ריחרחתי.
"הכל בסדר, אני מריח", אותתי למשגיח בתנועות ידיים. המשגיח הזעיף פנים, והתרחק צעד אחד ממני. התקרבתי אליו, אולי הבעיה היא באיפה שאני עומד?
"משיכה, קרויז'ר, אתה שריך לשים משיכה" מלמל מישהו שורקני לתוך אוזני.
אה, מסיכה. בטח בטח. לקחתי לגימה גדולה של אוויר.
#
מוצאי שבת על הגג. רובי עם גיטרה ושירים של קמפה. ריח חזק של קפה שחור באוויר. מסיכות שחורות באווירה.
על הגג אנחנו מתירים לעצמינו. לשם הצולניקים לא עולים, ולנו רווחה נשימתית. "חוץ מזה שאנחנו באוויר הפתוח" טרח אי מי להזכיר, וכולם גיחכו.
לשלום הבריק רעיון, כולנו הוצרכנו לשתוק כי 'הקול שלו נחרך בגלל המסיכה, שלא רואים את תנועות הפה, אז הוא צריך לצרוח'. סוף ציטוט.
"קיצר א- מייעשה, אמרנו, הראשיבה הרי אמר. לא יפה לבוא בלי מסיכות. זה כאילו מרד. זה יהיה ממש פסאטנישט. אז החלטנו" הוא לגם אוויר והמשיך, "שמחר, כולם הולכים עם מסיכות שחורות. לאות מחאה". מחיאות כפיים הדהדו בגג.
"צריך לקנות מסכות!" נזעק זלמן בחוסר אונים. שלום חייך מאוזן לאוזן, מוציא משקית שחורה מסיכות שחורות משחור. זלמן שמט את כתפיו ברווחה.
"שניה, חבר'ה" מצאתי את עצמי מחזיק חבילת מסיכות. "צריך להביא את המסכות למעויירר, אחרת מה עשינו פה?" כולם סביבי הנהנו.
#
עיניים מצומצמות מחיוך נראו מבעד למסכות השחורות. קול תפילה אדיר נשמע מההיכל. נעמדתי עם מוטי מאחורי השולחן של הראשיבה. מחכים לאקשן.
התפילה הסתיימה תוך להט שחור דקדושה.
כבר החלו להשמע טענות שהמסכות השחורות מאווררות יותר, כשהראישבה דפק על הבימה.
שקט הושלך בהיכל.
הראשיבה הסיר את המסכה באיטיות והחל לומר בקול מדוד, "אנחנו רואים את הנאקה והזעקה שלכם. אנחנו רואים את הלימוד תורה שלכם במסירות נפש ממש. מכל מקום מגיעים אלינו דרישות שלום על קידוש ה' שהישיבה שלנו עושה בעולם. אבל, מאחר ומדובר בבריאות הנפש של הבחורים היקרים שלנו. החלטנו, המשגיח המנהל ואני, לאשר את חבישת המסיכות השחורות".
בום.
אף אחד לא הפר את הדממה. מאות הפרצופים עטויי השחורים הנהנו. בחור אחד סורר הרים את המסיכה לאפיו והידק אותה בתנועה רבת משמעות.
#
אתמול, שדיברתי עם אמא. הסברתי לה את כל ההסברים למה כבר לא חנוק לנו, ולמה על פי כל הבדיקות המדעיות מסיכות שחורות פחות חונקות ויותר מגינות.
(וכך שמעתי מבעל המעשה,)
